אסתימו עיניהון ה"ס אורות החסדים המאירים בנ"ה שנקראים בני ישראל ששם ב' הויו"ת גי' ב"ץ ומשם אור עיני המ' כנודע וידוע שנ"ה מצד האחוריים כחדא נינהו והיינו עולימתא שפירת' דלית לה עיינין פי' אין להם ב' עינים אלא א' ועין גי' ק"ל וכיון שנפטר יעקב האחוז בת"ת מיד נסתמו עיני ישראל שכן נ"ה נקראים בני ישראל כמ"ש הרב על פ' לפני מלך מלך לבני ישראל:
וכדין נחתו לגלותא נודע מס' הגלגולים שע"ד שיסוד של רחל דקדושה מתעבר מן הנשמות אשר תשפיע לישראל כך המבדיל הנקבה הטמאה מתעברת מאשר נעשקו בקליפה להשפיעם למטה בגופות אנשים: אבל אין זה כי אם כשחסר כח הקדושה ולכן א"ר יהודה כיון שנפטר יעקב אז ירדו לגלות פי' שאז אותם הניצוצות דקרי דאדם הראשון ירדו ביסוד הטומאה לרדת לעולם והיה זה בק"ל שנים עד שנולד משה כי טוב הוא לכן אז התחיל הגלות כשנפטר יעקב ובוודאי שאז לא היה עדין גלות ושעבוד אלא עד מות כל הדור ההוא אבל הענין שאז התחילה ירידת הניצוצות להאסף אל תוך יסוד דקליפה הנק' בור תחתית:
דלא אתחזי לאפרשא בין דא לדא כוונתו כמ"ש בב"ר על סתימה זו שסתם ממנו כל צרות שבעולם שהשי"ת רצה שתהיה יציאתו מן העולם בשלוה כראוי אל הצדיקים שתחלתם יסורין וסופן שלוה וזהו מה אינון קיימי בתפנוקין וכו' וטעם שלא נגזר עינוי על בני יעקב הוא כמ"ש בל"ת פ' שמות שהשבטים היו מבוררים בתכלית הבירור בבחי' פרטות נשמותם וזה בכחו של זקן שהיה שופריה דאד"הר ולא ראה קרי לכן היתה מטתו שלימ' ובהיותם מנוקים מכל סיג:
קבילו ענוגא וכו' כי הנאתם היתה כהנאה ועינוגא דשבת כולה קודש ענוגא לגוף וכסופין לנפש:
וכן יעקב לגרמיה ר"ל קדושה עצומה יותר משל בניו שהם ענפיו ולכן אמר בהם וקבילו שקבלו משרשם שהוא יעקב המושרש בדעת ולכן.
לא אתפרש דא מן דא שאין להפריש הענפים מן המקור יעקב גי' ז' הויו"ת משפיע בע' נפש לכן לא נמנה בינהם לאפוקי מהראב"ע שדברי רז"ל נאמנים:
דהא כל יומוי וכו' כמ"ש הרב שיעקב שהיה שופריה דאדם כל ק"ל שנה היה עסוק בתיקון ק"ל שנים דאדה"ר ומרבה בתעניות וסיגופים וז"ש בצערא הוו נוסף על משרז"ל לא שלותי ולא שקטתי וכו' והיה מתחזק להלחם בקליפות הנקרא' מתים ולא יכון לכתוב עליו ויחי:
אבל בתר דנחת למצרים איקרי ויחי מפני שכבר עברו ק"ל שנים שכננד ק"ל דאד"הר וכמו שהיא אחר ק"ל שנים חזר לאיתנו והוליד בדמותו שת. כן יעקב אחר גמר התיקון המוטל עליו חזר לחיותו וחמא לבריה מלכא יוסף האחוז ביסוד מדת שת בנו של אדם:
חמא לבנ"י זכאין זו מעלה יתירה לו על אדה"ר שהבנים ובנות שהוליד אחרי שת כל זרעם תם במבול לבד נח הבא משת. אבל יעקב זכה לראות כל בנים צדיקים מתוקנים בשלימות. ונתרץ קושיא א' והיא שהרי אותם וק"ל שנים עשה אדה"ר תשובה ואיך אנו אומרים שהיה בהם אותו פגם של כל אותם הנ צוצות. אמנם מצאתי בל"ת פ' שמות שפליטת אותם קריין ותולדותם בבטן לילית ללילין ושדין זה היה קצת תיקון לעונו של אד"הר. והדבר צריך ביאור ונל"עד שידוע שפגמו היה גדול בכללות הנכלל בו מכל הנשמות. ועוד כתב הרב שבזמן שהאדם עושה תשובה החיצונים מתקנאים בו: ואין ספק שאם תשובת אד"הר היתה מאהבה היה מתקן כל הפגם שעשה שזדונות יהפכו לזכיות. אבל היתה מיראה ונדבקוי בו החיצונים והיה צריך ליתן להם חלקם ע"ד שעיר המשתלח והם כל הניצוצות של הקריין אבל זה היה תיקון לאדם שבזה נפרדו הקליפות מכללות נשמתו השרשית.
כל יומא דיעקב ידוע מ"ש בס' א"י שהימים הקצובים לאדם הם כפי בחי' ניצוציו אשר צריך לברר מהקליפות וזה לכל אדם בפרטותו. אבל יעקב היה עצומו של תיקון אד"הר שעיקר פגמו היה בדעת ושם הוא מקור של יעקב ולכן נשלם במדת הצניעות ולא ראה קרי ותקן בזה כל פגימת הקרי:
ומפני שק"ל שנה נתפשט פגם אד"הר נגזרו על יעקב ק"ל שני צער שנתעסק בבירורים מתוך החיצונים בקדמיתא כיון דחמא וכי' נקדים מ"ש הרב שכיון שזעיר מתגדלמזה נמשך תיקון המ' והעיקר בזה הוא תיקון היסוד כי הוא הבונה אותה. עוד נודע שיש ב' בחי' ביסוד הנק' צדיק לעילא הוא יסוד דישראל. וצדיק לתתא במקומו ומב' אורות אלו עיקר תיקון קו אמצעי דמ' מכתרה עד ת"ת שלה. ותיקונה הוא בשם ב"ן שמקבלת מזעיר בסוד ההוא רוחא דשדי בגווה והוא הוא המייחד אהבה בין זו"ן כי נפשו היא. עוד כתב הרב שהרוח שנתן יעקב ברחל לא היה בו אלא להוליד את יוסף כנודע מס' א"י בסוד ויהו בצאת נפשה. ובזה יובן מ"ש כד חמא ליוסף שנולד וגדל עד בחי' צדיק דלעילא וכד מסתכל ביוסף שהוא בו כל בחי' הרוח שנתן באמו והוא ג"פ ב"ן גי' יוס"ף והנה בו תדרוש ג"כ ג' בני נח כי אלו הג' הם בסוד נר"ן שבג' כלי היסוד ומ'. שם נשמה. יפת רוח. חם נפש ואז הוה אשתלים בנפשיה כי ראה כל נפשו בבנו כאלו היתה אמו. דשפירו וכו' ה"ס ג' צלמי נר"ן דנפש דעיין בל"ת פ' ויצא בסוד שם יוסף:
והוה דמי בגרמיה וכו' שהיה שמח בראותו הצלחת תיקוניו כיון שנתקן צדיק העליון בב' בחי' וכד איתפרש וכו' שחשב שכל בניינו נהרס ושיצטרך לרדת שאול ללקט ניצוצי יוסף והוא היה בזמן ההוא בן י"ז שנה בסוד ב' הצדיקים כנ"זל ז' בת"ת ועשרה ביסוד צדיק טו"ב: עד שבשרוהו ויוסף ישית ידו על עיניך רמז לו כי יוסף השליט על מצרים דתמן העורף זכה להתעלות לדעת זעיר ואז זכה לשם אהו"ה גי' י"ז אחרים מעולים מאד:
הא לך י"ז שנין יובן במ"ש בזוהר ע' שנין של דה"עה ה' נתן אברהם כ"ח נתן יעקב ל"ז נתן יוסף ובלי ספק שנתנו מדעתם וחפצם וא"כ כשיעקב היה בן ק"ל שנה שאז א"ל ויוסף ישית ידו על עיני"ך אז ידע יעקב שיהיו לו י"ז בחברת בנו חמודו:
הה"ד ויחי יעקב שלכן פרטם לרמוז שבכוונה רצה ה' שיחיה י"ז שנה בעינוגים. שכינת יקרא ה"ס אור אימא המקננת בבריאה וע"ז אמר אנכי ארד עמך אנ"כי גי' כס"א שהיא עולם הבריאה הנק' כסא הכבוד וז"ש שכינת יקרא: ולהבין זה צ"אל כי מן החזה דזעיר ולמטה ה"ס עה"ר טו"ר ומשם האור מתפשט עד יצירה משל זעיר ועד עשייה משל מ' אבל משם ולמעלה הוא עץ החיים אור אימא ואמר הרב ז"ל שסוד אני היא המ'. ב"ן וט' אותיותיו אבל אנכי הוא לפי גודלה בסוד כתר שלה כ' כתר עשרי"ם גי' כה"ר וה א במקום סיום אימא ששם יסוד ישראל כנודע ושם הוא הרוח של יעקב שהוא בחי' נפש כשהיה בח"ל שירד לעשייה כנז' בזוהר הרקיע בפ' וישלח. וכשחזר לארץ ישראל מיד זכה לרוח ליסוד זעיר המקנן ביצירה ואח"כ נתעלה לבריאה ונגלה לו אל שדי ונקרא ישראל שהיא למעלה מן החזה ולכן אמר ותחי רוח יעקב וסמיך ליה ויאמר ישראל וז"ש ת"ח וכו':
ולא הוה מתכוין לקבל רוחא אחרא וכו' ידוע שנבואה מאימא דמקננא בבריאה ששם סוד נשמה וכיון שנשתלכה הנבואה ממנו נשאר הרוח כנפרד מהנשמה שבה מקור חייו וזה מחמת עצבונו. וידוע מ"ש בתוספתא דריש פ' נח שכל צדיק יש לו ב' רוחין וכו' ואותו דעלמא דאתי שהוא מבינה ה"ס הנבואה והוא חל על הרוח דעלמא דין כשהוא מכווין לקבלו ולכן כשחיה רוחו של יעקב אז קראו ה' יעקב יעקב ב"פ להודיע שב' רוחותיו מיוחדים ושע"כ ירד עמו מצרים וכמ"ש באתר שלים ולא באתר חסר וכו' שלא יהיה פגם בגופא ולא צער ברוחו:
אלא באתר דאתכוון וכו' שיהיה שמח ומתכוון להמשיך עליו רוח מחודש: עבדו את ה' בשמחה היינו שמחה של מצוה ואח"כ בואו לפניו ברננה זו תפלה:
לאפקא דלית פולחנא וכו' ללמדנו דאפילו תימא כר"י מ"מ עיקר המונע הוא העצבון ולכן מייתי ליה מאלישע שלא היה חסר תורה ומ"ט ולא פגים אלא דוקא עצבות:
מנגן ג' זמני שהיה די לומר והיה כנגנו וכו' משלימות דכולא נלע"ד שכוין להמשיך אור מן המוח השלם שה"ס יעקב איש תם יושב אהלים גבר שלים והיינו מן הדעת שהוא המוח המשולש. א"ר אבא תמן תנינן וכו' קשה לקשר מאמר זה עם הקודם ונלע"ד שבא ליתן טעם לסוד האמור בענין מנגן וגם בו יתישב מ"ש קודם תנא א"ר אלעזר א"ר אבא דקשה איך ר' אלעזר אמר משם ר' אבא דנראה בכל הזוהר דלא עדיף כוותיה. אלא ודאי איזו ברייתא יידע ר' אבא ומסרה לר' אלעזר והיינו דקאמר תנא א"ר אלעזר וכו' והשתא אומר עיקר הברייתא:
מד' סטרין כולא אישתכח זה כלל גדול לכל האצילות ומציאותו בכמה בחי' בין בבחי' כללות עתיק ונוקביה אריך ונוקביה ד' סטרין עתיק ונוקביה פנים ואחור בסוד ב' פנים דעתיק כולו פנים. ואריך ונוקביה ימין ושמאל. ואו"א יש ד' סטרין שהם מלבישים את אריך מגרונו עד הטיבור מכל צדדין ימין ושמאל פנים ואחור וכנז' בס' אוצ"ח והיינו ממש ד' סטרין. וכמו כן ד' פרצופי ישראל ויעקב לאה ורחל מלבישים נה"י דאריך מד' צדדיו ועוד יש כמה עניינים לפרש בהם ד' סטרין דוק ותשכח. והגם שביארנו ד' סטרין בכל כללות האצילות הנה עיקר הדבר הוא על מוחי חו"ב חו"ג שהם שרשין דעלאין ותתאין שכן הן מקור לכל פ' ופ' והם חנר"ן שלהם וזו היא בחי' פרטית לכל א' וא' מהם והם השורש לד' אותיות הוי"ה שיש בהם. ועליהם אמר דא עייל הוא חכמה. ודא נפיק בינה כמש"ה ונהר יוצא מעדן דא סתים ודא פריש הם חו"ג והענין שחו"ג הראשונים שיצאו מיסוד עתיק לתוך אריך בחסדים היתה בחינת סתום ובגבורות גלוי ועליה אתמר טובה תוכחת מגולה שה"ס הגבורות מאהבה מסותרת הם החסדים. והרי סתים ופריש. ובדרך היותר פשוט חסדי הזכר אינם מושפעים אלא כשמסתתרים תוך הגבורות שהיא הנקבה והיא יולדת ומגלה אור בעלה:
אתאחד חד בחברתה וכו' כשמזדווגים הפ' איש ברעהו הם אבות ומקורות לשפע והעוקר במוחין שהם ד' למעלה מראש זעיר ואח"כ הם ג' כשנכנסים בנ"הי דאימא ונכנסים בג' חללי דגלגולתא ומתיחדים שם החסדים בגבורות בחלל א' והיינו חד בחברתה פי' החסד בגבורה אז המוחין נקראים אבות הכל ושרש הכל. ואמנם בכח השיר והניגון מתמתקות הגבורות והיינו בהיותם יחד עם החסדים בדעת זעיר שהוא בתוך יסוד אימא שהוא שם אהי"ה שבהיותו בתוך זעיר אז הוא במילוי אלפ"ין אל"ף ה"א יו"ד ה"א גי' מנג"ן ולפי שכללות המוחין הם ג' לכן נאמר ג"פ מנגן.
באבותיך חשק וכו' הענין שב' מוחין של חו"ב הם דוקא הארה ומתפשטי' משני הקוים ימין ושמאל ואין בהם צינור כמו שיש בקו אמצעי שבו הזרע. ולכן העמים מושפעים מאברהם ויצחק בבחי' חו"ב הנז'. אבל לגבי ישראל אבותיהם הם חג"ת האמורים וזהו רק למעט חו"ב וז"ש ממש תלתא אעפ"י שהוא מוח א' בחלל א' הם ממש ג'. ומלת ר"ק תרמוז ר' סוד חו"ג ק' ת"ת המחברם ובהם יצדק לומר חשק ה' שבדעת הוא חשק זעיר ובפרט בת"ת שלו שהוא חשוק ודבוק בו שהוא נשמתו. ומאלין מתפרשן וכו' כי מות זה הוא המתפשט בכל הפרצוף בין החסדים דשל זעיר בין הגבורות דשל מ' וכמ"ש ובדעת חדרים ימלאו:
וסליק שמא לאיתעטרא וכו' נראה שהוא שם הוי"ה בניקוד חול"ם שב"א קמ"ץ ר"ת חש"ק שהוא בת"ת זעיר כי לכן אנו מכוונים בו בשומע תפלה וידוע שבת"ת נכללין חו"ג ולכן מתעלה להלביש את פנימיות חג"ת שבדעת והנקודות הם ממטה למעלה חול"ם ת"ת שב"א גבורה קמ"ץ חסד כמ"ש בתיקונים בסוד וקמץ הכהן. ולהיות שיסוד אימא הוא בדעת וגם בת"ת. וניגון סודו בבינה כמ"ש הרמ"ק בערך מנגן. גם ג' שמות א"ל אלהי"ם הוי"ה שהם בחג"ת עולים מנג"ן. לכן נאמר ג"פ מנגן כי משם נחה רוח אלהים על אלישע וחזרה בו הנבואה שסודה מאימא כנודע. עכ"ל הרמ"ז:
דשפירו דיוסף דמי לשפירו דרחל ק' דבפרשת וישב כתב הזוהר דיוסף דיוקני' כאבוי וכן לקמן בדף רכ"ב כתב דבדיוקנ חד הוו מתחזיין וכו' וי"ל דבצור הפרצוף היה דומה יוסף ליעקב וז"ש דבדיוקנא חד וכו'. ולגבי הלובן וגוון הזהרורית היה דומה לרחל וז"ש דשפירו דיוסף דמי לרחל ולא אמר דיוקנא:
מד' סטרין כולא אשתכח נלע"ד הם חב"ד דזעיר והדעת כולל חו"ג וז"ש מד' סטרין וכל שרשין דעילאין ותתאין בהו אחידן פי' שכל הפרצופים דמ' ודבי"ע מהם מתקיימים. דא עייל פי' נצח דאימא שבו חכמה דזעיר. ודא נפיק פי' הוד דאימא שבו בינה דזעיר ונקט בנצח דאימא עייל ובהוד דאימא נפיק שנודע מדברי הרב כי הוד ארוך ומתפשט יותר מנצח בסוד והקרנים גבוהות והאחת גבוהה מן השנית וכמ"ש בפ' לך לך ד' ע"ז כי שם הארכנו. לכך אמר בנצח עייל ובהוד נפיק שהוא יוצא ומתפשט יותר מנצח. דא סתים פי' ה' חסדים ודא פריש ה' גבירות. בסוד טובה תוכחת מגולה. ואינון אבהן דכולא פי' כי החב"ד נקראים אבהן וחג"ת נקראים בנים ונה"י בני בנים כנז' בזוהר פ' שמיני על פ' עטרת זקנים בני בנים וכמ"ש הרב על פ' זה:
באבותיך ממש תלתא פי' ר"ש פליג את"ק וס"ל שאינם נקראים ד' כיון שמוח הדעת כולל חו"ג נק' מוח א' א"כ אינם רק ג'. וז"ש ר' אלעזר לעיל מנגן מנגן ג' זמני בגין לאתערא רוח משלימותא דכולא שהם חב"ד דזעיר שר"ש ור' אלעזר דלעיל הם בשיטה א' א"כ י"ל מ"ש מנגן מנגן ג' זמני הם חג"ת דזעיר ומ"ש מד' סטרין הם חגת"ם ומ"ש דא עייל הוא חסד ודא נפיק גבורה בסוד טובה תוכחת מגולה מאהבה וכו'. דא סתים ת"ת. ודא פריש מלכות: ור"ש פליג וס"ל דהמ' אינה בכלל אבהן דכולא:
רק באבותיך ממש תלתא שהם חג"ת שנקראי' אבהן אבל המ' אינה בכלל אבות ור' אלעזר דלעיל ור"ש בשיטה חדא:
בר"ן עלמין הם ה' גבורות כל א' כלול מעשרה הם חמשים:
וכל א' מה' גבורות כלול מחמשים הרי ה"פ חמשים הם ר"ן והכרוז הזה הוא מהגבורות תאנא עלמא חדא אשתמוד' לעיל' וכו' המאמר הזה פירשו האר"י ז"ל בס' ק"י וז"ל עלמא חדא וכו'. פי' הוא עולם השלישי מהתלת עלמין הנז' באידרא רבא:
וכד כרוזא נפיק פי' ביום הזכרים דס"א יונקי' בחשאי אבל בליל' ניתן רשות לנקבו' דס"א לינק:
וזהו וכד כרוזא נפיק ליתן להם רשות נפקו תרין צפרים פי' אחד אחורי זלפה ואחד באחורי בלהה דאסתלקו מההוא עלמא פי' שנמשכו מן עולם השלישי דמדוריהון תחות חיזו דאילנא דחיי ומותא ביה:
פי' זו"ן דאצילות נקרא אלנא דחיי ומותא חיי מצד הת"ת ומותא מצד המלכות אבל ת"ת ומ' דבריאה נקראים חיזו דאילנא דחיי ומותא:
ונודע כי הקליפות דאצילות הם עומדים תחת היכל קודש קדשים דבריאה דקדושה:
וישראל ולאה דבריאה הם עומדים בהיכל קדש קדשים דבריאה וז"ש תחות חיזו דאילנא דחיי ומותא שהם ישראל ולאה הנז': נפקא חד צפרא דסטר דרומא פי' הצפור הראשון הוא חכמה דקליפה והוא יונק מדד הימנית של המלכות דאצילות דקדושה אשר ברחם שלה בסוד דדי בהמה וז"ס חד ציפרא לסטר דרומא וחד ציפרא לסטר צפון הוא הציפור השני מוח בינה דקליפה היונק מן דד השמאלי שברחם המלכות:
חד ציפרא כד נהיר יממא הוא הציפור הראשון חכמה דנוקבא דנוגה ויש בה כח לעלות בקדרותא דצפרא דוקא שאע"פי שהזכרים יונקים ביום והנקבות בלילה. אפ"ה כיון שהוא ימיני יכול לינק בקדרותא דצפרא וכ"ש בחצות לילה הראשון אבל ציפור השמאלי אינו יונק אלא בלילה בחצות הראשון וז"ש וחד ציפרא כד אתחשיך יממא:
לבתר בעו לאסתלקא לאתרייהו פי' הם רוצים להסתלק למקום זו"ן דקדושה לאצילות כי שם מקום המכוון להם ורוצים לעלות בשביל שהיה לכם כח שינקו מן הדדים:
ומשתמטי רגלייהו וכו' פי' נאחזים בבינה דבריאה דקליפה הנקראת נוקבא דתהומא רבא כנודע עכ"ל האר"י זלה"ה:
ומתלכדן בגויה עד דאפליג לילא פי' אבל עכ"ז ציפור הימיני עדיין יונק עד קדרותא דצפרא כמ"ש לעיל בשם הרב:
כתרא קדישא פי' מ': והיא כתרא שביעאה דכולא פי' כשנתחיל מחסד מ' היא שביעית: ואם מסטרא דגבורה קא אתי פי' כשנתחיל מבינה שדינים מתערין מנה ולכך נקראת סטרא דגבורה:
כתיב ואם בגבורות וכו' פי' ואם נתחיל מהבינה שהיא הגבורות אזי המ' היא שמינית ולכך יחיה האדם פ' שנה:
דכתרא דגבורא תמינאה הוי פירוש היא הבינה שהיא שמינית למ' כמו שהמ' שמינית לבינה: ואי לא אשתכח זכאה וכו' דבעי לאסתחאה בנורא דדליק. פירוש שהיה רשע ועבר על לא תעשה לכך נידון בגיהנם למרק החטא כיון שלא ביטל מצות עשה ואי לא אתתקנת. פי' שלא קיים מצות עשה ו"י לההוא רוחא דמתגלגלא כדי לתקנם אבל לא תעשה היה נזהר מהם וכמ"ש בס' ראשית חכמה שהגלגול הוא למי שלא עשה מצות עשה כדי להתתקן: וגיהנם למי שעבר על ל"ת כדי למרק עונותיו: ותדכר מאינון מלין דאנא אמינא דתימא לון משמי קשה דפשיטא שיאמר אותם משמו וי"ל שמבקש ממנו שכשר"י אומר חדושים של תורה ובתוך הדברים נזכר שחידש ר' יצחק איזה חידוש הדומה לאותם החידושים יאמר אותו כדי להזכיר שם רבי יצחק ודייק כד תימא מילי דאורייתא ותדכר מאינון מלי דאנא וכו':
כורסיא דמאריה פי' רבי יצחק שהוא כסא של הקב"ה שכל צדיק וצדיק נעשה כסא לשכינה קריבו בגדפוי דר"ש: פי' נתקרב ונכנס תחת כנפוו של רשב"י ולכך ניצול וז"ש לו אביו אילנא רבא ותקיף רשב"י הוא דהא הוא אחיד לך בענפוי: א"נ י"ל כרסייא דמאריה פי' השכינה שהיא כסא דזעיר תמיד היא קריבא בגדפוי דר"ש ולכך כל מה שגוזר מתקיים: אמר לית קופטירא דטיפסא גרסינן: אילנא דחיי דגנתא דעדן גרסינן. דהא שבעין דוכתי מתעטרן הכא דיליה: פי' רשב"י ע"י תורתו היה מתקן ה' פרצופין שבכל עולם ועולם וז"ש ע' דוכתי וכו' שהמלכות נקראת מקום בסוד ויפגע במקום ורשב"י היה מתקן ז' קצוות דמלכות ומ"ש פתיחן לע' עלמין הם ז' קצוות דזעיר בסוד אמרתי עולם חסד יבנה:
ומה שכתב אתפתח לע' רהיטין היא הבינה בסוד ברהטים בשקתות המים שהם נ"הי דאימא כמו שכתוב בפרשת ויצא ומה שכתב אתפתח לע' כתרין עילאין הם ז' קצוות דאבא שהם עליונים על כולם: לעתיקא סתימא דכולא: פי' הוא אריך שהוא סתום בתוך או"א וזו"ן:
והרמ"ז כתב וז"ל כל אינון ל' יומין וכו' נודע שכל נשמות ישראל מושרשות במ' שלכן נקראת כנסת ישראל שכולם מכונסי' בתוכה ואיתא בס' הכוונות שסתם חדש הוא במ' שהיא נבנית מנה"י דזעיר שהם ל' מדות:
ולפ"ז כל ל' יום שקודם פטירת הנשמה מתעורר הקטנות בשורשה כי היא מוכנת לגדלות העתיד לה אחר פטירתה וידוע שקודם הגדלות בא הקטנות ולכן כשעולה למעלה בשינה שהיא נפרדת מן הגוף זוכה לראות מקומה העתיד לה:
אבל ההוא בר נש לא ידע כי כוחות דמיונה וזכירתה אינם מיוחדים עוד בה:
ולא שליט בנשמתיה בשובה למטה תוך הגוף כי מתמעט כח עיונה וחכמתה כמרז"ל שנסתמו ממרע"ה מעיינות החכמה:
אין אדם שליט פירוש אין אדם שליט ברוח לכלאו תוך הגוף שלא יצא וכמו כן אין שלטון ביום המות:
צולמא דבר נש איתחשך ידוע שג' צלמים הם מג' מילואי אהי"ה כנזכר בס"ה וגם בנה"י דאימא קס"א מנצח קנ"א מהוד קמ"ג מיסוד וכבר אמרנו של' יום סודם בנה"י ולכן נחשבים בל' יום:
אתינא לגבך וכו' הענין כי רבי יצחק ור"י הם ח"ג כמ"ש אצלנו בענין החכמים תלמידי רשב"י ותאות הגבורות להתקשר בחסדים להתמתק על ידם ולכן בא לרבי יהודה שיתקן על ידו ולא לחבר אחר. גם מה שבקש שיתפלל על קברו כי נודע שע"י יחודים הצדיקי' מתעוררים ומתקשרים נר"ן שלהם בצרור החיים בסוד מ"נ ומגיע תועלת גדול לשניהם ולכן מבקש ממנו על כך. ותדכר מאינון מלין ר"ל אם תחפוץ לעשותי סניף לך באיזה חדוש תורה בודאי אני יודע שתאמרהו משמי אלא מה שאני שואל ממך שאם יזדמן שבדרושתיך תזכור איזה דבר משלי גם שלא יצטרך לך אומרהו משמי כי בזה יושפע עלי אור החסד:
ז' יומין שהם ימי דין הקשה כנודע אצלנו ולא אנהיר לי שזהו סי' קטנות שלי שקודם המיתה כדי שאח"כ אעלה לגדלות וכעין מ"ש במרע"ה שנסתמו ממנו מעיינות החכמה. לשומע תפלה מפני שברכה זו סודה בת"ת דזעיר ששם יסוד אימא ושם כתר רחל והרי שם שורש נר"ן דאימא וז"ון שמהם ג' הצלמים:
כי צל ימינו אע"ג דקרא כתיב ונסו הצללים תרי י"ל דהכא לא רמוז קרא אלא לבבואה דבבואה שישנה רק באדם והוא משם קנ"א כמ"ש בכוונת ר"ה עכ"ל הרמ"ז. א"ל לית לי רשותא ולא מודעי ליה לבר נש הקשה מורינו הה"ר שלמה עמאר ז"ל דהכא לא רצה לגלות לו מה הוסיפו לו וכן בדוד שאמר לו הקב"ה גזרה היא מלפני שאי מודיעים לאדם קצו. ואלו בפ' בלק בעובדא דר' יוסי דפקיעין הוסיפו לו כ"ב שנה והודיעוהו וכן בחזקיה המלך וכן לר' פרידא שא"ל אי בעי למחיי ד' מאה שנין ולבסוף יהבו ליה האי והאי. ותירץ דבתוספת מודיעין אותו דכיון שלא החמיץ בקץ שקצבו לו ודאי לא יחמיץ בתוספות ולכן בהנהו עובדי לא היתה אלא תוספת אבל בדוד שא"ל גזרה היא מלפני היינו הקץ שקצבו לו. ורבי יצחק אע"פי שזה תוספת היא מאחר שבת קול אמרה תחלה ועמך תיתייה בזמנא דתיעול וכו' ואם היה מודיע לו אביו התוספת כאלו היה מודיע לרש"בי כמה שנים קצבו לו והקצבה גזרה היא שאין מודיעין לכך לא הודיעו אביו אעפ"י שהוא תוספת כי בה נודע קצו של רש"בי ז"ל.
ה' עשקה לי ערבני פירוש שר"ש נקרא ה' כמ"ש בפרשת בא אל פני האדון ה' דא רש"בי ואמר רבי יצחק כבר הייתי ביד מ"ה שהיה רודף אחרי כמש"ל וחמא למ"ה דרהיט ורקיד קמיה. ור"ש שנקרא ה' עשק אותי מידו וערב לי. א"נ י"ל ה' עשקה לי הקב"ה רצה לעשוק אותי שנתן רשות למ"ה להרוג אותי ור"ש ערבני. ד' סטרין דעלמא קיימין בדינא פי' ד' רוחות שבהעוה"ז קיימין בדינא בבחינת נשמת אותו הנוטה למות ומ"ש ומתערין דינין מד' סטרי עלמא ד' כוחות שבעה"ז מתערין דיניו מחג"תם: וד' קישורין נצן הם ארמ"ע שבגוף. א"נ י"ל ד' סטרין הם ארגמ"ן ומ"ש ומתערין דינין מד' סטרי עלמא פי' ארגמ"ן הנז' מעוררים הדינים מחג"תם שמשם מקבלים: בר' וע' עלמין: פי' כנגד כ"ז אותיות התורה כ"א כלולה מעשר: דתרנגולא אוכמא. פי' גבריאל: חמי מה דלא זכא ביומוי משום וכו'. פי' שלפי שמוכרח האדם בשעת מיתתו לראות השכינה לכך הקב"ה מוסיף הארה גדולה בנשמתו כדי שיוכל לראות השכינה:
וסליק ויתיב ואתעדן וכו' פי' עולה נשמתו עד שרואה מקומה ואח"כ באה משם בז' ימים אלו ואזלא מביתא לקברא ומקברא לביתא ונמ"ש רבי יהודה לקמן ושם מדבר בבר נש זכאה כמ"ש אח"כ תאנא בתר ז' יומין גופא הוי כמה דהוה ונשמתיה עאלת לדוכתה: וכן מ"ש ואי לא הוי זכאה וכו' כיון דאתטמר כמה גרדינין נימוסין אחדן ביה עד דמטא לדומה ועאלין ליה במדורי דגיהנם צ"ל שאחר שנכנס לגיהנם יוצאה משם הנשמה בז' ימים אלו ואזלא מביתא לקברא וכו' כמ"ש בהדיא בדף רכ"ו וז"ל ת"ח כל ז' יומין נפשא אזלא מביתא לקברא וכו' ותלת זמנין ביומא אתדנו כחדא נפשא וגופא לבתר גופא אתטריד ונפשא אזלא ואסתחייא בגיהנם וכו' לבתר תריסר ירחי נייחין כולא הרי בהדיא שהרשע נידון בגיהנם ג' זמנין ביומא ויוצאה הנשמה ביני ביני בז' ימים מביתא לקברא וכו' ואחר ז' ימים יושב בגיהנם עד י"ב חודש:
ועמודא דג' גווני אזדמן: פי' עמודא הוא יסוד שבגן דתלת גווני שחג"ת מאירים בו לפי שהגן מעצמו יש בו עשר ספי' כמ"ש בזוהר בפ' ויקהל: ציון וירושלים: פי' יסוד דזעיר נק' ציון ומלכות נק' ירושלים: גופא דמלכא. פי' ת"ת. על ה' דייקא: פי' חסד דזעיר שהוא ע"ג הת"ת דזעיר שנק' הוי"ה וזהו על ה'. חסד עילאה פי' חסד דזעיר:
חסד תתאה: פי' נ"ה שנק' חסדי דוד ולכך כתיב בהו עד שמים שהוא ת"ת ואינם עליו: אימא ידיעא פי' בינה: הבנים מאן אינון: פי' אם הם זו"ן דווקא או שגם בי"ע בכלל: לא תגלה ערותה פי' שיסוד דאימא נסתם תוך זעיר כמ"ש בספר' דצניעותא אתא מפתחא דכליל בשית ומכסייא פתחהא. פי' זעיר מכסה יסוד דידה. וכשהעונות גורמים ומסתלקת אימא מעל בנין ח"ו מתגלית ערותה: ואימא תאבת. פי' נה"י דאימא חזרו לזעיר ואז מתכסה יסוד דידה: וכסייא על בנין. פי' בסוד החשמל דאימא שמכסה על זו"ן:
אר"ש כולא חד: פי' שנועם שהיא בינה היא בתוך זעיר וא"כ כשאנו אומרים על ה' הוא חסד דזעיר הרי בינה שם: משמע דכתיב נועם ה': פי' נועם שהיא הבינה בתוך ה' שהוא זעיר וז"ש דאתייא מעתיקא קדישא שהיא בינה להאי שמים שהוא זעיר:
עטרא עטרא: פי' המ' שנק' עטרא שהיא עטרת בי"ע ונק' ג"כ עטרת בעלה תרין בנין. פי' הם זו"ן והעטרה הנז' היא א' מהבנים: דלא אשתכח מהימנותא בינייהו. פי' שביטלו מצות מילה ובזה נסתלקה השכינה מביניהם: דכתיב וכופר בריתכם את מות ר"ל כיון שביטלו הברית נתחייבו מיתה וגלות. בגווייהו על דא ליבעי ליה לבר נש זה הלשון הובא בפ' אמור וראש הלשון שחסר כאן הוא כתוב שם: דלא לאתערבא צולמא דיליה וכו' פי' הרח"ו ז"ל בפ' אמור שהכוונה שלא להסתפר מן הגוי לפי שצלם הגוי מתערב עם של ישראל בשעה שמגלח לו.
דאחידן בשמא קדישא כגון לולב וכו' כתב הרב כי לולב הוא ביסוד והוא כנגד ו' דשם הוי"ה ואתרוג נגד ה' אחרונה והדס נגד היו"ד דאית בה ג' קוצין קוץ עליון וקוץ תחתון וקוץ אמצעי שהוא גוף היו"ד וכנגדם הם ג' בדי הדס. והערבה נגד ה' ראשונה שהיא צורת ד"ו וכנגדם ב' בדי ערבה וז"ש רז"ל אתרוג זה הקב"ה לולב זה הקב"ה וכו' עכ"ל הרב זלה"ה וז"ש דאחידן בשמא קדישא כגון לולב וכו'. ואע"פי שאמרנו שאזוב רומז ליסוד ועץ ארז רומז לת"ת הרי שגם עץארז רומז לו' דשם הוי"ה התם רמז בעלמא אבל ד' מינים שבלולב יש בהם הארה ממשית מד' אותיות שם הוי"ה ולכך אמר דאחידן בשמא קדישא. לאתערא יקרי בראתיו פי' זה כנגד בריאה שמתקנה האדם ע"י מעשיו. ליחדא לי יצרתיו פי' נגד יצירה. למעבד ביה עובדא אף עשיתיו פי' נגד עשייה:
לאתערא ביה חילא דלעילא פי' נגד אצילות והכוונה שהד' עולמות מתקנם האדם ע"י מעשיו אע"פי שהכתוב לא הזכיר רק ג' בראתיו יצרתיו אף עשיתיו שהם בי"ע. הטעם מפני שעולם האצילות היא נעלמת לכך לא הזכירה:
כל הנקרא בשמי היינו דכתיב פרי עץ הדר פי' כי האתרוג היא המ' והיא נקראת שם ולכבודי בראתיו היינו כפות חמרים. פי' יסוד הוא כפות תמרים ול"ב נתיבות חכמה הם ביסוד כנודע וכבוד גי' ל"ב לכך ולכבודי רומז ליסוד:
יצרתיו היינו ענף עץ עבות כי' הא ת"ת שכולל ח"ג וזעיר מקנן ביצירה כנודע לכך ענף עץ עבות רומז ליצירה. אף עשיתיו היינו וערבי נחל. פי' שערבי נחל הם הגבורות דאימ' כמ"ש הזוהר לקמן ופ"ר דינין שהם הגבורו' הם בעשייה ולכך סנדלפו"ן שהוא שר העשייה נק' שר היער יער גי' פ"ר כמ"ש הרב ז"ל ולפי מ"ש לקמן שערבי נחל הם נ"ה כיון שהם דינים מכנה אותם לעשייה שיש בה פ"ר דינים:
ביום הראשון דהוא חמישאה על עשור כתב הרב בס"הכ כי המ' ממוצאי יום כפור ואילך היא מהחז' ולמטה בפנים שלו וכתב עוד כי ה' חסדים דאימא אנו מתחילי' להכניס במ' רשימו דכללות ה' חסדים שביסוד ומ' דאימא בערב יוה"ך וביוה"ך נכנסים במ' שהיא רחל עצמות כללות ה' חסדים שביסוד ומ' דאימא ובד' ימים שבין יוה"ך לסוכות נכנסים בה ד' חסדים דהוד ודנצח ודת"ת וגבורה חסד אחד בכל יום וביום ראשון של סוכות נכנס בה פנימי דחסד דאימא נמצא שמיו"הך עד יום ראשון של סוכות הם ה' ימים ובה' ימים אלו נכנסים בה ה' חסדים דחג"ת נה"י דאימא עכ"ל ובזה יובן מ"ש דהיא חמישאה על עשירי פירוש כי עשר ספיר' דמ' הם מהחזה ולמטה בפנים דזעיר ממוצאי יוה"ך ואילך כמ"ש לעיל בשם הרב ז"ל ובד' (ובה') ימים שבין יוה"ך לסוכות נכנסים בה חסד א' בכל יום נמצא שביום ראשון של סוכות אז נגמרו ה' חסדים דאימא הפנימים ליכנס במשר ספירותיה וז"ש דהוא חמישאה על עשור א"נ י"ל כמ"ש בס' ק"י בדרוש ז' בחינות דמ' (ובחי' ד' היא שהיא בפנים דזעיר מהחזה ולמטה וה' עליונו' אינם מאירים בה) ובחי' חמישית היא שהיא בחנים דזעיר מהחזה ולמטה וה' עליו נות מאירים בה עכ"ל ולעיל כתבנו בשם הרב שהמ' ממוצאי כפור ואילך עשר ספי' שלה הם נגד תנה"י דזעיר מהחזה ולמטה ולכך אמר הזוהר שביום ראשון דסוכות חמישאה על עשור שבכח הארת החסדים שמקבלת המ' מאירים ה' עליונות דזעיר לעשר ספי' שלה שהם נגד תנ"הי דזעיר מהחזה ולמטה ע"ש בס' ק"י שיש סמך לפי' זה. אלא יום דנפיק ראשון לכולא במבועי דמוין נביעין. פירוש יום ראשון היא הבינה שנותנת למ' ביום א' דסוכות פנימי דחסד דידה ונודע כי החסדים נקראים מים וז"ש במבועי דמיין נביעין. אבל בהאי יומא אברהם שירותא דכולא אי בענני יקר הוא שירות' יובן במ"ש בסה"כ כי ביום א' דסוכות נכנס במ' פנימי דחסד דאימ' ומקיף דחסד דאימא וז"ש אברה' הוא שירות' דכולא שהוא החסד שנקרא אברהם ומ"ש אי בענני יקר הוא שירותא. פי' אי במקיפים שנקראים עננים הוא שירותא שמקיף דחסד דאימא נכנס במ' ביום זה אי במייא הוא שירותא. פירוש אי בפנימיים הוא שירותא שפנימי דחסד דאימא נכנס במ' ביום זה וז"ש דאברהם שהוא חסד דאימא שרי למחפר בירא דמייא שהיא מלכות. א"נ מדבר על חסד דזעיר שנכנס למ' פנימי דחסד דזעיר ומקיף דחסד דזעיר. והכל כמו פי' הראשון. דיצחק אהדר ליה לקב"ה. פי' שע"י העקידה עשה הידור וכבוד לקונו:
וקרא ליה עץ הדר פי' הקב"ה קרא ליצחק עץ הדר לפי שהידר לקונו:
פרי דהאי עץ הדר ידיעא פי' פרי היא המ' עץ הדר הוא יצחק שהוא גבורה ור"ל פרי של הגבורה ובהאי אתמלייא האי באר. פי' ע"י יסוד שנק' כפות תמרים נתמלאת המלכות מגבורת וחסדים וז"ש מבאר מים עילאין נביעין שהם חו"ג שבאים מיסוד דאימא ליסוד זעיר הוא אתמלי בקדמיתא גרסינן ופי' יסוד דזעיר מקבל הארה תחלה ואח"כ נותן למ' וז"ש ומניה אתמליא בירא שהיא מ': עד דאיהו נביעו לכולא פירוש נמשכת הארה לבי"ע:
דא ענפא דאילנא רברבא פי' ענפא הוא ת"ת דאילנא רברבא הוא זעיר:
אתעביד אילנא עילאה פירוש הוא ת"ת דזעיר הנזכר נעשה גם הוא אילנא עילאה:
דאחיד בכל סטרין פי' שמכריע בין חו"ג. ענף דאיהו עץ עבות עץ דאחיד לאבות גרסינן:
אינון תרין נחלין פ.' נ"ה. אבל וערבי נחל ודאי כמה דאתמר. פי' הם הגבורות שבאים מאימא כמו דבר אחר דלעיל:
דא אברהם פי' שהידרו הקב"ה בשיבה ולפי הסוד המלכות שנקראת פרי התכוננותה ע"י החסד:
כפות תמרים דא יצחק פי' שנכפת ע"ג המזבח וכפי הסוד כפות תמרים הוא היסוד והוא נוטה לצד הגבורות כנודע:
דא יעקב פי' שהיה עבות בבנים ולפי הסוד שיעקב הוא ת"ת שמכריע בין ח"ג וכמ"ש לקמן כפת תמרים כפת חסר גרסינן. ואחיד לכל סטרא כמה דאתמר גרסינן. איבא וכנישו דברכאן נפקין מנייהו:
וערבי נחל לא נפקו מנייהו איבא וכו' גרסינן ופירוש שמקשה שכל דבר שהיא רומז למקום עליון צריך שיהיה דומה לו קצת וערבי נחל כפי הסוד הם נ"ה שמהם בא השפע ליסוד ובעה"ז ערבי נחל לא נפקי מנייהו איבא וכו' והיאך יתחבר הפשט עם הסוד וזמ"ש והא אוקימנא וכולא שפיר ר"ל שבמקום אחר תירוץ קושיא זו:
דהא צדיק כפות הוא בכל סטרין פירוש שכולל כל הו"ק והוא קשור עמהם. וקטיר בכולא. פירוש קשור בת"ת ובמ' בסוד כי כל בשמים ובארץ. דא כנסת ישראל. פירוש מלכות. בגנתא דעדן. פירוש בינה: משקיו דנחלא עמיקא פי' בינה ומפרש השרון לשון שריית מים. כד"א והיה השרון כערבה גרסינן ור"ל מקום שיש בו שריית מים ואינו ראוי לזריעה ולהליכה יהיה כערבה שהוא יבשה.
שושן עדות סהדותא לישראל וסהדותא ליחודא עילאה איתא בס"עה בדף י"ח ע"ב על פ' כשושנה בין החוחים וכו' וז"ל יש להתבונן אם טבע של זה הצומח לגוון אחד מפני. מה משנה את טבעו להרבה גוונים וכו' ע"ש שהאריך ובפ' אני חבצלת השרון הביא ל' הזוהר פרשת ויחי דף רכ"א ע"א ר"ש פתח וכו' עד דבקדמיתא בעדנא דבעיא לאזדווג' במלכ' איקרי חבצלת. בתר דאתדבק' במלכ' באינון נשיקין איקרי שושנה בגין דכתיב שפתותיו שושנים. ופי' בו כי קודם הזיווג שמה חבצלת שעליה ירוקין ככרתי וגוונה נוטה למראה תכלת כי ת"ל שבמלת חבצלת גי' ה' פעמים אלהי"ם ושאר התיבה גי' ק' סוד שם אלהים פשוט עם י"ג אותיות המילוי וכו' ולפיכך קודם הזווג היא ירוקה מפני שהיא עדין סוד הדין ולא נתמתקו גבורותיה ולפיכך הוא משוררת בסוד השיר של הלוים קול צוחה על היין דבעי לארמא קלא. וז"ש השרון. ואומרת שמכל מקום מצד הפנימיות אני נקראת שושנת העמקים. שמצד הפנימיות נקראת שושנה עילאה שהיא בינה כי רוחא מששה קצוות דבינה נכנס בי מצד פנימיותה:
ואז נקראת בשם הבינה העמקים וז"ש הזוהר מההוא אתר דנחלין עמיקין נפקין ולא פסקין וגם היא כוללת כל הי' עמקים שבס"י שהם עומק מזרח מערב וכו' ונקראת שושנה כי אחר הזווג כנז"ל אז היא מקבלת מנשיקין דזעיר גוון חוור וכמ"ש בזוהר בפרשת פנחס שושן עדות שהוא סהדותא ליחודא עילאה כי הוא מורה על יחוד האורות עליונים מתיחדים בשכינה כי היא שלימו דכל ספירה וכל מה שברא הקב"ה לא ברא אלא לכבודו וגווני השושנה מורה על יחודו ית' שהקב"ה מנהיג את עולמו בסומק וחוור כי השושנה הוא אדום וכשמוצקין אותו חוזר ומתהפך ללבן וכמ"ש בזוהר בס' שמו' דף ב' ע"ש עכ"ל בקיצור דקיימ' בעמיקתא דכולא פי' אבא. חבצלת מההוא אתר דשקיו דנפלין. פירוש הוא הפירוש ראשון אלא שמבארו היטב.
בתר דאתדבקת במלכא באינון נשיקין איקרי שושנת בגין דכתיב שפתותיו שושנים בסע"ה דף נ"ט עמוד א' כתב הבנת הדברים הוא כי מנח הנשיקין דרוחא ברוחא שהמלכות מקבלת משפתים דזעיר ששם החסד שבגבורות ומשם מקבלת רחמים וחסדים. וזעיר מקבלת משפתיה דין ונעשים שפתים דזו"ן תרין שושנים כי כל אחד כולל דין ורחמים רק כיון שגם הה"ג דמלכות מקבלת מזעיר ולכן שפתותיו הוא שורש לתרין שושנים. ואח"כ אומרת נוטפות מור עובר: כי מבואר בע"ח דרוש בזו"ג כי הה"ג יוצאים מפה זעיר ולחוץ ונעשים מקיפים בסוד תוכחת מגולה. רק שהם נעשים מקיפים לה"ס שהם חג"ת נ"ה ואח"כ יורדים ליסוד בסוד פנימיות: וחז"ל דרשו מור לשון מרירות מפני. שהם ה' גבורות. ולכן מו"ר גי' ב"פ ק"ך צירופי אלהים כמבואר בסוד הקטרת ויש עוד ו' יתירה להורות שהוא מסוד הדעת שהוא סוד ו' כי חו"ב הם סוד י"ה והדעת הוא ו' ודעת גניז בפומא דמלכא וגבו' הדעת נוטף לחוץ על הה' ספירות דזעיר ואח"כ עובר ויורד ליסוד בסוד פנימיותו והחסדים יוצאים לחוץ ונעשים מקיף ליסוד: בסוד והבוטח בה' חסד יסובבנו:
ושבקו אילנא יחידא וכו' כתב הרח"ד ז"ל בפ' אמור על זה סוד עץ הדעת נוקבא ובזה יבוא על נכון מ"ש בזוהר בראשית שהחטא היה שלא אכל מעץ החיים קודם שאכל מעץ הדעת או ביחד עכ"ל: הא ודאי מותא הוא לקבלך הה"ד רגליה יורדות מות: אכלי מאילנא דא ואתרמיס מכולא גרסינן ור"ל שאכלו ממנו ונרמס מהכל: אלא הכי תאנא וכו'. עי' ומסקנא דתירוצא הוא מ"ש והכא ויקרבו ימי ישראל ודאי בלא כסופא בשלימותא וכו': ובג"כ ימי ישראל וכו' דהיינו בחיים חיותו נקרא יעקב ובמיתתו שנשלם וכל יומוי אתקריבו בלא כסופא לכך נקרא ישראל:
דיקנא עילאה קדישא פי' זעיר: וכך מ"ש דיוקנא דכרסייא קדישא הוא זעיר ג"כ שהוא כסא לבינה אלא כפל הענין במלות שונות ורזא דמלה דבאבהן לית פרודא כלל גרסינן בשמא אחרא אקרון הרמ"ז כתב בני תמורה: לבנו ליוסף הרמ"ז כתב וז"ל לבנו ליוסף שהיה בנו קודם שבא לעולם ונקרא יוסף:
אר"י וכו': הרגיש שאם הדבר כפשוטו שהשביעו במילה הז"ל להסמיך לשים ידך ואשביעך כמ"ש באליעזר ועוד שלא נאמר כאן וישם יוסף את ידו כמ"ש שם:
ותירץ דהכא שאני שלערך גודל החשיבות שהיו מיקרים מצות המילה היה די ליוסף רק שישים ידו תחת יריכו כי רק בזה היו מתמלאים יראה וכל מה שיאמרו באותה שעה יקיימו בלי ספק מבלי שיוציאו שבועה מפיהם. דדא חשיבותא ירמוז ענין גדול והוא שהאבות מושרשים בשני מקומות א' בחב"ד ב' בח"גת שבדעת כנז' בכוונת השופר ועל ב' בחי' אלו נאמר למשה בשליחותו הראשון אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב בסוד חב"ד שהן ג' מדות ממש:
ואח"כ בשני אלהי אברהם יצחק ויעקב שם אלהי אחד בסוד הדעת הכולל ג' חג"ת ואמנם כל אלו האורות יורדים ומתקבצים ביסוד שנקרא חשיבותא דאבהן שכולם בסוד אבות כאמור ולכן גדול כח קדושת היסוד. אר"ש וכו' כוונתו לפרש ענין תחת ירכי שהרא"בע מפרש כינוי לתחת מקום אבר המוליד. ור"ש מפרש תחת כל הירך שיגיע בראשי אצבעותיו אל קו האמצעי שבין נ"ה ששם מקובץ כל השפע שהוא ח"ב חו"ג ולכן אמרו בפ' ויקרא שנקרא ה' הצדיק כי הוי"ה צדיק גי' יר"ך:
גם שם הוי"ה כזה יפ"ה ופ"ה גי' יסו"ד וז"ס דרמיזא בשמא קדישא והוא הרמוז בפ' כי כל בשמים ובארץ יפ"ה גי' כ"ל ופ"ה גי' כ"י. בשמים רמז לחבור חו"ב שהם מא"וא דאינון בשמים ובארץ רמז לחבור חו"ג שכוונתם להתפשט בארץ ואורות חו"ג קודמות להיות במ' קודם אורות חו"ב. ואפיק זרעא קדישא וכו'. פי' אע"פי שהוליד ב' שבטים דרך נקב המים כדאיתא בל"ת פ' מטות שראובן מצד שמאל שבדעת וגד מצד שמאל שביסוד ע"ש מ"מ לא היה שם ח"ו עירבוב טומאה אלא הוה זרע קדוש וכמ"ש ראובן בכורי אתה בלי פגם כחי וראשית אוני הגם שיצאת מנקב המים עכ"ל הרמ"ז. ביצחק לא כתיב בגין דנפק מניה עשו ואף ע"פי שגם אברהם יצאו ממנו ישמעאל ובני קטורה אלו היו מן השפחה ולא מן הגבירה משא"כ עשו שהוא מרבק' והרמ"ז תירץ שאני יצחק שהוליד טהור וטמא בעיבור אחד. ועוד כתב דק"ל מה שייך בזה ענין מילה וז"ש מ"ט הכא תינח באברהם שלענין נישואין מתיחסת שבועת המיל' כדי שלא יטמא יצחק בבנות כנען ותירץ מפני שיעקב אע"ה לא נטמא לעולם לכן לא יכון לקוברו בין שטופי זמה שאפי' את"ל שהיו עדיין מלין בגזרת יוסף מ"מ לא היו שומרים אותה בטהרה כמ"ש לקמן דלא נטרי ליה לעלמין ירצה אע"פי שנימולו:
אמר קב"ה אי יוסף אסתלק מהכא וכו' פי' שלא יקשה לך גם יוסף היה ראוי להעלותו ממצרים כמו יעקב ולמה אצטריך לן למרמי ארונא דיליה במיא. ותירץ אי יוסף וכו' לפי שיוסף הוא מרכבה לשכינה ואם יסתלק תסתלק השכינה ח"ו. מלה דכפלתא הוא תרין וחד. פי' שכל דבר הכפול הוא תרין וחד כמו חו"ב והשלישי דעת מכריע ביניהם וכן ח"ג ת"ת מכריע וכן נ"ה היסוד מכריע ביניהם אוף מערתא תרין וחד אברהם ויצחק. ויעקב מכריע ביניהם:
קבורתה בפרשת אורחין ז"ל הרב ולכן נקברה רחל בפ' דרכים בדרך שהוא מקום הפרש שבין יעקב לישראל שהוא מן החזה ולמטה עכ"ל וזהו הטעם למה נקברה בפרשת אורחין. ודא באתכסייא עמ"ש בזה בפרשת ויצא בדף קנ"ג כי שם פירשנו בהקדמות הרב ז"ל: דהא לאה אתגזר למהוי חולקא דעשו וכו' כתב הרב באוצ"ח כי לאה לפי שהיא במקום הסיתום והוא דינא קשיא אע"פי שבעולם העליון היא קדושה. כשיצאה לעולם הזה אחזו בה הקליפו' וע"י דמעותיה ותפילותי' נמתקה ונתרחק' מהקליפות ובזה תבין שהיתה ראויה להיות בחלקו של עשו עכ"ל:
כל ב"נ דאושיד דמעין קמי קודשא בריך הוא אף על גב דאתגזר עליה עונשא אתקרע וגם בפרשת שמות דף י"ב ע"ב א"ר יהודה וכו' וכ"ש מאן דאושיד דמעין בצלותא דלית לך וכו' עוד שם בדף ב' האי מאן דצלי ובכי וצעיק וכו' ולעולם לא הדרא בריקניא. בה"י דף ר"ו ז"ל טעם הדבר כתב הרב ז"ל כי הדמעות מעוררת לא"ב הרחמים שהוא עליון על שערי התפלה שמעוררת לבד לאם הבנים כנודע ליודעי חן:
אר"ח ושכבתי עם אבותי ר' יצחק פתח מה יתרון וכו' קשה מה חידש ר"ח בפ' ושכבתי. גם מה חידש רבי יצחק בפ' מה יתרון. גם מה שייכות לזה הפ' עם ושכבתי. ונראה שר"ח הוא המספר כל זה משם ר' יצחק ואמר שר"י הקשה איך אמר שלמה מה יתרון יען שכל דברי שלמה בחכמה ואגב זה הזכיר מעלת חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם שהם בני קטורה. ור"י עצמו ספר עובדא דרשב"י ור"א שרש"בי פי' מחכמת כל בני קדם ע"ד הסוד ובין למר ובין למר חכמת שלמה רבה היא ואיך אמר מה יתרון ומסקנ' דתירוצא דר' יצחק הוא מ"ש לקמן תנא מה יתרון וכו' יכול אף עמלה של תורה וכו' ודברי שלמה אינם אלא על עמל דעלמא. ור"ח הוא המספר כל זה ואמר מה ששמע מר' יצחק שגם ר"י היה מספר מה ששמע מר"ש. ושייכות מה יתרון עם ושכבתי לומר שביום המיתה אין יתרון לאדם מכל עמל עוה"ז שהוא תחת השמש אלא עמלה של תורה שבו יזכה לשכב עם אבותיו במנוחה כיעקב אע"ה וכמ"ש ר"א לקמן אי ב"נ קיים אלף שנין ההוא יומא דאסתלק וכו' ומ"ש ר"ח אף עמלא דאוריתא לאפוקי מר' יצחק ובא להוסיף עליו דאף בעמלא דאוריתא דאיהו עמל בגין בני נשא וכו'. זהו סגנון לשון זה. ונבאר התיבות אחת לא' ע"פי הקדמת הרב מ"ש:
אלף טורין רברבין קמה פי' הם אל שד"י שבבריאה שבמילואו גי' אלף והם הבירורים שבבריאה שעולים במ' בסוד מ"ן כמ"ש בזוהר בראשית די"ח דאבהמה דרביעא על אלף טורין וע"ש בהקדמת הרב שכתנו. אלף נהרין סגיאין לה הם ה' חסדם וה' גבורות דביסוד וכל א' כלולה מי' הם אלף והמ' מקבלת חו"ג מיסוד כנודע וז"ש ובגמיעא חדא גמעא לון ועיין בפ' תרומה בפ' ויהי שירו חמשה ואלף ותראה שיש סמך לזה הפי'. א"נ יש לפרש אלף נהרין הם י"ס דזעיר כל א' כלולה מי' הם אלף והם משפיעים במ'. לאלף וע' עיבר הם י"ס דבריאה ואלף הוא אריך דבריאה שהאלפים באריך כנודע וא"וא הדיקנא דאריך חופפת עליהם ובכלל אריך הם ולכך לא נזכרו. וע' עיבר הם ז' תחתונות דבריאה:
לכ"ד אלף עיבר פי' לפי שהמ' נקרא כ"ד בסוד כ"ד אותיות דפ' בשכ"מלו לכך מאירה לכ"ד אלף עיבר. חד עולימא. פירוש מטטרו"ן. מרישא דעלמא לסייפי. פירוש כתב הרב כי מט"ט ראשו בבריאה וגופו ביצירה ורגליו בעשייה. נפיק בין רגלהא. פירוש שעולה ביסוד דידה בסוד מ"ן כנודע שמ"טט וסנדל עולים בסוד מ"ן ליסוד דמ'. בס' פולסי דנורא. פי' כתב הרב כי ה' גבורו' הם וכללותם ביסוד הם ששה כ"א כלול מי' הם ס' ומט"ט מתבלש בהם:
דא אתמנא על תתאי מד' סטרהא פירוש שמ"טט הוא שר העולם והוא למעלה מאר"גמן. דאחיד תרי"ג מפתחן עילאין פי' רמ"ח מ"ע הם ה' חסדים שס"ה מל"ת הם ה' גבורות כמ"ש הרב והוא לוקח הארה מהח"וג הנז' ומ"ש מסטרא דאימא ר"ל שהחו"ג הנזכרים הם מאימא. בשננא דחרבא דחגיר בחרציה תליין ר"ל שח"וג הנז' הם במ' שנקרא חרב שבה חוגר מט"ט ומתחזק:
מתניתין היא מקשה שמשנה היא ולא ברייתא אוקימנא מלי שם תרצנו קושיא זו. תחותיה תטליל חיות ברא פי' כל חיילות בי"ע. שערהא דסיהרא. פי' הם הדינים של המ' שהשערות הם דינים כנודע מדברי הרב ז"ל:
דשרביט' ממש אפשר שככב' דשרביטא הנזכר בכל מקום בזוהר הם משערות המ' שהם דינים ומ"ש מארי דמארין וכו' יובן במ"ש הרב כי השערו' ממותרי מוחא נפקי וז"ש מארי דמארין הוא מוח חכמה דידה מארי דמתקלא מוח חסדים דידה. מארי דקשיו מוח בינה דידה מארי דחוצפא מוח גבורות דידה שמסופם יוצאי' הקליפות והשערות שלה הם ממותרי מוחותיה. אחידן בהאי כאריא וכו'. פי' כמו שהארי אוחז הטרף כך המ' כשעולה בה מט"ט בסוד מ"ן אוחזת בו לפי שהוא גורם לה להזדווג עם זעיר וע"י הזווג היא מבררת הברורים מר"פח ניצוצין שנקרא טרף רפ"ח עם הכולל גי' טר"ף וז"ש וע"ד כתיב וטרף ואין מציל ר"ל שמבררת טר"ף שהם רפ"ח ניצוצין מהקליפות ואין מציל מידה. רזא עילאה הוא כמה דכתיב ואלה המלכים וכו' פי' הם ז' מלכים דמתו שהם ב"ן דס"ג ונקראים נוקבין. וחכמת שלמה שהיא מלכות דאצילות הוא יותר מז' מלכים הנזכר שהם חכמת בני קדם. בר מהאי דכלילא דכר ונוקבא פי' שהמלכים כשמתו עדין לא יצא שם מ"ה החדש ולפי שלא היו רק ב"ן דס"ג לכך מתי אבל חכמת שלמה שהיא מ' דאצילות שלקחה מ' דב"ן ומ' דמ"ה כמ"ש באוצ"ח לכך נתקיימה וז"ש דכלילא דכר ונוקבא. לא אתנהירת באשלמיתא עד דאתא שלמה כתב הרב בס' ק"י כי ז' בחי' יש למ' ומדריגה הששית שהיא קומת המ' כקומת זעיר והוא פ"בפ עמו אבל היא צריכה אליו היתה בימי שלמה. ומדריגה הז' בימי המשיח נמצא שמיום בריאת העולם לא היתה המ' שלימה כבימי שלמה עד שיבוא משיח שאז תהיה מדרגה ז'. דבתר ריחייא. פירוש הקליפות הם אחר מחנות שכינה הנק' ריחיים.
ועאל באינון יומין ואינון לבושי יקר וכו' ז"ל הרב בס' ק"י דע כי אדה"ר היו לו נר"ן דאצילות ולבוש הנשמה מחשמל דבריאה. ולבוש הרוח מחשמל דיצירה ולבוש הנפש מחשמל דעשייה. וכשחטא נסתלקו ממנו נשמה ורוח שהם זיהרא עילאה והלבושים לקחתם קליפת נוגה והנפש לבד היא שנשארה בו וחזר הש"ית ועשה לו לבוש מחשמל הסובב ג"ע הארץ ואח"כ עשה לו לבוש אחר מנוגה והוא כתנות עור והראשון הוא כתנות אור ולכך כתוב בספרו של ר' מאיר כתנות אור על לבוש הסובב אותו שהוא מג"ע הארץ נמצא אד"הר איבד כל הלבושים של כל בני אדם שהיו כלולים בו ולא נתן הקב"ה תורה ומצות אלא לצרף הלבושים שהיו מחשמל ולא לעשותם מחדש: וע"י הכוונה בתו"מט מתברר לבוש הנשמה וע"י עסק התורה לבוש הרוח וע"י מצות מעשיות לבוש הנפש והנה כפי מה שחסר לאדם להשלים הלבוש כך ימים קצבו לו וז"ס הנז' בזוהר בפ' ויחי דמיומין דבר נש נעשה לבוש האדם כי כמספר ניצוצות מלבושו כך מספר ימי חייו והימים שעשה בהם מצות ניתקן ניצוץ אחת של הלבוש שהוא כנגד היום ההוא עכ"ל הרב ובזה מובן לשון זה: וערום אשוב שמה: פי' שסבר איוב שמא נאבדו מלבושיס שלו:
מההוא נחל פי' בינה. מאי משמע מפסוק זה שהמ' נותנת לו הארה אדרבא מטל השמים הוא זעיר: ותירץ בגין דההוא חקל תפוחין קדישין וכו' ר"ל שהטל בא מזעיר למ' ומתעצם בה ואח"כ נותנת אותו המ' וז"ש ויתן לך האלהים שהוא מלכות מטל השמים שירד וניתן לתוכה. אלף ות"ק ריחין כנגד ט"ו חסדים: רוחא דבגנתא דארעא: פי. משכן הרוח הוא בג"ע של מטה שהיא עשייה כמ"ש הרב: בגו צרורא דחיי: פי' מ': בין פורפירא דמלכא: פי' שהנשמה היא בין החשמל שהוא מלבוש על ז"ון ובין עולם הבריאה נמצא שהיא בתוך הבריאה כמ"ש הרב שג"ע עליון היא בריאה ששם משכן הנשמה: דקיימא בין פרגודא יקירא פי' בין פרגוד שבסוף היכלי יצירה לעשייה נמצא שהיא בעשייה ומשכן הרוח בג"ע של מטה שהיא עולם העשייה:
סבר אנפוי דאליהו גרסינן ונשמה לקב"ה הרמ"ז כתב וז"ל המ"דל פי' לא שצריך הקב"ה הודעה אלא ר"ל ושנר"ן של הצדיקים המתים עושים יחוד להוריד השפע. ויפה פירוש ובהכי דייק דלא קאמר לשון הודעה בין נשמה לקב"ה גם מדוייק אומרו וקב"ה אתער ר"ל שבעוונות העולם הוא בסוד השינה ובייחוד הצדיקים באים לו מוחין מלמעלה ועיין בפר' תרומה דקמ"א ובפ' אחרי מות דף ע"ב עכ"ל אי אצטריך ס"ת לאגלאה ליה מאתר לאתר אפילו מבי כנישתא לבי כנישתא חומרא זו שהחמיר הרש"בי זל"הה בגלות ס"ת כן הוא בש"ס ערוך במס' תענית דף י"ו גלינו וכו' א"ב דגלו מבי כנישתא לבי כנישתא ופירש"י והתוס' גלו' איכ' מבי כנישתא לבי כנישת' פרה סי' ליכ' דהא בי כנישתא הוי כמו בצינעא. וה"ה לבי' אחר דלאו בי כנישתא כמ"ש הרב בעל מגן אברהם בסי' תק"עט דלבי כנישתא לאו דוקא אלא ה"ה בית אחר וכו' גלות יש לבני אדם ולס"ת כמ"ש שם כלי צנוע היה לנו ונתבזה בעוונינו אם הוא לרחוב בפרהסיה ואסהוא לבי כנישתא וגלה בעונינו ופשוט שאין לגרום גלות לס"ת אלא על צד ההכרח הגמור דלא סגי בלאו הכי ועיקרן של דברים בזוהר בפ' אחרי מות דף ע"א גלותא דס"ת אסיר אפילו מבי כנישתא לבי כנישתא ושם נבאר עומקה של הלכה ואציע דברי הפוסקי' ראשונים ואחרוני' אי"ה וכעת לקצר אני צריך:
שבחא דרב המנונ' סבא ז"ל הרב ר"ה סבא היה גלגול מר"עה ולכן אמר הרש"בי עליו אלו הוו ידעי בבלאי שבחי' דר"ה סבא וכו' והבנתי מדברי מורי ז"ל כי גם רש"בי הוא גלגול מרע"ה אך לא בסוד זיהרא עילאה דמשה בפעם ראשונה רק מבחי' הנשמה שהיתה לו בלוחות שניות וז"ש באידרא אסהדנא עלי וכו' בזמנא תנינא דסליק וכו' כי נתמעטו ממנו אלף חולקין שהוא אלף זעירא דויקרא עכ"ל מלשון זה מוכח דגרסינן דרב המנונא סבא ולא רב ייבא סבא. ובצערא דחיי לא ידע ולא אשתדל עלייהו גרסינן:
עאל רוח' א' במערת' דכפלת' פי' הוא הרוח הנז' לקמן ואתער רוח' חד' דכליל בתרין והוא ת"ת דכליל ח"ג: וההוא רוח' נגיד טלא מלעילא וכו'. פי' הרוח הנזכר שהוא מח"גת כנ"זל מושך הטל שירד מאריך לרישא דזעיר דרך שערות של אריך ואחר שאותו הטל מתעצם בחב"ד דזעיר אז הרוח מושך אותו למטה. אבהן עילאי. פי' חב"ד דזעיר שהם האבות העליונים וההוא טלא אסתחי בבוסמין דגנתא דעדן גרסינן: ואתער רוחא חדא דכליל בתרין. פי' הרוח הנזכר כמ"ש לעיל שאחר שהמשיך הרוח לטל עד בוסמין דגנתא דעדן אח"כ מוריד אותו לאבות העולם: מעתיקא קדישא עילאה: פי' אריך נגידו דטלא עילאה: פי' מוחא תימאה שנק' טלא דבדולחא ומטי לרישא דמלכא. פי' חב"ד דזעיר כמ"ש לעיל:
ומתברכן אבהן: פי' חג"ת דזעיר:
מטה דא שכינתא דכתיב הנה מטתו שלשלמה וכו' בסע"ה דף ל"א כתב וז"ל מבואר בזוהר ויחי שמטתו שלשלמה היא השכינה והיא מטה למלך שהשלום שלו. ונ"ל ליתן טעם שנקראת מטה כי מקבל' מכל מ"ט אתוון דיחוד' שהם מ"ט שערי בינ' והיא עצמה ה' אחרונה דשם הוי"ה הרי מט"ה וידו' כי שורש המלכות הוא בעטרת יסוד זעיר בסוד לא זזה שכינה מכותל מערבי אך מה שנתוסף לה הוא ששה בחינות והוא כי ידוע מדרוש העומר ובע"ח שער כללות חו"ג מבואר ג"כ שמהפה דזעיר הנבקע ע"י ריבוי האורות יוצא מהגבורות דזעיר מקיפים למלכות והם בחי' ז' מקיפים. וכולם גבורות. ונמצא כשתקח גבורה אחת מהם שהוא שורשה וכמ"ש בשער רחל ולאה שאינו חושב שם עטרה דזעיר מטעם שהוא שורש רחל ע"ש נשארו ו' וכל א' כלול מי' הם ששים גבורים אשר המה מאנשי השם והם מקיפים וסובבים אותה. או י"ל שבדכורא יסוד ועטרה הכל אחד ונמצא שהם ששים גבורים והם מגבורי ישראל כי יוצאים מפנימיות גבורות זעיר. והנה באשר שידוע שכל מקיף הוא מאה"יה כמ"ש בכוונת ר"ה ואהי"ה בריבוע גימ' ד"ם וה' פעמים דם גי' חר"ב עם י' אותיות בריבוע אהי"ה וזהו חרב מלאה דם. וזה פירוש הפסוק כולם אחוזי חרב ומדקדק האר"י ז"ל למה אמר אחוזי דמשמע שהוא נאחז מזולתו. ואמר מפני שיש עוד בחינ' חרב שהוא שם ס"ג בריבועו ושם אהי"ה בריבועו ושמות אלו באים מבינה והשמות אלו שהם החרב אלו הם מנהיגים את הגבורים שבאים מהגבורות. וזה נרמז במלת מלומדי מלחמה כי מלומדי הם אותיות מילוי דם עיין בפי' תהלים עכ"ל:
ועל דידע דהא בההוא זמנא סליק בדרגא עילאה קדישא פי' מסקנת התירוץ הוא שאע"פי שלא היה חולה באותו שעה:
בשביל שראה יעקב באותה שעה שהוא במדרגת זעיר כמ"ש ושכבתי עם אבותי ואמר הזוהר לעיל בגופ' בנפשא ברוחא בנשמתא ברתיכא חדא בדרגא עילאה לכך השתחוה לזעיר:
הוא יבשתא דאקיפו מיא גרסינן:
נפשא אתצריר פירוש נצררת במקומה בחצר מות ואתנהיר ברוחא במאנא דאתלבש. פירוש שמקבלת הארה מרוח ומשם מאיר הלבוש שלה. רוחא אתענג בגנתא דעדן. פירוש בג"ע של מטה שהיא עשייה. לבושי יקר לעילא. פירוש לנשמה. לתתא: פירוש מלבוש הרוח. להאי עלמא: פירוש לחצר מות שהוא משכן הנפש והוא באויר עולם הזה:
בפסח על התבואה והכי הוא ממש גרסינן ול"ג מלת תו שהכל פירוש אחד אלא שמבאר הענין היטב רמיז לה' קדמאה דשמא קדישא. פירוש מ' שהוא ה' אחרונה וקראה קדמאה ממטה למעלה. אתדן על דינא דה"א ופי' מ"ש בפסח על התבואה ר"ל בפסח נידונים על פי דין המ' שנק' תבואה. דאיהו חד רישא דמלכא. פי' כי רישא דמלכא בחסד וגבורה אתתקן וכתב הרב כי ב' שלישי חסד נעשו חכמה וב' שלישי הגבורה נעשו בינה נמצא שחסד וגבורה הם ב' ראשים דזעיר ולכך אמר ביצחק חד רישא דמלכא: דא הוא שירותא דימינא דמלכא. פי' חסד שהוא חכמה הוא שירותא דמלכא כי כתר אינו מן המנין ומחכמה דזעיר אנו מתחילין:
דאתחשך שמשא מן סיהרא פי' שהזעיר אינו מאיר למ' בבחי' נשמת': ומ"ש דא נשמתא קדישא רצה לפרש נמי שהשמש היא הנשמה. א"נ י"ל דאתחשך שמשא מן סיהרא הנשמה נחשכה ואינה מקבלת הארה מהמ' ולפ"ז א"ש מ"ש דא נשמתא קדישא. דאתמנעת מבר נש ל' יומין. פי' שאינה מאירה לרוח ונפש אבל אינה מסתלקת מהאדם לגמרי כדמוכח לעיל דף רי"ז ע"ב שאמר כל אינון ל' יומין נשמתיה נפקת מניה בכל ליליא וסלקת וחמאת דוכתה בההוא עלמא. הרי בהדיא שאינה מסתלקת לגמרי שהרי בכל לילה יוצאה ממנו:
מנלן מאדם קדמאה גרסינן להאי סטרא ולהאי סטרא גרסינן ור"ל שאמר יעקב מי אלה על ירבעם שעתיד לומר אלה אלהיך ישראל ועוד מי אלה על אפרים ומנשה שמא ח"ו יש בהם פיסול לפי שכיון שראה שיוצאים מהם רשעים אמר שמא בשביל פיסול שיש בהם ח"ו יצאו מהם רשעים לכך שאל על אלו ועל אלו:
נתן לי אלהים בזה כמ"ש לקמן דף רכ"ט אחמי ליה רזא דברית דנטר ליה יוסף וח"ו לא היה באפרים ומנשה שום פיסול ואין קפידא מירבעם וכו' שכמה צדיקים יצאו מהם רשעים: דבריך לאתקיימא. פי' מ': רזא דברית פירוש כמו שהיסוד נקר' ברית כך המ' נקראת ברית. דהא מנהון אתזן וינקא ההוא אתר גרסינן לההוא אתר פי' מלכות: ברזא דאלהים חיים. פי' בינה מקורא דחיי. פירוש יסוד דאימא. בעי קב"ה לאתברכא בקדמיתא. פירוש מלכות:
הכי קיים ברכה לקב"ה פירוש מ'. דכתיב אשר ברכו ה' פירוש זעיר: דכיון דההוא שדה אתקיים בקיומא דברכאן מיד ברכיה ויתן לך האלהים רזא דההוא שדה דנפקי מניה ברכאן גרסינן: פתח ואמר מי אלה מאי שנא דאמר בעבודה דא וכו' גרסינן. ההוא חיויא. פירוש נוקבא דס"מ. ואית מאן דרכיב עליה פירוש ס"מ: רזא דברית רשימא קדישא. פירוש שהמלכות היא עטרת היסוד דזעיר שהיא רושם בעלמא. א"נ מ"ש רשימא קדישא לפי שהיסוד הנקרא ברית הוא רושם מהארות העליונים כמ"ש הרב שהיסוד אין לו על מה לסמוך בזעיר. בריך ליה לקב"ה ובריך לון לבנוי כיון דבריך לקב"ה בקדמיתא לבתר מההוא אתר גרסינן:
דנטר ליה ובגין דנטר ליה אתחזו לאתברכא גרסינן לעומקא עילאה פי' בינה. כל ברכאן. פי' מוח חכמה וביכה: וכל חירו מוח הדעת: א"נ כל ברכאן מוח חכמה וכל חירו מוח בינה. יתיר יו"ד. פירוש אבא מאתר דא לעלמין. פירוש בינה אחיד לעילא ברזא דחכמתא עילאה. פי' בינה אוחזת באבא ואוחזת בזעיר ופי' הכתוב היושב בשמים היא בינה שהיא בתוך זעיר והיו"ד של היושבי הוא אבא שבתוך אימא שנה"י דאבא בתוך נה"י דאימא ונה"י דאימא בתוך זעיר. בע' ותרין נהורין אסתלק עטרה דכל משריין פי' בכח ע"ב שמות נגדלת המ' שהיא עטרה דכל משריין כמ"ש הרב ששלשה שמות ע"ב של ויסע ויבוא ויט הם בחג"ת וכ"א הוא ע"ב אותיו' וכשנתחברו במ' אזי נעשו ע"ב שמות עיגולא דעלמא בע' דוכתי. פי' כי ע' שרים מעוגלים ומקיפים על המ' לינק ממנה. והע' אלו הם קדושים ומהם בא השפע לע' שרים שממונים על אומות העולם: נקודה חדא קיימא באמצעיתא פי' מ' שהיא בתוך פנימיותם. בית קדש הקדשים. פי' מ' ויסוד דידה נקרא בית קה"ק:
איהו אתר לההוא רוחא דכל רוחין פי' הבינה שהיא רוחא דכל רוחין מאירה למ'. הכא רזא דכל רזין אתטמר בגויה גרסינן. ור"ל כל המוחין כולם שנקראים רזא דכל רזין גנוזים בתוך המ' לפי שהם כלולי' ביסוד דזעיר הנקר' רזא כנודע והוא משפיע למ'. עד דאעבר לון כולהו מקמיה. פי' היינו ג' עונות ראשונים שעושה האדם כמ"ש ביומא פעם אחת מוחלין לו דשנייה ושלישית מוחלין לו רביעית אין מוחלין שנאמר על ג' פשעי וכו':
אינון חובין דאעבר קמיה וכו' פי' כמ"ש בגמ' ועון עצמו אינו נמחק שאם עשה עוד מרביעית ואילך גם הג' הראשונים נחשבים בכלל: בשמח' ורננה פי' חסד וגבורה:
לאכללא כנסת ישראל בינייהו פי' שהמ' היא בין תרין דרועין שכתרה מתחיל מהחזה ולמטה בין חו"ג ולבתר ליחדא יחודא כדקא חזי דכתיב וכו' פי' אחר שהמ' היא בין תרין דרועין אזי גורם לזווג יעקב ורחל כנודע מדברי הרב שזווג יעקב ורחל הוא בשחרית דחול וז"ש יחודא כדקא חזי שה"ס הזווג ומ"ש כי ה' הוא האלהים. פי' הם זו"ן כמ"ש בזוהר בהרבה מקומות והם יעקב ורחל. פולחנא דצלותא וכו' קמי קב"ה בשמחה בס' א"י דף ק"מ וז"ל אף למ"ש בזוהר ויחי פולחנא דצלותא דקא בעי ב"נ למפלח קמי קב"ה בשמחה וברננה וכו' שמחה בצפרא ורננה ברמשא: וכתב מורינו האר"י ז"ל מדקאמר שמחה בצפרא מכאן שאין לבכות בתפלות שחרית רק בתפלת מנחה וערבית עכ"ל: מ"מ היינו דוקא בשאר הימים אבל בר"ה ויו"הך דיומי דינא נינהו ערב ובוקר שוים וכמ"ש מהרח"ו ז"ל וכו' מי שמתעורר בבכיה מעצמו בידוע כי בעת ההיא דנים דינו בב"ד של מעלה וכו' עכ"ל: ולאו שעתא לאתברכא אלא למיהב מזונא גרסינן:
כד אדליק בוצינין הוה מקריב קטרת: פי' שמן הוא באבא וקטרת באימא ואו"א כחדא שריין ולא מתפרשן לעלמין לכך הכהן היה מחבר הדלקת הנרות עם הקרבת הקטרת. ומכאן סיוע להרמב"ם ז"ל דס"ל שהיה הכהן מדליק הנרות בבוקר ובערב דסבר בהטיבו דקרא היינו הדלקה ממש לא הטבה כסברת ש"פ. כי אמר כאן כד אדליק וכו' ומביא ראייה משני הפסוקים בהטיבו ובהעלות ש"מ שגם בהטיבו היינו הדלקה וכמ"ש בפרשת בהעלותך על אהרן שמצא מנורה דולקת במערה כ' הזוהר ומדיליה יהבו ליה דהו' מדליק תרי זמנין ביומ' הרי מבואר כסברת הרמב"ם ז"ל היפך הרשב"א וסיעתו ואנקלוס שתרגם בהטיבו באתקנותיה ובהעלות ובהדלקות. דשליט בהאי זמנא בההוא קטרת דדחי ואעבר קמיה כל רוגזא וכל קטרוג' דעלמא מ"ט בגין דאיהי. מנחת ערב דדינא תלייא בעלמא גרסינן: אמר ליה אפ"ה איהו חד והזיקא אשתכח לעינא אבל אנן תלתא והזיקא לא אשתכח לעינא דאי משום מזיקין גרסינן:
דכד ברא קב"ה עלמא פי' קב"ה היא בינה עלמא הוא זעיר. חמא דלא יכיל למיקם עד דאושיט ימינא עלייהו. פי' הם ה' חסדים דאימא שמהם נבנה זעיר כנודע. ואי לא דאושיט ימינא עלייהו לא אתקיים גרסינן:
בגין דעלמא דא בדינא אתברי פי' שתחלה בעיבור ויניקה דזעיר לא היו בו רק מוחין דקטנות שהם דינים כנודע. ובגדלות אזי נגדל ע"י ה' חסדים דאימא דגדלות ואתמר בראשית פי' ב' של בראשית היא בינה וראשית הוא אבא. כלומר שאו"א שנקראים בראשית הם תיקנו זעיר ואבא נעלם בתוך הבינה ואינה נגלית אלא הבינה שנק' ב': ורזא כללא חדא כמ"ש שתיבת בראשית רומז על או"א שהם כללא חדא. תרין גוונין הכא בראשית. פי' שהמ' נקראת ראשית ממטה למעלה ואבא נקר' ראשית ממעלה למטה. וכשנפרש בראשית על המ' ר"ל ב' שהיא ראשית שהמ' נק' בי"ת ונק' ראשית. וכשנפרש על אבא. פי' בראשית ב' ראשית בי"ת היא בינה וראשית הוא אבא וז"ש אע"ג דאמרן שירותא מתתא לעילא ראשית הכי נמי מעילא לתתא וקאמרינן ב' ראשית כדקאמרינן בי"ת קה"ק. פי' קה"ק הוא אבא ובינה היא בי"ת לקה"ק שהוא אבא וכן בראשית ב' ראשית כמ"ש לעיל. דהאי בי"ת לההוא ראשית גרסינן. ומלה כלילא איהי בחדא. פי' או"א שנכללו בתיבת בראשית כמ"ש. ובהאי בי"ת אתברי עלמא דא פי' ע"י הבינה נברא זעיר שנקרא עולם. ולא אתקיים אלא בימינא. פי' כמ"ש שה' חסדים דאימא דגדלות הם בונים זעיר כי ה' גבורות בונים הנוקבא וה' חסדים בונים זעיר. ובג"כ אמרתי עולם חסד יבנה. פי' עולם שהוא זעיר ע"י ה' חסדים דאימא יבנה. ובניינא קדמאה דעלמא ההוא נהורא דיומא קדמאה הוה ביה לקיימא גרסינן ור"ל כמו פי' אחר שמפרש אמרתי עולם שהוא זעיר ספירה ראשונה שנבנית בו חסד שהוא ראשון לו"ק וכן נמי אחר שנגדל זעיר ונעשה בן י"ס ב' שלישי חסד דזעיר עלו ונעשו חכמה דזעיר ומחכמה הוא התחלת הספירות דזעיר שהכתר אינו מן המנין כמ"ש הרב נמצא שחסד שנעשה חכמה הוא ראשון לספירות זעיר וזהו אמרתי עולם שהוא זעיר חסד יבנה שנעשה חכמה. ולבתר ביומא תניינא בשמאלא. פי' גבורה דזעיר שממנה בינה דזעי' כנוד' ששני שלישי הגבור' נעשו בינה. ובהנהו אתתקן שמים דכתיב שמים תכין אמונתך בהם גרסינן ור"ל שבח"ג דזעיר בכם ניתקן שמים שהוא זעיר כמ"ש בזוהר רישא דמלכא בחסד וגבורה אתתקן דהיינו שעלו שני שלישי חסד ושני שלישי הגבורה ונעשו מהם חו"ב דזעיר ומהמוחין נגמר כל פרצופו נמצא שעל ידם נתקן זעיר וז"ש ובהנהו אתתקן שמים. ד"א שמים באינון חסדים אתתקנו. פי' זה כמ"ש בתחלה שה' חסדם דגדלות דאימא בהם ניתקן זעיר. ורזא דאמונה אתתקנת בהו. פי' מ' שנקרא אמונה נתקנה גם היא ע"י החסדים בסוד והוכן בחסד כסא שאע"פי שבניינה ע"י ה' גבורות התכוננותה ע"י ה' חסדים.
כרתי ברית לבחירי דא הוא רזא דמהימנותא פי' מ' ולפי פי' זה מ"ש נשבעתי לדוד עבדי הוא דהע"ה כפשטי':
דא איהו צדיק גרסינן ור"ל כרתי ברית לבחירי הוא יסוד שממנו בא השפע למ' ובי"ע. נשבעתי לדוד עבדי דא רזא דמהימנותא פי' מ'. קיומא דעלמא דלא יתפרדון לעלמין גרסינן. בר בזמנא דגלותא. פי' שבזמן הגלות ההוא גננא שהוא היסוד לא עאל בגנתיה שהיא מלכות ואינו מזדווג עמה רק ההוא רוחא שהוא שם ב"ן שביסוד דידה ששורשו מהדכורא כמ"ש בפרשת תרומה. ואתערותא סלקא מתתא לעילא. פירוש כשנתעוררו התחתונים לעסוק בתורה כדין קב"ה וכל אינון נשמתין דצדיקייא עמיה כלהו צייתין וחדיין לההוא קלא וכו'. פירוש קב"ה היא רחל שיורדת לבריאה ויש לה נחת רוח בתורת הצדיקים כמ"ש הרב שיעקב ולאה הם מזדווגים בחצות ורחל יש לה נחת רוח בתורת הצדיקים. בגין דמיומא וכול' פירוש מביא ראייה שנפסק זווג זעיר ורחל ולכך אין לה רק נחת רוח ולא זווג. אומי ?קב"ה. פירוש זעיר דלא ייעול בגו ירושלים דלעילא פי' רחל. האי קרא קב"ה אמר ליה. פירוש בינה:
דכד ברא עלמא פירוש מלכות. אלא על סמכין. פירוש ז"ק דזעיר ואינון סמכין לא אתיידע על מה קיימין וכו'. פירוש שזעיר נבנה מאו"א שנקראים רזא עמיקא וגם נבנה מאריך שהוא סתימא דכל סתימין כמ"ש הרב בכ"מ. ועלמא אתברי. פי' עו"הז. אבנא חדא פי' הארה מהמ' שנקראת אבן. וזריק לה לגו תהומא תהומא היא בריאה והמ' היא יורדת ומשפעת בבריאה. ובהאי נהורא פירוש מ'. קיימא קה"ק פי' בינה שהארתה בתוך המ'. והאבן הזאת אשר שמתי מצבה וכי האי שוי ליה יעקב והא האי אבן אתברי בקדמיתא כד ברא קב"ה עלמא אלא שוי קיומא עילא ותתא גרסינן. ור"ל שיעקב תקן מדת המ' והמשיך הארתה לעוה"ז. דשוי מדורא דלעילא הכא. פי' המשיך הארת הבינה למלכות וזהו בית אלהים בית של הבינה הנקרא' אלהים. על מה אתקריאת שתייה חד דמינה אשתיל עלמא וחד שתיה ש"ת י"ה דשוי קב"ה לה לאתברכ' מנה עלמא בגין דעלמא מנה מתברכא גרסינן והיינו בי"ע ועוה"ז שמתברכים מהמ': הני כרובים פי' כרובים שבעו"הז והם רומזים למט"ט וסנדל. וכדין שראן לנגנא אינון מלאכים פי'. אחר שהכרובים אמרו שירה אז גם מלאכי השרת שראן לנגנא וז"ש בגין דסליק יקריה דקב"ה מתתא לעילא שהכרובי' שהם בעוה"ז קודמים למלאכי השרת. וכדין איהו שירותא לאינון מלאכי עילאי לזמרא גרסינן ופי' כמ"ש בפ' ויקהל שהמלאכים במשמרה ראשונה אומרים לה' הארץ ומלואה ואינם אומרים הנה ברכו את ה' שאומרים הכרובים:
ואשתמע קל ניגונא דילהון גרסינן וכדין איהו שירותא לאינון דקיימי בהאי משמרה תניינא לנגנא גרסינן:
ור"ל שמ"ה גם הם אומרים שירה כמ"ש בפ' ויקהל ובשירותא דארבע שעתי אמצעיין פתחי ואמרי על נהרות בבל כדין אינון מלאכין דקיימי במשמרה תליתאה כולהו אמרי שירתא פירוש מזמור הנה ברכו את ה' וכמ"ש בפ' ויקהל נמצא שיש חילוק בין שירה שאומרים הכרובים ובין שירה שאומרים מלאכי השרת. הכי גרסינן דהא אינון. כוכבי נהורא דממנן על שירתא וכו' וכדין נטלי שירתא אבתרייהו ישראל לתתא וסלקא יקריה דקב"ה מתתא ומלעילא ישראל לתתא וכו' ובליליא קב"ה אתי לאשתעשעא עם צדיקייא בגנתא דעדן. פי' הוא זווג יעקב ולאה והנשמות עולים בה בסוד מ"ן. א"נ קב"ה היא נחל שיורדת לבריא' שנקרא ג"ע העליון להשתעשע בתורת הצדיקים. בגין דקב"ה וכל אינון צדיקייא וכו'. פירוש רחל שיורדת לבריאה ומקשבת לתורת הצדיקים ויש לה נחת רוח:
ה"ג ואלין אינון סדרין דאבן טבא בשלמותא דאבן יקרא בגין דאית אבן אחרא וכו' ועל רזא דא כתיב לוחות האבן דאינון לוחות דאתגזרו מהכא:
יובן במ"ש הרב באוצ"ח ובס' הליקוטים כי תחלה רצה הקב"ה ליתן הלוחות לישראל מחג"ת דנוקבא ומפרקים אמצעיים דנ"ה דזעיר לפי שפרקים אמצעיים דנ"ה דזעיר הם בחג"ת דנוקבא וז"ס בעלותי ההרה לקחת לוחות האבנים לוחות הברית: לוחות האבנים מצד חג"ת דנוקבא: לוחות הברית מצד פרקים אמצעיים דנ"ה דזעיר: ואחר שעשו העגל ניתנו לו שתי הלוחות מצד נ"ה דידה מצד יסוד דידיה שהוא כנגד נ"ה דידה עכ"ל וז"ש הזוהר דאינון לוחות אתגזרו מהכא דהיינו מצד נ"ה שבה:
משם רועה אבן ישראל פי' משם מהיסוד רועה אבן ישראל ונקרא המ' אבן כי שם ב"ן שבה ע"ה גי' אב"ן:
אבנין יקרין עילאין פי' י"ב בקר:
ה"ג כמה דאית י"ב שבטים לתתא הכי נמי לעילא תריסר שבטין ואינון י"ב אבנין יקירין הם י"ב בקר:
ה"ג ששם עלו שבטים שבטי יה עדות לישראל דא ישראל רזא דלעילא ור"ל ששם עלו שבטים הם י"ב שבטים של מטה שעלו נשמותם בסוד מ"ן. שבטי יה הם י"ב בקר שתקת המ' שנקרא' י"ה כמ"ש בזוהר פ' במדבר וכתב שם הרח"ו ז"ל בהגהותיו שהמ' נקרא' י"ה עדות לישראל שנם בזעיר יש י"ב גבולי אלכסון. י"ב שעי ביממא. פי' כנגד י"ב היכלות שבזעיר ששה מהיכל הרצון ולמטה וששה היכלות כלולים בהיכל הרצון כנודע. י"ב שעי בליליא. פי' י"ב היכלות שבמ'. וז"ש ביומא לעילא בליליא לתתא:
ה"ג וכמה ממנן תריסין קיימי תקותייהו:
ה"ג קיימין תרין סדרין מסטרא דא ותרין סדרין מסטרא תניינא ורוחא עילאה נפק ביניהו ופי' הם ארגמ"ן שתחת המ' כל א' נקרא סדראושני סדרים קיימין מסטרא דא ושני סדרים האחרים מסטרא תניינא ורופא עילאה שהוא זעיר נפק ביניהו להאיר להם. וכדין כל אינון אילנין דבגנתא דעדן. פי' הם הספי' דלאה שנקראת ג"ע כנודע. וקב"ה עאל בגנתא דעדן. פי' זווג יעקב ולאה. מלפני ה' כי בא לשפוט את הארץ. פי' שנתחבר משפט שהוא זעיר עם ארץ שהיא מ': כמה דכתיב ושפט בצדק. פי' משפט נתחבר עם צדק בגין דמשפט עאל בינייהו מכאן ראיה דרוחא עילאה הוא זעיר כמ"ש כאן: דמשפט שהוא זעיר עאל ביניהו:
ואתמליא מניה ג"ע פי' לאה. ורוחא דצפון אתער פי' ה' גבורות דאימא שמתעוררים בחצות. וחדוה אשתכח. פי' הוא זווג יעקב ולאה שסוד הזווג נקרא חדוה. ה"ג והוה נטיל כל חד וחד כפום עובדוי דעבד בהאי עלמא אית מאינון דמתכספי מההוא נהירו וכו':
ופתחן סתימין פי' שערי ציון וירושלים של מעלה שהם יסוד ומ' דידה שהם סתומים שלא יינקו מהם הקליפות. ה"ג סטרא דצפון נחית מעילא לתתא:
ה"ג וכד אתי צפרא כדין דרום וצפון אחידו בה:
סלקין לה בצלותהון ובעותהון לעילא ז"ל הרב בסה"כ כבר נתבאר לך לאה אחר חצות נגדלת בכל אורך זעיר כולו והוא ע"י הט' ספירות שלוקחת מרחל כי הנקודה העשירית של רחל שהוא שורש עצמות רחל זו אינה יכולה להתערב בלאה אמנם הט' ספירות הבאים ע"י תוספת אל רחל אלו יכולים להתערב בפרצוף לאה ועי"כ נגדלת לאה בכל אורך זעיר והנקודה העשירית של רחל שהוא כתר שלה יורדת למטה בחצות לילה אל הבריאה בהיכל ק"ק ושם היא עומדת עד הבקר וע"י עסק התורה שעוסקי' ישראל בעו"הז אחר חצות הם מעלים אותה מעט מעט עד שבאור הבוקר היא נגמרת לעלות באצילות ונקשרת בזרוע שמאלי דזעיר. והט' ספירות שלה שלקחה לאה בהלוואה אזי באור הבוקר חוזרת לאה למקומה באחור ומתמעטת עד שיעורה ואז הט"ס שלקח' מרחל יורדות לבריאה ואח"כ ע"י התפל' אנו מעלים אותם ומתחברים עם כתר שלה ואז נתקן פרצוף רחל עכ"ל הרב ז"ל.
ובזה יובן מ"ש הזוהר אתאן ישראל לתתא סלקין לה בצלותהון ובעותהון לעילא: פי' היינו לט"ס דרחל שירדו לבריאה וע"י תפלותינו אנו מעלים אותם להתחבר עם כתר שלה ואז נתקן פרצופה. עד דסלקא ואתגניזת בינייהו. פי' בין ח"ג שרחל היא בין תרין דרועין וזווג זה דשחרית הוא זווג יעקב ורחל. ורחל מהחזה ולמטה בין ח"ג:
ונטלא ברכאן מרישא דכל רישין יובן במ"ש הרב כי בק"ש של יוצר אנו מושכים הטיפה של המוחין מחצונייות עתיק שנקרא רישא דכל רישין ומקבלה זעיר ונותנה למ' וז"ש ונטלא וכו' ואתברכא מההוא טלא דאתמשכא מלעילא ה"ס הטל הנמשך ממוחא סתימאה דאריך הנקרא טלא דבדולחא דרך השערות דאריך לרישא דזעיר ומתמן לחקל תפוחין קדישין שהיא המ' כמ"ש בא"ר. כי טל אורות טלך מאינון נהורין וכו'. פי' אורות הם תרי שהם אריך וזעיר כמ"ש לעיל שהטל נמשך מאריך לזעיר ומזעיר למ' וז"ש מאינון נהורין עילאין דנהרין שהם אריך וזעיר כע"ש באידרא רבא. ה"ג כדכורא דאזמין ברכאן לנוקבא:
ועוז מלך דא קב"ה משפט אהב דא קב"ה גרסינן ופי' ועוז מלך דא קב"ה היא מ'. משפט אהב דא קב"ה הוא זעיר: תוקפא דאתתקף קב"ה פי' מ' אלא במשפנו פי' זעיר: דהא במשפט אתקיים ארעא. פי' שבכח הארת זעיר שנקרא משפט שבתוך המ' הוא מקיים ארעא שהם בי"ע. וז"ש כד"א מלך במשפט יעמיד ארץ. מביא ראייה לכל הנז' מלך שהיא מלכות בכח משפט שהוא זעיר יעמיד ארץ שהם בי"ע: א"נ י"ל דהא במשפט אתקיים ארעא ר"ל ע"י זעיר מתקיימת המ' הנקרא ארעא. ומ"ש כד"א מלך במשפט וכו' ר"ל מלך שהיא הבינה ע"י המשפט שהוא זעיר יעמיד ארץ שהיא מ'. א"נ יש לפרש מ"ש כד"א מלך וכו' מלך היא מ' ע"י משפט יעמיד ארץ שהם בי"ע ולפ"ז ארץ דקרא היא בי"ע ומ"ש הזוהר אתקיים ארעא היא המ'. ופי' ראשון נראה עיקר כדמוכח ממ"ש הזוהר דף רל"ז בפ' מלך במשפט וכו':
ה"ג בגין דמתמן אתזנת וכל ברכאן דנטלא מתמן נטלא:
רזא דתרין כרובים פי' הם מטטר"ון וסנדלפ"ון. ה"ג גלי גנותיה וצבי לגנאה ליה. ה"ג והכא סתים מלה דאמר הללו יה ולא אמר מאן אמרו. והרמ"ז כתב וז"ל שני הערות הן בפסוק אחת דקאמר הללויה ולא פירש מי הם שיהללוהו. שנית שאח"כ אמר הללו עבדי ה' דקשה משמע שהללויה לא קאי אעבדי ה' הצדיקים. וא"כ ק' דאם לא להם אמר שיהללויה למי אמרו באופן ששני קושיו' הן א' מהבנת המלה עצמה והשני ממ"ש אח"כ הללו עבדי ה' משמע דקמא לאו להו קאמר ולזה אמר הללויה למאן אמרו עכ"ל הרמ"ז אתר דלא סתים פי' מ'. בההוא עילאה וכו' פי או"א קדמאה סתים דלא גלייא. פירוש או"א שהם י"ה דהללויה תניינא סתים וגלייא. פי' מ': ה"ג ובגין דאוהו באתגלייא אמר אינון דקא משבחי. דאיהו יו"ד תתאה. פי' מ'. מטמירא דכל טמירין. פי' או"א. עד דרגא תתאה. פי' מ'. בכל אינון עובדין דלעילא. פי' אור ורקיע ומאורות. ה"ג בגין דרזא דא דאיהו אמשכותא מרזא עילאה סתימא דכל סתימין. ור"ל הארה שהמשכנו מאו"א שנקר' י"ה לא אתקיים אלא במלין עילאי דלעילא שהם אור ורקיע ומאורות.
ובדא מתברך שמא קדישא בכולא פי' בכח י"ה שהם או"א מתברכת המ' שנקרא' שמא קדישא. וע"ד כתיב יהי שם ה' מבורך. פי' אנו ממשיכים מי"ה ליו"ד דיהי שהיא שם ה' שהיא המ' וזהו יהי שם ה' מבורך. דא אתר עילאה. פי' אבא שנקרא מזרח. ועד מבואו דא הוא אתר קשרא דאתקשר ביה מהימנותא. פי' מ' ששם נקשרים כל הספירות. ומתמן הפקו ברכאן לכולא. פי' יוצאים הברכות מהמ' לבי"ע. ועלמא מהכא אתזן פי' עה"ז. שמא קדישא. פי' מ'. ה"ג בההוא ליליא ניימו עד דהוה פלגות ליליא קמו לאתעסקא באורייתא. ה"ג ותו כולהו לאמר חסר כתיב והכא לאמור בו'. רזא דרגא דאתמנא על ברכאן לעילא. פי' מ': מההוא אתר עילא' פירוש בינה ושיעור הכתוב ביום ההוא ר"ל יום שנקרא ה' נתחבר עם הוא שהיא בינה. ה"ג ולבתר נחית לאמצעיתא לאמור בוא"ו הא אמצעיתא ור"ל תחלה ייחד המ' עם בינה וז"ש ביום ההוא ולבתר נחית לאמצעיתא: שהוא זעיר בתיבת לאמור ולבתר נחית לתתא:
בך היא מ' שהיא כוללת כ"ב אתוון מאל"ף ועד תי"ו שלכך נקראת את יבורך ישראל לא כתיב. פי' אם על ישראל שלמטה מדבר הול"ל בך יבורך ישראל ה"ג בג"כ אפרים מטולא לסטר מערב. ואי תימא מהא דכתיב וכפר בעדו וכו'. פי' כמו ואיבעית אימא מהאי קרא וכפר בעדו תחלה ואח"כ בעד ביתו. ה"ג בגין דמתברכא מניה. אלא קב"ה יהיב תוספת ברכאן לדכור' דנסיב. פי' הקב"ה נותן השפע של האשה ליד בעלה ועל ידו נותן לה. ומ"ש וכן בכל אתר יהב קב"ה תוספת ברכאן וכו' פי' שגם למעלה הקב"ה שהיא בינה נותנת חו"ג לזעיר חלקו וחלק המ' שהחסדים הם חלק זעיר והגבורות הם חלק המ. וכולם מקבלם זעיר ואח"כ נותן הגבורות למ' על ידו כנודע וז"ש וכן בכל אתר וכו':
ה"ג הכא אתרמיז ברא בוכרא בני בכורי ישראל קצי דא קץ הימין דאיהו מתקשר ביה בדוד. פי' מ' שנק' קץ מפני שהיא סוף האצילות מפני שיש בה י"ט ספירות כמ"ש לעיל. ומדת ימי מה היא דא הוא דאתמני וכו'. פי' מ' והיא קץ הנז' ברישא דקרא ושואל דוד הודיעני ה' ענין המ' וסדר תיקונה והארותיה. א"נ י"ל מ"ש ומדת ימי היא לאה שנקראת מדת לפי שלוקחת ד' אלפי"ן מלאים גי' מד"ת. ודוד הוא מרחל ולאה ושואל על לאה למה יש בה שינוי מרחל הנקרא קץ שאין בכתר לאה רק ד' אלפי"ן פשוטים כל א' כלולה מארבעתם הם י"ו אורות כמנין הי"א וז"ש ומדת ימי שהיא לאה למה היא למה אין בכתרה רק כמנין הי"א ובאוצ"ח האריך בענין זה ע"ש. וע' שנין נהרין לה וכו'. פי' הם הארת ז"ק שמאירים למ' א"נ י"ל שני חסדים ושני שלישים המגולים שמאירים למ' הם ע' שנה. א"נ יובן במ"ש הרב כי ה' גבורות הם בה' קצוות דזעיר וכללותם ביסוד וכללות כללותם במ' הם ע' שנה שנותן זעיר למ' שעל ידו נותנם למ' וזהו ע' שנה שנתן אדם שהוא זעיר לדוד שהיא המ' כמ"ש הרב בכמה דוכתי שע' שנה שנתן אד"הר לדוד הם הגבורות שנתן לה לבניינה:
ה"ג וע"ד בעא דוד לקב"ה למנדע רזא דא על מה לית לה חיין לסיהרא מגרמה:
דעלמא סתימא בינה:
ואנא על מה אנא חדל פי' שיעור הכתוב הודיעני ה' קצי שהיא מ' למה לית לה מגרמא כלום ומ"ש ומדת ימי מה היא ר"ל בינה שהיא מדת ימי כי ו"ק נקראים ימים שמשם יונקת המ' ונותנת להם הבינה שפע והארה: ולמה אני חדל אדעה למה חדל אני:
כל ברכאן פי' מוח חכמה. וכל חידו מוח בינה: וכל טיבו מוח דעת: אית לה בכולהו שיור: פי' שהמלכות מנחת רשימו בכל ספירה וספירה והשרש שלה בכל ספירה וספירה כמ"ש הזוהר במקום אחר איהו שלימו דכל הפי' וספי' וז"ש אית לה בכולהו שיור ומ"ש ומכולהו אתמנייא: פ' מלבד שמשלמת כל ספי' וספי': גם מתברכת מכולם.
ה"ג מאתר דא דכל ברכאן אתמסר ובידיה לברכא: ור"ל מהמ' שבידה מסורים כל הברכות:
כד"א והיה ברכה: פי' שאמר הקב"ה לאברהם הברכות היו ביד המ' ועכשו הברכות יהיו מסורות בידך: כמ"ש מכאן ולהלאה אתמסרו בידך: ה"ג בגין דישראל כלילן מכולהו ור"ל מחג"ת:
ולבתר אהדרו לה בנוי בייחודא דמלייהו: פי' כמ"ש הרב שמע ישראל היינו שמביאים שפע לז"ון מישראל סבא ותבונה ה' אלהינו ה' מיחדים או"א ע"י הדעת דאריך: אחד אח ד' שעולים זו"ן בסוד מ"ן לאו"א וע"י ייחוד זה שעשו השבטים תיקנו המ' והחזירוה אצל יעקב ואמר בשכמל"ו. פי' בשכ"מלו הוא תיקון לאה ורחל כמ"ש בסה"כ וז"ש ואתיישבא שכינתא באתרה:
לקיימא לון לעילא ותתא: פי' השבטים הם רומזים לספירות דזעיר כמ"ש בזוהר בפ' ויצא ראובן שמעון לוי יהודה חג"תם יששכר זבולון נ"ה: ד' בני השפחות הם ד' קשרין: יוסף ובנימין הם תרי צדיקי נמצא שהם רומזים לעילא בזעיר: ועוד הם כנגד י"ב בקר שתחת המלכות וז"ש ותתא: לקיימא דוכתיה באתר דאצטריך: פי' מ' כי יהושע במ' ויקרא שמו יעקב: פי' שיעקב הוא מרכבה לזעיר: וכתיב ויקרא לו אל אלהי ישראל: פי' אלהי ישראל שהיא הבינה קראה אותו אל לפי שהזעיר נוטה לצד החסד וז"ש קב"ה שהיא בינה קיים ליה בשמא דא: ול"ג לאתר דא: דהא אסתלק מאתתיה: פי' ולפי שלא קיים פריה ורביה לכך אלף זעירא. ה"ג ואנן הכי תנינן. ור"ל דמסייע לספרי קדמאי. תו אלף זעירא. וכו' פי' לפי ספרי קדמאי דאדרבא שבח יש לו למה אלף זעירא ואמר לפי שמאתר זעירא הוה:
ואמרת בלבבך אמירה בחשאי: פי' מ': אלא קיים לון האספו מאתר דלעילא: פי' מכח הארת המ' שנקראת ה' יהיו מתקבצים ומתקשרים בקישורא שלים. בגי"מל דל"ת בלא פירודא: פי' זו"ן. ואע"ג דאית יו"ד לזמנין: פי' יסוד דזעיר: אבל אן ברכתא דלהון. פי' כגון ראובן שמעון לוי שלא מצינו בהם ברכה: אית קץ דימינ' פי' מ' וכמ"ש הטעם לעיל:
קץ לשמאלא פי' נוקבא דס"א. בגין לאסתמרא ולאתדכאה מערלה. פי' יעקב אע"ה גילה להם ענייני המ' וענייני מ' דקליפה כדי להתרחק מהקליפה וידבקו במ' דקדושה:
וחמינן דלא ברכיה פי' שמא תאמר טעם שפתח בראובן לפי שהוא בכור הא חמינן דלא ברכיה וא"כ ליפתח ביהודה. לב"נ דהוה ליה וכו'. פירוש זה. מסקנא דתירוצא שלעולם ברכיה והתחיל בו מפני שהיא בכור ובזה תירץ ר"י לר' יוסי מ"ש אן ברכתא דלהון ושמעון ולוי לא תירץ הזוהר בכאן אן ברכתא דלהון. ולקמן דף רל"ו מקשה אותה רב יוסי טעם אחרת ותירצו לו רבי יצחק ורבי יהודה ע"ש. תרין קיימין הכא חד לאתערא מתתא לעילא. פירוש שהנביא העלה מ"ן למ' שנק' רוח וזהו הנביא אל הרוח ר"ל העלה מ"ן למ' שנק' רוח. דאי לא מתערין לתתא לא מתערין לעילא. פי' אם אין נשמות הצדיקים מעלים מ"ן למ' גם מ' אינה מתעוררת. ואמרת אל הרוח מעילא לתתא. פירוש המשיך מ"ד מזעיר אל המ'. דהא אחילו לעילא. פירוש בזעיר: באתערותא דלתתא נקיט וכו': פי' ע"י התעוררות שמעלה המ' לזעיר מתעורר גם הוא לקבל שפע מאו"א כמ"ש באוצ"ח שאין זעיר מתעורר לקבל השפע מאו"א לצורך הזווג עד שרואה המ' מקושטת:
ורוח אתייא ממערב פי' מ'. באתחברותא דאלין אחרנין פי' חג"ת. אי הכי אמאי נחתו פירוש עדיין לא נתרצה הקושיא שאע"פי דקב"ה נחית לון להאי עלמא לאשתמודעא יקריה מ"מ מה תועלת עושים למעלה ותירץ שתועלת עושים בביאתם לעוה"ז שע"י מ"ט שעשו בעו"הז עולה נשמתם בסוד מ"ן למ' וגורמים זווג לזו"ן. מכל סטרין מתתא בסוד מ"ן. ומעילא בסוד מ"ד. ומכל סטרין. פי' שהמ' כלולה מכל הו"ק. כדין אתער תיאובתא דנוקבא פי' סוד מ"ן. אתחברותא ויסודא ותיאובתא ורעוא וייחודא ה' בחינות אלו נגד נרנח"י דמ' שע"י נשמת הצדיק נשלמים כולם ומזדווגים עם נרנ"חי דזעיר ונעשו הכל ייחוד אחד. דהא בהאי נשמתא דצדיקייא וכו' יובן במ"ש הרב שכל הנשמות לוקחים חלק משם ב"ן שבמ' שהוא רוחא דשבק בה בעלה בביאה קדמאה עכ"ל וז"ש אשתלים ההוא אתר כי תחלה קודם עלות נשמו' הצדיקים בסוד מ"ן ליסוד דידה חסר קצת מההוא רוחא מה שלוקחים נשמות הצדיקים ואחר עלותם בסוד מ"ן ע"י אותם הנשמות שעלו נשלם ההוא אתר דהיינו ההוא רוחא שביסודה ששם עלו הנשמות וטעם פתיחת ר"א בפ' הנבא אל הרוח כי מפרשו העלה מ"ן למ' כמ"ש לעיל והעלאת מ"ן ביסוד דמ' ע"י שם ב"ן שהוא המעלה מ"ן ויש בחינה המעלה מ"ן שהוא שם ב"ן כזה יו"ד ה"ה ו"ו ה"ה. ובחינת כלי המ"ן הוא כזה. י' י"ה יה"ו יה"וה יו"ד יו"ד ה"ה יו"ד ה"ה ו"ו:
יו"ד ה"ה ו"ו ה"ה שהם ע"ב קד"ם אחוריים דהו"יה פשוטה ואחוריים דשם ב"ן מלא כמ"ש באוצ"ח וכתב הרב שראובן בן יעקב לקח עיקריות שם ב"ן שבלאה כי הוא הבכור והבנים הבאים אחריו טפלים לו וז"ס ראו ב"ן שהוא שם ב"ן של לאה ולכך על פ' ראובן בכורי אתה פתח ר"א הנבא אל הרוח. ובזה יאות ג"כ מה שהביא ענין השאלה של רבי אלעזר לר"ש ופתיחה זו של שתה מים מבורך לפי שכ"ז הוא ענין המ"ן ושייך על פ' ראובן בכורי אתה שע"י שם ב"ן הוא העלאת המ"ן:
א"ר יצחק שמעון לא אתחזי להאי פי' לא אתחזי לברכה כלל אפילו ע"י משה משגיחין דא לקביל דא וכו'. פי' אריה בימין המרכבה ושור בשמאלה ומסתכלים זה בזה דכתיב ופני אריה אל הימין וכו'. אלא טפל ליה משה ביהודה. פי' רבי יהודה בא לחלוק על רבי יצחק דלעיל דס"ל דשמעון לא אתחזי להאי ור"י אמר שגם שמעון נתברך ע"י מרע"ה ה"ג שמעון ולוי אביהון סליק לון למשה מה אבוהון סליק לון למשה אוף אנן נסלק לון לבוצינא קדיש' עילאה שאלו לי' לר"ש אמר כמה חביבין מלין ור"ל שרבי יהודה אמר שיעקב לא ברך שמעון ולוי אלא סליק לון למשה ועדין ק' להו למה לא ברכם יעקב בעצמו ולכך שאלו לרש"בי ותירץ להו בגין דהוו דינא קשייא לא רצה להטריח השכינה לברכם:
ה"ג ואשתלים בנשוי ואשתלימנא בהו גרסינן ה"ג כך יעקב אמר חולקין דנשין ובנין. אלא לתתא משה לעילא בגין כך סליק לון למאריה דביתא. יובן במ"ש הרב בס' ק"י וז"ל דע כי שני דעות הם בזעיר דעת עליון המכריע בין חו"ב שלו ודעת תחתון המכריע בין תרין עטרין שהם מתרין כתפין דאריך ודעת תחתון מתפשט בגוף זעיר בסוד ולו נתכנו עלילות ולו בו'. ודעת העליון אינו מתפשט בגוף זעיר ולכך לא נתכנו באל"ף. ומרע"ה השיג דעת עליון והיה ממשיכו למ' ויעקב אע"ה השיג דעת תחתון לבד והיה ממשיכו למ' אבל לא השיג דעת עליון עכ"ל וז"ש אלא לתתא. פי' שלא היה ממשיך למ' רק דעת תחתון אבל משה לעילא שהיה ממשיך לה דעת עליון ולכך נקרא מאריה דביתא. א"נ יובן במ"ש בסה"כ בדרוש נפילות אפים כי יעקב זווג גופא בגופא דז"ון ומשה רוחא ברוחא דזו"ן שהוא זווג דנשיקין וגופא בגופא דא"וא:
ורע"ק בשעת מותתו זווג רוחא ברוחא דא"וא עכ"ל ובזה יובן למה אמר כאן משה לעילא כיון שזווג רוחא ברוחא דזו"ן וגופא בגופא דא"וא אבל יעקב שלא זווג רק גופא בגופא דז"ון לכך אמר בו לתת"א. ה"ג רזא עילאה דאורייתא לא יהביה קב"ה אלא לאינון דחלי חטאה ואתגלי לון רזא עילאה דאוריית' ור"ל סודות התורה שהה ביסוד דזעיר הנק' סוד ה' ליריאיו מאי נפשי דא נפש דעאלת ואתאחדת בברית עילאה. פי' מ' הנקראת נפש והיא קשורה ביסוד דזעיר הנק' ברית עילאה:
וע"ד לא בריך לון אבוהון פי' רבי אבא נתן טעם אחר למה לא ברכם יעקב לפי שפגמו היסוד באנשי שכם וכו': ה"ג מהני קראי משמע דלא אתאחיד דא בדא ופי' שהם מפוזרים בישראל כמ"ש אחלקם ביעקב וכו' ואצטריך הכי פי' כצ"ל לפי שהם דינא קשייא לכך צריכים פיזור. ה"ג ואסגיאו מהדרי על פתחייהו דבני נשא הא לקביל הא והוא כמ"ש לעיל לפי שהם דינים לכך צריכים פיזור. סיהרא לעילא וכו' הרמ"ז כתב וז"ל סיהרא לעילא בסוד עטרותיהם בראשיהם וגם שבעולם הנקודים קדמה בחינת מי לת"ת. ועוד דאפילו בזמן הזה אין השמש מאיר לאו"ה שהם אחוזים בכו"מ כי אם בעשייה והיא מדרגה תחתונה והיא תחת מ' קדישתא וישראל אחוזים בזו"ן דאצילות. עכ"ל הרמ"ז:
אחידי בסיהרא פי' במ'. בשמשא עילאה פי' זעיר. ה"ג ואתאחדו באתר דנהיר לשמשא עילאה:
ופי' בינה שהיא בתוך זעיר שנ"הי דאימא בתוך זעיר וכשישראל אוחזים בזעיר ממילא אוחזים גם בבינה שהיא בתוכו:
יה"ו דא רשימא דשמא עילאה פי' כי עיקר שם הוי"ה בזעיר וכשבאים יהו' למ' שהיא יהודה אז שם הם רשימו בעלמא וז"ש דא רשימא דשמא עילאה ה"ג ובמה אשתלים בד' והיינו ה' בתראה ור"ל במה נשלם שם הו"יה בד' שהיא מ' שנקראת דלה וענייה וכשנגדלת נקראת ה' וז"ש שמא קדישא שלים באתווי שהוא שם הוי"ה וקשר דאחיד לון היא המ'. ודאי יהודה עוד רד עם אל פי' עם המ' שנק' אל בסוד ואל זועם דא כנס' ישראל פי' מלכות. דא דכר ודא נוקבא פירוש זו"ן:
ה"ג היינו בת שבע בת קול דאיהו קול גדול ור"ל כבוד' שהיא מ' היא בת מלך שהיא הבינה וכן נקר' בת שבע בת הבינה הנקראת שבע. וכן בת קול בת הבינה הנק' קול גדול. בגין דאית מלך דלאו איהו לגו כוותיה. פי' זעיר שנק' גם הוא מלך כמ"ש צאנה וראנה וכו'
ואתאחדת בגבורתא עילאה: פי' שבניינה מהגבורות
והאי אוף הכי נמי מלך איקרי: פי' בי"ע
כד"א מלך במשפט יעמיד ארץ: פי' מלך שהיא מ' בכח הארת משפט שהוא זעיר שבתוכה יעמיד ארץ שהם בי"ע ה"ג פתח רבי יצחק ואמר ויגרש את האדם וכו' את האדם דייקא פי' האדם גירש את שהיא המ'. ה"ג ולאתתרכא בבנוי לעלמין. ה"ג וישכן מקדם לג"ע את הכרובים האי לתתא וכמה דכרובים לעילא אית כרובים לתתא והאי אילנא אשרי עלייהו. ור"ל כרובים דלעילא הם נ"ה וכרובים דלתתא הם מט"ט וסנדל שתחת המ'. ה"ג ד"א המתהפכת דא להט אינון טפסי דשלהובא דמלכותא דקאמרן ור"ל המתהפכת לא קאי על החרב. כפי' ראשון אלא קאי על הלהט. ה"ג וכל דא לשמור את דרך עץ החיים:
ופי' דרך הוא יסוד דנוקבא עץ החיים הוא זעיר וכוונת הכתוב לשמור את היסוד דנוקבא שמתחבר עם עץ החיים שלא יינקו ממנו החיצונים ח"ו וז"ש הנותן בים דרך ים שהוא המ' יש בה דרך שהוא היסוד. והאר"י ז"ל כתב בכוונת תענית ב' ימים הסמוכים לר"ח אלול יכוין בפסוק הנותן בי"ם שהיא מלכות. דר"ך היא הארות שם ס"ג וקס"א שהם גי' דר"ך הבאים מבינה למלכות ע"י יסוד זעיר:
עוד כתב דרך גי' ב' פעמים יב"ק וכו' ע"ש בס' חמדת ימים דף קס"ה:
ה"ג רלז ע"ב בגין דמלכותא דירושלים ממלכותא קדישא הוה:
בקדמיתא נער: פי' כשהמ' בסוד הקטנות אז נקראת נע"ר גי' ש"ך לרמוז על ש"ך דינים שבה: ולבתר איש פי' בגדלותה נק' איש. ה"ג ומההוא טרף אסתלקת שכינתא. ור"ל שאין יניקה לס"א מהמ' ח"ו: ה"ג כאריה דאיהו תקיפא. ה"ג באתר אחרא שלה בלא יו"ד. ה"ג דשכינתא תקום בשמא דא ואיהו רזא דמ' כדקאמרינן ור"ל שהשכינה בכח שם י"ה שהם א"וא תקום מהגלות והם מתקנים המלכות. ומה שהזכיר הכתוב מי שהיא הבינה ולא הזכיר אבא לפי שאבא טמיר בגו אימא. ה"ג בידא דדומה דאתמסר ממנא על גהינם: הה"ד ישמור את נפשך: טעם פתיחה זו על פ' אוסרי לגפן לומר כשם שהצדיקים הקב"ה שומרם מלרדת לגיהנם כן אוסרי לגפן עירה ע"י המלכות שנק' גפן מכננע הקב"ה לקליפה הנק' עי"ר שלא יזיקו לישראל כשעושים רצונו של מקום:
עץ עושה פרי פי' יסוד: ד"א עץ פרי: פי' מ': ה"ג דכר ונוקבא כחדא נשמתהון דצדיקייא אינון פרי הגפן כדקאמרן בורא וכו' דא סטר גבורה דינא קשייא. פי' גבורה דזעיר: אילנא לתתא פי' מ' ה"ג ויינא אסתמר בדם ענבים ור"ל הגבורות הנקראים יין הם נשמרים מן החיצונים בהיותם במ' ולכך יש שם חותם בתוך חותם שהם יסוד דידה לשמור היין שהם הגבורות: ד"א עלתה נצה לעילא ההוא דרגא דקיימא עלה: פי' עלתה המ' ע"י נצה שהוא היסוד המגדילה ומתקנה:
אשר זרעו בו על הארץ פי' כמ"ש בפ' בראשית אשר זרע ו' בו שהוא טיפה של זעיר בתוך היסוד והוא משפיעה לארץ שהיא המ': ה"ג ואית גפן דאיקרי גפן סדום גפן נכריה ואמרין וה ולבתר אמרין וי פי' וה הוא לשון שמחה כמ"ש במדרש איכה בין וה לוי נמלט ר"י ן' זכאי ולכך הרשעים כשהיו באש תחלה ואח"כ באו לשלג שמחים שנתקררו מחום האש: ואח"כ אמרי וי כשמזיק להם השלג יותר מהאש:
מטיט היון וכו' מאתר דאמרי וה וי: פי' מלת היון יש בה וה וי כי ו' משמשת עם ה' ויו"ד:
ת"ח לא תירא לביתה משלג דא כנסת ישראל: פי' כמו דבר אחר שהמ' לא תירא לביתה שהם היכלותיה כנודע שיש בחי' חיצוניות ובחי' פנימיות והמ' לא תירא לביתה שהם חיצוניותה:
משלג שהם הדינים הקשים שמא ח"ו יינקו החיצונים לפי כי כל ביתה לבוש שנים שיש לה לבוש מהגבורות ובזה דוחה את החיצונים מהם שאין הדין מתמתק אלא בשרשו:
כמה דאמרן דכתיב חמוץ בגדים כדפי' לעיל בפסוק כבס ביין לבושו כד"א מי זה בא מאדום וכו'
תו כי כל ביתם וכו' דהא מסטרא דדינא קשיא קאתיא: פי' כיון שבניינה מגבורות דאימא כנודע לכן לא תירא וכו' שבזה דוחה את החיצונים. אלין שניס קדמוניות וכו'. פי' ובכח הארת ו"ק שבה דוחה את החיצונים:
תו סיפא דקרא וידבר ה' אליו מאהל מועד: פי' מסיפא דקרא נמי מוכח שעל המ' מדבר מדקאמר מאהל מועד שהיא מ' א"כ א' זעירא היא המ':
למלכא דהוה יתיב בכרסייה וכתרא דמלכותא עליה איקרי מלך עילאה וכו' אבל וכו' ותחלה צריך להבין שמבואר בכתבי הרב ושאר כתבי המוקבלים שמלך שהשלום שלו הוא ת"ת ובהרבה מקומו' בזוהר ובזוהר דף ש"ה מבואר דמלך שהשלום שלו היא בינה ובספר כנפי יונה מבואר מלך שהשלום שלו היא כתר. ובזוהר מבואר ששלמה עייל זו"ן לחופה שלהם שהיא בינה ועיין בדף כ"ט מה שכתב בשם ספר ערוגת הבושם ביה שרייא חושבנא לממני ומאן איהו סיהרא עיין מ"ש בפ' בראשית דף מ"ו ע"ב מ"ש בשם האר"י ז"ל: לאמר בגין לגלאה פי' שהמ' על ידה מתגלה הכל. וידבר ה' לעילא: פי' בינה: באמצעיתא פי' זעיר: בתרייתא פי' מלכות. ה"ג בגין דיחמי אי איהו כההו' משכנ' דחמ'
קרבן לה' דאקריב כולא וכו' פי' שמקרב המ' ומחברה עם זעיר לאחזאה אדם ובהמה: פי' זעיר נק' אדם גי' מ"ה ומ' נק' בה"מה גי' ב"ן: כיון דאמר מן הבהמה יכול מכולא. פירש לפי שהמלכות יונקים ממנה בין סטרא דקדושא ובין סטרא דמסאבא כמ"ש הזוהר בפ' משפטים על פסוק גדי בחלב אמו והוה אמינא שגם הקליפות יש להם ח"ו שום יחוד ע"י הקרבן לכך פרט מן הבקר ומן הצאן לרמוז על בי"ע דקדושה שהם דוקא שמתייחדים ולא ס"א:
קרבן לה' אדם: פי' שמקרבים המלכות ומחברים אותה עם זעיר הנק' אדם כמ"ש לעיל: קרבנכם מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן ה"ג ור"ל שמביאים שפע מעילא לתתא מהמ' הנקר' בהמה לבקר וצאן שהם חיילות בי"ע. בטורסקא. פירוש בריאה נקרא טורסקא עילאה לעילא לעילא. פירוש שהבריאה היא למעלה מן היצירה ולמעלה מן העשייה: וכרסייא אתתקן על ההוא טורסקא. פי' מלכות דאצילות היא על כסא הבריאה: ומלכא עילאה על כולא. פירוש זעיר יושב על המלכות שהיא כסא לזעיר: אכלו רעים היינו מן הבקר ומן הצאן: פירוש רעים היינו חיילות בי"ע כמ"ש הזוהר בפ' ויקרא באחד מהפירושים שיש שם:
אסחי לבושיה בחמרא עילאה פירוש בינה: דא חמרא עילאה דמרוי גרסינן והוא הבינה: דאורייתא מניה שתי היא המ' שהיא תורה שבע"פ מהבינה שותה כמ"ש הרב שהזכרים מאבא והנקבות מאימא. ולבן שינים מחלב דהא וכו' כתב הרב כי אבא נקרא תורה שבכתב. ובינה תורה שבע"פ והם יין וחלב שאבא נק' חלב לפי שהוא רחמים גמורים. ואימא נק' יין המשמח ולפ"ז שיעור הכתוב כך הוא חכלילי עינים פי' האדמימות שבמ' שנקראת עין כנודע הם מיין שהיא הבינה. ולבן שנים הוא זעיר שהוא בן שַנים החסדים שבו הם מאבא הנק' חלב וכדר"זל אל תקרי ולבן שנים אלא לבן. שָנים: דאיקרי שמן. פירוש אבא. חדווה. פירוש בינה. וסופיה דינא. פי' כשיורדים הגבורות דאימא למלכות מתגלים בהם הדינים בג"כ להצהיל פנים משמן. פי' כדי למתק הדינים אנו ממשיכים מוחין דאבא הנק' שמן. לחם עלמא סמיך. פי' מלכות הנק' לחם סומכת לבי"ע הנקראים עלמא: אמר בריה דרב המנונא סבא. פירוש התינוק כששאלו אותו ר"י ורבי יצחק אמר להם אנא בריה דרב ה"ס. ה"ג ולא יכיל עלמא לקיימא והיינו המ' שנקרא עלמא. ול"ג ביה:
עילאה יובלא פירוש תיקון הבינה שהוא זעיר כמ"ש לקמן וחד תיקונא לתתא פירוש י"ב בקר שהם תיקון המלכות וכדמפרש לקמן: חד עובדא לעילא: פירוש בינה תיקנה זעיר. וחד עובדא לתתא. פירוש מ' תיקנה י"ב בקר שתחתיה וז"ש דא עבד עלמא עילאה שהוא זעיר ודא עבד עלמא תתאה שהם י"ב בקר. כגוונא דא. פירוש כעובדא דבראשית ולפי שהביא הזוהר עובדא דבראשית חזר לדבריו הראשונים תרי תיקוני דנוקבי וכו': בתיקונא עילאה דשמא קדישא. פירוש זעיר ששם הוי"ה עיקרו בזעיר. בתיקונא תתאה. פירוש י"ב בקר שתחת המלכות תיקונא עילאה תיקונא סתים וגלייא. פירוש זעיר שהוא תיקון של הבינה הוא סתים וגלייא וכדמפרש רישא סתים הוה. פירוש חב"ד דזעיר הם סתומים ואינם נגלים. דרועין וגופא. פירוש חג"ת דזעיר. שוקין סתימו. פי' נה"י דזעיר. ה"ג תיקונא אחרא תתאה תיקונה דכלה. בי"ב שבטין דאינון תחותה. פירוש הם י"ב בקר שתחת המלכות כמ"ש לעיל.
שלשה פונים צפונה פירוש לפי שהם תיקון של המלכות שבניינה מהגבורות לפיכך גם י"ב בקר התחילו מצפון. כיון דחמא יעקב תיקונה עילאה פירוש אברהם יצחק ויעקב שהם חג"ת והם תיקון של הבינה. לאשלמא תיקונהא. פירוש בי"ב בניו שהם כנגד י"ב בקר:
ג' שבטין דרועא ימינא פי' ג' שבטים הם בחסד דמלכות לפי שיש בו ג' פרקים וכן האחרים הם בספירות המלכות וז"ש וגופא דשכינתא עלייהו שהוא ת"ת דמלכות. פתח רבי אבא וכו' ג' שבטין בדרועא ימינא וכו' בח"י דף ב' כתב וז"ל וגורי האר"י ז"ל פירשו בחינתם בסדר זה. ראובן שמעון לוי הם בח"גת כסדרן. יששכר זבולן נצח והוד שלה נפתלי ואשר בחי' פרק התחתון והעקב שבנצח דידה. דן וגד בפרק התחתון והעקב שבהוד דידה. יהודה במלכות דידה בנימין ביסוד דידה. ויוסף ביסוד דזעיר וכן ב' בניו בבחינת אביהם הצדיק. ולפיכך מר"ח ניסן טוב לכוין בכל יום בקריאת פרשת הנשיא השבט והמדה אשר הופקד אתו. ה"ג כולי האי אן הוא. דלית לון חושבנא כמש"רזל לא מת יעקב עד שראה ס"ר. קיימא על י"ב. פירוש ו"ק כ"א כליל מחברו כדמפרש הזוהר:
ואע"ג דאיהו חד: פירוש פרצוף זעיר האי חד אשלים לכל סטר. פי' שיש בו ו"ק שהם ו"ב כדמפרש. מאן גופא דא יעקב. פירוש אינו כמו י"ב דמלכות שהמלכות שהיא גופא היא על י"ב בקר והם י"ב בלא גופא אבל בזעיר מאן גופא דא יעקב שהוא ת"ת דזעיר והוא בכלל הי"ב. ותירץ אלא רישא וגופא בחד קיימי פי' שיסוד דאימא הוא בת"ת דזעיר כנודע וא"כ הם י"ב ויסוד דאימא רוכב עליהם ואימא נק' רישא. וגופא קיימא עלייהו. פי' וגם לפירוש זה צריך לומר כמ"ש שהיסוד דאימא הוא בתוך ת"ת דזעיר וא"כ היא רוכבת על י"ב. בי"ג מכילן אורייתא אתפרש. פי' י"ג מדות של רחמים שהם י"ג תיקוני דיקנא שנמשכים לזעיר כנודע והעליון שהוא נוצר חסד הוא כולל כולם כנודע והוא ע"ג הי"ב:
האי אתר אשתלים לכל סטר פירוש שזעיר רמוז לכל י"ב שאמרנו לעיל. ושבעה עיינין עילאין שהם ז"ק דזעיר: בתרין ימין שרייא הם יסוד ומלכות ולפי שיסוד דזעיר תמיד עם המלכות לכך קרי ליה תרין ימין. רבי יוסי אמר כל שאר ימין וכו'. פירוש כל הקצוות משפיעים במלכות. אתר דכל ארבין פי' הם הנשמות שהם במלכות ומ"ש למעבד סחורתא. פירוש שהם גורמים להביא לה שפע:
ירכתיה דיליה פירוש שנודע שיששכר בנצח וזבולון בהוד כמ"ש הזוהר פ' ויצא וז"ש ירכתיה דיליה שהוא הוד מטי על ספר צדון שהוא המ' כמ"ש הרב שהמלכות בהוד. ופרקמטיא דכל מארי סחורתא סחרין ותייבין בסחורתייהו לההוא אתר פירוש שכל השפע מתקבץ במלכות: הכי גרסינן ואי לאו הוי מלחא לא יכיל עלמא למסבל מרירא ור"ל שהמלח הוא היסוד. וטעם שנקרא מלח לפי שבו כמתקו ג' גבורות ע"י ג' חסדים כמ"ש הרב בכוונת המוציא כשמטבל אותו במלח יכוין לח"ם הם ג' חסדים שהם ג' הויו"ת גימטר' לח"ם וממתיקים לג' גבורות שהם מלח והם ג' הוי"ות ג"כ ואחר שנמתקו ג' גבורות ביסוד אזי נותנם למלכות וז"ש ואי לאו הוי מלחא שהוא היסוד לא יכיל עלמא למסבל מרירא. פירוש הדינים של המלכות: דעלמא קיימא ביה פירוש מלכות. ברית אלהיך ברית הוא יסוד אלהיך היא מלכות:
צדק למדו יושבי תבל פירוש כשנמשך הארת זעיר למ' אזי בני אדם יכולים לסבול דינים של המלכות הנקרא צדק. דא מלחא בימא. פירוש יסוד במלכות. ים חד הוא ואיקרי ימים פירוש רבי אחא מתרץ תירוץ אחר למה נקרא ימים כמ"ש לחוף ימים. לפי שהמלכות יש בה מיני מים מיין צלילן הם החסדים ומיין מתיקן הם הגבורות מתוקים מיין מרירן הם הדינים הקשים בלי מיתוק. מאי קא בעאת מנייהו פירוש כפי הסוד קא מקשי: דהא אינון יהבו לה מה דלא בעאת מנייהו. פי' כפי הסוד ג"כ מקשה שהיא אמרה אות אמת שהוא זעיר והם השיבו לה את תקות חוט השני שהיא מלכות: אלא הכי אוליפנא היא בעאת סימנא דחיי וכו' פי' כתב הרב בספר הליקוטים שכוונת רחב שיביאו לה נשמה מהת"ת הנק' אמת ולא מקליפת נוגה כמו הגרים שנשמתה מקליפ' נוגה ואמרו כי מרע"ה מת ויהושע מכניס ולכך את תקות חוט השני רמזו לה שהם מעלים אותה עד היכל הרצון דנוקבא עכ"ל ובזה מובן לשון זה:
ומודיען למלכא בכל יומא עסקוי דמטרוניתא פירוש לפי שנשמות של הצדיקים עולים בסוד מ"ן למלכות ומקשטים אותה ואז זעיר כשרואה אותה מקושטת מתעורר בקבל שפע מזולתו כדי לתת אל המלכות נמצא שנשמות הצדיקים כאלו הם מודיעים לזעיר אהבה שאוהבת המ' לזעיר ואומרים לו שרצונ' להזדווג וז"ש לקמן ובההוא ייחודא דעביד גרים לאתפייסא מלכא במטרונית' ואודע ליה למלכא רחימות' דילה לגביה:
וכי מאן קריב למלכ' כמו כ"י דאיהי אמרה אם תמצאו את דודי וכו' כשלהוב' דאתקשר' בטופס' וכו' רחימות' דיל' לגביה. בסע"ה ד' נ"ו וז"ל על פסוק השבעתי אתכם בנות וכו' מבואר בזוהר תרומה שעיקר היחוד להעלות המ"ט שערים דזו"ן לשרשם שבבינה ולזה בא הרמז כי חולת אהבה חול"ה גימטרי' מ"ט שעיקר החולה בא מחמת חסרון שער הנ' שהוא למעלה בחכמה כמ"ש בסוד ביקור חולים ולכן אהבה גי' אח"ד שזהו עיקר היחוד כדי לקשר המ"ט שערים שבזו"ן עם השער האח"ד שגי' אהב"ה:
שמכח זה השער נעשה אהבה בין זו"ן גם אני גי' ס"א שהוא ר"ת א"ס כמ"ש הזוהר ולאקשרא כולא כשלהבת בגחלת שהוא העשר ספירות עם הא"ס ומכל זה אני חולת אהבה ליחד אותנו ע"י הא"ס שנרמז במלת אני. גם במלת אני נרמז כח"ב א' כתר י' חכמה נו"ן בינה ואומרת השכינה כי אני חולת אהבה מחמת שאני רוצה להשיג לג"ר הנרמזים במלת אני. וכל זה השכינה משבעת להנשמות הנקרא בנות ירושלים מפני שהם באות ממציאות מ"ן דמ' שהוא השם ב"ן ובסוד אשה כי תזריע וילדה זכר ועיקר בריאתם הוא מכח שהשכינה מעוררת הזווג קודם. ואז משיב אליה השם הוי"ה ב"ה עם הנשמות של הצדיקים וכו' מה דודך. מה שאת חולת אהבה על דודך הוא בא מצדנו שאנחנו דודים ואנחנו מעלים המ"ן מחמת אהבתך:
כי אנחנו צדיקים במדרגת צדיק יסוד עולם וכל זה עושים אנחנו מרוב אהבתך ועוד שככה השבעתנו כנז"ל בזוהר וצריכים אנחנו לקיים השבועה. וכל זה אומרים הצדיקים גמורים ולפיכך השכיכה משבעת אותם מפני שהם דבוקים בהקב"ה עד שהקב"ה אושפיזא אצלם בכל יומא וכמש"ל מאן קריב למלכא אלין נשמתיה דצדיקייא וכו' עכ"ל אלין י"ב שבטין. פי' י"ב היכלות שבבריאה שתחת המ' ששם היכלות מהיכל הרצון דלמטה וששה היכלות כלולים בהיכל הרצון בעצמו:
ומאן דאמר על ז' לא קאמר לאשלמא שלימו פירוש לעולם הם י"ב כמ"ש לעיל ומאן דאמר ז' הם קצר ולא רצה להזכיר כולם ולעולם לא פליגי דאית ז' פי' ז' היכלות ואית ארבע הם כחב"ד דבריאה שבהם מתלבשים הארת תנה"י דמ' דאצילות בסוד כסא כמ"ש לעיל בסוף פרשת ויגש:
ואית י"ב פי' כמ"ש ששה כלולים בהיכל הרצון וששה מהיכל הרצון ולמטה וכדין אתקרי חיה פי' ז' וד' וי"ב סך הכל כ"ג כמנין חי"ה והוא מילוי המילוי דשם ב"ן כמ"ש הרב בדרוש חיה בכלל בהמה אלא ליקרא דרביה גרסינן:
תוקפין דשאר עמין פירוש הם השרים של א"ה שבהם מתחזקים האומות: וכל חילין דלהון פירוש החיילות שתחת יד השרים כולה אתכפיין. וישראל אזדמן וכו' פירוש ישראל מזדמנים על אותם השרים והחיילות כדי לסלקא לון על כולא: מאריהון דאורייתא היינו וכו' הכוונה שת"ח הם בחינת זעיר ובזה יובן מ"ש בתנא דבי אליהו עפר אני תחת רגליכם הפשט ידוע וע"ד הסוד א"ש לפי שהמלכות תחת רגליו דזעיר בסוד ותגל מרגלותיו בגלות. ואליהו הוא משם ב"ן דמ' אליהו גי' ב"ן ולרמוז לת"ח על זה כדי להתפלל על הגלות לכך אמר להם עפר אני תחת רגליכם. שאתם בחינת זעיר כנזכר. ואי לאו חמור גרמה לון וכו' ושיעור הכתוב כך יש שכר למי שעוסק בתורה ואז הוא מעולה על הכל. ואם אינם עוסקים בתורה אזי חמור גרם עד שמרביץ אותם בין המשפתים שה"ס הגלות:
הכי נמי לעילא דא הוא נחש אחרא פירוש הוא יסוד דקטנות שנק' נחש כמ"ש הרב שיסוד דקטנות הוא שד"י ויונק מאחוריים דשם אהי"ה שבאימא שהוא גי' מ"ד עם שד"י גי' נח"ש והוא דין קשה לפי שהוא מן הקטנות: מהכא נפקי אינון דכמאן לבני נשא. פי' כיון שהוא דין יוצאים ממנו אינון דכמאן וכו' שהם בעלי הדין: אר"ח נפש הקדמוני לעילא עד לא אתבסם בחמרא דחידו. פירוש מסייע לת"ק שהוא יסוד דקטנות שהוא דין וז"ש עד לא אתבסם וכו'. פירוש שלא נתבסם בגבורות דגדלות שהם מתוקים. כמה דאית דרך לעילא: פי' יסוד זעיר הנקרא דרך. הכי נמי אית דרך לתתא ופירוש יסוד דנוקבא. ומתפרשא ימא לכמה ארחין פירוש המלכות מפשטת הארותיה לכמה ארחין.
נונין בישין לזניהו: פי' כמו שהמלכות מגדלת מלאכים קדושים כן מגדלת מלאכים רעים ונקראים נונין בישין: ואלמלא וכו' ובדר לון לאחורא וכו'. פירוש שאין הדין מתמתק אלא בשרשו ולכך אף ע"פי שנחש זה הוא דין דוחה אותם הנונין ומבדר לון לאחורא:
אכחיש פמלייא דלעילא פירוש כיון שהוא דין:
ההוא דרך עילאה פירוש יסוד דזעיר כמ"ש לעיל אית דרך לעילא הנותן בים דרך. פירוש יסוד דזעיר שמחובר עם המלכות הנקרא ים:
כאילו אזיל וכו' פי' שיונק מיסוד דזעיר הנקרא דרך עילאה הכי נמי הנושך עקבי סוס בגין לנטרא ליה וכו'. ופירוש הכתוב יהי דן כמו הנחש שמבדר אותם הנונין כך הוא מרחיק הקליפות מדרך העליון שלא יינקו ממנו ח"ו וז"ש בגין לנטרא ליה וכו':
ת"ח באתערותא דלתתא אתער וכו' פי' בעשייה: ובאתערותא דלעילא ה"נ לעילא מניה. פירוש ביצירה:
עד דמטי אתערותא וכו' פירוש מעוררים ג"כ הבריאה עד שמגיע התעוררות למלכות דאצילות שהוא אתר דבעיא בוצינא לאדלקא ואדליק ה"ג וכד האי אדליק כלהו בוצינין אחרנין נדלקין. ור"ל כיון שהמ' מקבלת הארה כן כל הו"ק מקבלים הארה: ומתברכין מניה כולהו עלמין פי' בי"ע מתברכים מהמלכות. מתערי לאתחברא שמאלא בימונא. פי' שע"י הכהן ולוי שבקרבן מתמתקים הגבורות ע"י החסדים ונכללים הגבורו' בחסדים ונכפים תחת ידם אבל הכי שמענא כהני ולואי וכו' פירוש ר' חזקיה פליג וס"ל שאין הכוונה בכהן ולוי שבקרבן כדי לכלול הגבורות בחסדי' רק לעורר החסד דזעיר ע"י הכהן והגבור' דזעי' ע"י הלוי ואז יהיה שמאלו דזעיר תחת ראש המ' וימינו מחבקה ואז יהיה הזווג:
רפ"א כדכתיב והוא יחל וכו' פירוש ר"ח סתם דבריו ולא פירש מהו להושיע את ישראל אם ישראל בני יעקב או אם יעקב אע"ה שנקרא ישראל שהוא בחי' זעיר. ה"ג א"ר אחא וכי אמאי קויתי והא סליק יעקב מעלמא בההוא זמנא מכמה שנין אמאי אמר דאיהו מחכה לההיא ישועה אלא ודאי רזא דמלה כדכתיב והיה כאשר ירים משה ידו וכו' ור"ל שר' אחא הבין מדברי ר"ח להושיע את ישראל הם בני יעקב שהושיעם שמשון מיד פלשתים ולכך מקשה אמאי אמר יעקב לישועתך קויתי והא אותה שעה כבר מת ותירץ אלא רזא דמלה וכו' שפירוש להושיע את ישראל היינו זעיר ויעקב אבינו הוא בחינת זעיר ולכך אמר לישועתך קויתי ופי' תשועה זו לזעיר שתחלה היו הקליפות יונקים ממכו וכשבא שמשון הרחיק הקליפו' מזעיר ע"י משפט צדק שהיה עושה כמ"ש הזוהר לעיל דן ידין עמו וכו' שהיה דן אותם כיחודו של עולם שהוא הקב"ה ובזכו' זה הרחיק יניקת הקליפו' מזעיר:
אר"ח ודאי הכי הוא ושפיר פי' עכשיו ביאר דבריו ר' חייא ואמר לר' אחא גם אני כך היתה סברתי וכן הוא האמת:
גי"מל פירוש יסוד. דל"ת. פירוש מלכות. אלמלא דהוה גד בבני השפחות שעתא וכו' ז"ל הרב בספר הליקוטים דע הנה יעקב כשהוליד ראובן חשב שהיה יוסף ולפי שלבן הטעה אותו בלאה לא ירדה אז טיפת הבכור רק פחז כמים פירוש כי הנה בדעת העליון שבין חו"ב גם בו יש ב' נקבים אחד יוצא ממנו זרע ואחד יוצא ממנו מים ואותה טיפה של ראובן יצאה בסוד נקב המים ונימיחה שם וזהו פחז כמים וכבר ידעת כי ניצוץ המים האלו של נקב השני הוא יוצא לחיצונים ולכך יצא ראובן לחוצה לארץ וסוד זה רמזו הזוהר בפרשת ויחי דף רמ"ד ע"ב ע"ש וזהו ביאור הכתוב אחי בגדו כמו נחל כי הנחל העליון שהוא הבינה סוד האל"ף החסרה היא בגדה בי שלא ינקה נשמתי מנקב הזרע רק מנקב המים וזהו כמו שאירע לראובן כך אירע לגד ביסוד השני שלמטה בין זעיר לנוקביה וזהו בגדו כמו נחל כי ב' בגידות היו וזו התחתונה היתה דוגמת העליונ' ולכן ב' שבטים אלו יצאו חוצה לארץ:
ואמנם שרש גד הוא בעקב ימין בסוד והוא יגוד עקב וסוד העקב הוא דינים לעולם ולכן גרם לצאת מנקב המים היוצא לחיצוכים ואמנם סוד מנשה הוא מנקב הזרע של היסוד רק כי גם הוא חציו מים ולכן לא יצא רק חצי שבט מנשה לבדו עכ"ל הרב זלה"ה:
וז"ש הזוהר בגין דההוא נהר דנגיד אסתלק בהאי שעתא וכתיב בגד חסר אל"ף שהיא הבינה כמש"ל בשם הרב ובזה יצאה נשמת גד מנקב המים וכן בראובן אומר פחז כמים דאסתלקו מיין ולא נגידו ובזה מובן כל לשון זה. ואין להקשות שהרב אמר בשביל שגד מעקב ימיני לכן יצא מנקב המים. וכאן אמר הזוהר אלמלא דהוה גד מבני שפחות שעתא קיימא לי' משמע בשביל שהיה מבני השפחות לכך יצא מנקב המים:
די"ל דהא והא גרמו דאי משום דהיה מבני השפחות הרי ג' שבטים אחרים היו ג"כ בני השפחות אלא ודאי בגין דהוה מעקב ימיני:
ואי משום עקב ימין לבד לא היה מספיק לזה אלא משום דהוו תרתי
והרמ"ז כתב וז"ל המד"ל נתקשה בזה למה נפגם גד ולא אשר אחיו: ולא זכר מ"ש האר"י ז"ל בל"ת פ' מטו' בטעם שנשא' בח"ל שהדבר תלוי בדרך יציאת נשמתו שהית' דרך נקב המי' ומייתי לה מקר' אחי בגדו כמו נחל ע"ש עכ"ל הרמ"ז זל"הה:
ה"ג דעאלו קמי תוקפא דשמשא:
ה"ג אבל ליליא חד הוינא קאים קמי אבא: אלא בנשמתהון דצדיקיא פי' שעולים בה בסוד מ"ן וז"ש דאינון מתערי נביעו דמייא תתאי וכו': שלימו דרעותא בדביקו חדא. פי' וע"י מ"ן הנז' מזדווגים זו"ן להוליד נשמות וז"ש למעבד פירין: באתר חד פירוש בשעוה וכיוצא מניח שם רשימו של האותיות החקוקות בחותם וז"ש הא אשתאר רשימו בההוא אתר:
הא אתדבקנא בך פי' בשחרית שאז הוא הזווג. אע"ג דאתעדי מנך ואזיל בגלותא ז"ל הרב בסה"כ דרוש התפילין דע כי אחר התפלה מסתלקים המוחין מזעיר ויוצאים מראשו ועומדים בסוד אור מקיף על ראשו אמנם כבר נתבאר אצלנו כי כל דבר רוחני של הקדושה אע"פי שהוא מסתלק נשאר חד רשימו תמן תדיר והנה אלו המוחין אע"פי שמסתלקים למעלה בסוד מקיפים עכ"ז נשאר רשימו שלהם בתוך זעיר כל היום כולו והמוחין של רחל הם ג"כ יוצאים בסוד מקיפים והרשימו נשאר בה תדיר כל היום ואמנם כשמתחלת הלילה אז יוצא אפילו אותו הרשימו ומסתלק מזו"ן ואמנם הרשימו של זעיר יוצא בליל' בסוד אור מקיף על רישא דזעיר והמוחין עצמם שהיו ביום אור מקיף נסתלקו למעלה יותר כי כן ביום כאשר המוחין יוצאים בסוד אור מקיף הנה המקיפים הראשונים העיקרים עולים יותר למעלה וכן עתה שעלה הרשימו בסוד אור מקיף עולי' המוחין יותר למעל' והמקיפי' הראשונים האמתיים עולים למעל' למעל' באופן כי בלילה עול' הרשימו למעל' מריש' דזעי' בסוד אור מקיף ואמנם הרשימו דרחל נכנס תוך גופא דזעיר ממקום שיצא משם שהוא בחזה ששם נתון לבו של זעיר. ומשם הוא מאיר אל הנוקבא וזה החילוק שבין זעיר לנוקביה. כי הרשימו דזעיר מסתלק לגמרי ויוצא על ראשו. והרשימו דנוקבא נשאר תוך זעיר ממש במקום החזה ששם ניתן לב זעיר ומשם הוא מאיר אל המלכות. א"כ נמצא שהנוקבא לא הפסידה כ"כ כמו הזעיר. והנה שאלתה הדבר הזה לשיהיה כך נרמז בפ' הזה שימני כחותם על לבך:
והנה נודע כי בלילה אז הוא זמן פירוד הזעיר מן הנוקבא וכשרואה הפירוד אשר ביניהם שואלת ואומרת שימני כחותם על לבך. פי' כי אע"פי שאתה מסלק הארת המוחין ממנו עשה באופן שזה הרשימי ישאר במקומו במקום החזה על לבך ולא יסתלק לגמרי אל המקום אשר בא משם כמו שעשו המוחין שלך שנסתלקו לגמרי עכ"ל הרב. ובזה יובן לשון זה מ"ש אמרה כ"י הא אתדבקנא בך בתפלת שחרית דחול שאז הוא הזווג:
אע"ג דאתעדי מנך ואזיל בגלותא ר"ל אע"פי שבלילה הוא זמן הפירוד של זו"ן כמש"ל הרב והרשימו של זעיר עולה על ראשו. היא שואלת על רשימו דילה ואומרת אע"ג דאתעדי מנך ונפסק הזווג:
ואזיל בגלותא לפי שהגלות הוא שגרם זה כי בזמן שב"ה קיים היו זו"ן מזדווגים תדיר בין ביום בין בל לה:
בגין דאשתאר כל דיוקני בך פי' הוא רשימו של המוחון דרחל שאומרת שלא יסתלק לרישא דזעיר כמו הרשימו דזעיר שעולה על ראשו כן הרשימו דרחל לכאורה כיון שעיקרו ממוחין דזעיר. כי מוחין דמ' הם ממוחין דזעיר כנודע היה ראוי שיעלה גם הוא בסוד אור מקיף לרישא דזעיר בלילה. אבל היא שואלת ואומרת שימני כחותם על לבך שישאר נגד לב דזעיר במקום החזה ששם הוא ראש רחל כדי שיהיה מאיר לה: וז"ש כהאי חותם דאשתאר כל דיוקניה בההוא אתר דאתדבק ביה. כן הרשימו שלה ישאר בלב זעיר מקום שיצא משם כי כל הארותיה הם מנקב החזה כנודע.
ה"ג ולית תקיפו כיומא דפריש רוחא מן גופא כך תקיפו דרחימו דכנסת ישראל קשה כשאול קנאה כל מאן דרחים וכו'. פי' כל מי שאוהב לחברו ועשה לו חבירו קצת רעה צריך להוכיחו ויתקנא על אותה רעה. ובזה חבירו יאמר התנצלותו שלטובה נתכוון ועי"ז יוסר הכעס והשנאה מלבו. ואם לא יוכיחנו תשאר השנאה וטינא בלבו וז"ש כיון דקני הא רחימותא אשתלים וכמ"ש לקמן מאן דקני הוא תבע וכו' וכדין קישורא דרחימותא אתקשר ביה:
דבעי בר נש לקנאה לאתתיה וכו' פי' צריך האדם שיקנא לאשתו מלדבר ולהסתתר עם איש אחר שאם לא יאמר לה אל תסתרי עם איש פלוני ויניחנה שתלך אחר שרירות לבה תהיה שנואה בעיניו ומפני כך יתן עינו באשה אחרת כמ"ש דהא מגו כך לא יהיב עיניה באנתו אחרא:
דא שלהובא דאתוקדא וכו' פי' הגבורות שיוצאים מיסוד דאימא הנק' שופר ובאים אח"כ למ' ונקראת אימא י"ה בסוד וחכם בבינה וזהו שלהבת י"ה: ה"ג הה"ד שמאלו תחת לראשי דא אוקיד שלהובא דרחימו תלת נשמתין אינון. פי' אריך הוא נשמה עילאה נשמה שנית היא המלכות נשמה שלישית היא נשמת הצדיקים דכדמפרש ואזיל. ומה שלא הזכיר או"א לפי שהם כלולים בדיקנא דאריך ובכלל אריך הם כמ"ש הרב בהרבה מקומות ועל דאינון תלתא ד' אינון. פי' אם נחשוב גם זעיר יהיו ד'. והטעם שאמר ג' ולא אמר ד' מתחלה לפי שזעיר הוא גנוז בתוך המלכות. והנוקבא מלבשת אותו מהחזה ולמטה ולכך אין אנו מונים אלא ג' ואם נחשיב זעיר יהיו ד':
חד נשמתא עילאה פי' אריך. דלא אתפס ולא אתער ביה גזברא דקרטיטאה עילאה. פירוש הנה היסוד דזעיר נקרא גזבר כמ"ש הזוהר בפ' ויגש בדף ר"ח וז"ל וצדיק דא איהו אקרי גבאי צדקה וכו' וכן יסוד דאבא מכ"ש שנקרא גזבר אלא שהוא עליון מאד וכולם אינם משיגים אור אריך מפני דקותו והעלמו וז"ש דלא אתפס שאין בו שום השגה ולא תפיסה: ולא אתער ביה וכו' הוא יסוד אבא שהוא גזברא עילאה אפילו הכי אינו משיג אור אריך:
כל שכן תתאה פי' יסוד דזעיר: והאי נשמתא לכל נשמתין. פי' אע"פי שאו"א נקראים נשמתין אפילו הכי אריך הוא נשמה להם: והוא סתים. פירוש שאו"א מלבישים אותו מגרון עד הטיבור וזו"ן מהטיבור ולמטה: ולא אתגלייא לעלמין וכו' מפני גודל אורו:
וכלהו ביה תליין פירוש כל הפרצופים משם יונקים חיותם. והא אתעטף בעטופא וכו'. פי' אריך המתלבש באו"א שנקראים זיהרא ונקראים כרמלא לפי שהם כר מלא מכל טוב. בגו זהירותא פירוש הם אור גדול הרבה:
ונטיף טפין מרגלאן כתב הרב כי עיבור א' דזעיר היה ע"י אריך לפי ששרש ו"ק דזעיר הם מאריך אבל נתלבש אריך בתוך או"א ואח"כ הוציא ו"ק דזעיר ותחלה היו בסוד רשות הרבים זו על גב זו ואח"כ נתקשרו ג' כלילן בג' דהיינו חג"ת נתלבשו בנה"י בסוד קוים בסוד רה"י. וז"ש ונטיף טפין טפין מרגלאן שהם טפות שנעשה מהם זעיר ומ"ש ואתקשרו כולהו בחד ר"ל שנתקשר חג"ת בנה"י בסוד רשות היחיד כמ"ש הרב:
ומ"ש בקשרין דשייפי גופא חד פי' כי הו"ק נקראים גוף דזעיר ונתקשרו זה בזה כמו האיברים של גוף האדם שהם קשורים זה בזה:
והוא אעיל בגווייהו ואחזי בהו עבידתיה פירוש אתר שנתקנו זו"ן נתלבש אריך בתוכם כמש"ל שהם מלבישים אותו מהטיבור ולמטה ועל ידם מגלה הארתו. וז"ש ואחזי בהו עבידתיה:
הוא ואינון חד הוא ולית בהו פרישו פירוש אע"פי שזו"ן הם רחוקים מאריך לא תטעה לומר שיש בהם ח"ו פרוד ואינם כאור אריך לכך אמר הוא ואינון חד הוא ולית בהו פרישו האי נשמתא עילאה טמירו דכול' פי' כמ"ש שאריך הוא טמיר בגו או"א וזו"ן:
נשמתא אחרא דמטמרא בגו חילהא פי' היא מלכות שהיא גנוזה בתוך בי"ע שהם חילהא. והיא נשמתא להו. פירוש שהמ' היא נשמת בי"ע ומכייהו אחידא גופא. פי' מזו"ן אחידא גופא שהם בי"ע שנקראי' גוף:
לאחזאה בהו עבידתא לכל עלמא פי' שע"י בי"ע משפיעים הארתם לכל בני העו"הז. ואלין כגוונא דאינון קשירין טמירין דלעילא. פי' זו"ן הם כמו או"א שהם קשורים תמיד ותמיד מזדווגים והם טמירין בגו זו"ן.
נשמתא אחרא פי' זו נשמה שלישית. ה"ג ובג"כ נשמתהון דצדיקייא עילאין. נשמתהון דצדיקייא לתתא מתערין לה. בגין דאינון אתיין מסטרא דמלכא. זהו מסקנא דתירוצא למה שהקשה לעיל דלית שבחא לנוקבא למרדף בתריה דדכורא. דכיון שהנשמות של הצדיקים שהם מסטר' דדכורא הם מעוררים אותה א"כ אדרבה דכורא רדיף בתר נוקבא שהוא המעורר אותה על ידי נשמות הצדיקים שהם ממנו:
כהאי גוונא תיאובתא דנוקבא למשדי מיין תתאין וכו' פירוש כמו שהתעוררות הנוקבא הוא ע"י נשמות הצדיקים כן העלאת מ"ן בשעת הזווג הוא ע"י נשמות הצדיקים. וע"ד וצדיק יסוד עולם כתיב סתם:
פי' צדיק העליון שהוא יסוד דזעיר הוא יסוד עולם שהיא מ' שממנו יונקת וכן צדיק תחתון שהם נשמו' הצדיקי' הם יסוד עולם שהיא מ' שעולי' בה בסוד מ"ן וז"ש ורזא דכולא צדיק איהו יסודא דלעילא שהוא יסוד דזעיר ומ"ש ואיהו יסודא לתתא. פי' צדיק תחתון שהם נשמות הצדיקים:
וכנסת ישראל אתכלילת מצדיק מלעילא ומתתא פירוש שהיסוד מוריד בה מ"ד:
ומתתא שהצדיקים מעלים בה מ"ן וז"ש צדיק מהאי סטרא וצדיק מהאי סטרא ירתין לה ה"ג הה"ד צדיקים יירשו ארץ:
ורזא דכתיב מאשר שמנה לחמו פירוש מאשר שהוא יסוד דזעיר שמנה לחמו היא המ' שהיא לחם של ו' והוא יתן מעדני מלך. פי' אשר הנזכר שהוא היסוד יתן מעדני מלך שהיא מלכות:
ועכ"ד מלה אחרא וכו' פי' מאשר היא הבינה. וע"ד אמרה לאה באשרי. פי' לאה היא אחוריים דמ' דאימא והיא בחינת הבינה ואמרה באשרי נמצא שאשר היא הבינה:
ות"ח מעלמא דאתי אתמשך ונגיד להאי צדיק למיהב וכו' פי' כמו דבר אחר ושיעור הכתוב מאשר שהיא הבינה שמנה לחמו שהיא המ' לחם של ו' והוא אשר הנז' שהיא הבינה יתן מעדני מלך שהיא המ'. וכל זה ע"י יסוד. שהבינה משפעת ליסוד דזעיר ומשם כמשכת הארה למלכות הנקראת לחם:
מאשר שמנה לחמו דא הוא אתר דכולא וכו' שמנה לחמו מאן גרסינן וזה פי' ג' בפ' מאשר. ושיעור הכתוב לפי פי' זה מאשר שהיא הבינה שמנה לחם שהוא ו' שהבינה מעטר' לזעיר והיא יתן מעדני מלך לחם הנז' שהוא זעיר יתן מעדני מלך שהוא המ'. ומהכא לשאר דרגין דלתתא פירוש בי"ע: וכולהו כגוונא דלעילא. פירוש יש לבי"ע שפע כמו אצילות: בספרא דרב המנונא וכו' ר"ה ע"ה מפרש מאשר שמנה לחמו. פי' לחמו הם ז"ון שנקראי לחם. זעיר נקרא לחם מן השמים ומ' לחם מן הארץ הבינה מאירה לשניהם וז"ש מאשר שהיא הבינה שמנה לחמו שהם ז"ון. ואפשר שר"ה ע"ה מפרש לחמו לחם ו' לחם היא מ' ו' הוא זעיר ושניהם יונקים מהבינה: ותו הוה אמר לחם משנה דשבת. פי' ז"ון. נקיט משבת עילאה. פי' בינה:
ובכל אתר לחם נוקבא פי' לחם בעצם הוא בנוקבא ואי תימא והלחם אזל וכו'. פירוש הרי שגם זעיר קרוי לחם ותירץ שאר מזונא לחם קרינן ליה. פירוש זעיר נקרא שאר מזונא לפי שאינו נק' לחם בעצם: ולחם בעצם היא מ' וז"ש ואשתמודען מילין מאן וכו' שר"ל לחם ממש היא מ' שהיא נקראת לחם בעצם אבל זעיר נק' לחם בהשאלה. לחם דלעילא בכל אתר דכר פי' בהשאלה לחם תתאה נוקבא. פי' לחם בעצם ואנא אשכחנא דזמנין כתיב דכר ולזמנין וכו'. פי' ר"ש ס"ל שכשם שהמ' נק' לחם בעצם כן הזעיר וז"ש וכולא חד מלה האי כהאי. ורשים לתתא בתיקוני כלה גרסינן. ורזא דמלה אתתקן לעילא. פי' מי נתקנת למעלה ע"י י"ב בקר ואתתקן לתתא בארעא ע"י י"ב שבטים וכדמפרש אתתקן לעילא בתיקונין ידיען וכו' פי' מ' נתקנה בי"ב בקר כמו ה' ראשונה שנתקנה בי"ב ספירות שבזעיר כמ"של דף ר"מ תרין תיקונין דנוקבי אמר שלמה וכו' ע"ש. ואתתקן לתתא בהני תריסר שבטין וכו' פי' נתקנה בי"ב שבטים כמו בי"ב בקר:
דכתיב וטובל בשמן רגלו פי' שמן היא באבא ואימא כלולה עמו נמצא שגם אימא תקרא שמן הרי שאשר היא באימא:
רישא דגופא נוקבא פי' בינה. עד דנחית לסיומא. פי' יסוד דזעיר אבל הכא רישא וסיפא נוקבא פי' מלכות וביי"ע כולם נקבות. דהא חמינן דיעקב בריך ליוסף בגו אחוה הקדים ר"ש הקדמה זו שלא תאמר כמ"ש רבי יוסי בפ' מקץ דף ר' וז"ל א"ר יוסי ודאי לא אדכר שמיה דיוסף באינון דגלים וכו' בגין דאתגאי על אחוי וכו' לכך סתר ר"ש סברא זו ואמר דהא חמינן דיעקב בריך ליוסף בגו אחוהי ואי משום דאתגאי על אחוי לכך לא נמנה בדגלים א"כ גם בברכות לא ימנה ומדברכיה יעקב ש"מ שהוא צדיק כאחיו א"כ למה לא נמנה בתוך הרגלים וז"ש לקמן אי תימא בגין חובוי לאו הכי דהא זכאה איהו. יוסף רשימו דדכורא הוה. פי' שיסוד דזעיר אין לו על מה שיסמוך בזעיר כמ"ש הרב ז"ל ומרשימו של הארת חו"ג נעשה יוסף שהוא בחי' יסוד וז"ש רשימו דדכורא הוה:
בן פורת עלי עין פי' מ' נקראת עין לפי שאין לה רק ה' גבורות שהם ה' הוי"ת גי' עי"ן שעולה ק"ל בסוד נשים דעתן קלה ויסוד הוא על גבי מלכות וזהו בן פורת עלי עין. ה"ג בגין דאיהי עלמא דנוקבא: דכתיב מדברך נאוה בגין וכו'. פי' נפתלי הוא רומז לזעיר וכשמתחבר עם המ' נקרא נוקבא כמוה וכשמתחבר עם הבינה נקרא דכורא כמוה. ודא קול נפקא מדרום. פי' זעיר יצא מאימא שנקראת דרום לפי שיצא ממנה חסד דזעיר כמ"ש בפרשת ויצא על פ' חסידה:
לעילא דכר לתתא נוקבא פי' כמ"ש לעיל כי זעיר כשמתחבר עם הבינה נקרא דכר וכשמתחבר עם המ' נקרא נוקבא:
מחשבה פי' אבא לאתר דרוחא שרייא. פי' בינה ששם חונה ושירה זעיר הנקרא רוח:
האי רוחא אתפשט פי' בינה ונקרא רוחא לפי שיצא ממנה זעיר שנקרא רוח:
ואפיק קלא פי' זעיר. הוא מחשבה הוא בינה וכו':
והיא היא מחשבה וכו' פי' כי מאבא נאצלו כל פרצופי האצילות בסוד כולם בחכמה עשית:
אתקשר באין פי' אריך. ה"ג דכתיב בן פורת יוסף בן פורת עלי עין תרי זמני אמאי בן פורת לעילא. פי' כשעולה בסוד הדעת. בן פורת לתתא. פי' כשהיסוד במקומו כמ"ש הרב בפ' משפטים על מ"ש הזוהר האי משכיל איהו לעילא ואיהו לתתא. אי נמי בן פורת לעילא הוא יסוד שבת"ת כמ"ש הרב שת"ת דזעיר נעשה משליש תחתון דת"ת ומשליש עליון דיסוד דזעיר וע"י היסוד הזה מזדווג עם לאה. בן פורת לתתא הוא יסוד דזעיר במקומו. כמ"ש באוצ"ח פרק ה' דעולם התהו. אי נמי בן פורת לעילא כשהיסוד במקומו. בן פורת לתתא כשנכנס ביסוד דנוקבא:
ועלמא עילאה איקרי שבע שנים פירוש בינה נקראת ז' שנים. לפי שיצאו ממנה ז"ק דזעיר וז"ש בגין דכולהו ז' שנים בה. ויבנהו ז' שנים דא עלמא עילאה: פי' שהמ' נבנית מאימא שנקרא ז' שנים כמ"ש לעיל.
ואברהם ששת ימים איקרי: פי' לפי שחסד כולל ו"ק בתוכו ונקרא יומא דכליל כולהו יומי ושיעור הכתוב כי ששת ימים וכו' פי' ע"י חסד דזעיר שנקרא אברהם נתקנו שמים וארץ שהם זו"ן. כי כתב הרב ז"ל שאימא נתלבשה בחסד דזעיר והוציאה ה' קצוות האחרים נמצא זעיר נעשה ע"י חסד דזעיר ועיין בספר הליקוטים מ"ש הרב ז"ל על מאמר הזוהר האי ימינא ביובלא שרייא: וכן המ' כתיב והוכן בחסד כסא וזהו כי ששת ימים וכו' ע"י חסד דזעיר בינה שנקראת הו"יה עשה שמים וארץ שהם ז"ון דאצילות. ה"ג כגוונא דא ויבנהו ז' שנים ואלין איקרון עלמא דדכורא וביה אתבני עלמא ופי' עלמא היא הנוקבא. לתתא אית ז' שנים רזא וכו'. פי' ז' היכלות דבריאה שהם תחת המ': אלא לאחזאה עלמא עילאה. פי' ז' קצוות דזעיר שנקראים ז' ימים ועלמא תתאה: פי' ז' היכלות דבריאה: אלין דכורין פי' ז"ק דזעיר: ואלין נוקבין פי' ז' היכלות דבריאה וז"ש אלין נוקבי האי עלמא עלייהו שמ' היא עליהם: כד"א לויתן זה יצרת לשחק בו: פי' יסוד כשמזדווג עם נוקביה אזי יש שמחה בעולם וז"ש למחדי עילאי ותתאי כד"א לויתן וכו' שיסוד נקרא לויתן:
בעלי חצים פי' חצי האהבה ומרוב חצי האהבה של המ' אינו יכול לסבול ולכך אומר לה הסבי עיניך מנגדי. תוקפא אלבישת עלוי. ר"ל השכינה בטחה בו שלא יחטא ח"ו וזהו פי' מלת באיתן: ה"ג מאן קשת דא בת זוגו ה"ג מאי מאל אביך ולבתר ויעזרך:
מאל אביך דאיהו אחסנא עילאה וכו' פי' אם לא נאמר רק אל אביך הוה אמי נא מ' שהיא אלוה של יעקב אע"ה לכך נאמר מאל אביך ר"ל מאותו אל הידוע שהוא זעיר וז"ש בגין דלא יחלף האי אתר לאתר אחרא ר"ל שלא נפרש שעל המ' מדבר ולכך הוסיף ו' בויעזרך לבאר הענין יפה שעל זעיר מדבר: ואת לאתכללא יום בלילה: ושיעור הכתוב ו' שהוא זעיר מחובר עם את שהיא המ' שנקראת שד"י:
כללא דאורייתא פי' כ"ב אתוון שמתחילין מאל"ף ועד תי"ו וכדמפרש: ואת הארץ כללא דכ"ב אתוון פי' ו' שהוא זעיר נותן א"ת שהם הכ"ב אתוון להארץ:
ושמים כליל כולא כחדא פי' שהזעיר נוטל חלקו וחלקה ואח"כ על ידו נותן לה הכ"ב אתוון:
ברכות אביך ודאי דהא יעקב וכו' ושיעור הפ' ברכות שנתברך אביך יותר מברכות שנתברבו הורי שהם אברהם ויצחק וכולם תהיינה לראש יוסף. מרישא לעילא. פי' שיוסף עולה בסוד הדעת ומושך הטיפה מן המוח. תו מעדן מחכמה עילאה נגיד כולא. פירוש אבא הנקרא חכמה ונמשכת הארתו עד היסוד בו ויסוד דאבא מסתיים ביסוד דזעיר. וז"ש לאתמשכא ועביד נהרא הוא יסוד דאבא שמתפשט ביסוד דזעיר כמ"ש ואתמשכא עד דמטי להאי דרגא שהוא יסוד דזעיר. האי עד תיאובתא דאינון גבעות עולם גרסינן תיאובתא לינקא מאימא עילאה פירוש עד שהוא זעיר מתאוה לקבל מה' ראשונה ולהשפיע לה' אחרונה:
אבל בפרשת וארא פירש עד תאות גבעות עולם גבעות עולם שהם תרין ההי"ן הם המתאוים והא והא איתנהו כי הוא מתאוה להם והם מתאוים לו. ה"ג בג"כ כולהו תהיינה לראש יוסף. ושבת עד ה' אלהיך. פי' מ' נקראת עד והיא תשובה תתאה. ה"ג לא הוה אכיל קרבנא אחרא. ההוא אתר דאיקרי עד ואיהו וכו' לפי פי' זה עד הוא זעיר שהוא כסא לבינה. ה"ג וזמן אכילה בצפרא הוא והאי עד הכי נמי לעילא הכי אתקרי דכתיב בטחו בה' וכו' ור"ל מלבד שמלת עד יש בה שני פירושים שקדמו עוד יש בה פי' ג' שפירוש ע"ד היא הבינה והוא אכד"טם שהוא בבינה עילאה ושם הוא הבטחון כמ"ש הרב זלה"ה. היינו קרבן לה' פירוש שמקרבים המ' לזעיר הנקרא ה'. תננא סליק. פירוש התעוררות מ"ן מן התחתונים. וקיימא דא לקביל דא. פירוש המ' עומדת נגד זעיר פנים בפנים:
ושרגא דליק פירוש מ' ואנהיר בהאי אתערותא דלתתא פי' בכח מעשה התחתונים שהם מעלים מ"ן. ה"ג נקטין לה שמאלא וימינא ומקשרין לה בגופא. ור"ל שהמ' היא בין תרין דרועין אחורי הת"ת דזעיר הנקראת גופא. וכדין נגיד משחא עילאה ולקטא וכו'. פי' יורד שפע אבא ליסוד זעיר לפי שעטרת יסוד דאבא בתוך יסוד זעיר כנודע ה"ג עד יאכל ואתקשר בקישוריה בקדמיתא. שמא קדישא פי' זעיר. והיינו בבוקר יאכל עד פי' זעיר שנקרא עד כמש"ל בפ' עד תאות גבעות עולם. ה"ג כל אלה שבטי ישראל אלה שבטי ישראל מבעי ליה מאי כל. ואתחברת בהדייהו הה"ד שנים עשר וזאת פי"ב שבטים הם כנגד י"ב בקר והשכינה מחוברת עמהם והיא רוכבת עליהם דכתיב שנים עשר וזאת באתר דא דיבור שרייא פירוש במ' אי נמי באתר דא שהוא אשר שהיסוד נקרא אשר. דיבור שרייא שהיא מ'. מתתא לעילא פירוש שנים עשר וזאת הם מתתא לעילא אשר דבר הוא מעילא לתתא שהיסוד משפיע למ' כדמפרש ואזיל. דכר ונוקבא כחדא. פירוש שתחלה קישרם עם השכינה שנקראת זאת דכתיב שנים עשר וזאת. ואח"כ המשיך שפע מאשר שהוא היסוד למ' וזהו אשר דבר. ולבסוף קשיר לון בזו"ן בשניהם דכתיב איש אשר כברכתו. אשר הוא היסוד ברכתו היא מ'. ר"ל כל איש ואיש מהשבטים קשור עם אשר כברכתו שהם זו"ן. לאשקאה לגנתא פירוש מ':
ומאן הוא ציון פי' יסוד דזעיר:
ואבהן היך יקומון עד דייתי דוד מלכא פירוש מביא ראייה שאד"הר הוא בחינת המלכות דאל"כ אבות העולם היך יקומון מי השלים המרכבה קודם שנולד דוד ע"ה כי הרי הם בחי' חג"ת ג' רגלי המרכבה רגל ד' היכן הוא אלא ודאי אדה"ר הוא השלים המרכבה שהוא בחינת המ'. זכה לאתריה פירוש דוד שהוא בחינת המ' נקבר בציון שהיא בחינת יסוד דזעיר שהוא אתריה:
אית מדורין תתאין פירוש בי"ע מדורין עילאין אצילות. ה"ג בעילאין לאו שרייא תמן ופירוש בעילאין שהיא אצילות אין הנפש שורה שם אלא בבי"ע שנקראים חצרות ה' לפי שהם נוקבין והנפש היא נוקבא לגבי הרוח. בתי גוואי פי' אצילות. בתי בראי בי"ע. דהא איהי אתאחדת בתיאובתא שלימתא. פי' שהנשמה עולה בסוד מ"ן למ' ושם נקשרת. ה"ג יעקב לא מת בג"כ לא אתמר ביה מותא. דאתכניש שמשא לגבי סיהרא. פירוש שמשא הוא יעקב שעלה בסוד מ"ן למלכות הנקרא סיהרא כמ"ש לקמן בשעתא דאתכניש יעקב אתנהיר סוהרא לפי שעלתה נשמתו בסוד מ"ן למ' ומ"ש ותיאובתא דשמשא עילאה אתער לגבה ר"ל ע"י יעקב שעלה בסוד מ"ן למ'. נתעורר זעיר להוריד מ"ד למ'. עלמא דדכירא פי' בינה. אתקשר בתתאה פי' במ'. חד מתתקן בדכורא פי' בינה נתקנה ע"י זעיר שהוא דכורא.
וחד בנוקבא פי' מ' נתקנה ע"י י"ב בקר כמ"ש בדף ר"מ ע"ב במ"ש תרי תיקוני דנוקבי אמר שלמה וכו' דא שבע פי' בינה שהיא שביעי' מתתא לעילא כשנתחיל מהיסוד. ודא בת שבע פי' מ' שהיא בת הבינה. דאאיקרי אם שלמה פי' בינה נק' אם שלמה שהוא זעיר. ודא איקרי הכי פי' מ' נקרא אם שלמה. כדכתיב צאינה וכו' פי' קאי על הבינה שהיא אם זעיר. ה"ג כתיב דברי למואל מלך. דברים דאתמר בגין אל. פי' דברים שנאמרו בשביל המ' שנקראת מלך ונקראת אל כדמפרש ור"ל שהמ' היתה מוכיחתו שילך בדרכי ה' ויעשה מה שמצוה אותו.
ה"ג אבל גבורתך דהיא גבורה תתאה ידברו דכתיב וגבורתך ידברו ישמיע וכו' אט"ד בגי' י"ד פי' ה' גבורות שהם רומזים בה' אצבעות היד כנודע: ר"ש פריש פרשתא פירוש פסוקי הפרשה דלעיל.
ה"ג מהאי צבא העבודה מחיילין דלעילא דקיימין לנגנא:
האי עבודה פי' מ': שמא קדישא פי' מ': דתנינן אית לעילא חיילין ומשריין וכו' מכאן ראיה למ"ש הרמב"ן ז"ל בפ' ומבן ן' שנה ישוב מצבא העבודה ופירש רש"י ז"ל עבודת משא בכתף אבל חוזר הוא לנעילת שערים ולשיר ולטעון עגלות. והקשה עליו הרמב"ן דאם אחר ן' שנה אינם פסולים הלוים אלא לגבי עבודת משא בכתף א"כ תינח בני קהת. אבל בני גרשון ומררי דבלאו הכי אין להם טעינת כתף אלא השיר ועגלות. אמאי אמר בהו מבן שלשים ועד בן חמשים אלא ודאי שמבן חמשים פסולים לשיר. וכן אמר כאן ומבן ן' וכו' ואי נמיך ולא יערב לאודנין וכו' תו בת גלים כדכתיב גל נעול פירוש בת שגל שלה שהוא יסוד דידה נעול. וז"ל הרב בס"הכ מ"ש בספרא דצניעותא אתא מפתחא דכליל בשית ומכסי פתחהא לעילא ותתא הענין הוא כי כבר הודעתיך כי הת"ת אינו אלא ו"ק וזהו מפתחא דכליל בשית ונכנסו בגולגולתיה נה"י של הבינה ויסוד שלה שהוא בית הרחם שלה אז בהיותה תוך גולגולתו היא סתומה וסיום האי מפתחא הוא נה"י שלו ונכנסים בנקודת ציון שהוא יסוד של המ' ה' חסדים וה' גברות ואז הם סתומים בשנים עריין של אימא וברתא ואין הדינים נמשכים אמנם כשישראל חוטאים אז ח"ו מסתלקת הבינה מגולגולתא דזעיר ונמצאת ערותה מגולה גם הת"ת יסתלק לעילא ונמצאת ערות המ' מגולה ואז יורדים הדינים מאימא וברתא בפתיחת רחמיהם עכ"ל האר"י זל"הה וז"ש כאן בת גלים כדכתיב גל נעול דהיינו בת שהיא מ' גל שלה נעול ומפרש ובמה הוא נעול ואמר ומבועי כולהו נפקי מעלמא דאתי. ר"ל כמ"ש הרב שע"י ה' חסדים וה' גבורות דאימא שיורדים מיסוד דזעיר ליסוד דנוקבא בזה הוא נעול. כד"א ליש גבור בבהמה. פי' מ' נקראת ליש לפי שיש בה רפ"ח ניצוצין ושם ב"ן כמ"ש הרב ז"ל בכוונת שמע שם ע' ש"ם גי' לי"ש. והאי לישה גבורה וכו'. פירוש ליש ולישה כמו נער ונערה. כמ"ש לקמן כדכתיב חוק חוקה. ה"ג בגין דכל אינון בני כפר הוו קלישין בעינייהו דעמא. וא"ת וכי התענית בכל אשר וכו'. פי' מדקאמר ליה וכי התענית וכו' משמע דאיש מות כפשטיה אלא לא המיתו בשביל שהתענה וכו' אבל לפי מאי דאמרינן כי איש מות ר"ל שאביתר מעלמא דנוקבא שהיא אילנא דמותא מאי וכי התענית וכו' ותירץ אלא אביתר וכו' ר"ל אתה אין ראוי אלא להתענות כאשר התענה דוד אבי ואינך ראוי להיות עמי שבימי לבנה במילואה ואין בחינתי כבחינתך. ה"ג ולזמנא דשלט שלמה. ה"ג והוה בחדוותא:
ה"ג וירמיה דקנה ליה ה"ג ושלמה נטל ליה. ה"ג דבהך עותרא שלט על כל מלכי:
ה"ג ויתן המלך את הכסף בירושלים כאבנים דהא עפר דלעילא וכו': עד שלמה טעה בהאי דהא חמא דאתקרב סיהרא בשמשא וימינא מחבקא ושמאלא תחות רישא וכו' עד מיד מטא שמשא וכו' פירשו בס"עה דף כ"ז ע"ב על פסוק עד שיפוח היום. וז"ל ובזה מבואר כי השכינה אומרת עד שיפוח היום. ר"ל עד שיתפשט תוקף השמש שנקרא יום ואז שרייא סיהרא לאתחשכא כי מחמת ריבוי הדינים בהסתכלות השמש בעפר העליון שהוא דינים אז מתפשט החום יותר מדאי כמ"ש רש"י במלת שיפוח. ואז ונסו הצללים שהוא צל החכמה וצל הכסף לי הם נוחים כמו צל אל השמש וכמ"ש המתרגם שצללים אלו הם ענני כבוד. כי ידוע שמחסד שהוא אהרן הכהן יוצאים ממנו ז' ענני כבוד שהם ז' חסדים:
וכמו שהענן תענוג אל השמש כמו כן החסד מקרר חום הגבורות משא"כ כאן בסוף ימי שלמה שהתחיל לאתחשכא מתוקף הדינים. ונסו הצללים שהם צל החכמה וצל הכסף שהוא חסד שממנו הצללים ושניהם הם קו הימין מפני ששלמה דחה לימין ולכן אמרה השכינה סוב דמה לך דודי לצבי. פי' צבי הוא יסוד כמ"ש צבי לצדיק וידוע כי שורש הי' חסדים הוא באבא כי ה' חסדים דאימא נעשו ביסוד אבא ה' גבורות והיתה השכינה מליצה על ישראל ובפרט על שה"עה:
ולכן היתה אומרת קודם שיתפשט חום הגבורות דומה לך לצבי ר"ל תמשיך לחסדים דיסוד אבא אצלך עד שתהא דומה אצלו בסוד איש לרעהו. ובפרט כאשר תמשיך החסדים אצלך תהיה דומה לו בסוד מה שמו ומה שם בנו כי שם מ"ה הוא בחסדים. ואז יהיה אצלך צל החכמה וצל הכסף. כי צל החכמה הוא סוד ע"ב הענן כי שם הוא שם ע"ב ובחסד הוא שם אל ומתפשט ביסוד בפום אמה ונעשה ממנו סוד צ"ל א"ל כי צב"י גי' שם ע"ב ושם אל עם הכולל. ואומרת עוד או לעופר האילים שהוא לשון חוזק כמו ואת אילי הארץ כי בבריאה הנק' עפר הוא תוקף הדין בסוד ובורא חשך ושם מתעוררים הדינים מבינה המקננת שם. ונק' הרי בתר כי בריאה היא טורי דפירודא וקראה בזוהר ויצא עולם הפירוד ובהזדווג אצילות עם בריאה יומשך עליה אור החכמה ויומתקו דיניה ותהוי ארכא לשלוות ירושלים עכ"ל. ה"ג לא יהיב ליה לבר נש אחרא אלא איהו אקדים ונטיל ליה בתרי ידוי ומברך. ור"ל המברך כשיטול הכוס יטלהו בשתי ידיו אבל בשעת הברכה מניחו בימין לבד כמ"ש האר"י זלה"ה:
מאינון ישועות דלעילא פי' ה' גבורות דאימא שבאים למ'. ה"ג ובעינן לברכא ליה בימינא ולא בשמאלא:
ה"ג כוס של ברכה בהאי אתגלייא מלין עילאין:
ה"ג דהא חמו גורן כד"א וכו': ושרגא חד דליק פי' מ':