מקיזפא דמלכותא דלעילא מתעטרין והיא אתקשרת בהו גרסינן ופירוש שכל הקליפות יניקתם וחיותם היא מהמ' והמלכות מתקשרת בתוך ישראל ומביא ראיה מהפסוק ה' אלהיו עמו שהוא זעיר ותרועת מלך בו היא המלכות:
א"ר יצחק יאות הוא ליעקב וכו' מקשה על מ"ש לעיל שיעקב משתבח ואמר לעשו ויהי לי שור וחמור דהיינו שלמד הכשפים ואין זה אות לצדיק.
א"ר יוסי אע"ג דקאמר ר' יהודה שלמד יעקב הכשפים וקאי בשיטת ר' אבא ולעיל אר"ש כל מילוי דר' יהודה שפיר שכל דבריו אמתיים והנה ר"ש מסכים עליהם עכ"ז אנא מסייע לך לר' יצחק דלא יאות לצדיק לומר דאתסתאב בחרשין דלבן:
דהא כתיב אנכי עשו בכורך פי' מביא ראיה מדפסקא טעמא באנכי ש"מ שאין מכנין על הצדיק שום דבר של טומאה ח"ו.
בגין דאיהו יתיב בתרין משכנין עילאין שזעיר שהוא יעקב הוא בין ב' הה"ין מקבל מן ה' ראשונה ונותן לה' אחרונה. ואסתים להאי גיסא ולהאי גיסא שמכריע בין חסד וגבורה. ואיהו לא אמר וכו'. פי' שאין כוונת יעקב שנטמא ח"ו באותם הכשפים אלא למד אותה כדי להכניע זדים כמו שמצוה על הסנהדרין ללמוד הכשפים להבין ולהורות ולהכניע זדים. אבל מה דקאמר רבי יהודה וכו'. פי' ר' אבא קאמר לר' יצחק ולר' יוסי הקושיא שהקשיתים יאות הוא ליעקב וכו' כבר היא מתורצת דאיהו לא אמר דאסתאב בחרשוי. אבל תימה עליכם למה הזכרתם ר' יהודה בקושיתכם שר' יהודה לא הזכיר לימוד הכשפים כלל רק שהצילו הקב"ה מלבן המפורסם ברעות ולא שייכא קושיתכם כי אם עלי שאמרתי שיעקב למד כשפים:
וכולא הוה פי' אלו ואלו דברי אמת בין מה שפירשתי אני בפ' ויהי לו שור וחמור בין מ"ש ר' יוסי דה"ק א"ל לא תשוי לבך לההיא ברכתא דאבא וכו' שלא נתקיים בי רוב דגן ותירוש אלא שור וחמור רעי עאנא:
ועביד מנייהו עטרה לחי העולמים פירוש שהתפלה עולה בסוד מ"ן למ' ואז מזדווגים זו"ן ומושכין המוחין מא"וא ונמשכת הטיפה עד יסוד דזעיר וז"ש עטרה לחי העולמים שהוא היסוד וז"ש לקמן אתעבידת עטרה ומוחא על רישא דצדיק חי העולמים שהטיפה של המוחין היא בעטרת יסוד דזעיר בסוד ברכות לראש צדיק כמ"ש בזוהר פרשת ויצא:
מ"ט בגין דלא פלח לאבוי פי' נקט ג' מילי שעל ידם פחד יעקב מעשו כדי לסתור ג' קושיות שהקשה דאדם קדמאה יהב ליה שבעים שנין פי' אדם רומז לזעיר ונתן הארה לדוד משבעה תחתונות א"נ נודע ששלשה חסדים פחות שליש הם מגולים והם גי' ע' ב' חסדים דנ"ה הם ב' הוי"ות וב' שלישים הם ח"י הרי ע' ומשם נגדלת המלכות כמ"ש לעיל באורך. וז"ל הרב זלה"ה הנה טפחות נתת ימי ב' טפחות ב' ידים ה' אצבעות בכל יד ה' גבורות בלאה וחמשה גבורות ברחל וחלדי שהיא רחל כי חלד גי' מ"ב והמ"ב הוא בז' קצוות דזעיר כנודע והם מקום רחל לכך נק' רחל חלד כאין נגדך דלית לה מגרמה כלום. אך הב"ל כל. הם ל"ז שנים כמנין הב"ל שנתן יוסף שהוא היסוד שנק' כ"ל לדוד. ובזה דוד נצב מאדם סלה. אדם נתן לה תחלה ע' שנה לבנינה והאבות נתנו לה לצורך הזווג והם ה"ג המתפשטים בז' קצוות דזעיר עכ"ל הרב ובזה יתורץ אחר שנתן אדם ע' שנה למה חזרו האבות ליתן שנית:
בגין דדוד מלכא מסטריה וכו' פי' דוד למה אין לו חיים לפי שהוא מחושך וא"כ יצחק שהוא חושך אין לו מה ליתן.
בגין דאיהו חושך וכו' ולית ליה חיים אין להקשות דא"כ גם יצחק שהוא חושך מהיכן היו לו חיים. די"ל שאני המ' דלית לה מגרמה כלום אלא מה דיהבו לה מלעילא ולכך כיון שהיא חושך לית לה חיים אלא מה דיהבו לה. אבל יצחק כליל בחסד שכן חסד כלול בגבורה וגבורה כלולה בחסד ומצד כללות החסד שיש בו יש לו חים: ואי תימא יוסף אמאי. למה נתן לו יותר מכולם
אמאי לשני מחנות בגין דאמר אם יבא עשו פירוש שלא נאמר שבשעה שחלק אותם לא נתכוון לזה אלא שהתורה מספרת שאחר שחלק אותם אמר יעקב אפלו יבוא עשו אל המחנה האחת והכהו. אני אלחם עמו ויהיה המחנה הנשאר לפלטה. וכפי זה טעם למה חלק אותם מעיקרא לא נזכר בכתוב. לכך מפרש שהוא נותן טעם למה חלקם מעיקרא לפי שאמר אם יבוא וכו'. ודומה לזה פי' בזוהר ויצא בדף קנ"ג על פסוק והנה רחל בתו באה וכו' ע"ש:
בגין דשכינתא עמהון וכו' זהו טעם שידע יעקב שיהיה המחנה הנשאר לפליטה שהשכינה עם לאה ורחל ובאהליהם
דא היא צלותא דבעי מסכנא קמי קב"ה גרסי':
כתיב הכי תפלה לעני וכתיב התם תפלה למשה פי' כמו דבר אחר על דרך הסוד שפי' תפלה לעני תפלה נדבקת עם העני לפי שאין לו כלום וז"ש לקמן ות"ח תפלה לעני דא תפלה של יד דעני אתדבק במסכינותיה.
ודא תפלה של ראש ופי' תפלה למשה תפלה שהוא זעיר דבוק עם משה
דתלייא בלבא דלא וכו': פירוש מדקאמר אשר לא יספר מרוב ש"מ שאין לו מספר בפה אלא בלב ורומז לזעיר:
א"נ מ"ש ושמתי את זרעך כחול הים ונודע כי חול הים היא המ' ש"מ שזעיר אומר ושמתי את זרעך והיינו מלה דתלייא בלבא: א"נ דייק ושמתי את זרעך והזרע הוא ביסוד שמע מינה שהוא בדרגא פנימאה:
ה"ג כדאמר ר' יוסי לא תאונה אליך רעה דא לילית שהכל פירוש אחד ומביא ראייה מר' יוסי:
חויא בישא פי' לילית נוקבא דס"א ור"ל לא תאונה אליך אתה שהוא זכר רעה שהיא נוקבא דס"א כדי להתעבר ממך ע"י קרי: ונגע דא וכו' פירוש הוא ס"מ לא יקרב באהלך שהיא אשתך לטמא אותה ח"ו כמ"ש האר"י ז"ל על פסוק זה: דהא לית לך מאן דנאים בליליא בערסיה וכו' כתב הרח"ו ז"ל מלשון זה מדוקדק שאין רוח הטומאה שורה על האדם עד שתהיה שינה ולילה כמ"ש בלילא בערסיה ולפ"ז אם היה ניעור בלילה או ישן ביום אין צריך נטילה היפך הש"ע שכתב דבעי נטילה בלא ברכה מספק: בזמנין ידיען היינו בלילה שאין יוצא ואין בא אפילו בשווקים וברחובות משיך עליה רוח מסאבא וז"ש אפי' במתא. באתרין ידיען פי' או באתרין ידיען דהיינו אפי' ילך ביום במדברות וחרבות שממה משיך עליה רוח מסאבא בכל זמנא אפי' ביום א"נ בגין לאמשכא עליה רוח מסאבא הוא דווקא בזמנין ידיען ובאתרין ידיען בלילה ובמקום שמם אבל באחד מהם הגם שיש לו היזק עכ"ז לא משיך רוח מסאבא: וכדי שלא יוזק ישמר מחורבה אפילו ביום ומרחוב העיר בלילה יחידי.
מן אבק מלשון אבק
אבק טפל לעפר פירש אבק היא נוקבא דס"מ עפר מ' דאצילות ואיהו כללא דלעילא ותתא גרסינן ופירוש שהמ' מקבלת שפע מזעיר ומשפעת אותו לתחתונים. מאי מקים מעפר דל פי' כיון שעפר היא מ' מאי מקים מעפר דל הלא כל הנבראי' היא מהמ' כמו שחר איהו וכו'. פי' המ' תהיה תחלה הארתה כמו זווג של קדרותא דצפרא שהוא זווג יעקב ולאה שהוא גרוע מזווג יעקב ורחל שהוא בשחרית כנודע וגרוע ג"כ מזווג ישראל ולאה שהוא בעת מנחה:
ולבתר יפה כלבנה פי' אח"כ יש לה הארה כמו זווג יעקב ורחל שאז רחל מקבלת הארה גדולה וז"ש בגין דסיהרא נהורא דילה נהיר יתיר משחר. ולבתר ברה כחמה פי' אח"כ תהיה לה הארה כהארת זעיר שהוא דכורא ולבתר איומה וכו' פירוש אח"כ תהיה לה הארה כהארת אימא:
לא כתיב כי בא אלא וכו' פירוש דריש השחר לשון שחרות ולכך לא כתיב כי בא דאז כשבא השחרות אדרבה מתחזיק ס"מלכך כתוב כי עלה השחר ר"ל כשנסתלק השחרות והאיר היום אזי נחלש ס"מ ונתגבר יעקב. דאיהו חד מאינון שס"ה מלאכים גרסינן. לאסגאה ט"ב גם תיבת א"ת נוטריקין תשעה אב. והרמ"ז כתב וז"ל דאפי' בהנאה בהנאה. זוהי דעת רשב"י בפ"ק דפסחי' והרבה פסיק כמותו כמ"ש בטור וב"י י"ד סי' ס"ה.
דאיהו מנשא לבני נשא נודע שגיד זה משקץ הנפש לכן אין בו לחלוחית
יצה"ר רביע אולי הוא מפני שהוא סמוך לברית וכמ"ש הציוני ע"ש שכתב כל הנזכר כאן בלשון קצר והוסיף שעונש אוכל גיד הנשה להתגלגל בקדשה הנקרא זונה נשכחה:
וכיון דאתדבק וכו' שחשב שאחר שיש לו רשות להתקרב ולהדבק בו יוכל להתגבר עשו שהרי מלאכי שמירתו באותה שעה נתרחקו ממנו והכל בחפץ ה' להודיע גבורת צדקתו ובפרט שהיה ליל יום ד' שבו חסרה הלבנה ועיין בילקוט חדש ערך יעקב ואפ"ה לא אשכח אתר וכל שייפי איברי הגוף עליון כולם היו לעזר יעקב אפילו השמאלים כולהו הוו תק פין שכבר היה קרוב לגדלות והראיה שקראו ישראל. דאיהי זיניה ואתריה לפי הנזכר לקמן בו יש אחיזה לס"מ וידוע שדווקא הוד של רחל נפגם כמ"ש בגליון וכל בחי' השוקים היא לבר מגופא ובפרט השמאלית ושל הנקבה:
ודע כי גיד הנשה יש לו עשרה ענפים ואמר הציוני שהם עשר כחות הטומאה ויש להוסיף כי עם הגיד עצמו הם י"א קליפות גי' יו"ד אל"ף סמא"ל:
ולפי יונתן ב"ע המלאך הוכיחו על ששכח לתת המעשר ובזה יצדק דינו שנצטער בגיד הנשה המשכיח מן המצות וז"ש שהוא מינו כי הוא כח יצה"ר המשכיח האדם מעשות טוב גם אין בו לחלוחית דומה ממש לקליפה ובו יש אחיזה לחיצונים והיינו זיניה ואתריה שהוא קרוב לברית כד"א לפתח חטאת רובץ ולכן הסוטה שפגמה ביסוד עונשה ונפלה ירכה כמ"ש בסבא דמשפטים ולכן חשק החיצוני' בירך וכמ"ש הני ברכי דרבנן דשלהי וכו': ומתמן אתי יצה"ר כי הוא מקור השכחה שממנה יתהוו העוונת בשוכחו יום הדין וכו':
שס"ה ימים לעומת שס"ה גידים וכל גיד ויומו יש לו מלאך כי קשה לשמוע טעמא דכי נגע בכף ירך יעקב. אטו אילו לא נגע לא היתה המצוה הזאת. והלא מצוות התורה שורש הם למעלה באיברים דלעילא אלא הטעם כי ס"מ שורשו בגיד הנשה וביום ט"ב ולכן בו ביום גברה ידו על יעקב וכו': ועל כן לא מצא מקום לשלוט ביעקב אפס בגיד הנשה כי הוא שורשו. והנה נודע כי כל אכילה סודה להכניס רוחניות הניצוצות אשר בתוכם ע"י חי מדבר לשורשם ולזה אמר על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה מצד שורש הנחש ס"מ ותדע איך הוא משורש הנחש. שהרי לא מצא ס"מ להתאחז אלא בגיד הנשה כי הוא שורשו. ובגמ' ויאבק איש עמו אריב"ל מלמד שהעלו אבק מרגלותם עד כסא הכבוד. כתיב הכא בהאבקו. וכתיב התם וענן אבק רגלו ואריב"ל למה נקרא שמו גיד הנשה שנשה ממקומו ועלה וכן הוא אומר נשתה גבורתם היו לנשים. הכוונה דאיתא בזיהר פנחס ויאבק איש עמו ירא מלכות אבק דיעקב וכו' והנה היא נקראת הדום כגליו כי עיקר טומאתה מתחיל מנה"י שלו וזהו וענן אבק רגליו מלכות שנקרא אבק רגליו ואמר העלו אבק מרגלותם כלומר הקליפות הנאחזות ברגליה ירדות מות:
עד כסא הכבוד עד הבינה עלמא דכרסייא והוקשה לו לריב"ל וכי יש בכחו כל כך לס"מ עד כסא הכבוד. לזה אמר ואמר ר"י בן לוי למה נק' שמו גיד הנשה שנשה ממקומו. והוא שאמרו בפרקי ר"א ס"מ היה מן כת השרפים בבריאה והפילו הקב"ה מקדושתו וכו' וידוע דשרפים בבריאה וז"ש למה נק' שמו גיד הנשה שנשה ממקומו שנעתק ונקפץ ממקומו. והוא הנחש שנאמר בו ואתה תשופנו עקב. ונדחה מן הראש עד העקב והיינו דקא מייתי מקרא דנשתה גבורתם לרמז שהיה בסוד הבינה הנקרא בעל גבורות. ונקפץ משם מעלמא עילאה. והיו לנשים למטה עלמא דנוקבא. ונמצא מכח שורשו שנשאר רשימו בבריאה סוד ראש פתנים אכזר כמוס שם. ברזא דראש עשו בעטפיה דיצחק סוד בינה כנודע:
אמרה אוריתא ירצה מאי דשנינו בסיני נאמר אלא שנכתב במקומו שהתורה היא מסוד הזכירה וגיד הנשה מבחי' האחוריים שבהם השכחה ואיתא בפ' גיד הנשה רבנן אמרי מאחוריה אתא ונשייה בתרוייהו ופרש"י הכהו בשתיהן ונשו ממקומ' ולכן אסור בשניהם. וכתוב בל"ת שסודו בנ"ה ע"ש וז"ש כי ראיתי אלהים פנים אל פנים ותנצל נפשי ר"ל שכל עוד שהיה ס"מ מתאבק עמו מצד הפנים לא יכול לו עכ"ל הרמ"ז:
דלית מאן דאסמיך לאורייתא כדקא יאותאינון סמכין חלשין פי' העוסק בתורה הוא אחוז בת"ת דזעיר והמחזיק ידי לומדי התורה הוא אחוז בנה"י דזעיר ולכך כשהיו בני אדם מחזיקים בידי לומדי התורה היו מוסיפים הארה וכח מהארת המוחין דאימא בנה"י דזעיר בסוד ומבינה נביאים. ונה"י דס"א נקצצים ונופלים אבל על עוזבם את תורתי שלא החזיקו ביד לומדיה גרמו ח"ו שנ"הי דקדושה נחלשים וגורמים לעשות סמכין לס"מ ומחריבים העולם וז"ש על מה אבדה הארץ וכו':
והרמ"ז כתב וז"ל דאיתברו סמכין נראה שכל הקליפות ניזונים מק"ב חרובין וה"ס אחוריים דנה"י דזעיר: והנחש הורד עד תחתיות של החיצוניו' שהוא העפר שתחת הרגלי' ולכן נקצצו רגליו שהרי אין לו אחיזה ברגלים העליונים.
ואית ליה וכו' שהוא תחתון מכולם ואין אחר למטה ממנו ואפ"ה שהוא כל כך נבזה:
כד ישראל וכו' מפני שתומכו התורה הם בנה"י של הקדושה ונ"ה הם תרי פלגי גופא לכך נאמר ותומכיה מאושר לשון יחיד וכשישראל אינם רוצים לסמוך תופשי התורה יהבין ליה סמכין וכו'.
דרכיב נחש הוא שט"ן שעולה א' יותר על נחש והוא ס"מ בעלה דנחש ולפי שאין עושה פרי בהתחברו לנחש אמר רכיב כי אין שם פרי אלא הרכבה בלבד.
איהו הוה ידע שהוא דיבר לו אימתי ישפל ואימתי ישלוט וע"ז אר"י הקול קול יעקב והידים וכו' וסוד הענין ידוע שהקול הוא הפנימיות שמתפשט בתוכיות זעיר שבעה קולות שהם כחב"ד חג"ת דידה שה"ס עצמו של זעיר וכשהם מאירים אז מתעלים ומתיחדים הידים עם הראש כמ"ש כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל כי אז הקול והידים הם של ישראל ואין הנאה לחיצונים משום אור אפילו מבחי' הצפרנים. אבל אם יפסוק קול יעקב. מתרשלות הידים ויהנו החיצונים כנז' בס' אוצ"ח. ואי פסיק קלא דיעקב שבר מינן נפסק השפע הפנימי בדין והידים ידי עשו:
ובג"כ איסתכל וכו' פי' בעבור זה כדי שיוכל להפסיק קול. ואסתם לכל סטרין דהיינו בז"ק שהם עצמו של זעיר כחב"ד חג"ת. לאבאשא ליה בחג"ת שלו ולאפסקא קליה בחב"ד שלו. ובודאי שיעקב לא פסיק פומיה מגירסא ולכן היה מכוין לאפסיקו כדי שיוכל לשלוט עליו וכמו שעשה לכמה צדיקים שהפסיקם מתורתם כדי לשלוט עליהם. אבל יעקב נתאמץ ביחודיו ותורתו וחמא ליה תקיפא בכולא שכל גופו היה מרכבה לקדושה. דרועא מסטרא דא ירמוז לזכות שני אבותיו המושרשים בזרועות ובזה לא הועיל לס"מ מה שאבקו בשני זרועותיו עכ"ל הרמ"ז:
לאתריה דשכינתא קא כרע פירוש כמ"ש הזוהר בפ' ויחי המטה היא מלכות ראש המטה הוא היסוד על הוא ת"ת וז"ש לאתריה דשכינתא וכו' שמקום השכינה הוא זעיר ששם היא עומדת מהחזה ולמטה:
רזא דכרובים פי' מט"ט וסנדל:
בשעתא דסליק ברעותא דקב"ה למברי עלמא פי' כשעלו המ"ן במצח דא"ק הכוונה היא למברי עלמא דאצילות:
אפיק מבוצינא דקרדינותא פי' גבורה דעתיק שנקרא בוצינא דקרדינותא כמ"ש הרב:
חד קיטורא הם ה' גבורות ששורשם מגבורה דעתיק כנודע ואחלהיט מגו חשוכא פי' מכח הגבורות שבהם היו נלהטים באש:
ואשתאר בסליקו פי' אעפ"י שירדו הכ' גבורות מגבורה דעתיק לאימא ומשם למ' לא תאמר ח"ו שנתמעט אורם מכמות שהיה לכן אמר ואשתאר בסליקו במעלתם הראשונה:
ונתתא לתתא פי' למ' להיט במאה שבילין וכו' הם עשר ספי' דזעיר כמ"ש הרב שגם ה' גבורות מתפשטים בגופא דזעיר כמו החסדים ואח"כ באים למ' וז"ש ואתעביד ביתא דעלמא שהיא המ' הנקרא בית מטעם שלוקחת ב' פעמים או"ר משני שלישי הת"ת דזעיר ושורש האלפי"ן נשארו בזעיר וב"פ ו"ר גימטריא בי"ת כמ"ש הרב:
האי ביתא איהו גו אמצעיתא דכולא פי' שהיא בתוך פנימיות ההיכלות של בי"ע שהם חיצונים והיא נקודה האמצעית שבכולם:
תמן מקננן צפרי שמיא המלאכים נקראים צפרי שמיא ומשם יניקתם:
אילגא רברבא הוא יסוד זעיר:
עפייה וכו' הם המלאכים שאינם עיקר הפרי ואנביה הם הנשמות שהם עיקר הפרי סליק לענני שמייא פי' יסוד הנז' עולה בסוד הדעת וז"ש ואתטמר בין תלת טורין שהם חב"ד דזעיר ששם נגנז ונעלם כשעולה בסוד הדעת:
תחות אלין תלת טורין נפיק פי' אחר שעלה עד שם יוצא מלא שפע מחב"ד דזעיר ומושך הטיפה של המוחין מחב"ד הנז' סליק לעילא נחית לתתא יובן במ"ש הרב שיש ב' יסודות בזעיר יסוד העליון מהחזה ולמעלה שבו מזדווג עם לאה ושורשו הוא בת"ת זעיר שהת"ת בעת ההגדלה דזעיר נעשה מפרק תחתון דת"ת ומפרק עליון דיסוד וזהו שורש היסוד שמהחזה ולמעלה שבו מזדווג עם לאה: ויש יסוד תחתון שבו מזדווג עם רחל וז"ש נחית לתתא סליק לעילא ובזה א"ש מה חידש הזוה' בזה דאי על עלייתו לדע' קאמר כבר אמרה לעיל אלא ודאי כמ"ש.
וגניז בגויה כמה גניזין עילאין וכו' פי' היסוד גונז במלכות כמה מיני הארות דהיינו המוחין דאו"א והארת החו"ג וכלי המ"ן והמעלה מ"ן שהוא שם ב"ן שנתן לה בביאה ראשונה נמצא שכמה מיני הארות גונז בתוכה
ברא אתבני האי ביתא ואשתכלל פי' בכח הארות שלוקחת המ' מהיסוד נבנית ואמר ואשתכלל לפי שהחסדים הם מכוננים אותה בסוד והוכן בחסד כסא. אתגלייא ביממא פי' ביום הוא שליטת זעיר:
ואתכסייא בליליא כי בלילה מסתלקים המוחין מזעיר בסוד הדורמיטא שהיא השינה:
והאי ביתא שלטא בליליא פי' שהמוחין שנסתלקו מזעיר הולכים ונכנסים במ' ובונים אותה:
ואתכסייא ביממא פירוש כי שרגא בטיהרא מאי מהני:
בשעתא דעאל חשוכה ואתקטיר ביה שלטא פי' בלילה שמקבלת הגבורות אזי היא שולטת:
וכל פתחין סתימין פי' שערי ציון וירושלים שהם יסוד ומ' דידה סתומים שלא יינקו הקליפות ח"ו שאז זמן שליטתם כדין כמה רוחין פרחין באוירא פירוש נשמות של ישראל שעולים בסוד מ"ן ביסוד דידה והיסוד דידה נקרא אוירא וכן נמי יסוד דזעיר נקרא אוירא שאין להם על מה שיסמוכו כמ"ש כל זה בדברי הרב זל"הה ונטלין סהדותא פי' עדות של ק"ש שעל המטה לוקחים אותה בידם ועל ידה הם עולים:
עד דאתער ההוא חשוכה וכו' ואפיק חד שלהובא פי' בחצות מתעוררים הגבורות ויוצא מהם חד שלהובא:
פטישין תקיפין פי' הם הקליפות
ופתח פתחין פי' ציון וירושלים שהיו סתומים אזי נפתחים:
ובקע טינרין פי' מיני קליפות שנקראין טינרין:
ואתקטר באוירא הוא יסוד דזעיר שגם הוא נקרא אוירא כנודע: מגו עמודא דעננא וכו' פי' כי עמוד ענן הם החסדים ועמוד האש הם הגבורות. והחסדים הולכים ליסוד בסוד טיפת חסד בגו אמת היסוד והחסדים הם מהבינה שהיא מזבח הפנימי וז"ש ההוא אוירא שהוא יסוד דזעיר נפקא מגו עמודא דעננא דבמדבחא פנימאה הם החסדים דאימא:
וכד נפקא אתפשט בד' סטרא עלמא פי' כאשר יוצאים החסדים הנזכרים שהם עמודא דעננא מתפשטים בד' רוחות דזעיר ימין ושמאל פנים ואחור שגם באחור יש שם הארת החסדים לצורך המלכות חד לסטר דרומא חסד דזעיר וחד לסטר צפון גבורת דזעיר:
ואתקטרת בין תרין סטרין הם ח"ג שהמ' היא בין תרין דרועין: עאל מאן דעאל בלחישו פירוש ה"ס הזווג ונלע"ד שזווג זה הוא זווג יעקב ולאה שהוא בחצות:
וביתא מתלהטא בשית נהורין פי' המ' מקבלת הארה מו"ק דזעיר
ונהריין דבוסמין נפקין פי' הם הארות אימא:
אם ה' דא מלכא עילאה פי' בינה ועיין בפרשת תרומה:
דאיהו בונה להאי ביתא תדיר פי' שפרקים תחתונים דנ"ה דאימא שבנה"י דזעיר הם בונים המלכות:
ערלה ומסאבא ערלה הוא דכורא דסטרא אחרא ומסאבא היא נוקבא דס"א כי הדכורא אית ביה חד דקיקו דקדושה יתיר מנוקבא כמ"ש בפ' פנחס: א"נ י"ל ערלה היא קליפת נוגה כמ"ש באוצ"ח שערלה שעל גבי היסוד היא קליפת נוגה ומסאבא הם ג' קליפות אחרות שהם טמאים יותר מקליפת נוגה: סכותה אתנטיל לקבלא וכו': פי' שיעקב ה"ס זעיר נסע סכותה להזדווג עם המ' שנקרא סכותה:
שאר סוכות לנטרא לון פי' שעשה סוד החשמ"ל להקיף על חיילותיו שלא יינקו מהם הקליפות ח"ו:
וכתיב ויהי בשלם סוכו פי' אימתי נקרא יעקב שלם כשנתחבר עם המ' הנקרא סוכו: שלם לעילא דאיהו כללא דאבהן פי' שיעקב שהוא רומז לת"ת נכלל מח"ג שהם אברהם ויצחק. שלם לתתא בבנוי קדשין פי' י"ב שבטים הם י"ב בקר שתחת המ' שלם בשמייא פי' שיעקב הוא רומז לזעיר ומקבל הארה מבינה ומשפיע למ' וז"ש שלם בשמייא שלם בארעא שהמשיך השפע למלכות:
מיד מה כתיב ותצא דינה בת לאה פי' כיון שהקליפה ראתה שיעקב שלם מכל מיני הארות אלו נתקנאה ממנו ורצתה ליינק ממנו ולכך ותצא דינה בת לאה לקחה שכם בן חמור:
דהא כתיב לא תחרוש בשור ובחמור גרסי' בקדמית' נשכה חויא פי' לילית ואע"פי שלעיל ד' קע"א אמר ת"ח כמה עקימו וכו' ההוא דרכיב נחש לקבליה דיעקב משמע שס"מ הוא י"ל הא והא איתנהו ונקט הכא חוייא לפי שהיא קליפה יותר מדכורא:
ודא הוא עטרת מלכם פי' עטרה שהיה מצוייר בה מלכם שהיה ע"ז של בני עמון והיתה אותה עטרת בראש מלך עמון ולקחה דוד מעל ראשו ולכך מקשה מ"ע ותהי על ראש דוד:
עטרת מלכם דאיהו מלכם פי' כיון שחקוק עליה ע"ז שהיא מלכם כאלו העטרה היא מלכם ולכך אמר דאיהו מלכם:
ובג"כ איקרי שקוץ זוהמא פירוש טעם למה נק' שקוץ לפי שיש בו הרבה זוהמא שהוא חד חויא לילית שנקרא חוייא:
ולא כתיב דאסיק עליה נסכין גרסינן
מזבח לה' בפסוק זה לא כתיב לה' אלא נקטיה הזוהר בהשאלה
שמא דא כשמא עילאה פי' מ' נקראת אל והבינה עיקריות שם ס"ג שהוא יי"אי גי' א"ל ולכך המלכות נקראת אל לפי שמקבלת זה השם כמ"ש בכוונת אחד וז"ש שמא דא כשמא עילאה פי' המלכות שנקראת אל הוא כשמא עילאה שהוא אל היוצא מס"ג שהיא אימא כדין כאימא בתה:
דהא שבעין הוו דאינון משתכחי תדיר בהדי שכינתא גרסינן ופי' שבעים שרים נקראים אלהים.
דהא כתיב והנה ה' נצב עליו פי' מביא ראיה למ"ש בגין דאינון לא אשתכחו אלא בשכינתא והיכן נזכרה השכינה שם דלא כתיב רק והנה מלאכי אלהים וכו' לכך אמר דהא כתיב והנה ה' נצב עליו שהיא המ' הנצבת על יעקב.
דאתעביד רתיכא פי' ואלהים דקרא היא הבינה שהיתה רוכבת על יעקב: ויאמר לו אלהים לעילא אוקמוה ישראל גרסינן ופי' ויאמר לו אלהים שהיא המ' אמרה ליעקב מה שקראו לך ישראל אינו בעולם הזה לבד אלא אף לעילא בשמים הסכימו ואוקמוה ישראל שקראו לך ישראל ולפ"ז ויאמר לו אלהים וכן ויקרא שמו ישראל דסיפא דקרא הכל על המלכות. א"נ לעילא אוקמוה ישראל פי' גם הזעיר קרא לו ישראל לפי שיעקב במדריגת זעיר ולפ"ז ויאמר לו אלהים הוא זעיר. וסיפיה דקרא ויקרא שמו היא המלכות:
והרמ"ז כתב וז"ל ויבן שם מזבח וכו' ויקרא למקום יובן בסוד כוונת מושיע ומגן שהתחלת עיקר בנין רחל שהיא דוד מזבח הוא בגי' אלפ"ין של ג' שמות יי"אי שהם סוד נה"י דאימא כנז' בתפלת ר"ה והם בציור י"וי וג"פ עולים לח"ם ע"ש ואח"כ מתעלין כל הג' אל ומאירים בשני הפנים וא' בחוטם. ואז מתנהרת כאימא ואם תמלא יו"ד וי"ו יו"ד יעלה ס"ב וג"פ ס"ב גי' מק"ום שבהם נעשית מקום ממש ומתגדלת בכל תכונתה וכן מילוי מלכות כזה מ"ם למ"ד כ"ף ו"ו ת"ו עולה מק"ום באופן שסוד מקום רומז לבניינה ואח"כ האירו כל שמות אל בפניה דהיינו ש"ע נהורין שהם ב"פ אל שכל א' עולה קפ"ה שעם הכולל עולה מקו"ם:
כי שם נגלו אליו האלהים ידוע מסוד ע' דשמע שה"ס ז' תחתונות שבבינה שכולם בסוד שמות ס"ג עם עשר אותיותיו הוא ע"ג והנה ד' אותיות יי"אי שהם עקריות הבינה אינם באים בתחלה רק סוד ס"ט מן ע"ג שעם הכולל הוא ע' ככתוב שם ואלו הם ע' סנהדרי גדולה שתמיד מקיפים את השכינה להיות שהוא מסוד זווג החיצוניות שאינו פוסק ולכן קרא בשם אלהים ואלו נגלו אליו בתחלה כי אז כתוב בו ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה. ואז היה בורח מפנים דעשו שה"ס ע"ש משני פנים. ואח"כ כשנשלם המשיך להם גם יי"אי כנז' שהוא עיקריות הבינה למ' שהיא ברתה וזהו אל בית אל כנזכר. ומכאן נשמע לבית לחם שה"ס ג"פ יו"י הנז' וזו היא ירידה כי שם מתה רחל שהוא חזרתה לאחור ומיעוטה הנמשך אח"כ עכ"ל הרמ"ז זלה"ה:
בזמנא דאסגיאו זכאין וכו': פי' ובזה מתרץ אמאי לא כתיב ה' גבור יצא אלא כגבור דאי כתיב גבור משמע שהוא דין מצד עצמו והשתא דכתיב כגבור משמע פעמים שהוא גבור ופעמים שהוא רחמים כשמעשה התחתונים מתוקנים ולהיפך כשאינם מתוקנים:
הא לא הוה בארעא אחרא פי' ועשו כתיב ביה וילך אל ארץ א"כ לא הוה בין שנאין ולא הוה בארעא אחרא ואמאי קארי ליה יעקב:
א"ל הא בקדמיתא אתמר פי' הדר ביה ממ"ש לעיל כך בזמנא דיעקב לא הוה בין שנאין וכו'. ועיקר התירוץ הוא כמו שהקב"ה פעמים נק' הוי"ה בזמנא דאסגיאו זכאין ופעמים נקרא אלהים בזמנא דאסגיאו חייבין הכי נמי יעקב וישראל. ולא קאמר אלא משום דלא הדר ביה ממ"ש שהקב"ה נקרא הוי"ה ואלהי"ם וכו'. שהוא תירוצא קמא אלא מהתוספת שהוסיף ר' אלעזר כד הוה בין שנאוי יעקב וכו' אמר הדרי בי:
וכולא בדרגין ידיען פי' שלמעלה יש פרצוף יעקב ויש פרצוף ישראל הנקראים זעיר ולכך יעקב אבינו פעמים נקרא יעקב ע"ש פרצוף יעקב ופעמים ישראל ע"ש פרצוף זעיר וז"ש וכולא בדרגין ידיען. א"נ יובן שמ"ש הרב שהזעיר בקטנותו נקרא יעקב לפי שאין בו רק מוחין דקטנות ב"פ אלה"ים גי' עק"ב עם עשרה אותיותיהם גי' יעק"ב ובגדלותו נקרא ישראל וז"ש וכולא בדרגין ידיען:
ת"ח כל שירותא תקיף ולבתר נייחא וכו' פי' שירותא תקיף כגון בר"ה. ולבתר נייחא ביום הכפורים ואומות העולם אתער עלייהו בקדמיתא בנייחא ולבתר אתתקף עלייהו בדינא קשיא ויובן במ"ש באודרא רבא דינין דדכורא תקיפין ברישא ונייחין בסופא. ודינין דנוקבא נייחין ברישא ותקיפין בסופא וכתב עליו הרב וז"ל דע שהזעיר מהחזה ולמעלה האורות שלו סתומים והם דינין תקיפין ומהחזה ולמטה שכתגלו האורות מיסוד דאימא שנשלם בחזה דזעיר נייחין וז"ס דינין דדכורא תקיפין ברישא ונייחין בסופא. אבל הנוקבא האורות כשהם ברישא דילה נייחין ע"י הארת המוחין שלו. וכשהם בנ"הי דילה אזי תקיפין וז"ס דינין דנוקבא נייחין ברישא ותקיפין בסופא ונודע שישראל אחוזים בזעיר ולכך נקראים בני ישראל. אבל אומות העולם יניקתם מהמ' דמ' שהיא נקראת זנבא עכ"ל ולכן ישראל שאחוזים בזעיר שירותא תקיף ולבסוף נייחא. ואומות העולם שהם יונקים מסוף המלכות שדיניה נייחין ברישא ותקיפין בסופה לכן זמין קב"ה לאתערא עלייהו בנייחא ולבסוף אתתקף עלייהו והוא כפתור ופרח על דברי הרב זלה"ה:
ולבתר כגבור ולא גבור זה תירוץ אחר למה כגבור שתחלה יתעורר בנייחא ולבסוף אתתקף עלייהו:
כד"א טוב ה' לכל פי' היסוד שנקרא טוב משפיע לכל העולמות
תוקפא דאית ביה ישועות פי' מ' שיש בה ה' גבורות שנקראים ישועות כמ"ש הזוהר לעיל בפ' בראשית ד"א וז"ל ואינון חמש איקרון ישועות ועיין מ"ש שם בשם הארי"זל ושיעור הכתוב טוב ה' שהוא יסוד דבוק ומחובר עם המלכות שנקראת מעוז אימתי ביום צרה שאז ע"י חיבור יסוד ומלכות נמתקים הדינים:
בגין דאקדים חובוי דההוא וכו' פי' זה האדם שניתן כופר בשביל שקדמו עונותיו תחלה לכך ניתן תחת זה ואתחלש חולהא גרסינן:
דהות רחל בה גרסינן
בן אוני דקשיו דדינא דאתגזר עלה פירוש שבנימין הוא מה' גבורות ראשונות שנתן בה בעלה בביאה ראשונה כנודע ולכך קראתו בן אוני:
וקשיר ליה לימינא כי נודע כי שם ב"ן שה"ס בנימין שרשו מהדכור' שהוא נוטה לצד החסד ולכך יעקב קראו בן ימין וז"ש לקמן ואע"ג דאיהו בן אוני מסטרא דדינא קשיא. בן ימין איהו והוא כמ"ש. אבל לאה לא אתגלייא פי' מהטעמים שאמרנו לעיל בשם הרב בפ' ויצא דקנ"ג ע"ב לפי שהיא אחוריים דמלכות דאימא ועוד שהיא במקום הסיתום ועוד לפי שעליה החוורתי דזעיר וקוצא דשערי וע"ש שהארכנו:
אתער קב"ה חד רוחא דכליל מד' רוחין ז"ל האידרא רבא מד' רוחות בואי הרוח וכי ד' רוחי עלמא מאי עבדי הכא אלא ד' רוחי אתערין תלתא אינון ורוחא דעתיקא סתימאה ארבע והכי הוו דכד יפוק דא נפקין עמיה תלתא דכלילן בגו תלתא אחרנין. וזמין קב"ה לאפקא חד רוחא דכליל מכלהו דכתיב מד' רוחות בואי הרוח עכ"ל ופירש שם הרב זל"הה שרוחא דעתיקא סתימאה הוא שיוצא הארה ממוחא סתימאה דרך נקב החוטם השמאלי דאריך ותלת' רוחין הם חג"ת ונה"י דזעיר ונודע שהם ג' גו ג' דהיינו חג"ת נכללו בנה"י הרי הם ג' רוחות עם רוחא דעתיקא סתימאה הנז' הם ד' רוחות ומכללות הד' רוחות הנז' מביא הקב"ה הארה לרוח של ישראל בתחיית המתים כדי שיתקיימו וז"ש וההוא רוחא דכליל מד' רוחין אזדמן לכל אינון דאשתדלו באורייתא לאחייא לון בהאי רוחא בגין דיתקיים לעלמין לא נחית לקיימא לון בקיומא גרסינן:
דאהדרו גרמין בההיא שעתא וכו' ס"ל כמאן דאמר לפי שעה היו ולא הלכו לביתם
דהא בשמא דא אסתלק גו תריסר דאתכסיין דאינון וכו' פי' כתב הרב כי ת"ת דאריך. חצי הראשון שלו עד הטיבור מלבישים אותו א"וא. והחצי התחתון מלביש אותו זעיר ונודע שהת"ת ה"ס ו' א"כ או"א שלקחו חצי ת"ת העליון דאריך לקחו ו' אחת והיא כפולה ו"ו הם י"ב גבולי אלכסון. וכן זעיר שלקח ג"כ חצי התחתון הוא ו' והיא כפולה ו"ו הם י"ב גבולי אלכסון נמצא שיש י"ב גבולי אלכסון בא"וא ויש י"ב גבולי אלכסון בזעיר עכ"ל וז"ש הזוהר דהא בשמא דא אסתלק גו תריסר דאתכסיין פי' שעלה זעיר לקבל אותם הי"ב שבא"וא כמ"ש דאינון תריסר נהרי דאפרסמונא דכיא כי אימא נקראת אפרסמונא דכייא:
ויהיו בני יעקב י"ב אלין י"ב שבטין דשכינתא אתתקנת בהו פי' יעקב דהכא היא השכינה כנזכר בכמה דוכתי בזוהר שיעקב היא מלכות:
בגין דנורא דאדליק אברהם פירוש המ' שנק' נורא אברהם תיקנה והאירה:
יצחק בריה הוה אחיד ביה פי' שהגבורות הם תמיד במ' והגבורות נקראים יצחק:
וכד אתאחדת ההוא נורא בגווה הוה סליק עננא פי' כשאוחזת הגבורות שנקראים יצחק בתוכה אזי הוה סליק עננא ר"ל ענן דקרא שיש בו עשן כדכתיב כתמרות עשן: ולפ"ז מ"ש ההוא נורא אתאחדת בגווה הם הגבורות שנקראים אש ואינו כנורא דרישא דהתם קאי על המלכות.
ובג"כ מכל אבקת רוכל בגין דמאתר וכו' פי' זה טעם ג' למה נקרא יוסף אבקת רוכל לפי שיסוד היא כולל כל ההארות וממנו אשתקיין כולא:
אבל בעשו מה כתיב ויגוע יצחק וימת פי' שאחר שאמר הכתוב מיתת יצחק אז כתיב ואלה תולדות עשו וכפי האמת אותה שעה לא מת יצחק עד י"ב שנים אחר מכירת יוסף אלא כוונת הכתוב שלא מנה תולדות אלא אחר שהזכיר המיתה:
אחידן בקשרא חדא היא המ'
האי קשרא משחתא חדא ליה פי' המ' נקראת מדה לפי שהיא דינים והגבורות נקראים קו המדה לפי שעל ידם היא המדידה כי החסד מתפשט בלי גבול.
ותלת קשרין לההיא משחתא פי' הם חב"ד חג"ת נה"י דמלכות שהם שלש שלש
בכל קשרא וקשרא חד עטרה שכל ספירה שבמלכות יש לה הארה מזעיר
חד קפסירא הוא לשון שלטון ור"ל בכל עטרה ועטרה שהם ספירות דזעיר שהם עטרות למלכות יש להם הארה מהבינה שהיא השלטון העקרי.
ואתמנא בעיטורא דלעילא פי' מ' מקבלת מלמעלה ומשפעת לתחתוני' וז"ש ואתמנא ונחית לתתא
יעקב הא אוקמוה פי' פרצוף יעקב שהוא מהחזה ולמטה מצד פני זעיר ישראל אוף הכי נמי פי' פרצוף זעיר ואע"ג דדרגין חד פי' יעקב וישראל אע"פי שהם שני פרצופים כולם אחדות אחד.
בגין דנטיל שורה להאי סיטרא ולהאי סטרא כתב באוצ"ח שמהחזה ולמטה דזעיר נקרא ישורין כד"א ישור על אנשים ואין שורה פחותה משלשה והם זעיר באמצע ויעקב מצד פנים ורחל מצד אחור. ומהחזה ולמעלה נק' ישראל שיר אל שיר משמאלא שהם נה"י דאימא שבתוכו אל מימינא שהם מוחין דאבא שבתוכו עכ"ל וז"ש ישורון כד"א ישור על אנשים ר"ל שהם ג' פרצופין מהחזה ולמטה. ומ"ש בגין דנטיל שורה להאי סטרא ולהאי סטרא פי' זעיר נטיל פרצוף אחד מצד פנים ופרצוף אחד מצד אחור. ומלת שורה שכתב הזוהר הוא לשון חומה כד"א עלי שור ור"ל נטיל חומה מכאן שהוא פרצוף יעקב וחומה מכאן שהוא פרצוף רחל:
ובגין אינון תרין שורין אקרי ישורון ודא הוא ישראל פי' שכולו פרצוף זעיר רק שמהחזה ולמעלה נקראו ישראל ומהחזה ולמטה נקרא ישורון: ישראל על דנטיל רבו ותוקפא מכולא פי' כמ"ש בשם הרב שישראל הוא שיר אל שהם מוחין דא"וא ומוחין דאבא נקראים רבו ומוחין דאימא נקראים תוקפא לפי שממנה דינים מתערין:
ה"ג ישורון על אינון חולקי תרין סטרין תרין שורין כדקאמרן ופירושו כמו שכתבתי בשם הרב זלה"ה:
תנינן עד לא יפוק בר נש לאורחא וכו' הנה ר' יצחק בא מעירו וכן ר' אלעזר בא מעירו ונתחברו בדרך ור"י לא יצא מעירו עד שהגיע זמן תפלה והתפלל בביתו ולכך הקשה לר' אלעזר שהתפלל בדרך שסבר שגם הוא יצא מעירו אחר שהגיע זמן תפלה:
דקדרותא דצפרא אשתכח אתתא משתעיא בבעלה פי' זווג יעקב שהוא בקדרותא דצפרא כנודע:
ובג"כ לא בעי ליה לבר נש למפסק מלייהו הרמ"ז כתב וז"ל המד"ל כתב מכאן שטועים המקדימים ועוד הכרח הדבר ממ"ש בסמוך בהדי שמשא אצטריך וכו': ונל"עד שאין זו ראיה דדוקא להקדים תפלת שחרית הוא דקאמר דאין מלכות נוגעת בחברתה תדע דדוקא קאמר בהדיא והשתא דנהיר שמשא הוא עדן צלותא משמע דדוקא בצלותא היא דקא אסר אבל לומר סליחות ובקשות ודאי נאה ומשובח דאין זה הפסק עכ"ל הרמ"ז זלה"ה:
דהא יראה בהדי שמשא אצטריך פי' זווג יעקב ורחל שנקראת יראה שהוא בשחרית דחול אחר שהאיר היום:
מבני בנוי בסטרא דרוחין וכו' שבריות אלו הם מבני קין עם הרוחות שהם המזיקין וכדמסיק:
ואלין קיימא פי' לפי שעה וכמ"ש לקמן וקיימין בגופא זמנא חדא ביומא: דקב"ה בההיא שעתא אתער בג"ע וכו': פי' קב"ה שהוא יעקב מזדווג עם לאה שהיא ג"ע שהנשמות עולים ביסוד דידה בסוד מ"ן: א"כ קב"ה היא רחל שיורדת לבריאה שנק' ג"ע העליון ויש לה נחת רוח בתורת הצדיקים כמ"ש הרב:
דכד קב"ה אשתכח בג"ע וכו' כולהו צייתין לקליה: זה ודאי קאי על רחל שבבריאה שהיא מקשבת לתורת הצדיקים שבע"הז ויש לה נחת רוח: