משיעורא דתיבותא וכו' פירוש שד"י ואדני גי' ש"ף כחשבון שיעור התיבה לפי ששד"י היא יסוד ואדנ"י היא מ' והוא חיבור נח עם התיבה אי נמי יהו"ה אדנ"י בהכאה י' עם א' הם עשר. ה' עם ד' עשרים ועם עשרה הראשונים הם שלשים אמה קומתה. ו' עם ן' הם שלש מאות אמה אורך התיבה. ה' עם י' הם חמשים אמה רחבה:
אלא לאמר דא אתתא זה דא צדיק פירוש שיסוד ומ' שניהם קראו לו שם נח וז"ש בגין דלא מתפרשן דא מן דא. ואע"ג דלקמן אמר ויקרא את שמו נח דא דרגא תתאה שהיא מ'. היא העיקר לקרות לו שם והיסוד כלול עמה. (והרמ"ז כתב) וז"ל תנינן וכו' הוא לעיל דף כ"ד שאמר אלה פסל תולדין דתהו מפני שלא היה בהם יסוד הוא המלך הדר. אבל בתיקון כתיב ונהר יוצא מעדן שה"ס התלבשות יסודות דאו"א וכן בכאן אלה תולדות פסל תולדות הנזכר בפ' בראשית:
טוב איש דא קב"ה פי' זעיר. ההוא דבר לא אתזן אלא ממשפט. משפט הוא ת"ת דזעיר. וכתר המ' הוא משני שלישי ת"ת דזעיר והיסוד דאימא כלה בחזה דזעיר נגד כתרה. ולוקחת המ' הארה מהחו"ג המגולים שביסוד דאימא. וזהו יכלכל דבריו במשפט:
דקב"ה מתעטר בעטרוי פי' המ'. מתעטר מלעילא פי' מבינה כמ"ש מעמיקא דכולא. ומתתא פי' ע"י נשמות הצדיקים שעולים בה בסוד מ"ן ומקשטים אותה. כמ"ש מנשמתהון דצדיקייא:
אתר מקדשא פירוש מלכו'. ובירא אתמלייא. פירוש יסוד דידה הנקרא ציון כנודע. וימא אשתלים פי' מלכות דידה שנקראתי ירושלים:
אי נמי דקב"ה מתעטר הוא זעיר ופירוש מתעטר מעילא היא הבינה. שנ"הי דידה בתוכו. ומתתא הנשמות של הצדיקים שעולים במ' בסוד מ"ן ומקשטים אותה וכשרואה אותה מקושטת אזי מתעורר לקבל מזולתו שפע לצורך המ' ולפי' אחר דקב"ה היא מ' ניחא טפי מתעטר מנשמתין דצדיקייא שעולים בתוכה ממש ומתעטרת בהם ומתקשטת. וכן מוכח לקמן שאמר ונביע לתתא מנשמתהון דצדיקייא וקאי על המלכו':
והרמ"ז כתב וז"ל בשעתא דקב"ה מתעטר וכו' ידוע שיש ב' מיני שפע א' לקיום העולמות וזה תדירי והשני הוא של הפנימיות והוא אינו אלא לפרקים לפי זכות ישראל ותפילותיהם. ועתה מדבר על זה של הפנימיות. ולפי שאינו תדירי אמר בשעתא דקב"ה הוא זעיר:
מתעטר בעטרוי הם ב' עטרין חו"ג הפנימיים שבפנימיות יסוד אימא שמהם באות נשמות ישראל אז מתעטר מלעילא וכו'
עמיקא דכולא ה"ס יסוד אימא שהוא עמוק בית קיבול דכולא שה"ס כל השפע של העולמות בבחינת הפנימיות:
מתעטר מתתא שהרי בשעת הזווג אז הצדיקים מעלים נשמותם בסוד מ"ן כנודע מכוונת נפילת אפים ואז מעלים ג"כ ניצוצי קדושה שהכל הוא בחינת חו"ג ולכן נקרא גם כן מתעטר. ועי"ל שנקרא כן מפני שהנשמות עולות ליסוד ועטרה דמ' וכמו כן השפע דלעילא הוא בעטרת אימא:
כדין אתוסף חיין הם המוחין הנקרא חיים נוספים כי בזכות הצדיקים מתרבה השפע ומאיר בנשמותם וגם בניצוצין שהעלו ויש אור גדול ברחל. וידוע שסתם זווגים דחול היותר מעולה הוא יעקב ורחל שהוא אחר חזרת עמידה שאז עולים עד חג"ת ולזה צריך מוחין יותר גדולים ממה שהוא בעמידה דלחש שאז הם כנגד נה"י ועתה מתגלים כל החסדים שה"ס החיים האמיתיים:
אתר מקדשא היא רחל שעלתה עד חג"ת ואז נכללת מחסדי כל הקצוות דזעיר דהיינו כל סטרין: כי בלחש לא היה בה רק חסדי תנה"י:
ובירא אתמלייא ה"ס יסודה הנקרא ציון גי' ו' הויות דו"ק ועוד ניתוסף בה גם חו"ב דזעיר שהרי כל הד' מוחין נכללים בטיפת זעיר והנה ציון שהיא ו' הויו"ת דו"ק דזעיר תצרף לו הוי"ה אהי"ה דחו"ב יעלה באר ומלא ברכת ה':
וימא אשתלים כתוב בס"ה שהים העליון העומד על י"ב בקר הוא היכל ק"ק ונודע אצלנו שהיכל זה העליון ק"ק נכלל בסוד אצילות גמור. ונודע שהיכל זה נקרא אדנ"י גי' היכל כמ"ש על פ' אדנ"י שפת"י והנה שם אדנ"י פשוט ומלא ומלא דמלא כזה אל"ף למ"ד פ"א. דל"ת למ"ד ת"ו. נו"ן וא"ו נו"ן. יו"ד וא"ו דל"ת. הכל ן' אותיות גי' י"ם. ואמר אשתלים שנכלל באצילות שהוא שלימותו:
וכדין יהיב לכולא יובן במ"ש בובא לציון גואל שאחר נפילת אפיים שאז היה הזווג וכשנגמר ובא לציון שאז הוא לידת נוקבא דזעיר וניתן השפע שלה בבריאה שנכללת באצילות. ונמצא שהים הנזכר מקבל השפע תחלה ואח"כ נותן לכל העולמות: שתה מים וכו' סומך הסוד על פ' זה ומדייק מה שקשה בו. א' הכפל ב' שינוי מים לנוזלים. ג' שינוי בורך לבארך ועוד הוסיף מלת מתוך. ולא חש לפרש רק א' שאינה מורגשת והיא אמאי בורך וכו' שאם יש מי באר נובע למה ישתה מבור מים מכונסים. ותירץ אלא כולא אתר חד הוא ואינם ב' מקומות וה"ס נוקבא דזעיר. ותחלה צריך לשתות משך השפע ממש כשהיא מבחי' בור. ואח"כ מבחינת באר. וצריך להקדים מ"ש בספר הליקוטים שבאר נק' רחובות כשנעשה הזווג לצורך הנשמות כי אז גם נשמות הצדיקים מעלים מ"ן ואז יסוד הנוק' נקרא באר מים נובע:
בור הוא עשק וה"ס יצחק גי' בו"ר שהן הגבורות לבדן עכ"ל עוד שם כתוב שבחי' בור הוא כשהיא אחור באחור עכ"ל: ונודע מכוונת שמע ישראל שהוא להמשיך שפע מהזווג דלא פסיק שהוא לחיות העולמות לתת כח בזו"ן שיעלו מ"ן לזווג הפנימיות. אבל יש חילוק גדול בזה בין זעיר לנוקבא שהזעיר כבר יש לו ו"ק שלכן די לו שיקבל מחו"ג די"שס כמ"ש במלת ישראל שיר אל אבל הנוקבא אז היא חסרת כל הנזכר והיא בור דלית ליה מדיליה אלא:
מה דיהבין בגויה שישראל ממשיכים לה השפע והוא ממש מ"ן דבינה: והיינו שתה מים מבורך כלומר שים כוונתך להמשיך מים לבחי' בור שהוא גי' יצחק בסוד ה' גבורות. ונ"ה דזעיר הם כאחד מבחי' אחורים ולכן הם ד' פעמים ב"ן גי' בור. אבל בנוקבא מתפשטות לחמש בחגת"נה שלה ה' פעמים אלהים גי' ת"ל והוא ה' פעמים אהי"ה אדנ"י דהיינו שמקבלת מים משם אהי"ה שהיא אימא בסודע רבתי של שמע שהם ז"ק דאימא והמ"ן שממשיכים לה הם סוד בנימין בן ימין שה"ס ההוא רוחא דיהב בה בעלה והוא בחי' מים ממש. ואז היא רחמי"ם גי' בור מי"ם. ר"ח גי' יצחק. מים מן החסד וז"ש שתה מים מבורך:
לבתר אתעביד באר פי' אחר שכבר היה בו כח להעלות מ"ן ולהוריד השפע והמוחין אז באה לצד פנים ומקבלת אור הזווג ואז מה שהית' ד נעשי' ה שמקבל' אור בעלה דאיהו ו והמשך הפ' כך בתחלה שתה מים מבורך כאמור: ואח"כ תשתה נוזלים שנוזלים מלמעלה ממזל העליון וגם התחתונים נובעים מלמטה: ונודע שמה שיורד ממזל העליון נוצר ונקה הם חו"ג והיינו ב' נוזלים וזהו מתוך בארך שהוא הוא"ו שבתוך הה"א ובכלל הנוזלים הם גם הנשמות שכל עצמם מחו"ג עכ"ל הרמ"ז:
חד דכלילא בתרי פי' הנשמה שמתלבשת בתוך הרוח והנפש ובמעשים הרעים דוחים אותה אומנא דאומנא היא ג"כ הנשמה:
תוספתא למה נח נח תרי זמנא אלא כל צדיק וכו' ז"ל הרב בס' הדרושים הגה אמר בריש פ' נח דכל צדיק אית ליה תרין רוחין והענין נודע כי הרוח אין לה רק בחי' אחת כי היא מיסוד הת"ת שהוא זעיר: ואמנם הנשמה הבאה מבינה יש לה ב' בחינות א' בהיותה למעלה במקום הסיתום וא' למטה אחר החזה דזעיר שאז הוא מקום מגולה ואז משתנית הנשמה ברדתה לזעיר וז"ש הפ' כי רוח מלפני יעטוף פי' כי אינו רק רוח אחד והיא עוטף ומלביש הנשמה כי בינה מתלבשת בזעיר ולזה לא אמר יתעטף אלא יעטוף לאחרים. והטעם הוא כי ונשמות אני עשיתי פי' כי ב' מיני נשמות עשיתי. א' הוא מה שנמשכת הבינה נגד הסיתום וא' מה שנמשכ' נגד הגילוי ושם במקום הגילוי צריך הזעיר שיעטוף ויכסה אותה כדי שלא תגלה אורה וזהו ונשמות אני עשיתי: ומ"ש בזוהר תרין רוחין לא דק ופירושו תרין נשמתין עכ"ל:
שתה מים מבורך דא דוד מלכא וכו' פי' מצוה לאדם שיתקן מעשיו עד שיזכה לשתות מים מבורך שהוא שפע של המ' וכן יקבל ג"כ מחג"ת שהם ונוזלים מתוך בארך והכוונה שישתדל האדם לקבל שפע מחגת"ם שהם ד' רגלי המרכבה. בארך דא יצחק דאיקרי באר מים חיים פי' שהמ' בניינה מהגבורות:
וכולא אתעביד תיאובתא חדא: כפל ה' לשונות נגד ה' בחי' שמקבלת המ' מזעיר והם נר"נחי כנודע שכל פרצוף תחתון נעשים לו נרנח"י מהפרצוף שלמעלה ממנו כמ"ש באו"צח:
בתרי גווני אמר קרא פי' ותשחת הארץ לפני האלהים שהיו עושים מעשיהם בסתר ולבסוף עשו בגלוי דכתיב ותמלא הארץ חמס:
א"ר חזקיה וכי היך יכלי למעבד תולדין וכו' נקדים מ"ש בש"ס בואו ונחזיק טובה לאבותינו שאלמלא לא חטאו הם לא באנו לעולם ופריך והכתיב פרו ורבו ומשני על תנאי ומסיק דהכי קאמר שאלמלא הם אנו כאלו לא באנו לעולם נמצא כפי קס"ד אלמלא לא חטאו ישראל לא היו תולדות כיון שהם כמלאכי השרת וזו היא סברת ר' חזקיה הכא וקראי דקשו מתרץ להו כדמתרץ להו הש"ס ור' אבא סובר כמסקנת הש"ס ולעולם אפי' לא חטאו לא תתבטל הפריה ורביה: אמאי נשחתה פי' בשלמא בבני אדם שייכא השחתה שהריעו מעשיהם אבל בארץ מאי השחתה איכא ותירץ בגין כי השחית כל בשר ועיקר הארץ הם בני אדם וכאלו הארץ עצמה נשחתה כמ"ש לקמן בריש דף ס"ב וז"ל אי בני נשא חטאן ארעא במה. א"ל בגין דכתיב כי השחית וכו'. ארעא אתתקפת פי' ארץ שלנו שמתחזקת ומקבלת השפע מלמעלה וז"ש וכל חירו אשתכחת בה:
דהא כדין ארעא וכו' היא המלכות שמתקשטת במעשה התחתונים ולעילדקאמר ארעא אתתקפת מוכרח שהיא ארץ שלנו ולא המ' דהא קאמר עלה בגין דשכינתא שריא על ארעא ש"מ דארעא אתתקפת היא ארץ שלנו:
פורפיר' דיליה פי' המלכות פקיד ליה מאינון יומין קדמאי וכו' פי' צוה א"ס ב"ה שתהיה יניקתה והתגדלתה מו"ק דזעיר:
איהי יקרא דיליה ותוקפא דיליה פי' המ' מלבשת לזעיר מהחזה ולמטה והיא מכסה אותו וסוד הלבוש נקרא יקר כי תרגום כבוד יקר ור"י קרי למאני מכבדותי' וסוד התיקון הוא הלבוש כנודע וז"ש יקרא דיליה ותיקונא דיליה. והרמ"ז כתב וז"ל כיון דכתיב ותשחת וכו' שממנו נודע שעשו כל עון חמור שכן השחתה כוללת כל מין עון חמור א"כ למה אמר לפני האלהים משמע שהם לא היו מכירים בעונתם כי אם ה' לבדו וא"כ לא היתה השחתה גמורה אלא כיון וכו' ירצה שאמרו לפני האלהים הוא הוא עצם ההשחתה וזה שיש טפשים שחושבים להסתתר מלפניו יתברך ובמחשך מעשיהם אבל אלו היה חוטאים בפרסום וזהו לפני האלהים לחלל שמו ברבים. ולפי הסוד נקדים ג' הקדמות א' מ"ש בענין ד' חלוקי כפרה בס' נגיד ומצוה שכל א' מאותם ד' עונות פוגם בעולם א' ממטה למעלה עד שעון חלול ה' פוגם במ' דאצילו' והקדמה ב' ק"ך צרופי אלהים הם מזעיר דבריאה ולמטה דהיינו מהיכל הרצון שה"ס זעיר דבריאה הכולל ו' היכלות כנודע. הקדמה ג' שכסא הכבוד דבריאה הוא סוד מלכות דאצילות המקננת שם כמ"ש בדרוש מיעוט הירח בס' א"ח:
ונראה שלכן האריך להם ה' עד ק"ך שנה שהמתין להם עד שפגמו בכל ק"ך צירופי אלהים והגיעו עד מדת האצילו' בחילול ה'. וידוע שק"ך צירופים הם ה' מדרגות. כי כ"ד צירופים מתחילים מאל"ף וכו' והגיע פגמם עד המדרגה העליונה של שם אלהים. וז"ש לפני האלהים לפני ולפנים. ולפי' רבי יהודה הפ' מורה גודל חטאם יתר על האמור וז"ש כיון דעבדו חוביהון באתגלייא וכו' שהיו מכוונים לחטוא במקום מפורסם בקהל כדין לפני האלהים כתיב. פי' מה שלא נכתב למעלה:
אנא איפכא אמרי כוונתו שאין זה סיום העונות אלא שבדרך כלל הודיע סדר עונם מתחילה ועד סוף והתחילו בצינעא לדחוק רגלי השכינה המצוייה בעו"הז ומתפשטת בכל מקום. ולעומת כן אמר אנא איפכא אמרי. ירצה שרבי יהודה פירש לפני המעלה העליונה של שם אלהים ור' יוסי מפרשו על היותר התחתונה והיא מ' שבמ' דעשייה. וזהו ותשחת הארץ זו התחתונה. לפני האלהים המתפשט בה ולא לפני בני נשא ולבסוף עבדו:
באתגלייא הה"ד ותמלא וכו' ותרי גווני אמר קרא בסתר ובגלוי לכן כפל ותמלא הארץ חמס בגלוי כמו ויחמוס כגן דלדידך קשה למה פרט החמס והלא הכל נכלל בו תשחת. ולדידי ניחא שהכוונה שחטאו גם בגלוי ואין עוד תקוה שישובו:
מיומא דעבר אדם ק' הלא בכל פ' בראשית לא נק' בשם בני אדם רק האדם ונראה דקאי דווק א ע"פ זה ספר תולדות אדם ביום ברוא אלהים אדם ור"ל ביום ברוא אדם באותו יום ממש דעבר על פקודא דמאריה. מאז נתייחסו כל באי עולם אליו בכללו': ולא שנק' כך ממש בשם בני אדם כי זה אינו אלא ממש כשל נח שלא כתוב בכל מקום בני נח על בני העולם. אלא תולדות נח ותולדות בני נח ובזה תדייק פי' הה"גה של הרב שהגיה בני עלמא. כלומר סתמם נקראים בני האדם ר"ל תולדות אדם שכך מייחסם הכתוב כמו תולדות נח אלה פסל את הראשונים מכאן ואילך הם תולדות נח איש צדיק תמים שקיים העולם. ולא כאדם דאעבר לון מעלמא פירוש מעולם הקדושה והפילם תוך הקליפה והוכרחו למות להתקן:
אלו אפיק אדם וכו' פירוש אילו היה ממתין להזדווג עד שבת שאז היו העולמות נכללים באימא והוה ממשיך הנשמות מא"וא עץ החיים ואז כבר היה מתבטל הרע מעץ הדעת והיה כולו טוב: ולא אתחשך נהורא שהיו ז"ון פנים בפנים בכל קומתם הגדולה: פורפירא דיליה ה"ס מלבוש גי' חשמ"ל השומר את הקדושה שלא תהנה משם קליפת נוגה הסובבת החשמ"ל כמ"ש בשער הקליפות בדף פ"ג ושהוא גי' ו"פ ס"ג והם ימי קדם ר"ל ו"ק דנה"י דאימא והם עילאי על ימי בראשית. ואיתא שם בשער הנז' ששרשם מג' אלהי"ם גי' רנ"ח ועם ק"ך צירופים גי' חש"מל:
וביומא דאתחרב בי מקדשא וכו' בצע ליה ודרך אותה קריעה יצא אור לחיצונים וניתן להם כח לשלוט בבה"מק: יקרא דילי': שבו מתככד לעיני החיצונים. ותיקונא דיליה שלא ישלטו זרים בקודש:
ת"ח מן וכו' נראה שהטעם לזה מפני שמעולם לא היה העולם מתוקן ולא היתה הקדושה נבדלת בעצם מן הקליפה שלא היה בא לחוץ שום ניצוץ מהקדושה שלא היה אפי' שום נקב קטן במלבוש העליון מרוב השגחת הקדושה עליו והיינו דהוה מסתכל ביה לשומרו בל יקרב זר אליו להתחכך בו ע"ד שעושים לת"ח הני מאני דרבנן דבלו מנייהו הוי:
אבל בזמנא אחרא וכו' מפני שהרשעים גורמים קושי הדינים וריבוי הסיגים ומונעים שלימות הזווג העליון שעניינו ביסום הגבורות שהיא השמחה השלימה בסוד יי"ן המשמח הה"ד ובאבוד רשעים רנה. פירוש בטוב צדיקים תעלוז קריה ויש שמחה וזווג וכן ובאבוד רשעים רנה למעלה כי באדם יש כח יפה לעילוי מ"ן שהוא מציאות השמחה והרנה שסגולתה התעלות התחתוני' לעליוני' והגבורות מתבסמות. ולכן אחר עבור המבול נאמר ויעבר אלהים רוח על הארץ רוח תנחומין. ומיד וירח ה' את ריח הניחוח וידוע שכל סוד ריח הוא המתקת חרי אף. ואחרון חביב כריתת ברית הקשת. שכל סודו מיתוק הדינין והקמת הברית. וכן בכל דרא: לא כשהפגם כולל כבזמן המבול אלא אפי' בשאר דורות שהוא פרטי באומה א' יש חדוה לפניו ית' ונוסף תושבחתא מהנותרי' שמשבחי' ברוך המקום שעקרם. וגם יראו ויקחו מוסר להוסיף מעשים טובים:
אלא חדו בשעתא וכו' כשאבד זכרם והשר שלהם מלמעלה. כמ"ש ובאבוד רשעים רנה. ולא אמר וברעת רשעים כמ"ש בטוב צדיקים דבר והופכו שדוקא באבוד רשעים איבוד גמור אז רנה:
והני מילי וכו' כשהגיע זמן שהאריך להם ולא שבו כמ"ש לקמן דף קנ"א וז"ל לא עביד קב"ה דינא בחייבייא עד דאשתנים חובייהו שלא יהיה שום מלמד זכות וכל המדות יסכימו בדין:
בגין דמשתתפי וכו' שבזה גורמים לישראל שהם מהפנימיות להתבטל מתורה ומע"ט ודין הוא שיתבטלו מפניהם או"ה שהם מהחצוניות ר"ל שיש להם אחיזה בחיצוניות:
ארבעים יכנו נגד מ' יום ר' יהודה לטעמיה דס"ל בפ"ג דמכות ארבעים שלימות הוא לוקה ורבנן ס"ל ט"ל נגד ד' מילויי הוי"ה עס"מב שיש בהם ט"ל אותיות. וג' אלהים שהם ג' דיינים יש במילויי' ג"פ י"ג אותיות הם ט"ל: וסוד ההכאות לגילוי החסדי' כמ"ש הרב ז"ל ור' יהודה סבר שבעת רצון יש א' בתוך וא"ו של שם ב"ן והו"ל מ' אותיות. וכשתחלק עשרה אותיות אלו של שם ב"ן בפרצוף רחל תהיה אות א' הנזכר שביעית יו"ד ה"ה ו"או ובערך כת"בד חג"ת תבוא האלף הנזכר בת"ת שהוא אמצע הגוף: ולכן היתירה היה לוקה בין כתיפיו. ולפי סוד ג' אלהים הם כח"ב שלה האל"ף היתירה היא כנגד הדעת שלה ששם מתקבצות כל הגבורות ונכללות כאחד עכ"ל הרמ"ז:
בגין דמיין עילאין ומיין תתאין לא אתחברו כדקא יאות מה אינון חבילו אורחייהו כגוונא דא מיין דכורין ונוקבין לא אתחברו גרסינן וכן נמצא בזוהר מוגה: ופירושו שאם הם לא היו משחיתים זרעם והיו מזדווגים בהיתר עם נשותיהם אזי גם למעלה יתחברו זו"ן והזעיר מוריד מ"ד שהם ה' חסדים והמלכות מעלה מ"ן שהם ה' גבורות: אבל כיון שהשחיתו דרכם גם למעלה גרמו פירוד ח"ו ולכך נידונו במים. ומיין הוו רתיחין פי' מים התחתונים וטעם הדבר לפי שהמיין תתאין הם ה' גבורות שהם אש ולכך היו חמין אבל מיין עילאין שם ה' חסדים ולכך המי' שירדו מלמעלה לארץ היו צוננים:
ונפקו תרין או ג' בנין וכו' יובן במ"ש הרב כי ג' גווני הקשת הם ג' בני נח היוצאים מן התיבה והם ג' מדות חג"ת שמהם מקבלת המלכות טיפה העליונה עכ"ל: ופירושו שח"גת נעשו חב"ד ומשם מהמוחין באה הטיפה כמ"ש הרב בואנחנו עמך בני בריתך פירוש בני היסוד שמושך הטיפה מאברהם יצחק ויעקב וזהו בני אברהם אוהביך והם חג"ת שנעשו חב"ד והם כלי המוחין שמשם באה הטיפה עכ"ל ובזה יובן לשון זה נח הוא היסוד וג' בניו שם חם ויפת הם חג"ת שנעשו חב"ד וכמו שיסוד העליון מושך הטיפה מח"גת למ'. כן נח המשיך נשמות בניו שהם מח"גת בעו"הז והנה שם הוא מחסד וז"ש דא זכאה. וחם הוא מגבורה ונודע כי הסיגים יוצאים מהגבורות בסוד מקום המשפט שמה הרשע ולכן חם שלטה בו הקליפה ונעשה רשע ועליו אמר ודא חייבא. ויפת הוא מת"ת וז"ש ודא בינוני. ה"נ ג' קטרי דרוחא פירוש מפרש נמי שם חם ויפת על נר"ן. שם היא הנשמה יפת רוח חם הוא הנפש מעשייה ששם מדור הקליפות:
נשמתא נפקת פירוש הנשמה יצאה מבריאה שרומזת לבינה כנודע ואעיל בין טורי פרודא פירוש שירדה ליצירה ששם הפירוד שהם הקליפות יותר מבריאה כנודע ואתחבר רוחא בנשמתא ר"ל שנתלבשה הנשמה שבאה מבריאה ברוח שהוא ביצירה בירידתה שם:
נחית לתתא פי' ירדה לעשייה אתחבר נפש ברוח פי' הנשמה כבר נתלבשה ברוח ואינו נראה רק הרוח וכשירדה לעשייה נתלבש הרוח בנפש והנשמה בתוך כולם:
תוספתא חד דכלילא בתרי פירוש הנשמה שמתלבשת תוך הרוח ונפש ובמעשיהם הרעים דוחים אותה. חד אומנא דאומנא היא הנשמה שהיא מבינה הנק' אומנא ג"כ ורווחין לה שעתא ופלגא. ז"ל הרב בסה"כ מ"ש בזוהר בענין הקדיש דרווחין להו לרשיעייא שעתא ופלגא בגיהנם והק' הוא ז"ל שא"כ בי"ו קדישים יורווחו כל היום שהוא כ"ד שעות: ותירץ שז' מדורין יש בגיהנם והתחתון הוא כפול ונק' ארץ עיפתה ונמצא שהם ח' והשנה היא י"ב חדשי' לח' מדורין דגיהנם וכל אחד כנגד חדש וחצי ולמדור התחתון יורדים אותם שאין חוששי' לענות אמן. ומהדין שנידונים בזה המדור נמלטים בזכות עניית הקדיש ולא משאר הדיני' שבשאר המדורות שא"כ אין גיהנם עכ"ל:
דנחית לאבדון לא סלקין ליה לעלמין כתב הרב כי שאול הוא יסוד דנוקבא דקליפ' ואבדון היא מ' דנוקבא דקליפה עכ"ל:
תרין קיצין אינון חד לימינא וחד לשמאלא פי' קץ הימין היא מ' ונק' קץ לפי שהיא סוף הספירות. ועוד הרב נתן טעם אחר בספר הדרושים לפי שזעיר יש בו ט' ספירות כנודע שהמ' משלימתו לעשר. והמ' יש בה עשרה ספי' עם ט' דזעיר הם י"ט ספי' כל אחד כלולה מעשר הם ק"ץ. והמ' מקבלת גם מט' ספי' דזעיר לכך נקרא קץ. קץ שם לחשך היא לילית שהיא סוף הקליפה כי גם את זה לעומת זה עשה האלהים והיא מסוספיתא דחשך שהם הגבורות וז"ש קץ שם לחשך ר"ל קץ שם אותה מחשך. א"נ קץ שהיא לילית שם אותה רצועה לחשך שהם הגבורות שברצועה זו מכים הגבורות לרשעים:
והרמ"ז כתב וז"ל נודע שאותיות כמנ"פץ הם נגד ה' גבורות והם ב' בחינות מ"ן צפ"ך מ"ן הם גבורות הראשונות צפ"ך הם ג' גבורות אחרוניות והם גי' קץ וכשאלו ג' גבורות מתמתקות אז ה"ס החיים והטוב ולכן יוסף חי עלמין הוא בסוד ו' הויו"ת ג' חסדים הממתקים ג' גבורות. וזהו קץ הימין סוד קץ חי כמ"ש בל"ת בפרשת לך לך והנה קץ הימין גי' אלה"ים דיו"דין עם ה' אותיות שה"ס דין ממותק אמנם כשאינם ממותקות אז רגליה יורדות מות קץ הימים גי' צר"ה שהוא אלהים דההי"ן היא המדרגה התחתונה שהיא בהוד ונהפך דוה. ור"ת קץ שם לחשך גי' ת"ל שהם ה' פעמים אלהים ה' גבורות. וכשהם כפולות לפעול הדין אז ולכל תכלית שעולה ב"פ ת"ל ואז אופל וצלמות שהם זו"ן דקליפה מתחזקים:
ויש מפרשים מילוי כל בשר כ"ף למ"ד בי"ת שי"ן ר"ש המילוי עולה תת"צד גימ' חש"ך צלמ"ות וזהו קץ כל בשר פירוש אותיות אחרונות דהיינו המילוי של תיבות כל בשר בא לפני ודאי. הנה שם אלהים האמור כאן ה"ס מדות המ' בהיות הגבורות שלה חזקות וחסר מיתוק ג' גבורות המתמתקו' בג' חסדים בתוך יסוד בסוד יוסף והם ג' בני נח כמ"ש הרב בסוד הקשת. ולכן אמרה מלכות ליסוד שאין תקנה שהוא יכול להעמיד העולם כי חזק כח הקליפה כ"כ עד שקץ כל בשר שעולה צפ"ך ג' גבורות אחרונות בלי מיתוק שמסוספיתא דילהון יונקת לילית והיא צרתה. בא לפני ודאי כי נודע שבהתגבר מאד החיצוני' בר מינן יש להם כח ליהנות מיסודה מהפנימיות. וז"ש בא לפני ודאי. פירוש לפנימיות שלי. והטעם בגין דאינון גרמו:
והענין שכל עצם הס"א הוא בנשמות הנעשקות בתוכה שלכן צריכה ההשגחה העליונה לקיים אותם באור הקדושה ואז הקליפה מחשבת עצמה כמדת הקדש:
והנה ר' יהודה רצה לפרש ענין ב' הקיצין ההפכיים הם ב' מלכיות דקדושה ודמסאבא ג"ע שהוא לימין וגיהנם שהוא לשמאל כמ"ש בדרוש ציור העולמות. תרין ארחין זה לימין וזה לשמאל ובמקום שעולמות הקדושה שבימין נגמרים שם הוא קץ הימים ששם האור כלה ואין עוד ימים כי אם לילות:
מאן הוא חוקר: אמאן קאי הוא ומפרש דמוסב אל קץ החשך הנזכר היא הקליפה שאין כוונתה אלא לכלות הכל בחושבה שבזה יגדל כחה בנשמות שירדו בתוכה ויהיו לה ח"ו כעין הקדושה שהנשמות הן מ"ן לעורר הזווגים כן היא מגמתה שע"יכ יתחברו אופל וצלמות שהם ז"ון דקליפה:
מחשיך אפיהון דברייתא הוא אור הצלם המאיר הפנים ובמותם מסתלק ונשארו חשוכים. קץ לימינא כדאמרן. פי' צד הקדושה שהוא בכל צד הימין עד סופו:
לאן אתר וכו': נסתפק במלה זו שמא יצטרך לשוב להתגלגל עוד אתר מותו להשלים תיקונו א"ל ותנוח שלא תוסיף עוד להטלטל אלא תנוח כמ"ש הרב בס' הגלגולים שכל אותם החכמי' שאמרו בהם נח נפשיה ר"ל שלא יצטרך לבוא לעו"הז עוד. בזמנא דיקומון מעפרא כתב הרב בספר הגלגולים שפעמים תשוב הנפש להתגלגל בגוף שני להשלמת הגוף הראשון שהוא עיקר מפני שהרבה לסגל תורה ומע"ט אלא שחסר לו איזה דבר וכמ"ש ברב ששת שהיה גלגול של בבא בן בוטא בבא באת"בש ששת והוא היה אומר חדאי נפשאי לך קראי לך תנאי מפני שהיה יודע שגוף בבא בן בוטא הוא העיקר. ובענין זה היה מסתפק דניאל אם קדמהו אחר שיהיה עיקר ושאל אם הוא עצמו יקום בין החיים ושלו יהיו כל מעשיו ותורתו. ולזה השיבו ותעמוד אתה בעצמך:
חזר דנסתפק לא ידענא וכו' שהרבה אין להם זכות לעמוד בתחיה וצריכים לסיוע הצדיקים ע"ד מוריד שאול ויעל ושאל שמא יקום עם החייבים לידון עד שיהיו דיראון ויאמרו הצדיקים די ראייה זו ואז תהיה להם מנוחה ע"י סיוע מהצדיקים. ולזה השיבו לגורלך חבלך בנעימים עם הצדיקים ונודע שהוא היה מושרש בקדושת העשייה שסודו מאור המלכות ושמו דניאל שהוא אל אדנ"י המאיר בעשייה ונודע שמ' דאצילות מקננת שם ואיהי בהוד וע"כ אמר דניאל בעת צרתו והודי נהפך עלי למשחית הוד נעשה דוה ונודע שבמדת הוד מאיר שם ה' דאבגית"ץ שהוא חק"ב טנ"ע גי' גור"ל וז"ש לגורלך פי' אתה אדוק ומושרש בגורלך שהוא הוד. וענין הגורל רמז למקום שנפלו חבלו ברדת הנשמות מאדה"ר שזו נפלה במקום אחד וזו נפלה במקום אחר:
הא אמרת ואתה לך לקץ ירצה כי במלת קץ נרמזו כל הגמולים טובים שתגמלני שאנוח ולא אשוב להתגלגל ושבפטירתי אתן קץ לביאת העוה"ז ושיהיה לי תקוה ואחרית בזמן התחיה ושלא אזוז מגורלי שהוא הוד דקדושה שהיא ממש המדרגה האחרונה. אבל מ"מ מסופק אני שמא מייתור מלת לקץ לאיזה קץ הוא אם לג"ע או לגיהנם להתברר מאיזה פגם א"ל לקץ הימין ה"ס מ' דקדושה כנ"ל שהיא סוף לימין וראש לשמאל אשר תחתיה שהיא הס"א וגם הוא סוף למ"ד וראש למ"ן: משא"כ בקץ השמאל שאין עוד עולם אחר תחתיו והוא קץ ימים וכולו חושך. וגם לענין התחיה א"ש רמז קץ הימין שאז תגמר ממשלת החסדים ותתחיל הנהגת הגבורות וזהו קץ הימין החסדים שהם בימין. אוף הכי דוד שגם הוא סודו מהמ' ועוד שנפשו לא היו לה חיים לכן גם הוא נסתפק עכ"ל הרמ"ז:
ברתיה דאברהם אבינו ופי' בת גלים כמש"רזל בת גולים שאברהם היה גר בארץ א"נ מה גל זה מסויים בים כך אברהם מסויים בעולם:
כדכתיב גל נעול כאלו אמר דבר אחר ופירוש הפ' בת שיסוד דידה נקרא גל נעול מהחיצונים גלים אינון נהורין פי' ג' הוא זה ומפרש גלים הם ו"ק דזעיר שמשפיעים למ' בת גלים בת שמקבלת מגלים. או משום דכתיב ליש גבור בבהמה או משום דכתיב ליש אובד מבלי טרף וכולא איהו ליש גבור בשעתא דמקבלא גבורה תתאה מגבורה עילאה. ליש אובד מבלי טרף דא איהו בשעתא דאינון נחלין וכו' גרסי'. ופי' לישה מורה על המ' כשאין לה שפע כ"כ והיא תשושת כח כנקבה. וכשנקראת ליש יש בה לטובה ויש בה להפך ח"ו לטובה ליש גבור בבהמה דהיינו המ' שנקרא ליש מקבלת שפע מגבורה וזהו ליש גבור. ונלע"ד טעם שנקרא המ' ליש שהוא גי' ש"ם והוא שם ב"ן ורפ"ח ניצוצות שיש במלכות כמ"ש בכוונת שמע שם ע'. ולהיפך הוא ליש אובד מבלי טרף:
ברזא דשמא קדישא באינון ד' מינין שבלולב כתב הרב בספר הכוונות כי הדס רומז ליו"ד דהוי"ה ויו"ד במילואה ג' אותיות נגד ג' הדסים. ערבה רומז לה' ראשונה ובמילואה יש בה ב' אותיות נגד ב' ערבות הלולב רומז לו' ולפי שהלולב רומז לדעת ויסוד לכך ו' ו' במילוי. ההי"ן יש בה ב' ווי"ן. אתרוג רומז לה' אחרונה שהיא עטרת היסוד דזעיר ואינה נוקבא דזעיר אלא עטרת יסודו היא האתרוג:
לרצויי ליה לקב"ה עלייהו פירוש זהו שאמר לעיל דכולהו אתיין לרצויי על מייא הם ע' שרים שנקראים מים הזדונים:
בר"ה אתערותא קדמאה איהו בעלמא וכ' הרב בספר הכוונות ענין ר"ה הוא להיות שכל הדברים חוזרים בכל שנה למציאותם הראשון והנה תחלת הבריאה יצאו זו"ן אחור באחור ד"ו פרצופי' ואח"כ ננסרו וחזרו כנים בפנים והנה בר"ה נברא העולם לכן אירע בימים אלו דוגמת מה שאירע בבריאת העולם והוא כי עתה חוזרים אחור באחור וצריכים נסירה וחזרה פב"פ. ומר"ה עד יוה"כ ה"ס שמאלו תחת לראשי שה"ס הנסירות שננסר ספירה אחת בכל יום וביוה"ך האירו ונמתקו הדינים ההם ע"י ה' גבורו' קדושות דאימא. ובחג הסוכות וימינו תחבקני ובשמיני עצרת היה הזווג עכ"ל וז"ש בר"ה אתערותא וכו' שהמ? היא אז כמו בבריאת העולם שהיתה אחב"א ואח"כ ננסרה וחזרה לפנים ובכל ר"ה נעשה ענין זה. ומפרש ואזיל מאי אתערותא קדמאה דא בי דינא דלתתא וכו' פירוש לפי שבימים אלו המלכו' מקבלת הדינים והנסירה מזעיר מר"ה עד יוה"כ והיא דינא קשיא בלי מיתוק לכן דנה בימים אלו העולם וז"ש וקב"ה שהיא המ' יתיב בדינא על וכו':
עד יוה"כ נהרין אנפהא כמש"ל בשם הרב שביוה"כ נמתקו הדינים והאירו ע"י ה' גבורות דאימא ושעיר דא כההוא שעיר דר"ח דאתעסק ביה ונהירו אנפהא כך בר"ה גרסינן:
א"ל כד סיהרא וכו' פירוש הוא הסוד שלא רצה לגלות להם מתחלה ואחר שידע מעלתם גילה להם הסוד:
דיוקנא שייפי דאדם הם רמ"ח איברים דזעיר ה"נ אית רזא דדיוקנא ותיקונא דנוקבא פי' הם רמ"ח איברים דמלכות וכלא פריש בגוון ה"נ אית לתתא רזא ותיקונא דאדם תתאה גרסי' וכן נמצא בזוהר מדוייק ופירושו כמו שיש זו"ן דקדושה כך בקליפה אית זו"ן:
נחש איהו דרועא שמאלא פירוש לילית נקרא נחש וקרי לה דרועא שמאלא לפי שהיא מסיגי הגבורות ויש בה סיגים הרבה יותר מדוכרא דקליפה כנודע:
מאן דרכיב בה פירוש ס"מ הרוכב עליה וקרבא לגבי דסיהרא פי' ליינק מהקדושה ומשיך לה בינייהו דקוטפא פי' ס"מ הנזכר מושך לנחש הנזכר בינייהו דקוטפא בין ההתדבקות שיש למ' למעלה ר"ל להפסיק הזווג ונרגן מפריד אלוף ח"ו: כד מטו לחג מתערי סנורא דימינא כמש"ל בשם הרב שבחג מקבלת המ' חסדים פנימיים ומקיפים דזעיר ע"י הלולב ומקיפים דאימא ע"י הסוכה וז"ש סטרא דימינא:
וה' באתגלייא פי' כשנזכר וה' כגון בסדום אעפ"י שיהיה האדם באתגלייא לא יירא משום נזק אבל במבול שנזכר אלהים בעי סתימו שיסתיר האדם עצמו כמו נח: ישב בלחודוי דלא אתיא עם דינא ז"ל הרב בספר הדרושים וישב יהו"ה מלך לעולם ר"ת פ"ו לרמוז שהוי"ה שהוא רחמים ישב ולא היה רק אלהים שהוא דין וכו' ישב בלחודוי דלא אתי עם דינא:
אר"ש ארימית ידא בצלותין לעילא וכו' לשון זה הובא בסוף פרשת פקודי ושם בהגהות הרח"ו ז"ל פירש אותו ונעתיק לשונו ומה שלא פירש נרחיב ביאורו בס"ד. דכד רעותא כתב שם א"ס ב"ה ונל"עד שלכן כפל לשונו עילאה לעילא לעילא לרמוז שא"ס ב"ה הוא עילאה ע"ג אדם קדמון לעילא ע"ג עתיק לעילא ע"ג אריך שהם הפרצופים הנעלמים וא"ס ב"ה נעלם ועליון מהכל: קיימא על ההוא רעותא כתב שם האציל את אדם קדמון:
דלא אתיידע נכתב בצדו עתיק ונלע"ד לפי זה מ"ש ולא אתפס הוא אריך ומ"ש רישא דסתים יתיר לעילא הוא א"ק מדקאמר אח"כ וההוא לישא וכו' ונכתב בצדו מהרב הנז' הוא א"ק ש"מ רישא דסתים הוא א"ק ואע"פי שהזכירו תחלה דקאמר קיימא על ההוא רעותא. כיון שהפסיק בתיבת דלא אתיידע שהוא עתיק דלא אתפס שהוא אריך חזר לא"ק הנז' לפרש סדר האצילו':
וההוא רישא אפיק מאי דאפיק ולא ידיע נ"ב וא"ק הוציא את רישא דלא אתיידע ונלע"ד מ"ש ונהיר מה דנהיר הוא אריך שע"י א"ק נתקנו עתיק ואריך. ומ"ש כולא בסתימו ר"ל אע"פי שאדם קדמון התחיל לגלות הפרצופים הנזכרים אפ"ה כולם סתומים: רעו דמחשבה עילאה נ"ב היינו רישא דלא אתיידע הנזכר כאן:
למרדף אבתריה נ"ב דא"ק: חד פריסו אתפרס נ"ב היינו פרסא שבתוך א"ק שמשם התחיל רד"לא: ברדיפו דההוא מחשבה עילאה נ"ב שהשפעת ומרוצה רדל"א: מטי ולא מטי עד ההוא פרסא היינו פרסא דבגו רדל"א גופיה:
וכדין ההוא מחשבה עילאה פי' עתיק נהר בנהירו סתים פירוש בנוקביה דעתיק הנק' ג"כ דלא אתיידע הוא מאיר בנוקביה בהארת יסוד ועטרת היסוד דא"ק שבו וז"ש סתים דלא ידיע:
והאי מחשבה לא ידע פירוש כי עתיק בעצמו אינו משיגו כדין בטש האי נהירו דמחשבה דלא אתיידע היינו אריך היוצא מהארת רדל"א: בנהירו דפרסא היינו חכמה סתימאה מקבלת משלשה אורות דנהיר ממה דלא ידיע נגד א"ק ולא אתיידע נגד רדל"א ולא אתגלייא נגד כתר עליון. וכדין האי נהירו דמחשבה אריך. בטש בנהירו דפרסא היינו מוחא סתימאה. רעותא דכל תשע נהורין היינו התשע מקוריות:
דקיימי כולהו במחשבה פירוש מוחא סתימאה דאיהי חד מינייהו בחושבנא המשלמת לעשרה. כולהו למרדף אבתרייהו של היכלין הפנימיים בשעתא דקיימי ההיכלין הפנימיים:
במחשבה מוחא סתימאה אלין לאו קיימי אחר שאינם מושגים אמר שגם הם אינם מושיגים לדעת. לאו ברעותא ולאו במחשבה עילאה נלע"ד רעותא הוא אריך מחשבה עילאה עתיק וכל אינון נהורין מרזא דמחשבה עילאה רדל"א. ולתתא כולהו איקרון א"ס היינו אריך שגם הוא נקרא א"ס. עד הכא מטון נהורין כי האצילו' התחיל מאבא. כד נהיר מחשבה אבא ונהיר מאן דנהיר זעיר. ואעיל דא בדא אבא באימא. ומחשבה אתעטר בא"ס אבא מקבל מחכמה סתימאה:
ההוא נהירו דנהיר מניה מחשבה עילאה דלא ידע איקרי א"ס נלע"ד ההוא נהירו הוא א"ק שממנו נהיר עתיק שנק' מחשבה עילאה ומ"ש איקרי א"ס כי א"ס בעצם הוא א"ק אבל עתיק ואריך נקראים א"ס בהשאלה.
ונהיר למאן דנהיר לעתיקא קדישא ולחכמה סתימאה ועל דא כולא קאים הכל קיים על מוחא סתימאה כי הוא מחיה את כולם:
כל רעותיה לאו איהו אלא בבשרא תדיר כי בשר סומקא הוא משמות אלהים כנודע ע"כ הגהות הרח"ו בלשון זה מה שחידשנו כתבנו בלשון נלע"ד ומה שהוא סתם הוא מהר"חו זל"הה:
אני כרסייא למה דלעילא וכו' כתב בס' ערוגת הבושם על פסוק שחורה אני שיובן במ"ש בלק"ת על פסוק אנכי כי חיצוניות השכינה נקרא אני והחיצוניות הנזכר שהוא בגלות הוא הנקרא אני וסי' ואני בתוך הגולה. וז"ש הזוהר אני כרסייא למה דלעילא כי החיצוניית הוא מרכבה לאורות הפנימיות. והטעם שנק' אני כי שם ב"ן עם ט' אותיותיו גי' אנ"י ולזה קורא הזוהר אור מלובש בחשך מפני כי שם ב"ן הוא דין לפי ששרשו הוא מהמלכים הראשונים שהם דינים ובפרט מלכות שממנה דינים מתגלים שהוא חיצוניות שלה המכונה לחשך כמ"ש ולחשך קרא לילה וכו' ז"ש שחורה אני מצד הדינים שמבחוץ אבל מצד נקודת הפנימיות שהוא הכתר כ' של אנכי אני ונאוה וכו' ע"ש מ"ש באורך:
הכי אוליפנא וכו' זה שייך עם מ"ש ההוא יודאי משמיה דר' יצחק ב"ר יוסי מחוזאה וגם פתיחה זו אמרה ההוא יודאי משמו:
לאתר צרורא דחיי פירוש המלכות שצוררת אל חי שהוא היסוד בתוכה תמן מתזנן בזיהרא דאספקלריא דנהרא פירוש מתוך המלכות יונקים מהארת זעיר שיש שם במלכות. דנהיר מאתר עילאה דכולא פירוש בינה:
משה לא יכיל וכו' אלא כד אתלבש בלבושא אחרא ע' פ' בראשית דף י"ח שפירשנו ענין הענן שבו נתלבש משה ועלה להר:
חלוקא דרבנן ז"ל הרב בספר ק"י ענין חלוקא דרבנן ה"ס בחי' מוחין דיניקה דקטנות דאלהים אשר הוא חיצונייות כלי האמצעי כי הנשמות באות מן הפנימיות ולכן החיצוניות נעשה לבוש אל הנשמה הבאה מן הפנימיות ונמשך לה משם אל"וה שהוא כלי האמצעי של חסד זעיר כנזכר במ"א ונקרא כסותה כנז' בפרשת משפטים עכ"ל:
דאית מיין מתיקן וכו' כפל ג' לשונות מתיקן צלילן שלם יובן במ"ש הרב ז"ל כי ה' חסדים שורשם בדעת ואח"כ מתפשטי' בגוף ואח"כ כללותם ביסוד ונודע עוד שהחסדים נקראים מים ונכן נגד ה' חסדים שבשרשם בדעת אמר מיין מתיקן כי שם מתוקן ע"י המוחין שיש שם וכנגד התפשטותם בגוף כמים צלולים הניגרים אמר מיין צלילן וכנגד כללותם ביסוד שנקרא שלם אמר מיין שלם ולהיפך בקליפה:
למהוי את ברית בעלמא הוא כמו דבר אחר שמתחילה מפרש והקימותי את בריתי שה"ס הקמ' הברית בסוד זקיפת השרביט הוא ע"י הצדיקים ועכשיו מפרש והקימותי את בריתי אתך למהוי את ברית בעלמא ר"ל שיהיה נח במדרגת היסוד ואח"כ יכנס לתיבה:
ברית קיימא פירוש מלכות מלה היא המלכות שנקרא דבורים לדוכתיה הוא היסוד. דא הוא תקונא דמזבח פירוש י"ב אבנים הם י"ב בקר שתחת המלכות. ברית קיימא פירוש מלכות לאתריה פי' יסוד. ומה איהו שלום ופירוש הפ' הנני נותן לו את בריתי כאלו אמר הנני נותן לבריתי שהיא המלכות ומה אתן לה שלום שהוא יסוד להיותו מתחבר עמה תמיד:
אר"ש אמאי בכולהו וכו' ז"ל הרמ"ז ירצה שביאתו אל התיבה אינה כי אם הרחקת הנזק אבל בצאתו הבטיחו על הקרבת התועל' ויברך אלהים ויאמר אלהים זאת אות הברית וכו' והכל בשם אלהים:
שמא עילאה ה"ס דעת דזעיר ששם יסוד אימא שה"ס אמירם כנזכר בליקוטים פ' יתרו על פסוק כה תאמר רזא איהו פירוש הפ' מדבר בסוד המשכת השפע מן הדעת אל היסוד שהוא רזא משורש נח כידוע:
לקבלא אושפיזא פירוש שיפקח על צרכיה כיוסף בבית המצרי ונודע שבזמן המבול נפגמה המלכות תכלית הפגם עד שלא היה תיקון כי אם לשרש ולהרוס ממנה שרשי נשמות של כל אותו הדור וכל הנמצאים ב"ח וזש"ה והנני משחיתם את הארץ שארז"ל אפילו ג"ט של מחרישה פירוש רמז זה הוא מקום שחורש שם הזווג שלא היה מקום לזווג כלל ולכן נצטווה נח הצדיק לטרוח בכוונה במעשה התיבה לתקן יסוד המ' מחדש להיו' לו לחומה בהסתרו בתוכו. ואח"כ להשפיע בה שפע חדש לקייום העולם וז"ש לאעל' לתיבות' לאיתחברא בהדה שהם ב' עניינים האמורים ולהיות שזה חדוש גמור ולא כיתר ייחודי הצדיקים לכן הי' צריך לרשות בעלה דהיינו שהרשהו וכוננהו לעשות כל היחודים ולהמשיך כל השפע רב על התיבה וזהו בא אל התיבה ביאת ממש ונודע שעיקר בנין המ' הוא בדעתה ודעתה מכוון כנגד עטרת זעיר שהוא חצי יסוד וביסוד יש שד"י שבמילואו עולה תת"יד וחצי תת"ד גי' תב"ה ואמת אמרו בא אתה וכל ביתך לעומת בניו שסודם בנה"י כנודע ואח"כ האירו אורם בקייום העולם בסוד הקשת הנקרא או"ת שהוא חצי שד"י בבחינת עצמו של יסוד ובהם היתה הקמת הברית בסוד ותשב באיתן קשתו:
ולא הוה יאות וכו' הגם שאלהי"ם אמר לו כבר ובאת אל התיבה לא יאות לו אלא בכח שם הוי"ה שה"ס הדעת שבו שרש הו"ק שסודו זעיר בעלה ולכן היה בן ת"ר שנה בבואו לתיבה:
איקרי הכא ה' דייקא מלת איקרי שנודע שהמ' כשמאירה מזעיר נק' הוי"ה ע"ש והנה בכאן כל הפרשה עד ויאמר ה' לנח בא וכו' תמיד כתוב שם אלהים שסודו מדת המ' מצד הדין: ואח"כ ויאמר ה' היא מדת המ' מצד זעיר וז"ש איקרי ירצה מ' נקרא הכא באור הוי"ה הה"ד לבתר ויבוא נח ר"ל שכתב כך אחר אומרו ויעש נח ככל אשר צוהו ה' שה"ס זעיר: מאריה דביתא ולימוד דרך ארץ לב"ה ולאשה ולאורח שלא הכניס בניו אלא ברשות ודרך כללות אומר בסוד זה הדרך ארץ רומז שהצלת נח ובני ביתו היתה בהסכמת כל המדות העליונו' עד כאן לשון הרמ"ז זל"הה:
דא שאר ארעאן פי' חוצה לארץ ולפי דבר אחר שהארץ היא מ' ומלואה הם נשמות הצדיקים פי' תבל ויושבי בה הם בי"ע:
מאן הוא דא קב"ה פי' בינה אלין ז' עמודים פי' ז"ק דזעיר וקאי על ימים דקרא שהם ז' קצוות דזעיר אבל מלת נהרות לא פירשה ובפ' וארא דף כ"ג פירשה שאמר שם כי הוא על ימים יסדה אלין ז' עמודין דארעא סמיכא עלייהו ואינון ז' ימים. ועל נהרות יכוננה מאן אינון נהרות כד"א ונהר יוצא מעדן להשקו' את הגן ובג"כ ועל נהרות יכוננה ופי' שם בהגהות הרח"ו ז"ל הם הגבורות שיוצאים מפי היסוד ע"כ הרי מבואר דהאי דקאמר אנין שבעה עמודין וכו' קאי על ימים דקרא:
ואי תימא הא נח פי' וכיון שהוא צדיק היה לו להגין על כל העולם ותירץ דהו"ל לאגנא על גרמיה דיו להציל עצמו שלא היה צדיק גמור כמרע"ה ולגי' דהו"ל לאגנא על דריה הכי פירושו שהכל בכלל הקושייא שהו"ל להציל כל דורו ותירץ בדור הזה דייקא דמשמע לפי אותו הדור שהיו כולם רשעים נראה שהוא צדיק ולא בדורות אחרים:
דאברהם דאיהו ימינא וכו' ופירוש הכתוב כך מוליך הקב"ה לישראל בהשקט ושלוה בזכות ימין של משה שהוא אברהם שהוא זרוע ימין דזער ואיהו תפארת דמשה כי משה הוא זעיר ותפארת שלו הוא הימין שהוא אברהם וזהו זרוע תפארתו:
ויחל משה בעא רחמין וכו' ז"ל הרב בס' הליקוטים דע כי נח היה משה ולא התפלל על דורו ולכך נק' המבול על שמו ואף שלא התפלל עליהם בזכותו ותלה להם ק"ך שנה כמנין שנות משה כמ"ש בשגם והיו ימיו ק"ך שנה ולכן משה התפלל על דורו לתקן את אשר עוות בראשונה ולכן אמר מחיני נא לשון מיחוי כמו המבול וכל ימיו לא היו אלא בתפלה על הדור והנה ר"ת יהו"ק למבול ישב יל"י וס"ת הב"ל שהשם הזה מעלה ניצוצות הבל ואותם שחטאו בעגל פגמו בשם זה ואמרו עלה שור וז"ס ישראל לא ידע ר"ת יל"י עמי לא התבונן ר"ת על"ה עכ"ל ובזה יובן לשון זה למה היה משה משתדל להתפלל על ישראל:
רבי יצחק אמר כל זמנא וכו' גרסינן ול"ג ר' אלעזר שכבר הקשה קושיא זו לאביו ותרצה לו והכא מתרצה מעצמו כמי שלא שמעו מאביו ועוד תירוץ דהכא משינה מדלעיל ואי גרסינן ר"י ניחא שאחר שא"ר יהודה מאי הו"ל למיעבד וכו' אח"כ פתח ר' יצחק ואמר קושיא זו. (קרבן לא מיקרב לשמא דאלהים אלא לשמא דה' קרבן לה'). בח"י בדף קע"ז את האלהים התהלך נח בא לתרץ מה שהקשו בזוהר דף ס"א דקרבנא דהקריב לבתר דיקריב ליה מן קדמת דנא דילמא ישכך רוגזא מעלמא. ועל כן כאשר סיפר בשבחו לאמר תמים היה בדורותיו. והיה לזרה מה שלא הקריב קרבנות על דורו לזה אמר את האלהים התהלך נח דכב"יכול ה' למבול ישב ושליט שמא דאלהים כמ"ש בזוהר פ' נח בדף ס"ד ע"ב וקרבן לא מיקרב וכו' ובפר' משפטים על פ' כי לא תח וץ זבח ואתנה וכי לא בעא קב"ה דיקרבון וכו'. וקרבנא לא קרבין לשמא דאלהים אלא לשמא דה' דהא לגבי דינא קשיא מדה"ד לא מקרבין קרבנא וז"ש ר"י בדף ס' מאי הו"ל למיעבד דהא חייבי עלמא הוו מרגיזין קמיה ואיהו יקריב קרבנא:
דכך הוא דינא וכו': פי' ובשביל שידונו דור המבול י"ב חודש ישב נח בתיבה י"ב חודש:
רבי יהודה אמר וכו' א"ל ר' יוסי בתרי דינין וכו' קשה דהכא משמע דר' יהודה לא היה יודע שבמבול היו ב' דינין מייא ואשא ולכך הקשה והכא מייא הוו אמאי י"ב ירחין. ובפ' וירא בדף ק"ז ע"ב אמר שר' יצחק הקשה לר"י ור' יהודה הוא שהשיב מייא קרירן נחתי מלעילא ומייא רתיחן סלקי מלתתא שהוא מייא ואשא וי"ל שאחר ששמע ר' יהודה תירוץ זה מר' יוסי קבלו ולכך כשהקשה לו ר' יצחק תירץ לו ר' יהודה כמו שקיבל מר' יוסי:
מן הארץ דייקא פי' ארץ ישראל שזוכים אליה שאר מתים להתגלגל גופם עד שם ואז יקבלו בה נשמתם ויחיו אבל אלו וימחו מן הארץ שאינם קמים בתחיה:
אפליגו קדמאי ע"ד פי' שיש סוברים שדור המבול יחיו והאמת הוא וימחו כמו ימחו מספר חיים שאינם חיים ור"ש חולק וס"ל דיקומון בדין וקשה דהכא ס"ל לר' אבא שדור המבול אינם קמים אפילו בדין ורבי שמעון הוא דס"ל דיקומון בדין ובפרשת וירא דף ק"ח ע"א אמר ר' אבא כולהו בני עלמא יקומון לדינא והתם קאי על דור המבול וסדום. וי"ל שאחר ששמע סברת ר"ש קיבלה ולכן בפרשת וירא אמר כסברת ר"ש דהכא:
חד חוטא חוט של חסד ולכך שכיך זעפיה ומ"ש לקמן וההוא גאותא דימא הוא חד חוטא וכו' צריך לומר שהוא חוט אחר מצד הגבורות ויש בו קצת חסד כי שמאלא אתכליל בימינא ולכן אמר מסטרא דימינא וזה החוט שהוא דין מתערין גלגלוי דימא כד נחית לימא. אבל חוט שאמר ברישא הוא חסד גמור ולכך משיך גלגלוי ושכיך זעפיה:
אמאי כתיב אשה וכו' פי' למה אמר אשה שרומז על הנוקבא אש מיבעי ליה דהא אש בעי לאשתכחא תמן. ותירץ בשביל שלא לעשות פירוד בין זו"ן לכך כתיב אשה:
לשון אישים פי' אעפ"י שאז"ל הקרבן צריך להקריבו לשם אישים דכתיב אשה ולשם ניחוח דכתיב ניחוח אפ"ה דרשינן ליה נמי לשון אשה שרומז על מלכות. באתר דדכורא עבד ליה קב"ה פירוש זה טעם אחר למה הקריב עולה ולעיל תירץ בשביל שנח הרהר וכו' וכאן תירץ שנח הוא באתר דדכורא לכך הקריב עולה:
תננא ואשא מחוברים כחדא נראה מלשון זה שהגבורות שהולכים למלכות ומתעצמים בה נקראים תננא והגבורות שעדין בה בזעיר נקראים אשא וז"ש תננא ואשא מחוברי' כחדא שהם גבורות שבמ' עם גבורו' שבזעיר וז"ש לקמן אש נפיק מלגאו ואחיד במלה אחרא דלבר היא מלכו':
ואתאחדן דא בדא וכדין וכו' פי' אחר שנכנסו הגבורו' במ' אז תננא סליק ש"מ שהגבורו' אחר שנתעצמו במ' נקראים תננא וז"ש נמי לקמן דהא תננא אתכניש ועייל וקמיט וכו' שר"ל שנתחברו גבורו' דמ' שנקראים תננא עם גבורו' דזעיר שנקראים אשא ונכנסו אצל המוח להתמתק:
ואתקריב כולא לגו מחשבה ואתעביד רעותא חדא כדי להבין לשון זה נקדים מ"ש הרב בס' הכוונו' וז"ל והנה סוד כוונות הריח הוא כי הדינים המתפשטים חוזרים להתמתק בשרשו ע"י הריח וכשהם מתקבצים ועולים דרך החוטם עד המוח כי שם הדעת ושם שרש הה' גבורו' שם הם מתקבצים ומתמתקים כנודע כי אין הדינים מתמתקים אלא בשורשם והנה הריח בעצמו קודם שיעלה לחוטם ה"ס דינים כי ה"ס אחוריים דאלהים גי' ר' וי"ג אותיות דמילוי אלהי"ם וה' אותיו' דפשוט הם י"ח הרי ג' בחינות אלהי"ם נקראים ריח ואחר שנכנסים בחוטם נקראים ניחוח כי כבר התחיל להתמתק וניחוח מלשון חן והנה ריח זה נכנס תוך שני נקבי החוטם וב"פ הבל גי' ניחח עם ב' כוללים וכבר ידעת כי חרון אף הוא אדרבה הוצאת הדינים מן האף ולחוץ אך הריח הוא התקמטות' תוך החוטם כנודע. אח"כ עובר הריח באמצע המצח כי החוטם עומד באמצע המצח והנה הדעת הוא ממש נגד המצח ולכן עולים שם הגבורו' כי שם הוא שורש הדינים ושם נקראי' אשה שהוא אלהים דיוד"ין גי' ש' וחמש אותיותיו הרי אשה. אח"כ עולים עד המוחין עצמם ומגיעים שם באותם שני הבלים הנקראים ניחח ומגיעים עד המוחין שהם ד' הויו"ת ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן שהם כלולים בארבע אותיו' הוי"ה. והנה ניחוח גי' למ"ד של ליהו"ה עם ב' כוללים והוי"ה עצמה היא המוחין הרי כי ליהו"ק הוא ניחח והמוחין ואז נמתקו עכ"ל הרב ובזה יובן מ"ש הזוהר וחוטמא אתכניש בההוא רוחא לגו לגו עד דאתאחיד כולא וכו' וכדין ריח ניחוח דנח רוגזא וכו' פי' לגו מחשבה הם המוחין שממתיקים הדינים ושאר המאמר מובן:
אזער לה לסיהרא וכו' כתב הרב בס' הליקוטים כי במיעוט הלבנה כשקטרגה ביום רביעי נסתלקו ט' ספי' ראשונו' ממנה והלכו לזעיר אבל בחטא אדה"ר נסתלקו ממנה והלכו לבנו' פרצוף לילית הרשעה בסוד אמלאה החרבה לא נתמלאת צור אלא מחורבנה של ירושלים שהיא המ' עכ"ל וז"ש קב"ה אזער לה לסיהרא היינו ביום ד' שקטרגה וניתנו ט' ספי' ראשונו' שלה לזעיר ובזה שלטא הקליפה כמ"ש ושלטא ההו' נחש. ומ"ש אבל בגין חובא דאדם אתלטייא פי' בחטא אדה"ר נעשה מט' ספי' שלה פרצוף לילית כמ"ש הרב ואמר אתלטייא בגין למילט עלמא שהוא פגם גדול יותר ממה שהיה בקיטרוג הלבנה וז"ש לעיל ההוא ינוקא דהא בההיא שעתא דאתלטיא ארעא בחובא דאדם אתייהב רשו לשלטאה עלה ההוא חוייא בישא שר"ל שהמ' שנקראת ארעא אתלטייא ח"ו שנסתלקו ט' ספי' שלה וחוייא בישא שהיא לילית הרשעה שלטה שנבנה פרצופה והכל סובב על הקדמת הרב שזכרנו:
ר"ש פתח וכו' ד' חיון רברבן וכו' הם ארגמ"ן שביצירה דההיא רקיע מתתקנא עלייהו. פי' המסך שבין בריאה ליצירה והוא פרוס על החיות שביצירה:
אדם אנפי אריה פי' אע"פי שקראם הכתוב פני אריה פני שור פני נשר היינו הבטת אריה והבטת שור ונשר אבל פניהם כולם פני אדם כמ"ש הרח"ו ז"ל בהגהותיו פ' תזריע וכמ"ש הרמב"ם ז"ל וז"ש כאן גליף בכולהו אדם אדם אנפי אריה וכו' שר"ל שאדם חקוק בכולם וכולם פניהם פני אדם:
והאי רקיע דאתרבע וכו' הוא המסך הנז' שתחתיו הם ד' חיות מרובעים א' בכל רוח ד' גוונין אתחזיין ביה ברקיע הנז':
גליפין בארבע פי' ד' אלו שביצירה חקוקים מד' שבבריאה שהם חג"תם דבריאה שהתחתון חקיקתו מן העליון ד' בד' גליפין פי' ארבע שבבריאה ג"כ חקוקים מד' שבאצילו' שהם חג"תם דאצילו' שהתחתון נחקק מן העליון:
רשימין טהירין וכו' פי' שכולם הם דקים ורוחניים ורשימין הם רשימו' דקות טהירין מורה על רוב זכותם כעצם השמים לטוהר. ואמר עילאין שבאצילו' ותתאין ג"כ כולם רשימין טהירין סלקין י"ב פי' כל א' עמו שנים הם י"ב:
ברית דקשת פי' ברית היא מ' ונקראת ג"כ קשת וכאלו אמר ברית שהיא קשת דאתכליל בצדיק פי' שהמ' נכללה ביסוד שנק' צדיק וברי' כמו המ' שנק' בשני שמות ברית וקשת כך היסוד נקרא בשני שמות צדיק וברית:
דא בדא פי' שנתחברה המ' עם היסוד בקשר אחד ושיעור פ' ותשב באיתן קשתו כמ"ש בפ' ויחי דף רמ"ז וז"ל קשתו דא קשת באיתן תוקפא אלביש' עילוי דלא אחלשת חילהא דהא ידעת דיוסף לא יסטי בההוא את קיימא דיליה עכ"ל: אנהירו בחמידו דכולא פי' שנמשך להם הארה מתרין דרועין דזעיר שבהם מתחזק יעקב שהוא הת"ת וזהו ויפוזו זרועי ידיו מידי אביר יעקב כמ"ש בפ' ויחי ששם ביאר הענין היטב. חיזו לכל חיזו פי' מ':
חיזו כחיזו טמירין פי' מראו' שבה כחיזו חג"ת שבזעיר שהם טמירין אבן השתיה פי' מ' דאצילו' ושיעור הכתוב וממעל לרקיע שהוא המסך שבין בריאה ליצירה הנז' וע"י אותו המסך יורד הארת הבריאה ליצירה ולכך אם עשאו בהוצא ודופנא שפיר דמי. כי אם לא יהיה המעקה והמסך אנו מפחדים שמא ירד אור הבריאה ליצירה ויקרא מיתה ח"ו כי כל דבר שיורד ממקומו אל עולם שתחתיו יקרא מיתה ולכן עתה שיש מסך אין האור נופל רק עוברת הארתו דרך המסך והמעקה ההוא והוא סוד דין המעקה כמ"ש באוצ"ח בדרוש המעקה ואמר הכתוב וממעל לרקיע שהוא המסך הנזכר והבריאה כולה כלולה ברקיע ההוא כי הכוונה כדי שיעבור אורה ליצירה דרך המסך ההוא:
כמראה אבן ספיר היא מ' דאצילות: ודמות כמראה אדם הוא זעיר דאצילות וקיימא עלה ק"ק בינה שנק' ק"ק עומד' על המ' ומשפעת בה ומתקנתה: חדוה דכל חדוואן הוא אריך שאו"א יש בהם הארות שנק' חדוואן שאין בהם דין ואריך נקרא חדוה דכל חדוואן:
טמירא סתימא פירוש אריך הנז' סתים חציו העליון באו"א וחציו התחתון בזו"ן סבתא דסבתין פירוש או"א נקראים זקנים שאין בהם דין ואריך נק' סבא דסבין. נהירו דקיק פירוש אבא שהוא יו"ד דשמא קדישא וגם הוא נקרא חדוה דכל חדוואן לגבי אימא וזו"ן. נהיר לימינא במשח רבות עילאה פי' אריך הצז' מאיר לקו ימיני דזעיר במשח רבות עילאה שהוא אבא שנקרא שמן:
ונהיר לשמאלא בחדוה דחמרא טב פי' מאיר ג"כ לקו שמאלי דזעיר בחדוה דחמרא שהיא אימא שנקרא יין טוב: וא"ת והלא בקו ימיני דזעיר יש בו מח חכמה דאבא ומח חכמה דאימא ובקו שמאלי יש בו בינה דאבא ובינה דאימא ולמה אמר נהיר לימינא במשח רבות וכו' דמשמע דאבא בקו ימיני דזעיר ואימא בקו שמאלי וי"ל שיובן במ"ש האריז"ל בספר הכוונה שאחר שנתערבו המוחין כך הם חכמה דאבא במקומה וחכמה דאימא נעשי' בינה דאבא. וכן בינה דאימא במקומה ובינה דאבא נעשי' חכמה דאימא נמצא כשנכנסו המוחין בזעיר נכנסו חכמה דאבא וחכמה דאימא שהיא בינה דאבא בקו ימיני דזעיר הרי שבקו ימיני דזעיר אין שם אלא הארות אבא וז"ש נהיר לימינא דמשח רבות שהוא אבא. ובקו שמאלי דזעיר נכנסו בו בינה דאימא ובינה דאבא שהיא חכמה דאימא נמצא שבקו שמאלי דזעיר אין שם אלא הארו' אימא וז"ש נהיר לשמאלא בחדווה וכו' שהיא בינה:
נהיר לאמצעיתא וכו' פירוש מאיר לקו אמצעי דזעיר מהארת הדעת שיש בו חו"ג שהם תרין סטרין רוח אתער פירוש זעיר מתעורר להזדווג:
ורוח סלקא פירוש מ' ואתייהיב ברוחא דבקן דא בדא שנתחברה עם זעיר שנקרא רוחא ונדבקו זה בזה:
תלת עאלין בתלת פי' חג"ת דזעיר שנעשו חב"ד והם כלי המוחין כנודע הטיפה שלהם נכנסה בנה"י:
מגו תלת נפקא חד ברית פי' מהארת חג"ת הנז' שנעשו חב"ד יוצא היסוד ברית דבקא בברית פי' יסוד דזעיר דבוק ביסוד דנוקב': אתעברת רוח דסלקא פירוש מ' נתעברה מטיפת יסוד זעיר.
כד אתייהיב' בתרין סטרין פירוש לא נתעברה המ' רק אחר שהיא בין תרין דרועין ושמאלו תחת ראשה וימינו תחבקנה:
רוחא ברוחא הם זו"ן כמש"ל דתלתא עילאין פיר' חג"ת:
זוהמא דדהבא פירוש כי הסיגים אינם יוצאים רק מסוף הגבורות ולכן יצחק כהו עיניו לעת זקנתו אבל החסדים אין בהם שום סיגים אלא הולך ואור ולכן אברהם לא כהו עיניו לעת זקנתו. וכן חם שרומז לגבורה יצא ממנו כנען מסיגי הגבורות:
א"נ נפרש חדווה דכל חדוואן הוא עתיק ששם עיקר השמחה והוא טמירא סתימא יותר מאריך ונקרא סבא דסבתין כי שם הרחמים הגדולים שמורים על הזקנה: חד נהירו דקיק חדווה וכו' פירוש אריך שיצא מעתיק:
נהיר לימינא במשח רבות עילאה איתא באוצ"ח כי אבא מלביש קו ימיני דאריך ואימא מלבישת קו שמאלי דאריך בסוד אבא אחיד ותלי בחסד ואימא אחידא ותלייא בגבורה וז"ש אחיד לימינא פי' עתיק הנז"ל שקראו חדווה דכל חדוואן הוא מאיר לימין אריך במשח רבות שהוא אבא. ונהיר לשמאלא קו שמאלי דאריך בחדווה דחמרא טב היא אימא ששם מקומה. ואין להקשו' איך אמר שאבא מאיר בקו ימין דאריך וכן אימא בשמאל והלא הוא להיפך שאדרבה אריך מאיר באו"א ולא או"א מאירים בו. וי"ל כמ"ש באוצ"ח שאו"א עולים בסוד מ"ן לאריך אבא מעורר מ"ד ואימא מ"ן ונודע שקו ימיני דאריך הוא דכורא לפי שהוא משם מ"ה החדש דקו שמאלי דאריך הוא נוקבא לפי שהוא משם ב"ן וכיון שאין צד ימין דאריך שהוא דכורא מזדווג עם נוקביה שהוא צד שמאלו רק ע"י עליית או"א בסוד מ"ן נמצא כאלו הם מאירים לקוים הנז' וצריכים הקוים הנז' להארת או"א ויפה אמר נהיר לימינא וכו':
נהיר לאמצעיתא וכו' נודע כי זו"ן מלבישים מטיבורא דאריך ולמטה שהוא חצי ת"ת דאריך כנודע וז"ש נהיר לאמצעיתא שהוא ת"ת דאריך בחדווה דתרין סטרין הם זו"ן שמלבישים מחצי ת"ת אריך ולמטה ומ"ש נהיר לאמצעיתא דמשמע שזו"ן מאירים לת"ת אריך ואדרבה איפכא הוא י"ל כיון שזו"ן עולים בסוד מ"ן לאו"א ואו"א לאריך נמצא צריך לאו"א וזו"ן:
א"נ יובן במ"ש הרב בדרוש עיבור זו"ן כי טעם שעיבור ראשון דזו"ן היה ע"י אריך לפי שהיה אריך בלי לבוש ולכך הוצרך לתקן התחתונים להלבישו ולהעלים אורו ובזה ג"כ יתורץ מ"ש נהיר לימינא וכו' וכן כולם כיון שהם מלבישים אורו זהו תיקונו והארתו:
רוח אתער הכל כמש"ל שמדבר על זעיר שמתעורר להזדווג כמש"ל:
ורזא דבת שבע דאתייהיב' לאוריה החתי פירוש ס"ל כאן שאוריה היה גוי ונתגייר הפך דברי סבא דמשפטים דס"ל דאוריה דיוריה הוה בחת ולעולם ישראל הוה:
כד סלקא רעותא דקב"ה פירוש כשעלו המ"ן במצח דא"ק כמ"ש באוצ"ח ועיין במ"ש בדף כ"ט כי שם הארכנו בהקדמה זו:
למעבד יקרא ליקריה פי' לתקן זו"ן שהם מלבישים לאו"א ואו"א מלבישים לאריך כי סוד הלבוש הוא יקר ואו"א הם יקריה וזו"ן הם יקרא ליקריה סלקא מגו מחשבה רעותא לאתפשטא פירוש עלה חפץ ורצון באבא כדי לאתפשט אורו לתקן פרצופים שתחתיו:
ואתפשטת וכו' פירוש מחשבה הנז' שהוא אבא מהיכן התפשטות' הוא ממוחא סתימאה דאריך לפי שאבא יונק ממזל הח' דאריך שהוא ממוחא סתימאה: עד דאתפשטת ושרייא לבי גרון פירוש שאותה הארה שיצאה מאבא לתקן הפרצופים שתחתיו נתפשטה עד הבינה שנקרא גרון כנודע:
אתר דהוא נביע וכו' פירוש בינה הנזכר תמיד נה"י דידה הם בזעיר ומכוונים אותו בסוד כונן שמים בתבונה כונן הוה ולא כנן על משקל יסד ארץ שהוא עבר. איקרי ההיא מחשבה אלהים חיים פירוש אור אבא כשנתלבש בבינה נקרא גם הוא אלהים חיים כמו אימא:
מתמן נפקו וכו': יובן בהקדים מ"ש הרב בספר הליקוטים באוצ"ח וז"ל והנה באצילות כתיב כולם בחכמה עשית כי האצילות כולו נעשה מסוד החכמה וביאור הענין דע כי אור העליון של המאציל ב"ה מתגלה באבא שנקרא חכמה ונעלם בתוכו בלי שום מסך משום דעד הכא אתגלייא א"ס ב"ה עד המחשבה שהיא חכמה ואמנם מחכמה ולמטה אין אור א"ס ב"ה מתגלה. רק אבא הוא המתפשט תוך כל האצילו' אמנם נודע כי אבא מתלבש באימא ואימא בזעיר וא"כ איך אמרנו שאור אבא מתגלה בכל האצילות אך הענין הוא כי אור העליון מגיע עד אבא בהתרחבו' גדול בלתי מחיצות ולכן עד אבא שהוא חכמה נקרא הכל חכמה אך מאבא ולמטה יש שינוי אחר והוא כי מתלבש אבא תוך אימא ואימא תוך זעיר ואמנם אור אבא מתפשט עצמותו ממש תוך אימא ואימא אינה מעברת אל הזעיר האור דרך מסך ומחיצה רק דרך חלון שהוא יסוד דידה הנכנס בזעיר ומשם מתגלה אור אבא ממש רק שאימא נעשית מעבר ודרך אל אבא ונמצא כי אור אבא עצמותו מקבל זעיר וכן הנוקבא מקבלת דרך יסוד זעיר ג"כ שהוא חלון קצר אך אין האור משתנה ונמצא כולם בחכמה עשית כי כל האור העליון באבא ממש בהתרחבות גדול ומשם למטה כולם מקבלים ממנו עד כאן לשונו וזה שאמר עוד בעא לאתפשטא וכו' דקאי על אבא שנתלבש באימא ונתפשט עוד על ידי אימא שנעשית לו מעבר ודרך ותיקן זעיר שנקרא קול עוד אתפשטת האי מחשבה ובטש האי קול ואקיש בשפוון וכדין וכו' פי' שמחשבה שהוא אבא נתפשט עד זעיר לפי שהוא בתוך אימא ואימא תוך זעיר ולא נתעצם אור אבא בהם ואח"כ תיקן זעיר את הנוקבא בכח הארות אבא ופי' ואקיש בשפוון הם נה"י דזעיר שנקראים שפתים כידוע ומהם נבנית המ' כידוע וכדין נפקא דבור שהוא מלכות:
א"נ נודע מ"ש הרב בס' הליקוטים כי ה' מוצאות הפה שהם אח"הע גבורת ההוד גיכ"ק היא גבורת הנצח דט"לנת גבורת הת"ת זסש"רץ גבורת הגבורה בסוד ש שורקת בומ"ף היא גבורות החסד בסוד ט דוממת נמצא כי ה' גבורות הם ה' מוצאות הפה ונודע כי המלכות בניינה מהגבורות לכן אמר ואקיש בשפוון שהם הגבורות הבונים המלכות שנק' דבור:
דכולא איהו ההיא מחשבה וכו' כמ"ש לעיל כי הכל הוא מאבא שנקרא מחשבה והשאר מובן: (ובספר ע"ה כתב וז"ל):
ובאלו ההקדמות תבין הזוהר בפ' נח דף ע"ד ע"א וז"ל והבית בהבנותו וכו' אר"ש כד סלקא ברעותא דקב"ה למיעבד יקרא ליקריה סלקא מגו מחשבה רעותא לאתפשטא ואתפשטת מאתר דאיהי מחשבה סתימא דלא אתיידע (פי' הוא מוחא סתימאה דאריך כנז"ל) עד דאתפשטת ושרייא לבי גרון אתר דאיהו נביעו תדיר ברזא דאיהו רוח חיים (פי' הוא בינה דאריך שנעשה כתר לאו"א וכו'). עוד בעא לאתפשטא וכו' ונפק יעקב גבר שלים. פי' הוא זעיר וכו' עד כיון דמטא אתפשטותא דא ואתעביד דיבור בתקיפו דההוא קנא כדין כתיב והבית בהבנותו. הרי בשעת בנין הבית התחיל להאיר בתמידו' הארת מוחא סתימאה כמו שדייק שם כאשר נבנה לא כתיב אלא בהבנותו בכל זמנא וזמנא ומפרש שם כל כלי ברזל לא נשמע אלין שאר דרגין תתאין דכולהו תליין ביה סוד האחוריים שכתבתי לעיל:
עוד מ"כ בשם הרב וז"ל החסדים כשהם בחסד הם ה' שהוא יומא דכולהו וכשמתקבצים ביסוד נעשים בחי' א' וז"ס שיר השירי"ם לשון ה' שירים ה' חסדים. אשר לשלמה הוא מלך שהשלום שלו. ולהיות ששני חסדים הם מכוסים ואינם מאירים אלא שלשה לכן אמר ג' אלפים מש"ל אות מ' בחסד. אות ש' בגבורה אות ל' בתפארת והראש באימא מגדל הפורח באויר. וכל זה כשאין זיווג אבל כשיש זווג לוקח כל החמשה חסדים של אבא בגילוי וז"ש ויהי שירו חמשה שהם חמשה חסדים ואלף הבחי' הכוללת. עכ"ל ס' ערוגת הבושם הנז"ל:
בעטרה מלכות נקרא עטרה שאר דרגין תתאין בי"ע וא"ת הא כתיב ונהר וכו' דמשמע כשעדין הם יונקים מהגן שהיא מ' נקרא פירוד דכתיב ומשם יפרד ותירץ ודאי הכי הוא דכיון דנטלי מתמן הוי פירודא ופי' ומשם יפרד אחר שינקו מהמ' והלכו להם אזי הוי פירודא אבל כד אינון כנישין תמן לינקא לא הוי פירודא. ומ"ש לעיל דהא מתמן מתפרשן לכל אינון סטרין ואיהו ריש מלכו לאתבדרא פי' כמ"ש האר"י ז"ל שבבל היא חב"ד דצלם דקליפה בסוד אנת הוא רישא דדהבא:
נתקין באתר דא עיר ומגדל פירוש עיר היא בחי' ציון דכתיב עיר דוד היא ציון והיא יסוד דקליפה דוגמת יסוד זעיר ומגדל היא מ' דקליפה דוגמת המ' שנק' מגדל ועיין בסתרי תורה שאמר ובג"כ הוו מתייחדין למיעבד עבידתא דא בחכמה ס"א דכר ונוקבא ולמעלה מזה אמר עיר דכתיב עיר דוד הא ציון מגדל דכתיב כמגדל דוד וכו':