תרי גמלי פי' נ"ה שגומלים חסד למ' ולתחתונים דסלקי קטפירא. פי' שעוה המ' שנקרא שעוה ונודע מדברי הרב שנה"י דזעיר הם מוחין דנוקב' ונצח דזעיר עשה ממנו חח"ן דמ' ומהוד דזעיר נעשה בג"ה דמ' ומיסוד דת"י דמ'. שכמו שנה"י דאימא מגדילים זעיר כך נה"י דזעיר מגדילים המ' ומהם נבנה פרצופה וז"ש דסלקי קטפירא: מעלוי דכתפין פי' כי המ' היא בין תרין דרועין שהם הכתפים דזעיר ובימי שלמה היתה לבנה במילואה פרצוף שלם כמוהו פנים בפנים כמ"ש הרב. נמצא שנגדלה המ' למעלה מתרין כתפין דזעיר והיא פב"פ פרצוף שלם כמוהו וז"ש מעלוי דכתפין:
נפל מטולא דקטפירא פי' בימי מנשה ואחז וכיוצא בהם שהריעו מעשיהם ואפי' הכי כד אתו צפרי שהם האומות להציר לישראל מיד יתבקעו: לבתר אתו כמה צפרין פי' בשעת החרבן:
עטרא דעטרין פי' המ' שהיא עטרה של העטרות:
בקדרין שרייא למאריה לבר: פי' בשחרות של ישראל ע"י מעשיהם הרעים השליכו זעיר שהוא אדון על המ' לבר שאינו מזדווג עם המ':
ועד לא גליש למטרוניתא וכו' בסע"ה דף ל"ו עמוד א' וזה לשונו שער באשה ערוה כמ"ש שערך כעדר העזים כי מהשערות של המ' יונקים החיצונים בסוד הצפורים הנז' בפ' ויחי עד דלא גליש וכו' כי שער גי' ב' מנצפ"ך עם י' אותיותיהם:
דינים כפולים ולכן נאמר אצל הלוים והעבירו תער על כל בשרם ומ"כש שערות נשים שהם יותר דינים קשים שער באשה ערוה ר"ע ו"ה כי זו"ן דנוקבא דקליפת נוגה שהם השעיר עזים על ידו יונקים החיצונים מהשערות שלה. ואיתא בלק"ת פ' חיי שרה שבגולגולתא יש שם אדנ"י בריבועו גי' עזי"ם ע"ה ולכן יונקים ממקום השערות שלה שהוא ריבוע והוא דין וזה פי' הפסוק שערך שע"ר ך כי כ' הוא כתר שהוא הגולגולת מקום השערות הוא כעדר העזי' שהוא ריבוע אדנ"י וכמעט שנקרא על שמם מפני שהם יונקים תמיד ממנה. אך בימי שלמה לסבת עליית המלכות במקום הבינה נגלשו ונקרחו ממנה הדיני' ע"י הבינה הנקרא' הר בסוד הר ההר גם חג"ת דבינה נק' הרים. ויש שם קטנות שני שהוא כקרא גלעד כי א"ם מאלהים אינם מתחלפים בשם כד"טם ואותיות אמצעיות מתחלפים והם גי' ג"ל והשם כולו גי' ע"ד וזהו ג"ל ע"ד. ואחר גלישת הדינים אז נעשה בה ז' מיני זהב כשערי דדוד כנז' בזוהר כי כאשר נמתקים בבינה ששם מקום הזהב טוב אז השערות מבהיקים בסוד מיתוק הדין עכ"ל:
אתא לגביה דרבי אבא סח ליה סליק ר' אבא ידוי על רישיה ובכה גרסינן ור"ל סח ליה רבי יהודה החלום הזה ומ"ש לקמן לחיש ליה רבי יהודה בלחישו היינו המראה הראשונה דחמא תרי גמלי וכו': א"ל די למבכי עליה בתמיה וכי בכיה אחת די למבכי על הרש"בי אפי' יבכה האדם תמיד לא יספיק: דכסף ונחשת בחושבנא הוו והכי לא אלא אי לא דגלי בוצינא קדישא וכן' גרסינן. לי הכסף ולי הזהב נאום ה' פי' בינה אומרת שהחסדים והגבורות שלה הם והיא נותנת החסדים לזעיר להגדילו והגבורות למ' וז"ש היינו דכתיב השמים שמים לה' שמים שהוא זעיר לה' הוא שהיא הבינה:
כהן גדול לעילא פי' זעיר: לבושין דיקר לעילא פי' המקיפין דזעיר:
דאינון מאני שמושא לאשתמשא משכנא בהו פי' שהכסף הוא החסדים והם מתפשטים בלי גבול ומשתמשים בהם התחתונים וכן נחושת רומז לקליפת נוגה כמו שכתב בפרשת תרומה ח"ש דנחשת הוא דנורא דנוגה ת' דנחשת היא נוקבא דנוגה והנו"ן היא המלכות שמתלבשת בתוך הנוגה נמצא שהנחשת הוא רומז לקליפת נוגה ולכך בחצר המשכן כתיב מחושקים כסף ואדניהם נחשת לפי שהם מתפשטי' לתחתונים. אבל בבגדי כהן גדול כיון שהם לבושין דיקר לא נעשה בהם כסף ונחשת שמשתמשים בהם התחתונים שאין כבוד למלך שילבש בגדים שההדיוט לובש אותם לכך לא נעשה בהם כסף ונחשת אלא זהב שכתוב בו בפ' ויקהל ויהי זהב התנופה דהב ארמותא דהיינו שאין אנו רוצים שהגבורות יתפשטו למטה וכן התכלת הוא מרחיק ודוחה החיצונים וכן הארגמן הוא ת"ת ואין יניקה לתחתונים כל כך ממנו וכן תולעת שני שהוא בנצח וכן השש שהוא ביסוד כל אלו המינים אינם מתפשטים לתחתונים ולכך עושים מהם בגדי כהן גדול אבל כסף ונחשת שמתפשטים לתחתונים כמ"ש אין ראוין לבגדי כהן גדול וז"ש לבושי דיקר לא בעי לאשתמשא בהו בר נש אחרא בר מכהנא רבא:
בר"ן עלמין הם ה' גבורות כל א' כלול מעשרה הם חמשים:
וכל א' מה' גבורות כלול מחמשים הרי ה"פ חמשים הם ר"ן והכרוז הזה הוא מהגבורות תאנא עלמא חדא אשתמוד' לעיל' וכו' המאמר הזה פירשו האר"י ז"ל בס' ק"י וז"ל עלמא חדא וכו'. פי' הוא עולם השלישי מהתלת עלמין הנז' באידרא רבא:
וכד כרוזא נפיק פי' ביום הזכרים דס"א יונקי' בחשאי אבל בליל' ניתן רשות לנקבו' דס"א לינק:
וזהו וכד כרוזא נפיק ליתן להם רשות נפקו תרין צפרים פי' אחד אחורי זלפה ואחד באחורי בלהה דאסתלקו מההוא עלמא פי' שנמשכו מן עולם השלישי דמדוריהון תחות חיזו דאילנא דחיי ומותא ביה:
פי' זו"ן דאצילות נקרא אלנא דחיי ומותא חיי מצד הת"ת ומותא מצד המלכות אבל ת"ת ומ' דבריאה נקראים חיזו דאילנא דחיי ומותא:
ונודע כי הקליפות דאצילות הם עומדים תחת היכל קודש קדשים דבריאה דקדושה:
וישראל ולאה דבריאה הם עומדים בהיכל קדש קדשים דבריאה וז"ש תחות חיזו דאילנא דחיי ומותא שהם ישראל ולאה הנז': נפקא חד צפרא דסטר דרומא פי' הצפור הראשון הוא חכמה דקליפה והוא יונק מדד הימנית של המלכות דאצילות דקדושה אשר ברחם שלה בסוד דדי בהמה וז"ס חד ציפרא לסטר דרומא וחד ציפרא לסטר צפון הוא הציפור השני מוח בינה דקליפה היונק מן דד השמאלי שברחם המלכות:
חד ציפרא כד נהיר יממא הוא הציפור הראשון חכמה דנוקבא דנוגה ויש בה כח לעלות בקדרותא דצפרא דוקא שאע"פי שהזכרים יונקים ביום והנקבות בלילה. אפ"ה כיון שהוא ימיני יכול לינק בקדרותא דצפרא וכ"ש בחצות לילה הראשון אבל ציפור השמאלי אינו יונק אלא בלילה בחצות הראשון וז"ש וחד ציפרא כד אתחשיך יממא:
לבתר בעו לאסתלקא לאתרייהו פי' הם רוצים להסתלק למקום זו"ן דקדושה לאצילות כי שם מקום המכוון להם ורוצים לעלות בשביל שהיה לכם כח שינקו מן הדדים:
ומשתמטי רגלייהו וכו' פי' נאחזים בבינה דבריאה דקליפה הנקראת נוקבא דתהומא רבא כנודע עכ"ל האר"י זלה"ה:
ומתלכדן בגויה עד דאפליג לילא פי' אבל עכ"ז ציפור הימיני עדיין יונק עד קדרותא דצפרא כמ"ש לעיל בשם הרב:
כתרא קדישא פי' מ': והיא כתרא שביעאה דכולא פי' כשנתחיל מחסד מ' היא שביעית: ואם מסטרא דגבורה קא אתי פי' כשנתחיל מבינה שדינים מתערין מנה ולכך נקראת סטרא דגבורה:
כתיב ואם בגבורות וכו' פי' ואם נתחיל מהבינה שהיא הגבורות אזי המ' היא שמינית ולכך יחיה האדם פ' שנה:
דכתרא דגבורא תמינאה הוי פירוש היא הבינה שהיא שמינית למ' כמו שהמ' שמינית לבינה: ואי לא אשתכח זכאה וכו' דבעי לאסתחאה בנורא דדליק. פירוש שהיה רשע ועבר על לא תעשה לכך נידון בגיהנם למרק החטא כיון שלא ביטל מצות עשה ואי לא אתתקנת. פי' שלא קיים מצות עשה ו"י לההוא רוחא דמתגלגלא כדי לתקנם אבל לא תעשה היה נזהר מהם וכמ"ש בס' ראשית חכמה שהגלגול הוא למי שלא עשה מצות עשה כדי להתתקן: וגיהנם למי שעבר על ל"ת כדי למרק עונותיו: ותדכר מאינון מלין דאנא אמינא דתימא לון משמי קשה דפשיטא שיאמר אותם משמו וי"ל שמבקש ממנו שכשר"י אומר חדושים של תורה ובתוך הדברים נזכר שחידש ר' יצחק איזה חידוש הדומה לאותם החידושים יאמר אותו כדי להזכיר שם רבי יצחק ודייק כד תימא מילי דאורייתא ותדכר מאינון מלי דאנא וכו':
כורסיא דמאריה פי' רבי יצחק שהוא כסא של הקב"ה שכל צדיק וצדיק נעשה כסא לשכינה קריבו בגדפוי דר"ש: פי' נתקרב ונכנס תחת כנפוו של רשב"י ולכך ניצול וז"ש לו אביו אילנא רבא ותקיף רשב"י הוא דהא הוא אחיד לך בענפוי: א"נ י"ל כרסייא דמאריה פי' השכינה שהיא כסא דזעיר תמיד היא קריבא בגדפוי דר"ש ולכך כל מה שגוזר מתקיים: אמר לית קופטירא דטיפסא גרסינן: אילנא דחיי דגנתא דעדן גרסינן. דהא שבעין דוכתי מתעטרן הכא דיליה: פי' רשב"י ע"י תורתו היה מתקן ה' פרצופין שבכל עולם ועולם וז"ש ע' דוכתי וכו' שהמלכות נקראת מקום בסוד ויפגע במקום ורשב"י היה מתקן ז' קצוות דמלכות ומ"ש פתיחן לע' עלמין הם ז' קצוות דזעיר בסוד אמרתי עולם חסד יבנה:
ומה שכתב אתפתח לע' רהיטין היא הבינה בסוד ברהטים בשקתות המים שהם נ"הי דאימא כמו שכתוב בפרשת ויצא ומה שכתב אתפתח לע' כתרין עילאין הם ז' קצוות דאבא שהם עליונים על כולם: לעתיקא סתימא דכולא: פי' הוא אריך שהוא סתום בתוך או"א וזו"ן:
והרמ"ז כתב וז"ל כל אינון ל' יומין וכו' נודע שכל נשמות ישראל מושרשות במ' שלכן נקראת כנסת ישראל שכולם מכונסי' בתוכה ואיתא בס' הכוונות שסתם חדש הוא במ' שהיא נבנית מנה"י דזעיר שהם ל' מדות:
ולפ"ז כל ל' יום שקודם פטירת הנשמה מתעורר הקטנות בשורשה כי היא מוכנת לגדלות העתיד לה אחר פטירתה וידוע שקודם הגדלות בא הקטנות ולכן כשעולה למעלה בשינה שהיא נפרדת מן הגוף זוכה לראות מקומה העתיד לה:
אבל ההוא בר נש לא ידע כי כוחות דמיונה וזכירתה אינם מיוחדים עוד בה:
ולא שליט בנשמתיה בשובה למטה תוך הגוף כי מתמעט כח עיונה וחכמתה כמרז"ל שנסתמו ממרע"ה מעיינות החכמה:
אין אדם שליט פירוש אין אדם שליט ברוח לכלאו תוך הגוף שלא יצא וכמו כן אין שלטון ביום המות:
צולמא דבר נש איתחשך ידוע שג' צלמים הם מג' מילואי אהי"ה כנזכר בס"ה וגם בנה"י דאימא קס"א מנצח קנ"א מהוד קמ"ג מיסוד וכבר אמרנו של' יום סודם בנה"י ולכן נחשבים בל' יום:
אתינא לגבך וכו' הענין כי רבי יצחק ור"י הם ח"ג כמ"ש אצלנו בענין החכמים תלמידי רשב"י ותאות הגבורות להתקשר בחסדים להתמתק על ידם ולכן בא לרבי יהודה שיתקן על ידו ולא לחבר אחר. גם מה שבקש שיתפלל על קברו כי נודע שע"י יחודים הצדיקי' מתעוררים ומתקשרים נר"ן שלהם בצרור החיים בסוד מ"נ ומגיע תועלת גדול לשניהם ולכן מבקש ממנו על כך. ותדכר מאינון מלין ר"ל אם תחפוץ לעשותי סניף לך באיזה חדוש תורה בודאי אני יודע שתאמרהו משמי אלא מה שאני שואל ממך שאם יזדמן שבדרושתיך תזכור איזה דבר משלי גם שלא יצטרך לך אומרהו משמי כי בזה יושפע עלי אור החסד:
ז' יומין שהם ימי דין הקשה כנודע אצלנו ולא אנהיר לי שזהו סי' קטנות שלי שקודם המיתה כדי שאח"כ אעלה לגדלות וכעין מ"ש במרע"ה שנסתמו ממנו מעיינות החכמה. לשומע תפלה מפני שברכה זו סודה בת"ת דזעיר ששם יסוד אימא ושם כתר רחל והרי שם שורש נר"ן דאימא וז"ון שמהם ג' הצלמים:
כי צל ימינו אע"ג דקרא כתיב ונסו הצללים תרי י"ל דהכא לא רמוז קרא אלא לבבואה דבבואה שישנה רק באדם והוא משם קנ"א כמ"ש בכוונת ר"ה עכ"ל הרמ"ז. א"ל לית לי רשותא ולא מודעי ליה לבר נש הקשה מורינו הה"ר שלמה עמאר ז"ל דהכא לא רצה לגלות לו מה הוסיפו לו וכן בדוד שאמר לו הקב"ה גזרה היא מלפני שאי מודיעים לאדם קצו. ואלו בפ' בלק בעובדא דר' יוסי דפקיעין הוסיפו לו כ"ב שנה והודיעוהו וכן בחזקיה המלך וכן לר' פרידא שא"ל אי בעי למחיי ד' מאה שנין ולבסוף יהבו ליה האי והאי. ותירץ דבתוספת מודיעין אותו דכיון שלא החמיץ בקץ שקצבו לו ודאי לא יחמיץ בתוספות ולכן בהנהו עובדי לא היתה אלא תוספת אבל בדוד שא"ל גזרה היא מלפני היינו הקץ שקצבו לו. ורבי יצחק אע"פי שזה תוספת היא מאחר שבת קול אמרה תחלה ועמך תיתייה בזמנא דתיעול וכו' ואם היה מודיע לו אביו התוספת כאלו היה מודיע לרש"בי כמה שנים קצבו לו והקצבה גזרה היא שאין מודיעין לכך לא הודיעו אביו אעפ"י שהוא תוספת כי בה נודע קצו של רש"בי ז"ל.
ה' עשקה לי ערבני פירוש שר"ש נקרא ה' כמ"ש בפרשת בא אל פני האדון ה' דא רש"בי ואמר רבי יצחק כבר הייתי ביד מ"ה שהיה רודף אחרי כמש"ל וחמא למ"ה דרהיט ורקיד קמיה. ור"ש שנקרא ה' עשק אותי מידו וערב לי. א"נ י"ל ה' עשקה לי הקב"ה רצה לעשוק אותי שנתן רשות למ"ה להרוג אותי ור"ש ערבני. ד' סטרין דעלמא קיימין בדינא פי' ד' רוחות שבהעוה"ז קיימין בדינא בבחינת נשמת אותו הנוטה למות ומ"ש ומתערין דינין מד' סטרי עלמא ד' כוחות שבעה"ז מתערין דיניו מחג"תם: וד' קישורין נצן הם ארמ"ע שבגוף. א"נ י"ל ד' סטרין הם ארגמ"ן ומ"ש ומתערין דינין מד' סטרי עלמא פי' ארגמ"ן הנז' מעוררים הדינים מחג"תם שמשם מקבלים: בר' וע' עלמין: פי' כנגד כ"ז אותיות התורה כ"א כלולה מעשר: דתרנגולא אוכמא. פי' גבריאל: חמי מה דלא זכא ביומוי משום וכו'. פי' שלפי שמוכרח האדם בשעת מיתתו לראות השכינה לכך הקב"ה מוסיף הארה גדולה בנשמתו כדי שיוכל לראות השכינה:
וסליק ויתיב ואתעדן וכו' פי' עולה נשמתו עד שרואה מקומה ואח"כ באה משם בז' ימים אלו ואזלא מביתא לקברא ומקברא לביתא ונמ"ש רבי יהודה לקמן ושם מדבר בבר נש זכאה כמ"ש אח"כ תאנא בתר ז' יומין גופא הוי כמה דהוה ונשמתיה עאלת לדוכתה: וכן מ"ש ואי לא הוי זכאה וכו' כיון דאתטמר כמה גרדינין נימוסין אחדן ביה עד דמטא לדומה ועאלין ליה במדורי דגיהנם צ"ל שאחר שנכנס לגיהנם יוצאה משם הנשמה בז' ימים אלו ואזלא מביתא לקברא וכו' כמ"ש בהדיא בדף רכ"ו וז"ל ת"ח כל ז' יומין נפשא אזלא מביתא לקברא וכו' ותלת זמנין ביומא אתדנו כחדא נפשא וגופא לבתר גופא אתטריד ונפשא אזלא ואסתחייא בגיהנם וכו' לבתר תריסר ירחי נייחין כולא הרי בהדיא שהרשע נידון בגיהנם ג' זמנין ביומא ויוצאה הנשמה ביני ביני בז' ימים מביתא לקברא וכו' ואחר ז' ימים יושב בגיהנם עד י"ב חודש:
ועמודא דג' גווני אזדמן: פי' עמודא הוא יסוד שבגן דתלת גווני שחג"ת מאירים בו לפי שהגן מעצמו יש בו עשר ספי' כמ"ש בזוהר בפ' ויקהל: ציון וירושלים: פי' יסוד דזעיר נק' ציון ומלכות נק' ירושלים: גופא דמלכא. פי' ת"ת. על ה' דייקא: פי' חסד דזעיר שהוא ע"ג הת"ת דזעיר שנק' הוי"ה וזהו על ה'. חסד עילאה פי' חסד דזעיר:
חסד תתאה: פי' נ"ה שנק' חסדי דוד ולכך כתיב בהו עד שמים שהוא ת"ת ואינם עליו: אימא ידיעא פי' בינה: הבנים מאן אינון: פי' אם הם זו"ן דווקא או שגם בי"ע בכלל: לא תגלה ערותה פי' שיסוד דאימא נסתם תוך זעיר כמ"ש בספר' דצניעותא אתא מפתחא דכליל בשית ומכסייא פתחהא. פי' זעיר מכסה יסוד דידה. וכשהעונות גורמים ומסתלקת אימא מעל בנין ח"ו מתגלית ערותה: ואימא תאבת. פי' נה"י דאימא חזרו לזעיר ואז מתכסה יסוד דידה: וכסייא על בנין. פי' בסוד החשמל דאימא שמכסה על זו"ן:
אר"ש כולא חד: פי' שנועם שהיא בינה היא בתוך זעיר וא"כ כשאנו אומרים על ה' הוא חסד דזעיר הרי בינה שם: משמע דכתיב נועם ה': פי' נועם שהיא הבינה בתוך ה' שהוא זעיר וז"ש דאתייא מעתיקא קדישא שהיא בינה להאי שמים שהוא זעיר:
עטרא עטרא: פי' המ' שנק' עטרא שהיא עטרת בי"ע ונק' ג"כ עטרת בעלה תרין בנין. פי' הם זו"ן והעטרה הנז' היא א' מהבנים: דלא אשתכח מהימנותא בינייהו. פי' שביטלו מצות מילה ובזה נסתלקה השכינה מביניהם: דכתיב וכופר בריתכם את מות ר"ל כיון שביטלו הברית נתחייבו מיתה וגלות. בגווייהו על דא ליבעי ליה לבר נש זה הלשון הובא בפ' אמור וראש הלשון שחסר כאן הוא כתוב שם: דלא לאתערבא צולמא דיליה וכו' פי' הרח"ו ז"ל בפ' אמור שהכוונה שלא להסתפר מן הגוי לפי שצלם הגוי מתערב עם של ישראל בשעה שמגלח לו.
וגופא דגוי לא סאיב לאחרא פי' שאינו מטמא באהל כסברת רש"בי אבל במגע ומשא מטמא וכדמסיק ביבמות:
האי צלם קדישא ביה אזיל בר נש גרסי ואתעביד ואתרבי מהאי פרצופא דיוקנא דיליה צולמא אחרא ומתחברן כחדא ודא נטיל לדא. ז"ל הרב בס' ק"י חותם בתוך חותם הם יסוד ומ' שבה ומאלו החותמות נעשים תרין דיוקנין אל הנפשות א' רב וא' זעיר כנז' בזוהר בפ' ויחי דר"ך ופ' ויקהל דר"י ובתזריע דמ"ג ובאמור דק"ד הגדול מיסוד דנוקב' והקטן ממ' שבה. ובזה יובן לשון זה. ונסו הצללים תרי גרסי' ור"ל מ"ש הרב בכוונת הושענא רבא כי האדם יש לו צלם א' כדכתיב אך בצלם יתהלך איש ושני צללים דכתיב ונסו הצללים תרי והם מג' אה"יה דאימא שהם דיוד"ין דאלפי"ן דההי"ן שהם גי' תנ"ה וגי' חו"תם והם ביסוד דמ' צלם הוא מאה"יה דיוד"ין שהוא גי' צל"ם ע"ה והצל הא' הוא מאה"יה דאלפי"ן שהוא גי' קמ"ג הסר ממנו אה"יה הפשוט נשאר המילוי גי' בצ"ל והצל הב' הוא מאה"יה דהה"ין שהוא גי' קנ"א צל ואל גי' קנ"א כי ידוע הוא כי אל יוצא משם אהי"ה כי אהי"ה עם עשר אותיות המילוי גי' א"ל הרי א"ל הוא בחי' אהי"ה א"כ צ"ל וא"ל גי' קנ"א ואלו השני צללים הם בבואה ובבואה דבבואה כנז' בגמ' עכ"ל. ואל יקשה לך כי לעיל כתבנו בשם הרב בס' ק"י שהשני צללים הם מיסוד ומ' דנוקבא. וכאן אמרנו בשם הרב שהם מאהי"ה דאלפי"ן ודהה"ין כי זו אינה קושיא כי האה"יה הנז' הם מאירים ביסוד ומ' דנוקבא ומהם נעשה חותם בתוך חותם דנוקבא וזה פשוט לרגיל בדברי האר"י ז"ל. בעי ב"נ לאתערא תשובה דייתוב מחובוי גרסי'. כולהו באחמתא. פי' במ' שנק' אחמתא שהיא האוצר המקבלת הכל:
אי זכי בתשובה ולאו שלימתא כדקא יאות גרסינן:
עד ההוא יומא בתראה דעצרת ז"ל הרב בכוונת הושענא רבא דע כי מסירת הפתקים ביד השלוחים הוא בליל הושענא רבא אבל עכ"ז לא ניתן רשות באדם לגמרי לפעול הדין הנמסר בפתקים ההם רק עד יום שמיני חג עצרת כי עדין הדבר תלוי אם יחזור בתשובה גמורה יחזרו ליקח הפתקים ההם וזהו סוד הנז' בזוהר אשר הוקשה לרואה אותם שהם מאמרים חלוקים כי במקום א' אומר כי הוא ביום ח' חג עצרת יומא תמינאה דחג ובמקום אחר אומר כי מסירת הפתקים הוא בליל ה"ר. וביאור תשובת קושיא זו עם מה שנבאר כי אחר שנמסרו הפתקים בליל ה"ר עדין הדבר תלוי עד יום ח' חג עצרת אם יחזרו בתשובה ואמנם להיות כי מעט מזער ימצאו מי שלא תיקן עצמו ומי שלא שב בתשובה בר"ה ויו"הך ובכל החג שיתקן עצמו ביום ה"ר ולפי שלא ימצא זה רק מצד ההרחק לכן אמרו בזוהר כי אחר מסירת הפתקין תו לא הדרי לבי מלכא. אבל ודאי אם ישוב בתשובה גמורה שיקרע גזר דינו ודאי כמ"ש בס' הריקנטי באיש א' שלא ראה צל ראשו ושב בתשובה וחזר והתפלל וחזר למקומו וראה הצל שלם עכ"ל הרב זלה"ה ובזה יובן לשון זה. כדין צולמין לא משתכחין כיון דמתעברן מניה וכו' גרסינן וז"ל הרב בס"הכ ודע שיש קושיא א' כי במקום א' אומר הזוהר כי הצלם מסתלק בליל ה"ר ובמקום א' אומר שמסתלק ל' יום קודם המיתה אך שניהם אמת כי מסתלק ליל ה"ר כדי להורות על המיתה שנגזרה עליו ואח"כ חוזר למקומו ומסתלק ל' יום קודם המיתה עכ"ל. ואי משתכחין גריען יעבר עלוי מרעין בישין בגריעותא דילהון גרסינן. ור"ל אם היו הצללים מצויים אבל היו גריען דהיינו דקים הרבה מאוד כאדם שהוא חלוש אזי רומזים על מרעין בישין שיבואו לאדם. כד רישא אגרע פי' שלא נראית הראש של הצל כלל אז רומזים על מיתת האדם ולפ"ז א"ש דברי ת"ק עם ספרי קדמאי והכל אמת:
עץ ארז פי' רומז לת"ת
דאחידן בשמא קדישא כגון לולב וכו' כתב הרב כי לולב הוא ביסוד והוא כנגד ו' דשם הוי"ה ואתרוג נגד ה' אחרונה והדס נגד היו"ד דאית בה ג' קוצין קוץ עליון וקוץ תחתון וקוץ אמצעי שהוא גוף היו"ד וכנגדם הם ג' בדי הדס. והערבה נגד ה' ראשונה שהיא צורת ד"ו וכנגדם ב' בדי ערבה וז"ש רז"ל אתרוג זה הקב"ה לולב זה הקב"ה וכו' עכ"ל הרב זלה"ה וז"ש דאחידן בשמא קדישא כגון לולב וכו'. ואע"פי שאמרנו שאזוב רומז ליסוד ועץ ארז רומז לת"ת הרי שגם עץארז רומז לו' דשם הוי"ה התם רמז בעלמא אבל ד' מינים שבלולב יש בהם הארה ממשית מד' אותיות שם הוי"ה ולכך אמר דאחידן בשמא קדישא. לאתערא יקרי בראתיו פי' זה כנגד בריאה שמתקנה האדם ע"י מעשיו. ליחדא לי יצרתיו פי' נגד יצירה. למעבד ביה עובדא אף עשיתיו פי' נגד עשייה:
לאתערא ביה חילא דלעילא פי' נגד אצילות והכוונה שהד' עולמות מתקנם האדם ע"י מעשיו אע"פי שהכתוב לא הזכיר רק ג' בראתיו יצרתיו אף עשיתיו שהם בי"ע. הטעם מפני שעולם האצילות היא נעלמת לכך לא הזכירה:
כל הנקרא בשמי היינו דכתיב פרי עץ הדר פי' כי האתרוג היא המ' והיא נקראת שם ולכבודי בראתיו היינו כפות חמרים. פי' יסוד הוא כפות תמרים ול"ב נתיבות חכמה הם ביסוד כנודע וכבוד גי' ל"ב לכך ולכבודי רומז ליסוד:
יצרתיו היינו ענף עץ עבות כי' הא ת"ת שכולל ח"ג וזעיר מקנן ביצירה כנודע לכך ענף עץ עבות רומז ליצירה. אף עשיתיו היינו וערבי נחל. פי' שערבי נחל הם הגבורות דאימ' כמ"ש הזוהר לקמן ופ"ר דינין שהם הגבורו' הם בעשייה ולכך סנדלפו"ן שהוא שר העשייה נק' שר היער יער גי' פ"ר כמ"ש הרב ז"ל ולפי מ"ש לקמן שערבי נחל הם נ"ה כיון שהם דינים מכנה אותם לעשייה שיש בה פ"ר דינים:
ביום הראשון דהוא חמישאה על עשור כתב הרב בס"הכ כי המ' ממוצאי יום כפור ואילך היא מהחז' ולמטה בפנים שלו וכתב עוד כי ה' חסדים דאימא אנו מתחילי' להכניס במ' רשימו דכללות ה' חסדים שביסוד ומ' דאימא בערב יוה"ך וביוה"ך נכנסים במ' שהיא רחל עצמות כללות ה' חסדים שביסוד ומ' דאימא ובד' ימים שבין יוה"ך לסוכות נכנסים בה ד' חסדים דהוד ודנצח ודת"ת וגבורה חסד אחד בכל יום וביום ראשון של סוכות נכנס בה פנימי דחסד דאימא נמצא שמיו"הך עד יום ראשון של סוכות הם ה' ימים ובה' ימים אלו נכנסים בה ה' חסדים דחג"ת נה"י דאימא עכ"ל ובזה יובן מ"ש דהיא חמישאה על עשירי פירוש כי עשר ספיר' דמ' הם מהחזה ולמטה בפנים דזעיר ממוצאי יוה"ך ואילך כמ"ש לעיל בשם הרב ז"ל ובד' (ובה') ימים שבין יוה"ך לסוכות נכנסים בה חסד א' בכל יום נמצא שביום ראשון של סוכות אז נגמרו ה' חסדים דאימא הפנימים ליכנס במשר ספירותיה וז"ש דהוא חמישאה על עשור א"נ י"ל כמ"ש בס' ק"י בדרוש ז' בחינות דמ' (ובחי' ד' היא שהיא בפנים דזעיר מהחזה ולמטה וה' עליונו' אינם מאירים בה) ובחי' חמישית היא שהיא בחנים דזעיר מהחזה ולמטה וה' עליו נות מאירים בה עכ"ל ולעיל כתבנו בשם הרב שהמ' ממוצאי כפור ואילך עשר ספי' שלה הם נגד תנה"י דזעיר מהחזה ולמטה ולכך אמר הזוהר שביום ראשון דסוכות חמישאה על עשור שבכח הארת החסדים שמקבלת המ' מאירים ה' עליונות דזעיר לעשר ספי' שלה שהם נגד תנ"הי דזעיר מהחזה ולמטה ע"ש בס' ק"י שיש סמך לפי' זה. אלא יום דנפיק ראשון לכולא במבועי דמוין נביעין. פירוש יום ראשון היא הבינה שנותנת למ' ביום א' דסוכות פנימי דחסד דידה ונודע כי החסדים נקראים מים וז"ש במבועי דמיין נביעין. אבל בהאי יומא אברהם שירותא דכולא אי בענני יקר הוא שירות' יובן במ"ש בסה"כ כי ביום א' דסוכות נכנס במ' פנימי דחסד דאימ' ומקיף דחסד דאימא וז"ש אברה' הוא שירות' דכולא שהוא החסד שנקרא אברהם ומ"ש אי בענני יקר הוא שירותא. פי' אי במקיפים שנקראים עננים הוא שירותא שמקיף דחסד דאימא נכנס במ' ביום זה אי במייא הוא שירותא. פירוש אי בפנימיים הוא שירותא שפנימי דחסד דאימא נכנס במ' ביום זה וז"ש דאברהם שהוא חסד דאימא שרי למחפר בירא דמייא שהיא מלכות. א"נ מדבר על חסד דזעיר שנכנס למ' פנימי דחסד דזעיר ומקיף דחסד דזעיר. והכל כמו פי' הראשון. דיצחק אהדר ליה לקב"ה. פי' שע"י העקידה עשה הידור וכבוד לקונו:
וקרא ליה עץ הדר פי' הקב"ה קרא ליצחק עץ הדר לפי שהידר לקונו:
פרי דהאי עץ הדר ידיעא פי' פרי היא המ' עץ הדר הוא יצחק שהוא גבורה ור"ל פרי של הגבורה ובהאי אתמלייא האי באר. פי' ע"י יסוד שנק' כפות תמרים נתמלאת המלכות מגבורת וחסדים וז"ש מבאר מים עילאין נביעין שהם חו"ג שבאים מיסוד דאימא ליסוד זעיר הוא אתמלי בקדמיתא גרסינן ופי' יסוד דזעיר מקבל הארה תחלה ואח"כ נותן למ' וז"ש ומניה אתמליא בירא שהיא מ': עד דאיהו נביעו לכולא פירוש נמשכת הארה לבי"ע:
דא ענפא דאילנא רברבא פי' ענפא הוא ת"ת דאילנא רברבא הוא זעיר:
אתעביד אילנא עילאה פירוש הוא ת"ת דזעיר הנזכר נעשה גם הוא אילנא עילאה:
דאחיד בכל סטרין פי' שמכריע בין חו"ג. ענף דאיהו עץ עבות עץ דאחיד לאבות גרסינן:
אינון תרין נחלין פ.' נ"ה. אבל וערבי נחל ודאי כמה דאתמר. פי' הם הגבורות שבאים מאימא כמו דבר אחר דלעיל:
דא אברהם פי' שהידרו הקב"ה בשיבה ולפי הסוד המלכות שנקראת פרי התכוננותה ע"י החסד:
כפות תמרים דא יצחק פי' שנכפת ע"ג המזבח וכפי הסוד כפות תמרים הוא היסוד והוא נוטה לצד הגבורות כנודע:
דא יעקב פי' שהיה עבות בבנים ולפי הסוד שיעקב הוא ת"ת שמכריע בין ח"ג וכמ"ש לקמן כפת תמרים כפת חסר גרסינן. ואחיד לכל סטרא כמה דאתמר גרסינן. איבא וכנישו דברכאן נפקין מנייהו:
וערבי נחל לא נפקו מנייהו איבא וכו' גרסינן ופירוש שמקשה שכל דבר שהיא רומז למקום עליון צריך שיהיה דומה לו קצת וערבי נחל כפי הסוד הם נ"ה שמהם בא השפע ליסוד ובעה"ז ערבי נחל לא נפקי מנייהו איבא וכו' והיאך יתחבר הפשט עם הסוד וזמ"ש והא אוקימנא וכולא שפיר ר"ל שבמקום אחר תירוץ קושיא זו:
ושבקו אילנא יחידא וכו' כתב הרח"ד ז"ל בפ' אמור על זה סוד עץ הדעת נוקבא ובזה יבוא על נכון מ"ש בזוהר בראשית שהחטא היה שלא אכל מעץ החיים קודם שאכל מעץ הדעת או ביחד עכ"ל: הא ודאי מותא הוא לקבלך הה"ד רגליה יורדות מות: אכלי מאילנא דא ואתרמיס מכולא גרסינן ור"ל שאכלו ממנו ונרמס מהכל: אלא הכי תאנא וכו'. עי' ומסקנא דתירוצא הוא מ"ש והכא ויקרבו ימי ישראל ודאי בלא כסופא בשלימותא וכו': ובג"כ ימי ישראל וכו' דהיינו בחיים חיותו נקרא יעקב ובמיתתו שנשלם וכל יומוי אתקריבו בלא כסופא לכך נקרא ישראל:
דיקנא עילאה קדישא פי' זעיר: וכך מ"ש דיוקנא דכרסייא קדישא הוא זעיר ג"כ שהוא כסא לבינה אלא כפל הענין במלות שונות ורזא דמלה דבאבהן לית פרודא כלל גרסינן בשמא אחרא אקרון הרמ"ז כתב בני תמורה: לבנו ליוסף הרמ"ז כתב וז"ל לבנו ליוסף שהיה בנו קודם שבא לעולם ונקרא יוסף:
אר"י וכו': הרגיש שאם הדבר כפשוטו שהשביעו במילה הז"ל להסמיך לשים ידך ואשביעך כמ"ש באליעזר ועוד שלא נאמר כאן וישם יוסף את ידו כמ"ש שם:
ותירץ דהכא שאני שלערך גודל החשיבות שהיו מיקרים מצות המילה היה די ליוסף רק שישים ידו תחת יריכו כי רק בזה היו מתמלאים יראה וכל מה שיאמרו באותה שעה יקיימו בלי ספק מבלי שיוציאו שבועה מפיהם. דדא חשיבותא ירמוז ענין גדול והוא שהאבות מושרשים בשני מקומות א' בחב"ד ב' בח"גת שבדעת כנז' בכוונת השופר ועל ב' בחי' אלו נאמר למשה בשליחותו הראשון אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב בסוד חב"ד שהן ג' מדות ממש:
ואח"כ בשני אלהי אברהם יצחק ויעקב שם אלהי אחד בסוד הדעת הכולל ג' חג"ת ואמנם כל אלו האורות יורדים ומתקבצים ביסוד שנקרא חשיבותא דאבהן שכולם בסוד אבות כאמור ולכן גדול כח קדושת היסוד. אר"ש וכו' כוונתו לפרש ענין תחת ירכי שהרא"בע מפרש כינוי לתחת מקום אבר המוליד. ור"ש מפרש תחת כל הירך שיגיע בראשי אצבעותיו אל קו האמצעי שבין נ"ה ששם מקובץ כל השפע שהוא ח"ב חו"ג ולכן אמרו בפ' ויקרא שנקרא ה' הצדיק כי הוי"ה צדיק גי' יר"ך:
גם שם הוי"ה כזה יפ"ה ופ"ה גי' יסו"ד וז"ס דרמיזא בשמא קדישא והוא הרמוז בפ' כי כל בשמים ובארץ יפ"ה גי' כ"ל ופ"ה גי' כ"י. בשמים רמז לחבור חו"ב שהם מא"וא דאינון בשמים ובארץ רמז לחבור חו"ג שכוונתם להתפשט בארץ ואורות חו"ג קודמות להיות במ' קודם אורות חו"ב. ואפיק זרעא קדישא וכו'. פי' אע"פי שהוליד ב' שבטים דרך נקב המים כדאיתא בל"ת פ' מטות שראובן מצד שמאל שבדעת וגד מצד שמאל שביסוד ע"ש מ"מ לא היה שם ח"ו עירבוב טומאה אלא הוה זרע קדוש וכמ"ש ראובן בכורי אתה בלי פגם כחי וראשית אוני הגם שיצאת מנקב המים עכ"ל הרמ"ז. ביצחק לא כתיב בגין דנפק מניה עשו ואף ע"פי שגם אברהם יצאו ממנו ישמעאל ובני קטורה אלו היו מן השפחה ולא מן הגבירה משא"כ עשו שהוא מרבק' והרמ"ז תירץ שאני יצחק שהוליד טהור וטמא בעיבור אחד. ועוד כתב דק"ל מה שייך בזה ענין מילה וז"ש מ"ט הכא תינח באברהם שלענין נישואין מתיחסת שבועת המיל' כדי שלא יטמא יצחק בבנות כנען ותירץ מפני שיעקב אע"ה לא נטמא לעולם לכן לא יכון לקוברו בין שטופי זמה שאפי' את"ל שהיו עדיין מלין בגזרת יוסף מ"מ לא היו שומרים אותה בטהרה כמ"ש לקמן דלא נטרי ליה לעלמין ירצה אע"פי שנימולו:
אמר קב"ה אי יוסף אסתלק מהכא וכו' פי' שלא יקשה לך גם יוסף היה ראוי להעלותו ממצרים כמו יעקב ולמה אצטריך לן למרמי ארונא דיליה במיא. ותירץ אי יוסף וכו' לפי שיוסף הוא מרכבה לשכינה ואם יסתלק תסתלק השכינה ח"ו. מלה דכפלתא הוא תרין וחד. פי' שכל דבר הכפול הוא תרין וחד כמו חו"ב והשלישי דעת מכריע ביניהם וכן ח"ג ת"ת מכריע וכן נ"ה היסוד מכריע ביניהם אוף מערתא תרין וחד אברהם ויצחק. ויעקב מכריע ביניהם:
קבורתה בפרשת אורחין ז"ל הרב ולכן נקברה רחל בפ' דרכים בדרך שהוא מקום הפרש שבין יעקב לישראל שהוא מן החזה ולמטה עכ"ל וזהו הטעם למה נקברה בפרשת אורחין. ודא באתכסייא עמ"ש בזה בפרשת ויצא בדף קנ"ג כי שם פירשנו בהקדמות הרב ז"ל: דהא לאה אתגזר למהוי חולקא דעשו וכו' כתב הרב באוצ"ח כי לאה לפי שהיא במקום הסיתום והוא דינא קשיא אע"פי שבעולם העליון היא קדושה. כשיצאה לעולם הזה אחזו בה הקליפו' וע"י דמעותיה ותפילותי' נמתקה ונתרחק' מהקליפות ובזה תבין שהיתה ראויה להיות בחלקו של עשו עכ"ל:
כל ב"נ דאושיד דמעין קמי קודשא בריך הוא אף על גב דאתגזר עליה עונשא אתקרע וגם בפרשת שמות דף י"ב ע"ב א"ר יהודה וכו' וכ"ש מאן דאושיד דמעין בצלותא דלית לך וכו' עוד שם בדף ב' האי מאן דצלי ובכי וצעיק וכו' ולעולם לא הדרא בריקניא. בה"י דף ר"ו ז"ל טעם הדבר כתב הרב ז"ל כי הדמעות מעוררת לא"ב הרחמים שהוא עליון על שערי התפלה שמעוררת לבד לאם הבנים כנודע ליודעי חן:
אר"ח ושכבתי עם אבותי ר' יצחק פתח מה יתרון וכו' קשה מה חידש ר"ח בפ' ושכבתי. גם מה חידש רבי יצחק בפ' מה יתרון. גם מה שייכות לזה הפ' עם ושכבתי. ונראה שר"ח הוא המספר כל זה משם ר' יצחק ואמר שר"י הקשה איך אמר שלמה מה יתרון יען שכל דברי שלמה בחכמה ואגב זה הזכיר מעלת חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם שהם בני קטורה. ור"י עצמו ספר עובדא דרשב"י ור"א שרש"בי פי' מחכמת כל בני קדם ע"ד הסוד ובין למר ובין למר חכמת שלמה רבה היא ואיך אמר מה יתרון ומסקנ' דתירוצא דר' יצחק הוא מ"ש לקמן תנא מה יתרון וכו' יכול אף עמלה של תורה וכו' ודברי שלמה אינם אלא על עמל דעלמא. ור"ח הוא המספר כל זה ואמר מה ששמע מר' יצחק שגם ר"י היה מספר מה ששמע מר"ש. ושייכות מה יתרון עם ושכבתי לומר שביום המיתה אין יתרון לאדם מכל עמל עוה"ז שהוא תחת השמש אלא עמלה של תורה שבו יזכה לשכב עם אבותיו במנוחה כיעקב אע"ה וכמ"ש ר"א לקמן אי ב"נ קיים אלף שנין ההוא יומא דאסתלק וכו' ומ"ש ר"ח אף עמלא דאוריתא לאפוקי מר' יצחק ובא להוסיף עליו דאף בעמלא דאוריתא דאיהו עמל בגין בני נשא וכו'. זהו סגנון לשון זה. ונבאר התיבות אחת לא' ע"פי הקדמת הרב מ"ש:
אלף טורין רברבין קמה פי' הם אל שד"י שבבריאה שבמילואו גי' אלף והם הבירורים שבבריאה שעולים במ' בסוד מ"ן כמ"ש בזוהר בראשית די"ח דאבהמה דרביעא על אלף טורין וע"ש בהקדמת הרב שכתנו. אלף נהרין סגיאין לה הם ה' חסדם וה' גבורות דביסוד וכל א' כלולה מי' הם אלף והמ' מקבלת חו"ג מיסוד כנודע וז"ש ובגמיעא חדא גמעא לון ועיין בפ' תרומה בפ' ויהי שירו חמשה ואלף ותראה שיש סמך לזה הפי'. א"נ יש לפרש אלף נהרין הם י"ס דזעיר כל א' כלולה מי' הם אלף והם משפיעים במ'. לאלף וע' עיבר הם י"ס דבריאה ואלף הוא אריך דבריאה שהאלפים באריך כנודע וא"וא הדיקנא דאריך חופפת עליהם ובכלל אריך הם ולכך לא נזכרו. וע' עיבר הם ז' תחתונות דבריאה:
לכ"ד אלף עיבר פי' לפי שהמ' נקרא כ"ד בסוד כ"ד אותיות דפ' בשכ"מלו לכך מאירה לכ"ד אלף עיבר. חד עולימא. פירוש מטטרו"ן. מרישא דעלמא לסייפי. פירוש כתב הרב כי מט"ט ראשו בבריאה וגופו ביצירה ורגליו בעשייה. נפיק בין רגלהא. פירוש שעולה ביסוד דידה בסוד מ"ן כנודע שמ"טט וסנדל עולים בסוד מ"ן ליסוד דמ'. בס' פולסי דנורא. פי' כתב הרב כי ה' גבורו' הם וכללותם ביסוד הם ששה כ"א כלול מי' הם ס' ומט"ט מתבלש בהם:
דא אתמנא על תתאי מד' סטרהא פירוש שמ"טט הוא שר העולם והוא למעלה מאר"גמן. דאחיד תרי"ג מפתחן עילאין פי' רמ"ח מ"ע הם ה' חסדים שס"ה מל"ת הם ה' גבורות כמ"ש הרב והוא לוקח הארה מהח"וג הנז' ומ"ש מסטרא דאימא ר"ל שהחו"ג הנזכרים הם מאימא. בשננא דחרבא דחגיר בחרציה תליין ר"ל שח"וג הנז' הם במ' שנקרא חרב שבה חוגר מט"ט ומתחזק:
מתניתין היא מקשה שמשנה היא ולא ברייתא אוקימנא מלי שם תרצנו קושיא זו. תחותיה תטליל חיות ברא פי' כל חיילות בי"ע. שערהא דסיהרא. פי' הם הדינים של המ' שהשערות הם דינים כנודע מדברי הרב ז"ל:
דשרביט' ממש אפשר שככב' דשרביטא הנזכר בכל מקום בזוהר הם משערות המ' שהם דינים ומ"ש מארי דמארין וכו' יובן במ"ש הרב כי השערו' ממותרי מוחא נפקי וז"ש מארי דמארין הוא מוח חכמה דידה מארי דמתקלא מוח חסדים דידה. מארי דקשיו מוח בינה דידה מארי דחוצפא מוח גבורות דידה שמסופם יוצאי' הקליפות והשערות שלה הם ממותרי מוחותיה. אחידן בהאי כאריא וכו'. פי' כמו שהארי אוחז הטרף כך המ' כשעולה בה מט"ט בסוד מ"ן אוחזת בו לפי שהוא גורם לה להזדווג עם זעיר וע"י הזווג היא מבררת הברורים מר"פח ניצוצין שנקרא טרף רפ"ח עם הכולל גי' טר"ף וז"ש וע"ד כתיב וטרף ואין מציל ר"ל שמבררת טר"ף שהם רפ"ח ניצוצין מהקליפות ואין מציל מידה. רזא עילאה הוא כמה דכתיב ואלה המלכים וכו' פי' הם ז' מלכים דמתו שהם ב"ן דס"ג ונקראים נוקבין. וחכמת שלמה שהיא מלכות דאצילות הוא יותר מז' מלכים הנזכר שהם חכמת בני קדם. בר מהאי דכלילא דכר ונוקבא פי' שהמלכים כשמתו עדין לא יצא שם מ"ה החדש ולפי שלא היו רק ב"ן דס"ג לכך מתי אבל חכמת שלמה שהיא מ' דאצילות שלקחה מ' דב"ן ומ' דמ"ה כמ"ש באוצ"ח לכך נתקיימה וז"ש דכלילא דכר ונוקבא. לא אתנהירת באשלמיתא עד דאתא שלמה כתב הרב בס' ק"י כי ז' בחי' יש למ' ומדריגה הששית שהיא קומת המ' כקומת זעיר והוא פ"בפ עמו אבל היא צריכה אליו היתה בימי שלמה. ומדריגה הז' בימי המשיח נמצא שמיום בריאת העולם לא היתה המ' שלימה כבימי שלמה עד שיבוא משיח שאז תהיה מדרגה ז'. דבתר ריחייא. פירוש הקליפות הם אחר מחנות שכינה הנק' ריחיים.
ועאל באינון יומין ואינון לבושי יקר וכו' ז"ל הרב בס' ק"י דע כי אדה"ר היו לו נר"ן דאצילות ולבוש הנשמה מחשמל דבריאה. ולבוש הרוח מחשמל דיצירה ולבוש הנפש מחשמל דעשייה. וכשחטא נסתלקו ממנו נשמה ורוח שהם זיהרא עילאה והלבושים לקחתם קליפת נוגה והנפש לבד היא שנשארה בו וחזר הש"ית ועשה לו לבוש מחשמל הסובב ג"ע הארץ ואח"כ עשה לו לבוש אחר מנוגה והוא כתנות עור והראשון הוא כתנות אור ולכך כתוב בספרו של ר' מאיר כתנות אור על לבוש הסובב אותו שהוא מג"ע הארץ נמצא אד"הר איבד כל הלבושים של כל בני אדם שהיו כלולים בו ולא נתן הקב"ה תורה ומצות אלא לצרף הלבושים שהיו מחשמל ולא לעשותם מחדש: וע"י הכוונה בתו"מט מתברר לבוש הנשמה וע"י עסק התורה לבוש הרוח וע"י מצות מעשיות לבוש הנפש והנה כפי מה שחסר לאדם להשלים הלבוש כך ימים קצבו לו וז"ס הנז' בזוהר בפ' ויחי דמיומין דבר נש נעשה לבוש האדם כי כמספר ניצוצות מלבושו כך מספר ימי חייו והימים שעשה בהם מצות ניתקן ניצוץ אחת של הלבוש שהוא כנגד היום ההוא עכ"ל הרב ובזה מובן לשון זה: וערום אשוב שמה: פי' שסבר איוב שמא נאבדו מלבושיס שלו:
מההוא נחל פי' בינה. מאי משמע מפסוק זה שהמ' נותנת לו הארה אדרבא מטל השמים הוא זעיר: ותירץ בגין דההוא חקל תפוחין קדישין וכו' ר"ל שהטל בא מזעיר למ' ומתעצם בה ואח"כ נותנת אותו המ' וז"ש ויתן לך האלהים שהוא מלכות מטל השמים שירד וניתן לתוכה. אלף ות"ק ריחין כנגד ט"ו חסדים: רוחא דבגנתא דארעא: פי. משכן הרוח הוא בג"ע של מטה שהיא עשייה כמ"ש הרב: בגו צרורא דחיי: פי' מ': בין פורפירא דמלכא: פי' שהנשמה היא בין החשמל שהוא מלבוש על ז"ון ובין עולם הבריאה נמצא שהיא בתוך הבריאה כמ"ש הרב שג"ע עליון היא בריאה ששם משכן הנשמה: דקיימא בין פרגודא יקירא פי' בין פרגוד שבסוף היכלי יצירה לעשייה נמצא שהיא בעשייה ומשכן הרוח בג"ע של מטה שהיא עולם העשייה:
סבר אנפוי דאליהו גרסינן ונשמה לקב"ה הרמ"ז כתב וז"ל המ"דל פי' לא שצריך הקב"ה הודעה אלא ר"ל ושנר"ן של הצדיקים המתים עושים יחוד להוריד השפע. ויפה פירוש ובהכי דייק דלא קאמר לשון הודעה בין נשמה לקב"ה גם מדוייק אומרו וקב"ה אתער ר"ל שבעוונות העולם הוא בסוד השינה ובייחוד הצדיקים באים לו מוחין מלמעלה ועיין בפר' תרומה דקמ"א ובפ' אחרי מות דף ע"ב עכ"ל אי אצטריך ס"ת לאגלאה ליה מאתר לאתר אפילו מבי כנישתא לבי כנישתא חומרא זו שהחמיר הרש"בי זל"הה בגלות ס"ת כן הוא בש"ס ערוך במס' תענית דף י"ו גלינו וכו' א"ב דגלו מבי כנישתא לבי כנישתא ופירש"י והתוס' גלו' איכ' מבי כנישתא לבי כנישת' פרה סי' ליכ' דהא בי כנישתא הוי כמו בצינעא. וה"ה לבי' אחר דלאו בי כנישתא כמ"ש הרב בעל מגן אברהם בסי' תק"עט דלבי כנישתא לאו דוקא אלא ה"ה בית אחר וכו' גלות יש לבני אדם ולס"ת כמ"ש שם כלי צנוע היה לנו ונתבזה בעוונינו אם הוא לרחוב בפרהסיה ואסהוא לבי כנישתא וגלה בעונינו ופשוט שאין לגרום גלות לס"ת אלא על צד ההכרח הגמור דלא סגי בלאו הכי ועיקרן של דברים בזוהר בפ' אחרי מות דף ע"א גלותא דס"ת אסיר אפילו מבי כנישתא לבי כנישתא ושם נבאר עומקה של הלכה ואציע דברי הפוסקי' ראשונים ואחרוני' אי"ה וכעת לקצר אני צריך:
שבחא דרב המנונ' סבא ז"ל הרב ר"ה סבא היה גלגול מר"עה ולכן אמר הרש"בי עליו אלו הוו ידעי בבלאי שבחי' דר"ה סבא וכו' והבנתי מדברי מורי ז"ל כי גם רש"בי הוא גלגול מרע"ה אך לא בסוד זיהרא עילאה דמשה בפעם ראשונה רק מבחי' הנשמה שהיתה לו בלוחות שניות וז"ש באידרא אסהדנא עלי וכו' בזמנא תנינא דסליק וכו' כי נתמעטו ממנו אלף חולקין שהוא אלף זעירא דויקרא עכ"ל מלשון זה מוכח דגרסינן דרב המנונא סבא ולא רב ייבא סבא. ובצערא דחיי לא ידע ולא אשתדל עלייהו גרסינן:
עאל רוח' א' במערת' דכפלת' פי' הוא הרוח הנז' לקמן ואתער רוח' חד' דכליל בתרין והוא ת"ת דכליל ח"ג: וההוא רוח' נגיד טלא מלעילא וכו'. פי' הרוח הנזכר שהוא מח"גת כנ"זל מושך הטל שירד מאריך לרישא דזעיר דרך שערות של אריך ואחר שאותו הטל מתעצם בחב"ד דזעיר אז הרוח מושך אותו למטה. אבהן עילאי. פי' חב"ד דזעיר שהם האבות העליונים וההוא טלא אסתחי בבוסמין דגנתא דעדן גרסינן: ואתער רוחא חדא דכליל בתרין. פי' הרוח הנזכר כמ"ש לעיל שאחר שהמשיך הרוח לטל עד בוסמין דגנתא דעדן אח"כ מוריד אותו לאבות העולם: מעתיקא קדישא עילאה: פי' אריך נגידו דטלא עילאה: פי' מוחא תימאה שנק' טלא דבדולחא ומטי לרישא דמלכא. פי' חב"ד דזעיר כמ"ש לעיל:
ומתברכן אבהן: פי' חג"ת דזעיר:
מטה דא שכינתא דכתיב הנה מטתו שלשלמה וכו' בסע"ה דף ל"א כתב וז"ל מבואר בזוהר ויחי שמטתו שלשלמה היא השכינה והיא מטה למלך שהשלום שלו. ונ"ל ליתן טעם שנקראת מטה כי מקבל' מכל מ"ט אתוון דיחוד' שהם מ"ט שערי בינ' והיא עצמה ה' אחרונה דשם הוי"ה הרי מט"ה וידו' כי שורש המלכות הוא בעטרת יסוד זעיר בסוד לא זזה שכינה מכותל מערבי אך מה שנתוסף לה הוא ששה בחינות והוא כי ידוע מדרוש העומר ובע"ח שער כללות חו"ג מבואר ג"כ שמהפה דזעיר הנבקע ע"י ריבוי האורות יוצא מהגבורות דזעיר מקיפים למלכות והם בחי' ז' מקיפים. וכולם גבורות. ונמצא כשתקח גבורה אחת מהם שהוא שורשה וכמ"ש בשער רחל ולאה שאינו חושב שם עטרה דזעיר מטעם שהוא שורש רחל ע"ש נשארו ו' וכל א' כלול מי' הם ששים גבורים אשר המה מאנשי השם והם מקיפים וסובבים אותה. או י"ל שבדכורא יסוד ועטרה הכל אחד ונמצא שהם ששים גבורים והם מגבורי ישראל כי יוצאים מפנימיות גבורות זעיר. והנה באשר שידוע שכל מקיף הוא מאה"יה כמ"ש בכוונת ר"ה ואהי"ה בריבוע גימ' ד"ם וה' פעמים דם גי' חר"ב עם י' אותיות בריבוע אהי"ה וזהו חרב מלאה דם. וזה פירוש הפסוק כולם אחוזי חרב ומדקדק האר"י ז"ל למה אמר אחוזי דמשמע שהוא נאחז מזולתו. ואמר מפני שיש עוד בחינ' חרב שהוא שם ס"ג בריבועו ושם אהי"ה בריבועו ושמות אלו באים מבינה והשמות אלו שהם החרב אלו הם מנהיגים את הגבורים שבאים מהגבורות. וזה נרמז במלת מלומדי מלחמה כי מלומדי הם אותיות מילוי דם עיין בפי' תהלים עכ"ל:
ועל דידע דהא בההוא זמנא סליק בדרגא עילאה קדישא פי' מסקנת התירוץ הוא שאע"פי שלא היה חולה באותו שעה:
בשביל שראה יעקב באותה שעה שהוא במדרגת זעיר כמ"ש ושכבתי עם אבותי ואמר הזוהר לעיל בגופ' בנפשא ברוחא בנשמתא ברתיכא חדא בדרגא עילאה לכך השתחוה לזעיר:
הוא יבשתא דאקיפו מיא גרסינן:
נפשא אתצריר פירוש נצררת במקומה בחצר מות ואתנהיר ברוחא במאנא דאתלבש. פירוש שמקבלת הארה מרוח ומשם מאיר הלבוש שלה. רוחא אתענג בגנתא דעדן. פירוש בג"ע של מטה שהיא עשייה. לבושי יקר לעילא. פירוש לנשמה. לתתא: פירוש מלבוש הרוח. להאי עלמא: פירוש לחצר מות שהוא משכן הנפש והוא באויר עולם הזה:
בפסח על התבואה והכי הוא ממש גרסינן ול"ג מלת תו שהכל פירוש אחד אלא שמבאר הענין היטב רמיז לה' קדמאה דשמא קדישא. פירוש מ' שהוא ה' אחרונה וקראה קדמאה ממטה למעלה. אתדן על דינא דה"א ופי' מ"ש בפסח על התבואה ר"ל בפסח נידונים על פי דין המ' שנק' תבואה. דאיהו חד רישא דמלכא. פי' כי רישא דמלכא בחסד וגבורה אתתקן וכתב הרב כי ב' שלישי חסד נעשו חכמה וב' שלישי הגבורה נעשו בינה נמצא שחסד וגבורה הם ב' ראשים דזעיר ולכך אמר ביצחק חד רישא דמלכא: דא הוא שירותא דימינא דמלכא. פי' חסד שהוא חכמה הוא שירותא דמלכא כי כתר אינו מן המנין ומחכמה דזעיר אנו מתחילין:
מנלן מאדם קדמאה גרסינן להאי סטרא ולהאי סטרא גרסינן ור"ל שאמר יעקב מי אלה על ירבעם שעתיד לומר אלה אלהיך ישראל ועוד מי אלה על אפרים ומנשה שמא ח"ו יש בהם פיסול לפי שכיון שראה שיוצאים מהם רשעים אמר שמא בשביל פיסול שיש בהם ח"ו יצאו מהם רשעים לכך שאל על אלו ועל אלו:
נתן לי אלהים בזה כמ"ש לקמן דף רכ"ט אחמי ליה רזא דברית דנטר ליה יוסף וח"ו לא היה באפרים ומנשה שום פיסול ואין קפידא מירבעם וכו' שכמה צדיקים יצאו מהם רשעים: דבריך לאתקיימא. פי' מ': רזא דברית פירוש כמו שהיסוד נקר' ברית כך המ' נקראת ברית. דהא מנהון אתזן וינקא ההוא אתר גרסינן לההוא אתר פי' מלכות: ברזא דאלהים חיים. פי' בינה מקורא דחיי. פירוש יסוד דאימא. בעי קב"ה לאתברכא בקדמיתא. פירוש מלכות:
הכי קיים ברכה לקב"ה פירוש מ'. דכתיב אשר ברכו ה' פירוש זעיר: דכיון דההוא שדה אתקיים בקיומא דברכאן מיד ברכיה ויתן לך האלהים רזא דההוא שדה דנפקי מניה ברכאן גרסינן: פתח ואמר מי אלה מאי שנא דאמר בעבודה דא וכו' גרסינן. ההוא חיויא. פירוש נוקבא דס"מ. ואית מאן דרכיב עליה פירוש ס"מ: רזא דברית רשימא קדישא. פירוש שהמלכות היא עטרת היסוד דזעיר שהיא רושם בעלמא. א"נ מ"ש רשימא קדישא לפי שהיסוד הנקרא ברית הוא רושם מהארות העליונים כמ"ש הרב שהיסוד אין לו על מה לסמוך בזעיר. בריך ליה לקב"ה ובריך לון לבנוי כיון דבריך לקב"ה בקדמיתא לבתר מההוא אתר גרסינן:
דנטר ליה ובגין דנטר ליה אתחזו לאתברכא גרסינן לעומקא עילאה פי' בינה. כל ברכאן. פי' מוח חכמה וביכה: וכל חירו מוח הדעת: א"נ כל ברכאן מוח חכמה וכל חירו מוח בינה. יתיר יו"ד. פירוש אבא מאתר דא לעלמין. פירוש בינה אחיד לעילא ברזא דחכמתא עילאה. פי' בינה אוחזת באבא ואוחזת בזעיר ופי' הכתוב היושב בשמים היא בינה שהיא בתוך זעיר והיו"ד של היושבי הוא אבא שבתוך אימא שנה"י דאבא בתוך נה"י דאימא ונה"י דאימא בתוך זעיר. בע' ותרין נהורין אסתלק עטרה דכל משריין פי' בכח ע"ב שמות נגדלת המ' שהיא עטרה דכל משריין כמ"ש הרב ששלשה שמות ע"ב של ויסע ויבוא ויט הם בחג"ת וכ"א הוא ע"ב אותיו' וכשנתחברו במ' אזי נעשו ע"ב שמות עיגולא דעלמא בע' דוכתי. פי' כי ע' שרים מעוגלים ומקיפים על המ' לינק ממנה. והע' אלו הם קדושים ומהם בא השפע לע' שרים שממונים על אומות העולם: נקודה חדא קיימא באמצעיתא פי' מ' שהיא בתוך פנימיותם. בית קדש הקדשים. פי' מ' ויסוד דידה נקרא בית קה"ק:
איהו אתר לההוא רוחא דכל רוחין פי' הבינה שהיא רוחא דכל רוחין מאירה למ'. הכא רזא דכל רזין אתטמר בגויה גרסינן. ור"ל כל המוחין כולם שנקראים רזא דכל רזין גנוזים בתוך המ' לפי שהם כלולי' ביסוד דזעיר הנקר' רזא כנודע והוא משפיע למ'. עד דאעבר לון כולהו מקמיה. פי' היינו ג' עונות ראשונים שעושה האדם כמ"ש ביומא פעם אחת מוחלין לו דשנייה ושלישית מוחלין לו רביעית אין מוחלין שנאמר על ג' פשעי וכו':
אינון חובין דאעבר קמיה וכו' פי' כמ"ש בגמ' ועון עצמו אינו נמחק שאם עשה עוד מרביעית ואילך גם הג' הראשונים נחשבים בכלל: בשמח' ורננה פי' חסד וגבורה:
לאכללא כנסת ישראל בינייהו פי' שהמ' היא בין תרין דרועין שכתרה מתחיל מהחזה ולמטה בין חו"ג ולבתר ליחדא יחודא כדקא חזי דכתיב וכו' פי' אחר שהמ' היא בין תרין דרועין אזי גורם לזווג יעקב ורחל כנודע מדברי הרב שזווג יעקב ורחל הוא בשחרית דחול וז"ש יחודא כדקא חזי שה"ס הזווג ומ"ש כי ה' הוא האלהים. פי' הם זו"ן כמ"ש בזוהר בהרבה מקומות והם יעקב ורחל. פולחנא דצלותא וכו' קמי קב"ה בשמחה בס' א"י דף ק"מ וז"ל אף למ"ש בזוהר ויחי פולחנא דצלותא דקא בעי ב"נ למפלח קמי קב"ה בשמחה וברננה וכו' שמחה בצפרא ורננה ברמשא: וכתב מורינו האר"י ז"ל מדקאמר שמחה בצפרא מכאן שאין לבכות בתפלות שחרית רק בתפלת מנחה וערבית עכ"ל: מ"מ היינו דוקא בשאר הימים אבל בר"ה ויו"הך דיומי דינא נינהו ערב ובוקר שוים וכמ"ש מהרח"ו ז"ל וכו' מי שמתעורר בבכיה מעצמו בידוע כי בעת ההיא דנים דינו בב"ד של מעלה וכו' עכ"ל: ולאו שעתא לאתברכא אלא למיהב מזונא גרסינן:
דכד ברא קב"ה עלמא פי' קב"ה היא בינה עלמא הוא זעיר. חמא דלא יכיל למיקם עד דאושיט ימינא עלייהו. פי' הם ה' חסדים דאימא שמהם נבנה זעיר כנודע. ואי לא דאושיט ימינא עלייהו לא אתקיים גרסינן:
בגין דעלמא דא בדינא אתברי פי' שתחלה בעיבור ויניקה דזעיר לא היו בו רק מוחין דקטנות שהם דינים כנודע. ובגדלות אזי נגדל ע"י ה' חסדים דאימא דגדלות ואתמר בראשית פי' ב' של בראשית היא בינה וראשית הוא אבא. כלומר שאו"א שנקראים בראשית הם תיקנו זעיר ואבא נעלם בתוך הבינה ואינה נגלית אלא הבינה שנק' ב': ורזא כללא חדא כמ"ש שתיבת בראשית רומז על או"א שהם כללא חדא. תרין גוונין הכא בראשית. פי' שהמ' נקראת ראשית ממטה למעלה ואבא נקר' ראשית ממעלה למטה. וכשנפרש בראשית על המ' ר"ל ב' שהיא ראשית שהמ' נק' בי"ת ונק' ראשית. וכשנפרש על אבא. פי' בראשית ב' ראשית בי"ת היא בינה וראשית הוא אבא וז"ש אע"ג דאמרן שירותא מתתא לעילא ראשית הכי נמי מעילא לתתא וקאמרינן ב' ראשית כדקאמרינן בי"ת קה"ק. פי' קה"ק הוא אבא ובינה היא בי"ת לקה"ק שהוא אבא וכן בראשית ב' ראשית כמ"ש לעיל. דהאי בי"ת לההוא ראשית גרסינן. ומלה כלילא איהי בחדא. פי' או"א שנכללו בתיבת בראשית כמ"ש. ובהאי בי"ת אתברי עלמא דא פי' ע"י הבינה נברא זעיר שנקרא עולם. ולא אתקיים אלא בימינא. פי' כמ"ש שה' חסדים דאימא דגדלות הם בונים זעיר כי ה' גבורות בונים הנוקבא וה' חסדים בונים זעיר. ובג"כ אמרתי עולם חסד יבנה. פי' עולם שהוא זעיר ע"י ה' חסדים דאימא יבנה. ובניינא קדמאה דעלמא ההוא נהורא דיומא קדמאה הוה ביה לקיימא גרסינן ור"ל כמו פי' אחר שמפרש אמרתי עולם שהוא זעיר ספירה ראשונה שנבנית בו חסד שהוא ראשון לו"ק וכן נמי אחר שנגדל זעיר ונעשה בן י"ס ב' שלישי חסד דזעיר עלו ונעשו חכמה דזעיר ומחכמה הוא התחלת הספירות דזעיר שהכתר אינו מן המנין כמ"ש הרב נמצא שחסד שנעשה חכמה הוא ראשון לספירות זעיר וזהו אמרתי עולם שהוא זעיר חסד יבנה שנעשה חכמה. ולבתר ביומא תניינא בשמאלא. פי' גבורה דזעיר שממנה בינה דזעי' כנוד' ששני שלישי הגבור' נעשו בינה. ובהנהו אתתקן שמים דכתיב שמים תכין אמונתך בהם גרסינן ור"ל שבח"ג דזעיר בכם ניתקן שמים שהוא זעיר כמ"ש בזוהר רישא דמלכא בחסד וגבורה אתתקן דהיינו שעלו שני שלישי חסד ושני שלישי הגבורה ונעשו מהם חו"ב דזעיר ומהמוחין נגמר כל פרצופו נמצא שעל ידם נתקן זעיר וז"ש ובהנהו אתתקן שמים. ד"א שמים באינון חסדים אתתקנו. פי' זה כמ"ש בתחלה שה' חסדם דגדלות דאימא בהם ניתקן זעיר. ורזא דאמונה אתתקנת בהו. פי' מ' שנקרא אמונה נתקנה גם היא ע"י החסדים בסוד והוכן בחסד כסא שאע"פי שבניינה ע"י ה' גבורות התכוננותה ע"י ה' חסדים.
כרתי ברית לבחירי דא הוא רזא דמהימנותא פי' מ' ולפי פי' זה מ"ש נשבעתי לדוד עבדי הוא דהע"ה כפשטי':
דא איהו צדיק גרסינן ור"ל כרתי ברית לבחירי הוא יסוד שממנו בא השפע למ' ובי"ע. נשבעתי לדוד עבדי דא רזא דמהימנותא פי' מ'. קיומא דעלמא דלא יתפרדון לעלמין גרסינן. בר בזמנא דגלותא. פי' שבזמן הגלות ההוא גננא שהוא היסוד לא עאל בגנתיה שהיא מלכות ואינו מזדווג עמה רק ההוא רוחא שהוא שם ב"ן שביסוד דידה ששורשו מהדכורא כמ"ש בפרשת תרומה. ואתערותא סלקא מתתא לעילא. פירוש כשנתעוררו התחתונים לעסוק בתורה כדין קב"ה וכל אינון נשמתין דצדיקייא עמיה כלהו צייתין וחדיין לההוא קלא וכו'. פירוש קב"ה היא רחל שיורדת לבריאה ויש לה נחת רוח בתורת הצדיקים כמ"ש הרב שיעקב ולאה הם מזדווגים בחצות ורחל יש לה נחת רוח בתורת הצדיקים. בגין דמיומא וכול' פירוש מביא ראייה שנפסק זווג זעיר ורחל ולכך אין לה רק נחת רוח ולא זווג. אומי ?קב"ה. פירוש זעיר דלא ייעול בגו ירושלים דלעילא פי' רחל. האי קרא קב"ה אמר ליה. פירוש בינה:
דכד ברא עלמא פירוש מלכות. אלא על סמכין. פירוש ז"ק דזעיר ואינון סמכין לא אתיידע על מה קיימין וכו'. פירוש שזעיר נבנה מאו"א שנקראים רזא עמיקא וגם נבנה מאריך שהוא סתימא דכל סתימין כמ"ש הרב בכ"מ. ועלמא אתברי. פי' עו"הז. אבנא חדא פי' הארה מהמ' שנקראת אבן. וזריק לה לגו תהומא תהומא היא בריאה והמ' היא יורדת ומשפעת בבריאה. ובהאי נהורא פירוש מ'. קיימא קה"ק פי' בינה שהארתה בתוך המ'. והאבן הזאת אשר שמתי מצבה וכי האי שוי ליה יעקב והא האי אבן אתברי בקדמיתא כד ברא קב"ה עלמא אלא שוי קיומא עילא ותתא גרסינן. ור"ל שיעקב תקן מדת המ' והמשיך הארתה לעוה"ז. דשוי מדורא דלעילא הכא. פי' המשיך הארת הבינה למלכות וזהו בית אלהים בית של הבינה הנקרא' אלהים. על מה אתקריאת שתייה חד דמינה אשתיל עלמא וחד שתיה ש"ת י"ה דשוי קב"ה לה לאתברכ' מנה עלמא בגין דעלמא מנה מתברכא גרסינן והיינו בי"ע ועוה"ז שמתברכים מהמ': הני כרובים פי' כרובים שבעו"הז והם רומזים למט"ט וסנדל. וכדין שראן לנגנא אינון מלאכים פי'. אחר שהכרובים אמרו שירה אז גם מלאכי השרת שראן לנגנא וז"ש בגין דסליק יקריה דקב"ה מתתא לעילא שהכרובי' שהם בעוה"ז קודמים למלאכי השרת. וכדין איהו שירותא לאינון מלאכי עילאי לזמרא גרסינן ופי' כמ"ש בפ' ויקהל שהמלאכים במשמרה ראשונה אומרים לה' הארץ ומלואה ואינם אומרים הנה ברכו את ה' שאומרים הכרובים:
ואשתמע קל ניגונא דילהון גרסינן וכדין איהו שירותא לאינון דקיימי בהאי משמרה תניינא לנגנא גרסינן:
ור"ל שמ"ה גם הם אומרים שירה כמ"ש בפ' ויקהל ובשירותא דארבע שעתי אמצעיין פתחי ואמרי על נהרות בבל כדין אינון מלאכין דקיימי במשמרה תליתאה כולהו אמרי שירתא פירוש מזמור הנה ברכו את ה' וכמ"ש בפ' ויקהל נמצא שיש חילוק בין שירה שאומרים הכרובים ובין שירה שאומרים מלאכי השרת. הכי גרסינן דהא אינון. כוכבי נהורא דממנן על שירתא וכו' וכדין נטלי שירתא אבתרייהו ישראל לתתא וסלקא יקריה דקב"ה מתתא ומלעילא ישראל לתתא וכו' ובליליא קב"ה אתי לאשתעשעא עם צדיקייא בגנתא דעדן. פי' הוא זווג יעקב ולאה והנשמות עולים בה בסוד מ"ן. א"נ קב"ה היא נחל שיורדת לבריא' שנקרא ג"ע העליון להשתעשע בתורת הצדיקים. בגין דקב"ה וכל אינון צדיקייא וכו'. פירוש רחל שיורדת לבריאה ומקשבת לתורת הצדיקים ויש לה נחת רוח:
ה"ג ואלין אינון סדרין דאבן טבא בשלמותא דאבן יקרא בגין דאית אבן אחרא וכו' ועל רזא דא כתיב לוחות האבן דאינון לוחות דאתגזרו מהכא:
יובן במ"ש הרב באוצ"ח ובס' הליקוטים כי תחלה רצה הקב"ה ליתן הלוחות לישראל מחג"ת דנוקבא ומפרקים אמצעיים דנ"ה דזעיר לפי שפרקים אמצעיים דנ"ה דזעיר הם בחג"ת דנוקבא וז"ס בעלותי ההרה לקחת לוחות האבנים לוחות הברית: לוחות האבנים מצד חג"ת דנוקבא: לוחות הברית מצד פרקים אמצעיים דנ"ה דזעיר: ואחר שעשו העגל ניתנו לו שתי הלוחות מצד נ"ה דידה מצד יסוד דידיה שהוא כנגד נ"ה דידה עכ"ל וז"ש הזוהר דאינון לוחות אתגזרו מהכא דהיינו מצד נ"ה שבה:
משם רועה אבן ישראל פי' משם מהיסוד רועה אבן ישראל ונקרא המ' אבן כי שם ב"ן שבה ע"ה גי' אב"ן:
אבנין יקרין עילאין פי' י"ב בקר:
ה"ג כמה דאית י"ב שבטים לתתא הכי נמי לעילא תריסר שבטין ואינון י"ב אבנין יקירין הם י"ב בקר:
ה"ג ששם עלו שבטים שבטי יה עדות לישראל דא ישראל רזא דלעילא ור"ל ששם עלו שבטים הם י"ב שבטים של מטה שעלו נשמותם בסוד מ"ן. שבטי יה הם י"ב בקר שתקת המ' שנקרא' י"ה כמ"ש בזוהר פ' במדבר וכתב שם הרח"ו ז"ל בהגהותיו שהמ' נקרא' י"ה עדות לישראל שנם בזעיר יש י"ב גבולי אלכסון. י"ב שעי ביממא. פי' כנגד י"ב היכלות שבזעיר ששה מהיכל הרצון ולמטה וששה היכלות כלולים בהיכל הרצון כנודע. י"ב שעי בליליא. פי' י"ב היכלות שבמ'. וז"ש ביומא לעילא בליליא לתתא:
ה"ג וכמה ממנן תריסין קיימי תקותייהו:
ה"ג קיימין תרין סדרין מסטרא דא ותרין סדרין מסטרא תניינא ורוחא עילאה נפק ביניהו ופי' הם ארגמ"ן שתחת המ' כל א' נקרא סדראושני סדרים קיימין מסטרא דא ושני סדרים האחרים מסטרא תניינא ורופא עילאה שהוא זעיר נפק ביניהו להאיר להם. וכדין כל אינון אילנין דבגנתא דעדן. פי' הם הספי' דלאה שנקראת ג"ע כנודע. וקב"ה עאל בגנתא דעדן. פי' זווג יעקב ולאה. מלפני ה' כי בא לשפוט את הארץ. פי' שנתחבר משפט שהוא זעיר עם ארץ שהיא מ': כמה דכתיב ושפט בצדק. פי' משפט נתחבר עם צדק בגין דמשפט עאל בינייהו מכאן ראיה דרוחא עילאה הוא זעיר כמ"ש כאן: דמשפט שהוא זעיר עאל ביניהו:
ואתמליא מניה ג"ע פי' לאה. ורוחא דצפון אתער פי' ה' גבורות דאימא שמתעוררים בחצות. וחדוה אשתכח. פי' הוא זווג יעקב ולאה שסוד הזווג נקרא חדוה. ה"ג והוה נטיל כל חד וחד כפום עובדוי דעבד בהאי עלמא אית מאינון דמתכספי מההוא נהירו וכו':
ופתחן סתימין פי' שערי ציון וירושלים של מעלה שהם יסוד ומ' דידה שהם סתומים שלא יינקו מהם הקליפות. ה"ג סטרא דצפון נחית מעילא לתתא:
ה"ג וכד אתי צפרא כדין דרום וצפון אחידו בה:
סלקין לה בצלותהון ובעותהון לעילא ז"ל הרב בסה"כ כבר נתבאר לך לאה אחר חצות נגדלת בכל אורך זעיר כולו והוא ע"י הט' ספירות שלוקחת מרחל כי הנקודה העשירית של רחל שהוא שורש עצמות רחל זו אינה יכולה להתערב בלאה אמנם הט' ספירות הבאים ע"י תוספת אל רחל אלו יכולים להתערב בפרצוף לאה ועי"כ נגדלת לאה בכל אורך זעיר והנקודה העשירית של רחל שהוא כתר שלה יורדת למטה בחצות לילה אל הבריאה בהיכל ק"ק ושם היא עומדת עד הבקר וע"י עסק התורה שעוסקי' ישראל בעו"הז אחר חצות הם מעלים אותה מעט מעט עד שבאור הבוקר היא נגמרת לעלות באצילות ונקשרת בזרוע שמאלי דזעיר. והט' ספירות שלה שלקחה לאה בהלוואה אזי באור הבוקר חוזרת לאה למקומה באחור ומתמעטת עד שיעורה ואז הט"ס שלקח' מרחל יורדות לבריאה ואח"כ ע"י התפל' אנו מעלים אותם ומתחברים עם כתר שלה ואז נתקן פרצוף רחל עכ"ל הרב ז"ל.
ובזה יובן מ"ש הזוהר אתאן ישראל לתתא סלקין לה בצלותהון ובעותהון לעילא: פי' היינו לט"ס דרחל שירדו לבריאה וע"י תפלותינו אנו מעלים אותם להתחבר עם כתר שלה ואז נתקן פרצופה. עד דסלקא ואתגניזת בינייהו. פי' בין ח"ג שרחל היא בין תרין דרועין וזווג זה דשחרית הוא זווג יעקב ורחל. ורחל מהחזה ולמטה בין ח"ג:
ונטלא ברכאן מרישא דכל רישין יובן במ"ש הרב כי בק"ש של יוצר אנו מושכים הטיפה של המוחין מחצונייות עתיק שנקרא רישא דכל רישין ומקבלה זעיר ונותנה למ' וז"ש ונטלא וכו' ואתברכא מההוא טלא דאתמשכא מלעילא ה"ס הטל הנמשך ממוחא סתימאה דאריך הנקרא טלא דבדולחא דרך השערות דאריך לרישא דזעיר ומתמן לחקל תפוחין קדישין שהיא המ' כמ"ש בא"ר. כי טל אורות טלך מאינון נהורין וכו'. פי' אורות הם תרי שהם אריך וזעיר כמ"ש לעיל שהטל נמשך מאריך לזעיר ומזעיר למ' וז"ש מאינון נהורין עילאין דנהרין שהם אריך וזעיר כע"ש באידרא רבא. ה"ג כדכורא דאזמין ברכאן לנוקבא:
ועוז מלך דא קב"ה משפט אהב דא קב"ה גרסינן ופי' ועוז מלך דא קב"ה היא מ'. משפט אהב דא קב"ה הוא זעיר: תוקפא דאתתקף קב"ה פי' מ' אלא במשפנו פי' זעיר: דהא במשפט אתקיים ארעא. פי' שבכח הארת זעיר שנקרא משפט שבתוך המ' הוא מקיים ארעא שהם בי"ע. וז"ש כד"א מלך במשפט יעמיד ארץ. מביא ראייה לכל הנז' מלך שהיא מלכות בכח משפט שהוא זעיר יעמיד ארץ שהם בי"ע: א"נ י"ל דהא במשפט אתקיים ארעא ר"ל ע"י זעיר מתקיימת המ' הנקרא ארעא. ומ"ש כד"א מלך במשפט וכו' ר"ל מלך שהיא הבינה ע"י המשפט שהוא זעיר יעמיד ארץ שהיא מ'. א"נ יש לפרש מ"ש כד"א מלך וכו' מלך היא מ' ע"י משפט יעמיד ארץ שהם בי"ע ולפ"ז ארץ דקרא היא בי"ע ומ"ש הזוהר אתקיים ארעא היא המ'. ופי' ראשון נראה עיקר כדמוכח ממ"ש הזוהר דף רל"ז בפ' מלך במשפט וכו':
ה"ג בגין דמתמן אתזנת וכל ברכאן דנטלא מתמן נטלא:
רזא דתרין כרובים פי' הם מטטר"ון וסנדלפ"ון. ה"ג גלי גנותיה וצבי לגנאה ליה. ה"ג והכא סתים מלה דאמר הללו יה ולא אמר מאן אמרו. והרמ"ז כתב וז"ל שני הערות הן בפסוק אחת דקאמר הללויה ולא פירש מי הם שיהללוהו. שנית שאח"כ אמר הללו עבדי ה' דקשה משמע שהללויה לא קאי אעבדי ה' הצדיקים. וא"כ ק' דאם לא להם אמר שיהללויה למי אמרו באופן ששני קושיו' הן א' מהבנת המלה עצמה והשני ממ"ש אח"כ הללו עבדי ה' משמע דקמא לאו להו קאמר ולזה אמר הללויה למאן אמרו עכ"ל הרמ"ז אתר דלא סתים פי' מ'. בההוא עילאה וכו' פי או"א קדמאה סתים דלא גלייא. פירוש או"א שהם י"ה דהללויה תניינא סתים וגלייא. פי' מ': ה"ג ובגין דאוהו באתגלייא אמר אינון דקא משבחי. דאיהו יו"ד תתאה. פי' מ'. מטמירא דכל טמירין. פי' או"א. עד דרגא תתאה. פי' מ'. בכל אינון עובדין דלעילא. פי' אור ורקיע ומאורות. ה"ג בגין דרזא דא דאיהו אמשכותא מרזא עילאה סתימא דכל סתימין. ור"ל הארה שהמשכנו מאו"א שנקר' י"ה לא אתקיים אלא במלין עילאי דלעילא שהם אור ורקיע ומאורות.
ה"ג הכא אתרמיז ברא בוכרא בני בכורי ישראל קצי דא קץ הימין דאיהו מתקשר ביה בדוד. פי' מ' שנק' קץ מפני שהיא סוף האצילות מפני שיש בה י"ט ספירות כמ"ש לעיל. ומדת ימי מה היא דא הוא דאתמני וכו'. פי' מ' והיא קץ הנז' ברישא דקרא ושואל דוד הודיעני ה' ענין המ' וסדר תיקונה והארותיה. א"נ י"ל מ"ש ומדת ימי היא לאה שנקראת מדת לפי שלוקחת ד' אלפי"ן מלאים גי' מד"ת. ודוד הוא מרחל ולאה ושואל על לאה למה יש בה שינוי מרחל הנקרא קץ שאין בכתר לאה רק ד' אלפי"ן פשוטים כל א' כלולה מארבעתם הם י"ו אורות כמנין הי"א וז"ש ומדת ימי שהיא לאה למה היא למה אין בכתרה רק כמנין הי"א ובאוצ"ח האריך בענין זה ע"ש. וע' שנין נהרין לה וכו'. פי' הם הארת ז"ק שמאירים למ' א"נ י"ל שני חסדים ושני שלישים המגולים שמאירים למ' הם ע' שנה. א"נ יובן במ"ש הרב כי ה' גבורות הם בה' קצוות דזעיר וכללותם ביסוד וכללות כללותם במ' הם ע' שנה שנותן זעיר למ' שעל ידו נותנם למ' וזהו ע' שנה שנתן אדם שהוא זעיר לדוד שהיא המ' כמ"ש הרב בכמה דוכתי שע' שנה שנתן אד"הר לדוד הם הגבורות שנתן לה לבניינה:
ה"ג וע"ד בעא דוד לקב"ה למנדע רזא דא על מה לית לה חיין לסיהרא מגרמה:
דעלמא סתימא בינה:
ואנא על מה אנא חדל פי' שיעור הכתוב הודיעני ה' קצי שהיא מ' למה לית לה מגרמא כלום ומ"ש ומדת ימי מה היא ר"ל בינה שהיא מדת ימי כי ו"ק נקראים ימים שמשם יונקת המ' ונותנת להם הבינה שפע והארה: ולמה אני חדל אדעה למה חדל אני:
כל ברכאן פי' מוח חכמה. וכל חידו מוח בינה: וכל טיבו מוח דעת: אית לה בכולהו שיור: פי' שהמלכות מנחת רשימו בכל ספירה וספירה והשרש שלה בכל ספירה וספירה כמ"ש הזוהר במקום אחר איהו שלימו דכל הפי' וספי' וז"ש אית לה בכולהו שיור ומ"ש ומכולהו אתמנייא: פ' מלבד שמשלמת כל ספי' וספי': גם מתברכת מכולם.
ה"ג אשר דא פתחא עילאה דצדק שהוא היסוד שנק' אשר והוא פתח המשפיע למ' הנקראת צדק וז"ש כד אתברכא וכו' שר"ל כד אתברכא האי צדק לארקא ברכאן בעלמא שהם בי"ע. כל ברכאן וכל חידו וכל טיבו. פי' חב"ד. ה"ג דלא אשתאר בארעא ושדי ליה לבר לקביל דא חד ממנא בתחומא. ור"ל נגד ארץ דראובן יש ממונה א' למעלה על תחומו. ומ"ש מסטרא דמשכנא דלעילא פי' שהוא תחת המ'. תחות ידא דמיכאל. פי' לפי שראובן בחסד לכך הממונה על תחומו הוא תחת יד מיכאל. ואמרי לה תחות ידא דגבריאל. פי' לפי שיהודה שהוא בגבורה סמוך לראובן וזה כלול בזה לכך ממונה של ראובן הוא תחת יד גבריאל וז"ש ומיכאל הוא רישא בכל אתר מסטרא דחסד וגבריאל מסטרא דגבורה דהיינו מיכאל שבחסד כנגדו הוא ראובן. וגבריאל שבגבורה כנגדו הוא יהודה ומ"ש ויהודה עוד רד עם אל. פי' יהודה עם המ' שנק' אל בסוד ואל זועם בכל יום וז"ש סטר גבורה שהיא מ' בי דינא איקרי וסמיך ליה ראובן פי' שיהודה סמוך לראובן והכוונה דכיון שיהודה וראובן סמוכים זה לזה א"כ זה כלול בזה לכך הממונה של ראובן הוא תחת יד גבריאל כי כיון שכלולים זה בזה אין קפידא:
א"ר יצחק שמעון לא אתחזי להאי פי' לא אתחזי לברכה כלל אפילו ע"י משה משגיחין דא לקביל דא וכו'. פי' אריה בימין המרכבה ושור בשמאלה ומסתכלים זה בזה דכתיב ופני אריה אל הימין וכו'. אלא טפל ליה משה ביהודה. פי' רבי יהודה בא לחלוק על רבי יצחק דלעיל דס"ל דשמעון לא אתחזי להאי ור"י אמר שגם שמעון נתברך ע"י מרע"ה ה"ג שמעון ולוי אביהון סליק לון למשה מה אבוהון סליק לון למשה אוף אנן נסלק לון לבוצינא קדיש' עילאה שאלו לי' לר"ש אמר כמה חביבין מלין ור"ל שרבי יהודה אמר שיעקב לא ברך שמעון ולוי אלא סליק לון למשה ועדין ק' להו למה לא ברכם יעקב בעצמו ולכך שאלו לרש"בי ותירץ להו בגין דהוו דינא קשייא לא רצה להטריח השכינה לברכם:
ה"ג ואשתלים בנשוי ואשתלימנא בהו גרסינן ה"ג כך יעקב אמר חולקין דנשין ובנין. אלא לתתא משה לעילא בגין כך סליק לון למאריה דביתא. יובן במ"ש הרב בס' ק"י וז"ל דע כי שני דעות הם בזעיר דעת עליון המכריע בין חו"ב שלו ודעת תחתון המכריע בין תרין עטרין שהם מתרין כתפין דאריך ודעת תחתון מתפשט בגוף זעיר בסוד ולו נתכנו עלילות ולו בו'. ודעת העליון אינו מתפשט בגוף זעיר ולכך לא נתכנו באל"ף. ומרע"ה השיג דעת עליון והיה ממשיכו למ' ויעקב אע"ה השיג דעת תחתון לבד והיה ממשיכו למ' אבל לא השיג דעת עליון עכ"ל וז"ש אלא לתתא. פי' שלא היה ממשיך למ' רק דעת תחתון אבל משה לעילא שהיה ממשיך לה דעת עליון ולכך נקרא מאריה דביתא. א"נ יובן במ"ש בסה"כ בדרוש נפילות אפים כי יעקב זווג גופא בגופא דז"ון ומשה רוחא ברוחא דזו"ן שהוא זווג דנשיקין וגופא בגופא דא"וא:
ורע"ק בשעת מותתו זווג רוחא ברוחא דא"וא עכ"ל ובזה יובן למה אמר כאן משה לעילא כיון שזווג רוחא ברוחא דזו"ן וגופא בגופא דא"וא אבל יעקב שלא זווג רק גופא בגופא דז"ון לכך אמר בו לתת"א. ה"ג רזא עילאה דאורייתא לא יהביה קב"ה אלא לאינון דחלי חטאה ואתגלי לון רזא עילאה דאוריית' ור"ל סודות התורה שהה ביסוד דזעיר הנק' סוד ה' ליריאיו מאי נפשי דא נפש דעאלת ואתאחדת בברית עילאה. פי' מ' הנקראת נפש והיא קשורה ביסוד דזעיר הנק' ברית עילאה:
וע"ד לא בריך לון אבוהון פי' רבי אבא נתן טעם אחר למה לא ברכם יעקב לפי שפגמו היסוד באנשי שכם וכו': ה"ג מהני קראי משמע דלא אתאחיד דא בדא ופי' שהם מפוזרים בישראל כמ"ש אחלקם ביעקב וכו' ואצטריך הכי פי' כצ"ל לפי שהם דינא קשייא לכך צריכים פיזור. ה"ג ואסגיאו מהדרי על פתחייהו דבני נשא הא לקביל הא והוא כמ"ש לעיל לפי שהם דינים לכך צריכים פיזור. סיהרא לעילא וכו' הרמ"ז כתב וז"ל סיהרא לעילא בסוד עטרותיהם בראשיהם וגם שבעולם הנקודים קדמה בחינת מי לת"ת. ועוד דאפילו בזמן הזה אין השמש מאיר לאו"ה שהם אחוזים בכו"מ כי אם בעשייה והיא מדרגה תחתונה והיא תחת מ' קדישתא וישראל אחוזים בזו"ן דאצילות. עכ"ל הרמ"ז:
אחידי בסיהרא פי' במ'. בשמשא עילאה פי' זעיר. ה"ג ואתאחדו באתר דנהיר לשמשא עילאה:
ופי' בינה שהיא בתוך זעיר שנ"הי דאימא בתוך זעיר וכשישראל אוחזים בזעיר ממילא אוחזים גם בבינה שהיא בתוכו:
יה"ו דא רשימא דשמא עילאה פי' כי עיקר שם הוי"ה בזעיר וכשבאים יהו' למ' שהיא יהודה אז שם הם רשימו בעלמא וז"ש דא רשימא דשמא עילאה ה"ג ובמה אשתלים בד' והיינו ה' בתראה ור"ל במה נשלם שם הו"יה בד' שהיא מ' שנקראת דלה וענייה וכשנגדלת נקראת ה' וז"ש שמא קדישא שלים באתווי שהוא שם הוי"ה וקשר דאחיד לון היא המ'. ודאי יהודה עוד רד עם אל פי' עם המ' שנק' אל בסוד ואל זועם דא כנס' ישראל פי' מלכות. דא דכר ודא נוקבא פירוש זו"ן:
ה"ג היינו בת שבע בת קול דאיהו קול גדול ור"ל כבוד' שהיא מ' היא בת מלך שהיא הבינה וכן נקר' בת שבע בת הבינה הנקראת שבע. וכן בת קול בת הבינה הנק' קול גדול. בגין דאית מלך דלאו איהו לגו כוותיה. פי' זעיר שנק' גם הוא מלך כמ"ש צאנה וראנה וכו'
ואתאחדת בגבורתא עילאה: פי' שבניינה מהגבורות
והאי אוף הכי נמי מלך איקרי: פי' בי"ע
כד"א מלך במשפט יעמיד ארץ: פי' מלך שהיא מ' בכח הארת משפט שהוא זעיר שבתוכה יעמיד ארץ שהם בי"ע ה"ג פתח רבי יצחק ואמר ויגרש את האדם וכו' את האדם דייקא פי' האדם גירש את שהיא המ'. ה"ג ולאתתרכא בבנוי לעלמין. ה"ג וישכן מקדם לג"ע את הכרובים האי לתתא וכמה דכרובים לעילא אית כרובים לתתא והאי אילנא אשרי עלייהו. ור"ל כרובים דלעילא הם נ"ה וכרובים דלתתא הם מט"ט וסנדל שתחת המ'. ה"ג ד"א המתהפכת דא להט אינון טפסי דשלהובא דמלכותא דקאמרן ור"ל המתהפכת לא קאי על החרב. כפי' ראשון אלא קאי על הלהט. ה"ג וכל דא לשמור את דרך עץ החיים:
ופי' דרך הוא יסוד דנוקבא עץ החיים הוא זעיר וכוונת הכתוב לשמור את היסוד דנוקבא שמתחבר עם עץ החיים שלא יינקו ממנו החיצונים ח"ו וז"ש הנותן בים דרך ים שהוא המ' יש בה דרך שהוא היסוד. והאר"י ז"ל כתב בכוונת תענית ב' ימים הסמוכים לר"ח אלול יכוין בפסוק הנותן בי"ם שהיא מלכות. דר"ך היא הארות שם ס"ג וקס"א שהם גי' דר"ך הבאים מבינה למלכות ע"י יסוד זעיר:
עוד כתב דרך גי' ב' פעמים יב"ק וכו' ע"ש בס' חמדת ימים דף קס"ה:
ה"ג רלז ע"ב בגין דמלכותא דירושלים ממלכותא קדישא הוה:
בקדמיתא נער: פי' כשהמ' בסוד הקטנות אז נקראת נע"ר גי' ש"ך לרמוז על ש"ך דינים שבה: ולבתר איש פי' בגדלותה נק' איש. ה"ג ומההוא טרף אסתלקת שכינתא. ור"ל שאין יניקה לס"א מהמ' ח"ו: ה"ג כאריה דאיהו תקיפא. ה"ג באתר אחרא שלה בלא יו"ד. ה"ג דשכינתא תקום בשמא דא ואיהו רזא דמ' כדקאמרינן ור"ל שהשכינה בכח שם י"ה שהם א"וא תקום מהגלות והם מתקנים המלכות. ומה שהזכיר הכתוב מי שהיא הבינה ולא הזכיר אבא לפי שאבא טמיר בגו אימא. ה"ג בידא דדומה דאתמסר ממנא על גהינם: הה"ד ישמור את נפשך: טעם פתיחה זו על פ' אוסרי לגפן לומר כשם שהצדיקים הקב"ה שומרם מלרדת לגיהנם כן אוסרי לגפן עירה ע"י המלכות שנק' גפן מכננע הקב"ה לקליפה הנק' עי"ר שלא יזיקו לישראל כשעושים רצונו של מקום: