לבתר אתחלף גוון ההוא היכלא פירש ביש"ס ותבונה נתחלפו הדברים התבונה היא הנגלית ויש"ס גנוז בתוכה: הרמז במלת בראשית ג"כ על יש"ס ותבונה בי"ת היא התבונה ולכך רמוזה בתחלת תיבת בראשית ובסופה ויש"ס שהוא ראש הבית שהיא תבונה גנוז בתוכה וז"ש נקודה עילאה איקרי רא"ש שהוא יש"ס כלול דא בדא כלול יש"ס בתבונה הנקרא' בי"ת: כד איהו כלא כחדא וכו' הם או"א עילאין.
בכללא חדא הם יש"ס ותבונה ופי' הענין כי עדיין אין להם רק ייחוד או זווג בלתי הזרעת הבנים בקרבה רק נכללים זה בזה כמשל איש ואשתו שמתייחדים ומזדווגים ועדיין לא קיבלה זרע של הריון כי כל זמן שלא נתעברה האשה אין יישוב כל כך בבית: אבל אחר שנזרע בה זרע שנוצר ממנו הוולד אז נתחדש חידוש באשה יותר מבאיש ואינם עתה בכללא חדא כי מתחלה הם זה כמו זה אבל עתה שנתעברה יש לה חיבה יתיר' שמחבבה יותר כשעושה לו פירות ואינם בכללא חדא כמאז שעתה נקרא לה שם אלהים מי אלה הבינה נקרא מי הששה קוים הם אלה ועתה נתגלה העיבור בתוכה ונקרא אלהים. ומ"ש אלהים טמירא סתימא לפי שכשהיא נותנת מוחין לזעיר אחר שנולד נקרא ג"כ אלהים הפירושו מי אלה: מ"י היא הבינה הנותנת מוחין לזעיר הנקרא אלה אבל אינה נקראת באותה שעה טמירא שכבר נולד העובר ונתגלה. אבל בהיותה מעוברת ועדין לא נולד אז נקראת אלהים טמירא סתימא. זוהר סתים וגניז וכו' הכוונה בהיות הבנים עדין בגווה לאולדא ועדין לא נולדו נקרא זוהר סתים וגניז כמ"ש באלהים טמירא סתימא:
וביתא קיימא וכו' הוא מ"ש למעלה שעיקר תיקון הבינה הנקראת ה הוא על ידי הבנים שהם דו פרצופין ומהם נתקנה ה וזהו ביתא קיימא בפשיטו דתיקונא דאינון זרע קדש. ועד לא אתעדיאת וכו' כי עד שלא נתעברה מו"ק הנק' אלה. לא איקרי אלהים אלא מ"י. כולא בכללא בראשית ר"ל יש"ס ותבונה נקראים שניהם בראשית שהוא ראש בית. לבתר דאתתקן בשמא דאלהים וכו' ר"ל שנקראת אלהים טמירא סתימא כשהיא מעוברת. ואחר שנקראת אלהים אפיק אינון תולדין שה"ס לידת הו"ק כי גם בלידתה נרמז בה שם אלהים מ"י בינה. אלה הם ו"ק שנולדו:
מההוא זרעא דאזדרע בה כי מהזרע של אבא שהוא ו"ד דמילוי יו"ד משם נתהוו הבנים. מאן הוא וכו' פי' כי בהיותם בתוך אימא עדיין אינם רק אותיו' שהם ס' רבוא אותיות ועדיין לא נצטיירו בסוד פרצוף. וז"ש מאן ההוא זרעא אינון אתוון גליפן רזא וכו' ופי' רזא דאורייתא ה"ס זו"ן בהיותם בסוד זרע לבד נקראי' אתוון גליפן כי אח"כ נתחברו בסוד ג' כלילן בג' בסוד העיבור ואח"כ נולדו ונתפשטו לו"ק ואח"כ ניתנו בהם המוחין ונעשו פרצוף שלם. דנפקו מהאי נקודה כי שרש זו"ן הוא מחכמה הנקרא נקודה חול"ם שור"ק חיר"ק. נמצא כתוב מהקדמונים כי חול"ם רומז למדת חסד שמחלים גופו של אדם חיר"ק למדת גבורה שמחריק שניהם של רשעים שור"ק למדת הת"ת שמקשר המדות האלה ע"כ והכוונה כי הטיפה היתה כלולה מחג"ת:
ואתכלילו דא בדא וכו' כל א' מחג"ת כלול משלשתם ובתיקונים נ"ד אמר חול"ם בכל סטרא דימינא. חיר"ק בכל סטרא דשמאלא ועמודא דאמצעית' איתקרי שור"ק בקישור' דתרוויהו. ופי' בס' אשל אברהם וז"ל ההיא נקודה דאיהי חכמה זרע בגו היכלא שהוא בינה רזא דג' נקודין שהם חג"ת ורומז לג' קוי זעיר. ונלע"ד חול"ם הוא ת"ת כי נקודת חול"ם הוא ניקוד הת"ת וכולל עמו ח"ג כי הוא המכריע: שור"ק היא יסוד. חיר"ק נצ"ח וכולל עמו הוד כי הוד נכלל בנצח והם ו"ק זעיר כי בעיבור היה בסוד ו"ק חג"ת כלולים בנה"י וז"ש דאתכלילו דא בדא ר"ל חג"ת כלולי' בנה"י א"נ הם חב"ד דאבא שנותן באימא כדי לתקן זעיר. וחולם היא חכמה מלשון והחלימני. וחיר"ק בינה ושור"ק הוא הדעת שמקשר כל הו"ק: ונודע כי תיקון זעיר מטיפת אבא שנותן באימא. ומ"ש ואתעבידו רזא חדא. כי קודם העיבור לא היו רק ס' רבוא אותיו' כל אות עומדת בפני עצמה ובעיבור נקשרו זה בזה וזה בזה ונעשו פרצוף מיוחד ונקדא רשות היחיד גבהו עשרה ורחבו ד' וז"ש קול דנפיק בחיבורא חדא. כי בשעת הלידה יצא קול אחד מחובר ומיוחד:
בשעתא דנפק נפקת בת זוגיה בהדיה וכו' כי כל כך מועיל העיבור אל הנוקבא כמו אל הדכורא כי גם היא נכללו בה כ"ב אתוון. את השמים קול ובת זוגו. את הוא המ' כלולה מאל"ף ועד תי"ו השמים היא זעיר. זוהר דכליל כל אתוון וגוונין. פי' היא בינה שכוללת כל אותיות שנעשו מהם זו"ן. כגוונא דא פי' בענין הזה שנז"ל רזא דג' נקודין קול ובת זוגיה וכו' שהם זו"ן. הוי"ה אלהינו הוי"ה אלין ג' דרגין וכו' ר"ל ה' אלהינו ה' שבק"ש. ובראשית ברא אלהים הכל הוא דבר אחד כי הוי"ה ראשונה הוא אבא. אלהינו אימא. הוי"ה אחרונה הוא מזלא המזווגם שהוא אריך אנפין. אלין ג' דרגין לקביל רזא דא עילאה בראשי' ברא אלהים ומפרש ואזיל האיך דומים ג' תיבות אלו לאלו ואמר בראשי' רזא קדמאה דכולא שהוא אבא. ברא רזא סתימאה וכו' שהוא אריך הוא רזא סתימא ומלת ברא מורה על הנסתר אריך ולא פירש מי הוא שברא:
לאתפשטא מתמן כולא כי אריך ממנו נתפשט כל האצילות או"א וזו"ן כי הוא שרש הכל. אלהים רזא לקיימא כולא היא הבינה שהיא הגורמת פרצוף זו"ן ע"י עיבורה ולידתה והיא המקיימת הכל ע"י המוחין שנותנ' לזו"ן. את השמים דלא וכו' כי את היא מ' כדמפרש כד נטיל אתוון רישא וסופא שהוא את ובכללם כל כ"ב אתוון. ואתקרי אתה כתב הרב כשנמשכים כ"ב אתוון שהם מאל"ף ועד תי"ו למלכו' הנקראת ד אז נקראת המ' אתה. ואת תיקונ' וכו' הארץ דא אלהים הזכיר ענין המ' ג' פעמים. א' את עם ה אתה. ב' ואת תיקונא דזו"ן. ג' הארץ דא אלהים. ויובן במ"ש הרב שהמ' בהיותה ספירה אחת באחורי היסוד או נ"ה או אחורי הת"ת אז נקרא' ה וכמ"ש בדרוש הנקבה וז"ש את רזא אדנ"י שהוא בהיותה ספירה אחת לבד. וכמ"ש בכוונת אתה דברכת אבות. אח"כ כשנעשי' פרצוף שלם באחורי זעיר על זה רמז ואת תיקונא דכר ונוקב'. לכך הוסיף מלת תיקונ' שניתקנה פרצוף גמור באחור אח"כ חוזרת פנים בפנים ולכך רמז הארץ דא אלהים שהיא מ' כגוונא עילאה כמו ד ראשונה למיעבד פירין ואיבין. בתלת דוכתי הם בינה וגבורה ומלכו'. לכמה סטרין פי' שאף המלאכים נקראים אלהים כמ"ש בסבא דמשפטים. עד הכא רזאדסתרא וכו' פי' ע"כ רמזנו באמצעות ראשית שהוא אבא ברא אריך לאלהים שרומז על פרצופים נסתרים ומכאן ולהלאה מפרש בראשית על ו"ק דזעיר ברא שית וכו'. ובספר שתי ידות יד רמה כתב וז"ל. והמשכילים הם נ"ה הנקראים לימודי ה' ובתוכם יורד השפע וההשכלה לפרצופים שלמטה מהם. יזהירו כזהר הרקיע הוא יסוד. ולא כמוהו עצמו לפי שהיסוד הוא מהגוף וגוף וברית חשבינן חד משא"כ נ"ה דאינון לבר מגופא והם מאירים כמוהו ולא בעינו ממש ועם אותו האור מצדיקי הרבים. פירוש שהעולמות שלמטה יכולים ליהנות ממנו:
ואפשר להם להתקיים ולעמוד בכח אותו האור ואם היו מזהירים יותר מזה השיעור אי אפשר להם להתקיים וזהו כככבים לעולם ועד:
כלומר הככבים הם החסדים כמ"ש האר"י ז"ל בסוד הסוכה ומחמת שהחסדים נתערבו עם הגבורו' ביכ"ה לכן אינם מזהירים ביסוד עצמו ובזה יש קיום לנאצלים למטה ממנו לעולם ועד. ומבשרי אחזה כי נ"ה מבשלים טיפת השפע הזרעית והוא נמשך מהמוח העליון שהוא השכל לכן נקראים המשכילים מפני ששם יורדים ה' טפין חסדים לנצח בימין דהיינו ה' הויו"ת. וה' טפין גבורות להוד בשמאל היינו ג"כ הויות ואח"כ המה טוחנים נ"ה זה בזה כדי שיצא תועלת לתולדה היוצאה מהם וזהו שמסיים המאמר תמן זרע זרעא לאולדא לתועלת' דעלמא. מפני שאם היו יורדות החסדים לבדם או הגבורות לבדם אי אפשר לעולם להתקיים בסוד שאם יפתח א' מהם וכו' והענין כי אם היה העולם מלא גבורות היה נשרף:
ואם היה מלא חסדים לא היה שכר ועונש ולכן מיתקן ושתפן זה בזה כדי שיהיה תועל' לעולם ויתקיים עכ"ל ותשלום המאמר מספרו תדרשנו:
בראשית ברא שית כו' כתיב באוצ"ח כי תיקון זו"ן היה תחלה מזווג נשיקין דאריך חיך וגרון וירדה הטיפה עד היסוד בו וקבלוה או"א ובהם ניתקן זו"ן וז"ש דמתפשטן מרזא עילאה שהוא זווג הנשיקין דאריך. באתפשטותא דבר' שנתפשטה הטיפה עד היסוד דאריך כי ברא הוא אריך. מגו נקודה קדמאה. פירש ויציאת זו"ן מתוך אבא. ואימא כלולה עמו בסוד הבן בחכמה. ברא אתפשטות' דחד נקודה דלעילא. פי' הארת אריך נתפשטה תוך או"א ומשם יצאו זו"ן. שמא דמ"ב פירושו בסמוך:
ובניגונא דילהון אזלין וכו' כי ניגון הטעמים מושך אחריו האותיו' והניקודים ומתנועעים אחר הטעמים כחיילין בתר מלכיהון גופא אתוון גוף התורה וגוף זעיר הנקרא תורה אתוון הם כי גוף זעיר נארג מן כ"ב אתוון ובכלל הגוף היא הנפש כמ"ש בתיקונים נפשא שיתופא דגופא כי בכלל הגוף היא הנפש והם התגין אשר הם תמיד דבוקים עם האותיות:
ורוחא ניקודי פי' רוח התורה ורוח זעיר הנקרא תורה הם הנקודות והם עשרה הויו"ת מנוקדות הנז' בריש התיקונים קמ"ץ פת"ח וכו' והם מן אבא. נטלי במטלנין בתר תנועי שהם הטעמים והם הנשמה והם מהכתר כי טעמים בכתר ונמצא כי עשרה הויו"ת בכתב אשורי באותיות שלנו הם גוף זעיר. ועשרה הויו"ת עשויות מקיבוץ התגין הם בחינת הנפש והם עשרת הדברות והם באים אל זעיר מאימא ועשרה הויות עשויות מקיבוץ הנקודות והם נקראים עשרה מאמרות והם בחינת רוח נמשכים אל זעיר מן אבא. ועשרה הויו"ת מקיבוץ הטעמים הם בחי' נשמה ואלו נמשכים אל זעיר מן אריך. וכשיהיו כל אלו הבחינות שהם כ"ב אותיות ועשרת הדברות שהם התגין בחי' נפש. ועשרה מאמרות שהם הויו"ת דנקודוח שהם בחי' רוח ועשרה הויו"ת של הטעמים שהם בחי' נשמה מן אריך:
אז נשלם ז"א בגוף נפש רוח נשמה ואז נשלם שם מ"ב כי כ"ב אותיות ועשרת הדברות ועשרה מאמרות הם מ"ב. ותמורת עשרת הדברות שהם עשרה הויו"ת דתגין שהם בחי' נפש שלא נזכרכאן לקח במקומם טעמים שהם עשרה הויו"ת דטעמים. ובין הכל הם מ"ב וז"ש לעיל הכא אגליף שמא דמ"ב אתוון ואח"כ אמר והמשכילי' יזהירו וכו'. כי רצה לפרש ענין שם מ"ב היוצא מפסוק בראשית ברא וכו' עד בי"ת של ובוהו. כמ"ש המקובלים ולכן אמר והמשכילי' אינון טעמים וכו' שבכללו' הטעמים והנקודו' והאותיו' הם מ"ב. וז"ס בריאת העולם בשם מ"ב שהזעיר הנקרא עולם נשלם ונגמר פרצופו במ"ב בחינות:
והגם שלא זכרנו בחינת חיה ויחידה הענין הוא כי בדרך כללות אין בזעיר רק גוף שהם כ"ב אותיות ובכללם היא הנפש בשיתופא דאתוון ואינה עולה בחשבון כי נכללת בכלל הגוף ועשרה ניקודים הם בחינת רוח והטעמים הם בחי' נשמה. עכ"ז בפרטות יש בחי' נרנח"י:
ונבאר דרך משל מן הנקודות כי נקודת הכתר דזעיר הוי"ה בקמ"ץ ה אחרונה בניקוד קמ"ץ היא בחי' נפש נתונה בכלי חיצון דזעיר. ו בניקוד קמ"ץ היא בחי' רוח נתון בכלי אמצעי של ז"א ה ראשונה בניקוד קמץ היא בחינת נשמה נתונה בכלי הפנימי דזעיר. יו"ד בניקוד קמ"ץ היא בחי' חיה אין לה כלי רק היא מתפשטת בתוך כולם. וקוצו של יו"ד בבחינת יחידה אין לו ג"כ כלי רק מתפשטת בתוך החיה. וכן לחכמה דזעיר בניקוד פת"ח. ולבינה דזעיר בניקוד ציר"י וכו' הרי כי העשרה ניקודי' הנקראים רוח יש בכל ספירה וספירה בחי' נרנח"י וכן הענין בעשרה הוי"ות הנקראים טעמים וכן בעשרה הוי"ות הנקר' תגין יש בכל ספיר' וספי' בחי' נרנח"י אבל דרך כללות אין לזעיר רק נפש שהם התגין מן אימא ורוח שהם הנקודות מן אבא וטעמים שהם נשמה מן אריך ולכן תמצא לפעמים כי נה"י דאבא נתונים תוך נה"י דאימא ונה"י דאריך תוך נה"י דאבאוכולם מתפשטים בזעיר ונעשים לו מוחין דנפש מוחין דרוח מוחין דנשמה:
והמשכילים יזהירו אתוון ונקודי המשכילים הם האותיות יזהירו הם הנקודות. כזהר הם הטעמים שהם המניעים את כולם ומ"ש למעלה והמשכילים יזהירו כגוונא דטעמי לא דריש רק מלת כזוהר שהם הטעמים הרקיע אתפשטותא דנגונא וכו' כי הנגון מתפשט והולך כדמיון הרקיע א"נ והמשכילים הם אותיות ונקודות. יזהירו כזוהר. יאירו בהארת הטעמים דבג"כ אשתמע מלה. כי ע"י פיסיק הטעמים מובן הענין ולכך נקראים מצדיקי הרבים. שמזכים הרבים לידע הבנת העכין. באינון שבילין סתימין. כי הנקודים המאירים באותיות הם מן ל"ב נתיבות חכמה. מהאי אתפשט כלא כי כלם בחכמה עשית. ור"ל כי ע"י הנקודות המניעי' האותיות גורם שיאירו ל"ב נתיבות הארה גדולה בכ"ב אותיות וז"ש ונהרין כחדא. קיימין וסמכין הם נ"ה דזעיר אשר ההוא אפריון שהיא המ' כל בניינה ותיקונה אינו אלא ע"י נ"ה דזעיר מתלת פרקין דנצח דזעיר נעשה קו ימיני שלה חח"ן ומג' פרקין דהוד דזעיר נעשה קושמאלי שלה בג"ה וז"ס וכל בניך לימודי ה' אל תקרי בניך אלא בוניך שהם תרין לימודים נ"ה דזעיר:
קיימין וסמכין עילאין שלא תטעה במ"ש קיימין וסמכין דההוא אפריון שהם נ"ה דמ' עצמה אלא אלין נ"ה דז"א שהם עילאין. מסתכלי וכו' פי' למה נקראים משכילים על שמסתכלים בכל מה דאיצטריך למ' ואינם ממתינים עד שישאל האפריון מה שהוא צריך כי יש לה בושה לשאול חלקה בפיה רקהם מסתכלים ומבינים מה שצריכה ועושים לה. והביא ראיה ממשכיל אל דל שהדל יש לו בושה לשאול ואשרי המשכיל מעצמו לתת לו מה שצריך: והנה מילוי המילוי דאדנ"י יש בו ד"ל אותיות ומ"ש בכל מה דאיצטריך ההוא אפריון וסמכין דיליה הם נ"ה דמ'. כי מג"פ תתאין דנ"ה דזעיר נמשך הארה לנה"י דמ' ואבר מחזיק אברמן הרגלים נתקנים הרגלים:
דאי לא יזהרו וכו' פי' המשכילים שהם נ"ה דזעיר יזהירו ויאירו מלמעלה כדי שיוכלו להאיר אל המ' דאל"כ לא יכלי לעיינא בכל מה דאיצטריך:
הרקיע ההוא דקאים וכו' הוא הת"ת דזעיר שהוא ע"ג נ"ה הנקראים משכילים ודמות על ראשי החיה חיה היא מ' וראשי החיה הם נ"ה ודמות על ראשי הוא ת"ת:
זוהר דהוא נהיר לאורייתא זוהר הארת יסוד דאימא דנהיר לאורייתא המאיר לת"ת דזעיר. זוהר דנהיר לאינון ראשי וכו'. פירוש כי נה"י הם בסוד תוספת כנודע ועיקרם ובניינם מהארת חו"ג שיצאו מיסוד דאימא כמו שכתב באוצ"ח דרוש צלם דזעיר פרק ב'. ומסתכלן לההוא רקיע שהוא ת"ת דזעיר. לההוא נהירו דנפיק מתמן פי' אור יסוד דבינה היוצא מן ת"ת דזעיר: נהירו דאורייתא דנהיר וכו' הוא אור יסוד הבינה המאיר לת"ת אי נמי אור הת"ת עצמו נקרא נהירו דאורייתא דנהיר וכו': ובספר אשל אברהם פירש. גופא אתוון. רמז לנוקבא שכוללת כ"ב אתוון. ורוחא ניקודי רמז לדכורא דאיקרי רוחא. וכיון דנקודי אינון מסטרא דחכמה ואתוון מסטרא דבינה וטעמי מסטר' דכתר. לכן אתוון ונקודי נטלין בתר תנועי דאינון טעמי. ושם האריך בספרו משם תדרשנו:
היתה דייקא מקדמת דנא פי' הארץ הזאת שאתה רואה שיש לה צורה ולבוש עתה. הנה היתה תהו מקדמת דנא. שהחומר שלה היה האדם תוהה בו להשיג צורתו ולא יכול כי היה משתנה ומתהפך לצורה אחרת עד שהאדם תוהה בו. וזהו חומר ראשון הנקר' היולי שאין בו תפיסה לשום צורה וכמ"ש הרמב"ן ז"ל בפי' התורה. ובס' אשל אברהם כתב מקדמת דנא פי' קאי על ארעא דאיתעבידת בכמה נהורין כגוונא דארץ עילאה. ולבתר אזעירת גרמה ואזעירת נהורא כמ"ש בזוהר בראשית דל"ט ע"ב ע"ש והשלים פי' המאמר עד"ז ומספרו תדרשנו. תלגא גו מייא. מספר קהלת יעקב נראה כי תלגא היא טיפת החסדים דאבא. וא"כ גו מייא הם גבורות דאימא:
נפקא מניה זוהמא וכו' כי בהכאת טיפה דאבא בטיפה דאימא נפקא מניה זוהמא מטיפה דאימא כי אינו מתברר מטיפה דאימא להתחבר עם הטיפה דאבא רק הטוב והמובחר שבה. כי הטיפה דאבא היא חסד גמור. וטיפה דאימא יש בה קצת דינים בסוד גבורת גשמים. ובכח הכאת הטיפה דאבא שהיא זכה וברה בטיפה דאימא. מתברר מטיפה דאימא הטוב והמובחר שבה ומתחבר עם הטיפה דאבא ומהם נעשה צורת הוולד והזוהמא שבטיפה דאימא יוצאת לחוץ וז"ש בההוא חילא דתלגא במייא:
ואקיש בה אשא תקיפא נודע כי טיפת אבא עם היותה חסד מ"מ כלולה מאמ"ש וכן טיפת אימא עם היותה גבורות היא כלולה מאמ"ש ולכן אמר כי טיפת אימא נתגבר בה חלק האש וז"ש ואקיש בה אשא תקיפא ומחמת הגבורות הדינין מתהווה בה פסולת באותו טיפה של אימא:
ואתעדיאת ואתעבידת תהו גרסי' ופירושו הוסרה הפסולת' ואתעבידת תהואותה הפסולת נעשית תהו שהיא הקליפה ויש גורסין ואתעבידת תהו לבד. הנה ב' דברים גרמו אל הפסולת שבטיפת אימא אחת הוא כת הכאת תלגא במיא לברר הטוב שבטיפת אימא בההוא חילא דתלגא במייא ועוד דבר אחר אקיש בה אשא תקופא והוה בה פסולת כי טיפת אימא כלולה מאמ"ש וכאשר נתגבר בה האש החזק שהם הדינים הוה בה פסולת: כי הפסולת והזוהמא הם משרש הדינים ואותו הפסולת אתעדיאת מטיפת אימא ואיתעבידת תהו ובא להודיענו שרש הקליפות מהיכן היו כי מן הפסולת של טיפת אימא שהיא גבורות נעשה שרש הקליפות ונק' תהו: אמנם הטוב שבטיפת אימא נתחבר עם טיפת אבא ומהם נעשה צורת העובר שהוא זעיר:
גם אפשר לפרש תלגא גו מייא וכו' היא טיפת אבא בהתחברה עם טיפת אימא נפקא מטיפת אבא זוהמא ואקיש בה אשא תקיפא היא טיפת אימא כי מחמת תגבורת הדינים יצאה הפסולת:
עוד אפשר לפרש נפקא מניה זוהמ' קאי על מייא כי מטיפת אימא שהיא מייא נפקא זוהמא מעכירו' המים בההוא חילא דתלג' במיי' בכח הכאת טיפת אבא בטיפת אימא: אקיש ביה גרסי' לפי זה וקאי אתלגא כי בהכאת אש הגבורות דאימא בטיפת החסדים דאבא שהיה תלגא הוה ביה בשלג פסול' ור"ל כי ע"י הכאת השלג במים נפקא מניה מן המים זו המ' בהכא' השלג במים אקיש ביה בשלג אשא תקיפא הכה בו כח הגבורות דאימא והוה ביה פסולת בשלג הנזכר ונמצא לפי זה שיש עכירות בטיפת אבא ונקרא עכירות השלג: ויש עכירות בטיפת אימא ונקרא עכירת המים: ולכן הפסולת שנתברר מן חלק המים קראו זוהמא מזוהם יותר מהפסולת. ומה שנתברר מטיפת אבא קראו פסולת ומהטוב שבטיפת או"א נבררו ונעשו זו"ן דקדושה: ומהפסולת של ב' הטיפות נעשו זו"ן בקליפה כי אין מתגלה בקליפה כי אם זו"ן עם היות שכלולים בהם עתיק ואריך. מדורא דזוהמא נעשה ממה שנתברר מטיפת אימא וקינא דפסולת נעשה ממה שנתברר מטיפת אבא:
ובוהו ברירו וכו' פי' בוהו אינו כמו תוהו כי תהו דבר שאין לו צורה ובוהו דבר שיש לו צורה ואמר דאתבריר מגו פסולת מן הפסולת דאבא נברר ממנה קצת טוב ונקרא בוהו. אמנם מזוהמא דאימא לא נתברר ממנה כלום. פי' ברירו דאתבריר מגו פסולת כי אחר שנתברר הכסף הטוב מן הסיגים גם אותם הסיגים כשאר בהם קצת טוב שאינו טוב בהחלט:
ואתיישיב בה חשך פי' כי הבירור הזה שנתברר מן הפסולת אתיישב בה חשך שהם הגבורות הנקרא חשך והם גבורות קדושים רק שהם דינים קשים: וז"ש רזא דאשא תקיפא כי החשך שהם הגבורות דיצחק הם נדבקים ויש להם חשק להתדבק עם חלק ?הט"כ שבעשו:
וההוא חשך חפי ע"ג תהו פי' עיקר יישובו של החשך היא על ברירו דאתבריר מנו פסולת אמנם ג"כ חשך חפי ע"ג תהו שהוא ההוא פסולת שאין בו שום חלק טוב עכ"ז ההוא חשך חפי על גביה אבל אינו מתיישב בו כמו שמתיישב על בוהו שהו' מה שנברר מהפסולת:
ואתתקנת מניה גרסי' והכי פירוש' דקרא והארץ היתה תהו ר"ל מן הפסול' של עיסת הארץ היתה הקליפה שהיא הנקראת תהו. ואח"כ נברר מן התהו שהוא הפסולת קצת טוב ונק' בוהו. וחשך שהם הגבורות אתייישב ביה ר"ל באותו הטוב של בוהו כי יש חשק אל הגבורות להתדבק עם הטוב שבפסולת שהוא בוהו. וחשך על פני תהום החשך שהם הגבורות על פני תהום שהיא התהו כי בהסדת מ' מן תהום ישאר תהו אמנם חפי עליה לבד ולא אתיישב ביה כמו שמתיישב ע"ג בהו:
מאלהים חיים הבינה נקראת אלהים חיים ודא מרחפת על פני המים שהי' טיפת אימא הנקראת מים שממנה נעשו ז"ון אמנם הגבורות התקיפין דיצחק הם חופפים על פני תהום דהא הוא יצחק דאסבר פנים לרע שהוא עשו דכל מין למיניה אזיל כי רוח אלהים חיים שהיא הבינה מרחפת על פני המים שהם הטוב שבטיפת אימא. וחשך שהיא תחתית הגבורה דזעיר היא הבחינה אחרונה שבה על פני תהום. אבריר דקיקו חד מגו ההוא פסולת נברר מתוך הפסולת דבר דק ואינו טוב ואינו קדושה רק הטוב שבסיגים:
כטיסא דזוהמא כד אבריר ואצריף גרסינן ור"ל כשביב ושלהבת הזוהמא כאשר נבררת ונצרפת פעם ושתים וישאר הדק שבה ונראה לך כאלו אין בו זוהמא כלל כי מחמת הבירור והצירוף הזוהמא הגסה נבררת לצד אחד והדק שבה דהיינו הטוב שבסיגי' נראה שאין בו זוהמא כלל. כך ע"י רוח אלהים בינה שהיתה מרחפת על פני המים שהוא חלק הטוב שבטיפת אימא נמשך ג"כ הארה קצת אל הפסולת של טיפת אימא ונברר ממנה החלק הדק והזך שבה עד שנראה שאין בו זוהמא כלל. כד האי תהו אבריר ואצריף נפקא מניה רוח חזק גרסי' והיא קליפה ראשונה מן ד' קליפת שראה יחזקאל והנה רוח סערה וכו' ובאליהו כתיב רוח חזק והיא היא. אבריר בוהו ר"ל חלק הרע שמעורב' בבהו כי בוהו הוא ברירו דאתבריר מגו פסולת כנ"זל שהוא טוב קצת. אמנם בכאן אבריר בוהו נברר החלק הרע שבו ועם היותו רע הוא דק כי הוא נברר מן הטוב שהוא בוהו ואחר שנברר הרט שבבוהו אבריר ואצריף גם הוא עד שנשאר רק הדק שברע שבו:
ונפיק מניה רעש וביחזקאל נק' ענן גדול והיא הקליפה השנייה ואחר הרעש אש וביחזקאל ואש מתלקחת והיא קליפה ג':
ואבריר חשך ר"ל נבררו הסיגים שבו כי חשך היא גבורה קדושה רק שבסופה יש דינים תקיפים ומהם יוצאים קצת סיגים בסוד דורדייא דחמרא ונברר הרע שבו ונפיק מניה אש שהיא הקליפה. אבריר רוח פי' כי עם היות רוח אלהים קדושה רוח אלהים חיים שהיא בינה שאין בה דינים מ"מ מסטרהא נפקי דינים ומתוקף הדינים ההם יוצאה קליפת נוגה שהיא קליפה ד' קול דממה דקה וביחזקאל נקראת ונוגה לו סביב ואלו ד' קליפות שרשם מד' תוהו בוהו וחשך ורוח אלהים. כד מסתכלין ביה לית ליה דיוקנא כלל כנז"ל שאדם תוהה בו ואין יכול להשיג צורתו. פי לכולא אית לבושא צורת המים צורת האש הוא לבישו. בר האי תוהו:
אבנין משקעין וכו' אח"זל בוהו אבנים מפולמות פירוש לחות מן המים ור"ל שהבוהו יש לו צורת אבנים: וענין האבנים הוא ע"ד מ"ש בס' יצירה ב' אבנים בונות בית אחת: ג' אבנים בונות ו' בתים פי' אבנים הם האותיות הבונים בתים וצירופים משא"כ בתוהו שאין בו אפי' צורת אותיות ואמר אבנין משקען וכו' האבנים האלו הם משוקעים בתוך חקיקת התוהו כאלו התוהו חקוק ובתוך חקיקת התהו משוקע ראש האבן וראשה השני יוצאו ובולט לחוץ והכוונה כי אין בין בוהו לתוהו אלא דבר מועט ושרש הבוהו המשוקע בתוהו גם הוא לתהו יחשב שאין לו צורה כמותו ואין צורה אלא לראש האבן היוצא מן התוהו ולחוץ:
נפקי' גו גליפא דמשקען תמן ר"ל כי ראשם השני יוצא מתוך חקיק' התהו ונראים בו צורה משא"כ ראש' השקו' תוך חקיקת התהו שאין לו צורה כלל: ומתמן משכי תועלת' לעלמא וכו' פירוש אלו האבנים שהם אותיות וצרופים משכי תועלתא לעלמ' כי הבהו התחיל להתראו' בו אותיות וצרופים לשכון זה ומשם נמשך שפע אל העולם כי בבוהו יש קצת ניצוצי אורה ואלו הם אותיות והאבנים שבו: ולפעמים מעלים אותם התחתונים ע"י מעשיהם הטובים בסוד מ"ן ומושכין תועלת גדולה לעולם וז"ש אח"כ משכי תועלת' מעילא לתתא וסלקי מתתא לעילא. הכוונה כי ע"י שהם סלקין מתתא לעילא בסוד מ"ן משכי תועלתא מעילא לתתא ופירוש באיזה ענין משכי תועלת' לעלמא ואמר בציורא דלבושא משכי תועלת' שהיא השפע מעילא לתתא. ולפי שאי אפשר לשום ענין שיתעורר למעלה כי אם ע"י התעוררות התחתונים בסוד מ"ן לזה אמר וסלקי מתתא לעילא. וע"ד נקיבן כי אלו האותיות של בוהו הם מיין נוקבין ולכן נקראים נקיבן:
ומפולמין ר"ל לחים כי מחמ' קצת לחות שיש בהם הם מיין נוקבין העולים לקרא' מיין דוכרין: תליין באוירא אוירא הוא יסוד דנוקבא שאינו בולט רק אויר כי אלו מעלים מ"ן ביסוד דנוקבא לזימנין תליין באויר' לא בכל זמן הם מעלים מ"ן ליסוד דנוקב' רק לפעמים ולזמנין מטמר' ביומ' דעיבא כי בהיות מעשה התחתונים בלתי טהור מטמרן אלו האותיות וחופה עליהם ענן הקליפה: ומפקי מיין גו תהומא וכו' כי מאלו האבנים יוצא מים ושפע גו תהומא שהוא יסוד דנוקבא דקליפה לאתזנא תהו מתמן ואז באותה שעה לא תליין באויר' שהוא יסוד דנוקבא דקדושה וזש"ל זמנין תליין באויר':
חדוה ושטות' פי' כי אלו האותיו' והאבנים של בהו יש בהם שני דברים הפכיים זמנין דתליין באוירא ביסוד דנוקבא ומעלין מ"ן בסוד הזווג שהוא חדוה וכד מפקי מייא גו תהומ' לאתזנ' תהו זהו שטות':
אתפשע תהו בעלמ' כי ע"י שהוא ניזון מאלו האבנים יותר מהראוי לו אתפשט תהו ושולט בעולם. חשך איהו אשא אוכמא מפרש ואזיל אלו הד' דברים שהם תהו בוהו חשך רוח אלהים וגומר פירוש תוהו ובוהו ומפרש חשך ואמר שיש בו ד' שלהביו' השלהב' הסמוכה אל המלכו' היא הבחינה התחתונה של הגבורה הסמוכה אל המ' נקרא אשא אוכמא בסוד שחורה אני ונאוה. אוכמא תקיף בגוון שחור מאוד. הבחינה ב' הסמוכה לאוכמא הוא אשא סומק' לכן ארז"ל שחור אדום הוא אלא שלקה כי האוכמא הסמוך לסומקא שרשו סומקא אלא שלקה ונמצא שהסומק' הוא למעלה מהאוכמא ואינו דין גמור כהאוכמא:
תקיף בחיזו במראה האדמימות אשא ירוקא זו בחי' ג' למעלה מסומק'. והיא יותר רחמים מהסומקא והוא תקיף בציורא שהירוק מורכב מציור ב' הגוונים לבן ואדום. אשא חוורא דכליל כולא. זו בחי' ד' עליונה הגבורה הסמוכה אל הבינה וזו שרש לכולם רק בהשתלשלותם למטה נעשו הגוונים ירוק סומק אוכם בסוד ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות כי בהשתלשלו' הגבורו' למטה מתעבים ונחשך אורם ולכן הזהב צריך תנופה להעלותם אל שרשו בסוד שם מ"ב סליק לעילא משא"כ שם ע"ב דאיהו נחית לתתא:
חשך תקיף בכל אשין מבאר למה הביא אלו ד' אשות ואמר שאין כוונתו אלא על א' תחתון הנק' חשך והוא הקשה שבכולם ודא אתקיף לקליפה הנקרא תהו הנז"ל. חשך הוא אשא ולאו וכו' פירוש אינו חזק רק כאשר נותן תוקף לתהו אז צריך שיתגברו הגבורות של הבחינה הנקרא חשך כדי שיתנו תוקף לתהו ואז נקרא' אשא תקיפ'. חשך פני רע דאסביר פנים לרע. שמסביר פנים ונותן תוקף לתהו ועל כן נקרא הוא פני רע על שמסביר לו פנים דשרי עלי' לאתתקפא. ששורה על התהו לחזקו:
רוח היא קול דשארי וכו' כמ"ש חשך אתקיף לתהו כך רוח אתקיף לבוהו ואנהיג וכו' ורזא דא קול שהוא רוח כי הרוח הוא קול שולט על המים שהם אבנים מפולמות שיוצאים מהם מים שהוא בוהו וכן ורוח אלהים מרחפת ושולטת על פני המים. ומשום דק"ל והיכן נזכרו המים בבוהו והלא אין בוהו אלא אבנים ולא מים: ותירץ אבנין משקען גו תהומי דנפקי מייא מנהון ופירוש גו תהומי היינו תהו כמ"של אבנין משקען גו גליפא דתהו. תהים בהסרת מ' נשאר תוהו.
וע"ד איקרון פני המים דא ודא כמה דאיצטריך ליה גרסי' ופירוש לפי שאמר משקען גו תהומי לכן רצה לפרש פני תהום פני המים: דא ודא כמה דאיצטריך ליה. פי' רוח מרחף על פני המים חשך מרחף על פני תהום שהוא התהו. תהו עליה שרי' שם שד"י. פירוש בספר זוהרי חמה כי הכוונה תהו שהיה קליפת רוח גדולה וכו' עליה שרי' שם שד"י לכפותה ולהכניעה כדי שלא תחריב העולם. בוהו שהיא קליפת רעש עליה שרי' שם צבאות לכפותה ולהכניעה: חשך שהיה קליפת אש עליה שרי' שם אלהים לכפותה ולהכניעה. רוח שהיה קליפת קול דממה דקה עליה שריא שם הוי"ה. ומ"ש חשך עליה שריא וכו' ר"ל הקליפה היוצא' מהחשך וכן רוח פירושו הקליפה היוצא' מהרוח שהיא קול דממה דקה שמא דא שהוא שם הוי"ה לא הוי ביה אלא שם שד"י:
וע"ד איקרי בוהו רעש וכו' נלע"ד כיון דשם צבאות שלפ' על בוהו שמשם יוצא' קליפ' רעש וכתיב ואשמע אחרי קול רעש גדול והוא קול הצבאו' של מעלה וכיון ששם צבאו' שולט על בוהו שמשם הרעש על דא איקרי בוהו רעש דלאו איהו בלא רעש כיון ששם צבאות המורה על הצבאות העושים רעש גדול בקולם והוא שולט על בוהו. משם יתחייב שאין בוהו בלא רעש ואלמלא שהבוהו ג"כ אי איפשר להיות בלא רעש לא היה שולט עליו שם צבאות המורה על הצבאות העושים עש:
ארבע פרקין הכא וכו' נל"עד שהם אלו השמות הקדושים הנז' השולטים על ד' קליפות והם שם הו"יה בת"ת צבאות בנ"ה ושניהם כחשבים לאחד כי הם תרי פלגי גופא. שם שד"י ביסוד שם אלהים במ' הרי הם ד' ספירות ונקראים פרקי גופא ואיבריך ידיעין כי הת"ת הוא אבר הגוף הנקרא ת"ת ונ"ה הם איברי הרגלים יסוד הוא אבר הקדוש המ' היא ספירה בפני עצמה והיא מכלל האצילו' הקדוש:
ואינון תריסר נלע"ד לפי שכל ספי' יש בה ג' פרקים ות"ת יש בו ג"פ ונ"ה נחשבים ספי' א' בסוד תרי פלגי גופא הרי ג"פ שניים והיסוד הוא ספירה אחת נחלקת לג"פ כי העטרה היא פרק ג' הרי ג"פ שלשיים והמ' נחשבת לספי' א' הרי ג"פ רבעיים ואע"פי שהמ' היא פרצוף אינה נחשבת אלא לספי' א' וראיה לדבר מעשר הוי"ות המנוקדות שבעשר ספירות דז"א שהוי"ה האחרוכה היא אל המ' הרי אל הזעיר ט' ספירות ואל המ' ספירה אחת:
שמא גליפא דתריסר אתוון מצאתי בגליוני הראשונים הוא השם השולט באויר ובו היה טס אליהו ע"כ ובזוהר ויקהל דר"א ע"ב וז"ל כדין פרחין אתוון דקיימין באויר' דבשמא קדישא דתריסר אתוון וההוא שמא שליט באויר' דהוה טס ביה אליהו עד לא אסתלק לשמייא והיינו דקאמר ורוח ה' ישאך ע"כ. ואמר המגיה על זה שם בן י"ב בת"ת שולט באויר כי אויר רומז לת"ת עכ"ל ולפי זה מ"ש הכא אשתכח שם הוי"ה ד' פרקין וכו' הכוונה על שם הוי"ה השולט על קליפת קול דממה דקה כי שם הוי"ה זה הוא בת"ת דז"א וד' פרקין היינו ד' אותיות הוי"ה וא"ש דקאמר ד' פרקי גופא כי כל אלו הד' פרקים הם בת"ת דזעיר הנק' גופא ומ"ש ואיבריך ידיען יובן במ"ש הרב בסוד העמידה כי הת"ת דזעיר לבדו יש בו שם הוי"ה מלבד ההוי"ה הכולל' את הזעיר כולו עוד יש הוי"ה בת"ת דזעיר לבדו ונחלקת בת"ת עד"ז יו"ד חכמה שבת"ת זעיר: ה ראשונה היא בינה שבת"ת זעיר ו היא גוף התפארת דת"ת זעיר ד אחרונה היא עטרת היסוד שבת"ת זעיר הרי ד' אברים ידיען:
גם אפשר לומר כי הת"ת דזעיר לבדו יש בו ו' היכלות והם בסוד אור ישר ו' ואור חוזר ו' הם י"ב ולכן אמר הכא שמא גליפא די"ב אתוון ואפשר ששם הוי"ה זה שבת"ת מצטרף לי"ב הוי"ות ומן י"ב הוי"ת נשרשים י"ב אותיות הנקרא שם בן י"ב עכ"ל מורינו ז"ל.
והרמ"ז כתב וז"ל אמ"ז זהו יהָאֲ הֻוָד וְהָנְ הָיָיְ שהוא צירוף יהו"ה הו"הי אדנ"י והוא היה כתוב באדרת אליהו כך מצאתי בכתיבת הר"חו ז"ל ונל"עד שהוא סוד חו"ג כלולים יחד בתוך הצקבה וגם הוא בחינת ב"ן ואד"ני והנקודו' עולות רל"ו שה"ס ד' אותיות וע"ב ס"ג מ"ה ב"ן היוצאים מהם וסוד שם זה הוא ביסוד הנקבה ונל"עד ז"ס המערה שרוות ליסוד כמ"ש במלכים ז' כמער איש ולוויות וה"ס הנרמז בויקהל עכ"ל הרמ"ז:
ורבי בנימין לוי מצא כתוב שם בן י"ב אותיות היא יְהַיְהַ וְהַ וְהַ וָהִ יה עכ"ל:
ופירוש קצר נלע"ד במאמ' זה על פי' מ"ש הארי"זל בפרק ח' דעולם התיקון וז"ל ונבאר עיקריות שבירת הכלים והיא היות כוונתו ית' לברוא עוה"ז שיש בו שכר ועונש ואי אפשר אם לא ע"י קיסטינר היא מדת הרע להפרע מהרשעים והנה הרע הזה הוא שרש השמרים והסיגים של הגבורות והדינים בסוד מקום המשפט שמה הרשע:
וכדי שיתגלו הסיגים והקליפות א"א רק ע"י השתלשלו' העולמו' ובתכליתם יתבררו ויצאו בפועל אשר כל זה היה ע"י מיתת המלכים אשר כולם היו דינים תקיפים נקבה שם ב"ן שהם הגבורות כי כל אלו הם בחי' נקודות שהם נקיבות בחינת אור חוזר מ"ן והם ניצוצין תקיפין הנז' בפרשת פקודי ות"ח רישא שירותא דמהימנות' בטש בוצינא דקרדינותא:
והנה כאשר זו הבוצינא בטש גו מחשבה מעלה את הבירורין מבחינת שכ"ה ניצוצין ושם מתבררין והטוב שבהם ניתקן והפסולת זריק ליה עד תכלית כל הפרצופין והנשאר נעשה פסולת גמור עכ"ל ולקמיה באותו הפרק עצמו כתב וז"ל והנה כל י"א בחינות נקראים בחי' אחת והיא בתוך הי' קליפין והסי' ונוגה לו סביב והיא קליפת נוגה הנז' בכל מקום שהיא טו"ר ובחי' זו היא בעשייה וכנגדה גם כן ביצירה ובריאה ואצילות וקליפה זו דנוגה נק' ורוח אלהים מרח"פת שאותיותיו מ"ת רפ"ח הם רפ"ח ניצוצי מלכים שמתו וקליפה זו נעשית מרפ"ח הנז' והיא מרחפת על הקליפו' הנק' תהו ובוהו וחשך והיא קליפת האגוז הדקה עכ"ל שם:
ולעיל כתב והארץ היא ארץ אדום שממנה המלכים שמתו ונעשו תהו ובוהו ונשארו רפ"ח ניצוצין מן בחינת אורות שהם הרוח של הכלים וזהו ורוח אלהים מרח"פת רפ"ח מ"ת עכ"ל ובזה נבוא אל הביאור:
היתה דיקא מקדמת דנא פי' כי אלו הד' קליפות שבפסוק היו כלולים בארץ אדום שהיא הבינה בכח ולכך הזכיר פסוק בראשית שיש בו ז' תיבות שהם המלכים שיצאו ממנה. ואח"כ אמר והארץ היתה תהו לומר שהיו הד' קליפות כלולים באותם גבורות שיצאו ממנה ומתבררים בכל פרצוף ופרצוף עד המלכות דעשייה ואז נגלו הד' קניפות בפועל:
תלגא גומייא: השלג הוא סוד הגבורה כמ"של בזוהר דף ו' ביום השלג וכו' ור"ל הגבורות היו תוך החסדים ונכללי' בתוכם ולא היו הסיגים שבתוך הגבורות נראים שם במקום גבוה: ואח"כ נפקא מניה זוהמא בההוא חילא דתלגא גו מייא פי' בכח הגבורות שהיו שם מסיגיהם יצאו הקליפו' שהם הזוהמא ופירוש נפקא מינ' מארץ הנז' ואקיש בה אשא תקיפא הם הגבורות שהם מבוצינא דקרדינות' שע"י היה הבירור בכל פרצוף עד שיצאו בפועל ופי' ואקיש בה בארץ הנזכר דהיינו בז' מלכים שיצאו ממנה. והוה בה פסולת ואתעדיאת פי' עתה בתכלית הבירור נראה הפסולת הנז' והוסרה מהארץ הנז' דהיינו מהמלכים הנז' שיצאו ממנה וז"ש ואתעדיאת פי' הוסרה הקליפה הנזכרת מקדושת המלכים שהם מבינה הנז': תהו מדורא דזוהמא עתה מפרש מה היא הזוהמא שהיתה כלולה בכח ויצאה בפועל ואמר תהו היא הקליפת ראשונה בוהו ברירו וכו' פי' כי בוהו יש בו ממש יותר מתהו ר"ל ב"ו הו"א כי קליפת בוהו יש בה קצת טוב יותר מתהו כי הקליפה הסמוכה לצד הקדושה היא טובה יותר מהראשונה:
ואתיישב בה פי' נתיישבה קצת קליפה זו יותר מהראשונה חשך רזא דאשא תקיפא היא קליפה שלישית שהיא יותר טובה מן השנים הראשונים וההוא חשך חפי וכו' פי' חשך שהיא קליפה ג' מאירה לתהו וממנה נתקנת התהו וז"ש ואתתקנת ביה:
רוח דקודשא דנפיק וכו' פי' הם רפ"ח ניצוצות שבתוך קליפת נוגה ורפ"ח הנז' הם מבחינת האורות של ז' מלכים שיצאו ממנה כמ"של ודא מרחפת על פני המים פי' קליפה זו של נוגה מאירה לקליפת בוהו שממנה יוצאים מים כמ"ש לקמן: אבריר דקיקו חדפי' ד' הראשונים שהם תהו בוהו חשך רוח הם בעשייה כמ"ש הרב נעיל והוברר מהם הטוב ונעשה מהם ד' דיצירה שהם רוח רעש אש קול דממה דקה והם ד' קליפות שראה יחזקאל רוח סערה ענן גדול ואש מתלקחת ונוגה כי מרכבה שראה יחזקאל היא ביצירה כנודע:
תהו אתר דלית ביה גוון פי' מפני שרובו רע ויש בה קצת טוב לכן אין בו שום דיוקנא בר האי דאיתחזי ביה וליתיה גרסי' בוהו להאי אית ליה ציורא פי' בוהו ר"ל יש בו טוב יותר מתהו וזהו בוהו ר"ל יש בו ממש. אבנין משקען גו גליפא דתהו כי' רפ"ח נינוצין שנשארו בתוך הקליפות נקראים אבנים לפי שהם נוקבין בחי' מ"ן כמ"של ואבן היא נקבה והרפ"ח הנז' שנקראים אבנים משוקעים בתוך התהו שנבלעים בתוכה. נפקי גו גליפא דמשקען תמן פי' בתהו אין ניכרים כלל אבל בבוהו יצאו ונראים וניכרים בה ומתמן משכי תועלתא לעלמא: פירוש ע"י הרפ"ח הנז' מבררים אותם ועולים בסוד מ"ן ומהם נמשך תועלתא לעלמא:
בציורא דלבושא משכי וכו' פי' כיון שנראו הר"פח הנז' והובררו עולים בסוד מ"ן ואז בא השפע וז"ש משכי תועלתא שהוא השפע בכח דסלקי מתתא לעילא שעולים בסוד מ"ן: וע"ד נקיבין ומפולמין פי' כיון שעולים בסוד מ"ן לכך נקיבין לרמוז על בחי' מ"ן שעולים דרך הנקב:
תליין באוירא הוא יסוד דנוקבא שנק' אוירא שעולים בסוד מ"ן ביומא דעיבא הוא דין כי מים היורדים מהגבורות הם יורדים ומתעוררים הגבורות לכך אטמרן אותם הניצוצות שלא יינקו מהם הקליפות וכן כתב בפ' צו וז"ל דהא מיא בגבורן נחתן לעלמא ובגין דאינון גבורן לא נחתן אלא בעיבא ויומא דעיבא לא נייחא רוחיהון דקיימי עלמא אלא בגין דעלמא איצטריך להו מ"ט בגין דעלמא בדינא אתברי עכ"ל הרי מבואר שיום שיורדים הגשמים הוא דין וז"ש כאן לזמנין מטמרן ביומא דעיבא:
ומפקי מיין מגו תהומא גרסי' ופי' אע"פ שמטמרן מפקי מיין מגו תהומא שהוא יסוד דנוקבא דקדושה וכן כתב פ' בא אל פרעה נהיר תהומא ופי' הרח"ו ז"ל בהגהותיו על הזוהר תהומא יסוד דנוקבא דקדושה.
לאתזנא תהו מתמן פי' כיון שנתעוררו הגבורות יש יניקה לקליפת תהו חדוה ושטותא פי' ביום ירידת גשמים יש חדוה לעולם ויש שטותא מצד שיש יניקה לקליפה. חשך אשא אוכמא וכו' פי' כי כל קליפה כלולה ממרכבה שלה שהם חג"תם. חשך אשא אוכמא היא בחי' המ' דילה. ופי' תקיף בגוון שחור הרבה יותר מדאי. וכן סומק תקיף בחיזו שגוונו אדום הרבה וכן ירוק תקיף בציור לפי שיש לו ב' גוונים אדום ולבן ולפי שהוא מכריע לכך תקיף בציורים שבו שהם שני גוונים:
חוורא דכליל כולא כי חסד כולל כולם: וכן גם בקליפה כך ורזא דא ותכהין עיניו מראות פי' לא כהו עיני יצחק רק בשביל עשו. וכן הכא לא יש בחשך הזה רע גמור רק כשמאיר לתהו. על פני תהום דריש ליה תהו מ' יתירה כמ"ם של ריקם כמ"ש הריקאנטי ז"ל. קול ה' על המים. קול הוא רוח: אבנין משקען גו תהומא פי' רפ"ח ניצונות שהם מובלעים תוך התהו ומהם יוצאים מים לעולם ע"י מ"ן וזהו ורוח מרחפת על בוהו שמשם מים כמ"של:
פני המים וכו' דא ודא כמה דאיצטריך ליה גרסי' ופי' חשך על תהו ורוח על בוהו. תהו עליה שריא שם שד"י ד' קליפות אלו כל אחת מתלבש בה שם אחד כדי להכניעה בסוד ומלכותו בכל משלה. ברזא דסתרא דתהו פי' בהעלם התהו כדי להכניעה. ד' פרקין הכא. הם ד' אותיות שם הוי"ה כי כל אותי נקראת פרק ואבר ואינון י"ב הם י"ב צרופי הו"יה שבת"ת:
שמא גליפא וכו' פי' מן י"ב צירופים הנז' יוצא שם בן י"ב הוא הוי"ה אהי"ה אדנ"י משולבים כזה יא"א הה"ד וי"נ הה"י וכן כתב בספר שבר יוסף שבו היה טס אליהו כמ"ש בפרשת ויקהל. וכן כתב הרב ז"ל בוידוי של ק"ש שעל המטה ע"כ מה שנל"עד. ובתיקונים ט' שם בן י"ב כל היודעו והזהיר בו כל תפילותיו מתקבלות ומקורו יו"ד ה"י וא"ו ה"י:
ובס' אשל אברהם כתב בסוף פירושו לזה המאמר וז"ל ד' פרקין הכא וכו' הם רזא דתרין דרועין ותרין שוקין דאינון ארבע ואינון תריסר פרקין ג' פרקין בכל א'. והכא שמא גליפא די"ב אתוון וכו' פי' ד' אתוון דשם הוי"ה אינון תריסר בגין דאינון גליפין בד' פרקין דגופא דאינון ב' דרועין וב' שוקין. וכגוונא דאלין ד' פרקין אינון תריסר כן ד' אתוון דהוי"ה אינון תריסר בגין דארבע אתוון דהוי"ה אינון רזא דארבע חיון דאקרון חיות גדולות ואינון מרכבות דקב"ה ושכינתיה כמ"ש בתיקונים דף נ"ב ע"ב ולכל חיה אית לה ד' אנפין כמ"ש וד' פנים לאחת וע"ד אינון ד' ואינון תריסר עכ"ל והשלים המאמר עד"ז ואנו אין לנו אלא דברי האר"י ז"ל והר"חו תלמידו כי אב הוא דלא להוסיף עליה:
ויאמר אלהים יהי אור מהכא וכו' פי' עכשיו מתחיל הפסוק תיקון חסד דזעיר שהוא אור שהוא ראשון שב"וק דעד הכא הוה בכלל פירש פסוק בראשית אמר בכח ראשית שהוא אבא ברא אלהים שהוא בינה שמים וארץ שהם זו"ן דרך כלל ועכשיו מפרש בדרך פרט סדר תיקון ו"ק והתחיל מחסד ואח"כ גבורה בויהי אור ואח"כ ת"ת וירא אלהים את האור כי טוב:
ובתר אתהדר כלל בפסוק ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים שר"ל א"וא עשו זו"ן דרך כלל הוה כולא תלייא באוירא פי' חסד דז"א וכל הו"ק כולם תלויים בחסד דעתיק הנק' אוירא כמ"ש הרב. ומ"ש מרזא דאין סוף עתיק נקרא אין סוף. והאוירא הוא חסד שלו כמ"ש בזוהר לקמן. אבל לא כתיב ביה ויאמר. דויאמר איהו קיימא למישאל ולמינדע. פי' אע"ג שבראשית שהוא אבא מאמר הוא. אינו אמירה בהדיא. דעיקר אמירה היא באימא כדכתיב ויאמר אלהים שאבא אמר לאלהים וז"ש איהו קיימא למשאל ולמינדע. כי באימא יש בה שאלה כדי למנדע אבל אין משיבין. אבל בו"ק שואלין ומשיבין:
חילא דאתרם וכו' פי' אע"פי שויאמר הוא אבא אומר לאימא הכל הוא א"ס אשר ממנו נברא הכל עד שנתפשט אותו הכח ברזא דמחשבה שהוא אבא ואז נתעורר אבא בכח א"ס אשר בקרבו ואמר לאימא וכאלו אמר הכתוב ויאמר א"ס שהוא העיקר:
יהי אור כל מה דנפיק וכו' פי' כל הבריאה כולה ע"י א"וא שהם י"ה היתה הבריאה שכל העולמות התחתונים מאו"א הם. בסוד כולם בחכמה עשית. אתהדר לנקודה קדמאה פירוש יוד שניה של יהי שרומזת לאבא גם כן. לאתפשט' למלה אחרא אור. פירוש למה הזכיר אבא פעם שנית להוציא אור שהוא חסד דזעיר שהוא ענף החכמה. ויהי אור דכבר הוה. הוקשה לו דהול"ל יהי אור ויהי כן אלא לרמוז שהאור הזה שהוא חסד דזעיר שעליו אמר הפסוק יהי אור היינו אור דכבר הוה ומפרש הענין ואזיל היטב:
אור דא רזא סתימא פי' חסד דזעיר שרשו מחסד דעתיק וז"ש אתפשטות' דאתפשט וכו' פירוש חסד דזעיר נתפשט מחסד דעתיק שנקרא אוירא עילאה ומשום דק"ל האיך חסד דזעיר יצא מחסד דעתיק לכן אמר בקע בקדמיתא ואפיק חד נקודה סתימא:
הנה כתב הרב באוצ"ח כי חסד דעתיק נקרא אוירא דכייא ואבא היה גנוז בזה האויר וזהו יו"ד דאויר: וכשיצא אבא משם אשתאר אור והיה חסד דעתיק מאיר בו דרך העלם וגניזה עד שם וז"ש הזוהר בקע בקדמיתא פי' חסד דעתיק שנקרא אוירא בקע והוציא אבא ממנו שהוא יו"ד דאויר: ולפי שתחלה אמר ואפיק חד נקודה סתימא ולא פי' מה היא חזר ופי' דהא א"ס שהוא עתיק יומין בקע מאוירא דיליה שהוא חסד וגלי האי נקודה יו"ד שהוא אבא:
כיון דהאי יו"ד אתפשט פירוש אחר שיצא אבא מה דאשתאר אשתכח אור פירוש מה שהיה נקרא מעיקרא אויר בהיות אבא בתוכו עתה אשתאר אור לבד:
אתגלי לבתר עליה היינו דקאמר הרב לעיל שחסד דעתיק מאיר דרך העלם וגניזא באבא כיון דאתפשט נפק פירוש כיון שנתפשט אור החסד דעתיק שבתוך אבא נפיק חסד דזעיר. ואיהו אור דאשתאר מאויר פירוש חסד דזעיר שרשו מחסד דעתיק והא קיימא פירוש אחר שיצא אבא שהוא יו"ד מאויר הנז' נשאר חסד הנזכר עודד וקיים להאיר לעולמות שתחתיו:
נפיק ואסתלק ואתגניז פירוש שרוב האור נגנז ולא נשאר מחסד דעתיק רק אור מעט להאיר לאבא: נהיר ביה באורח נקודה קדמאה. פי' חסד דעתיק מאיר בחסד דזעיר באמצעות אבא:
כולא אחיד דא בדא פירוש חסד דעתיק מאיר באבא ואבא מאיר בחסד דזעיר בכח חסד דעתיק שבתוכו וז"ש נהיר בהאי ובהאי פי' חסד דעתיק מאיר באבא ומאיר בחסד דזעיר:
כד סליק כולא סלקין פי' כשמתעלם חסד דעתיק גם אור אבא ואור חסד דזעיר מתעלמים ונגנזים: ההוא נקודה דאור אור איהו. פי' אותו המעט שנשאר מחסד דעתיק שמאיר באבא ממנו נעשה חסד דזעיר וז"ש ההיא נקודה דאור שכן קרא לו הזוהר לעיל כמש"ל ואשתאר חד נקודה מניה למהוי מטי תדיר באורח גניזו בההיא נקודה ולכן קאמר ההיא נקודה דאור שהוא המעט שנשאר מחסד דעתיק שנקרא אור אור איהו פי' ממנו נעשה חסד דזעיר הנקרא אור בעצם. וכאלו אור אחד הם. ואתפשט ונהירו ביה ז' אתוון פי' שנתפשט ונתקן חסד דזעיר והאירו בו ז' אותיו' דא"ב והם אבג"ד הו"ז בחסד חטי"ך למ"ן בגבורה סעפ"ץ קר"שת בת"ת ואחר כך נכללו כולם בת"ת וז"ש הזוהר דלגו ז' דהאי סטרא היינו ז' דחסדוז' דגבורה ואתכלילו כלהו בההיא רקיע שהוא הת"ת וכמו שאמר הרב ז"ל בכוונת העמידה דשחרית דחול:
אקדיש ההוא רקיע וכו' פי' כי אלו האותיו' שרשם מן רל"א שערים שבמלבוש ונשתלשלו מעולם לעולם עד שנחקקו בקו האמצעי שהוא ת"ת הנק' תורה כי בכאן נחקקו ונתגלמו משא"כ בהיותם למעלה בסוד המלבוש וז"ש ואגליף חמן אורייתא לאנהרא לבר פי' למלכות ולב"יע דהוא אל גדול פי' חסד דזעיר דנפק מאויר קדמאה פירוש חסד דעתיק:
ויהי רזא דחשך פי' הוא גבורה דזעיר כי כל ויהי הוא צער אור דאתכליל שמאלא בימינא פי' כאלו אמר ויהי שהוא גבורה נכלל באור שהוא חסד וכדין מרזא דאל הוי אלהים פירוש הים דאלהים היא גבורה ואל דאלהים הוא חסד שנכלל בגבורה וכמ"ש הזוהר בפרשת תרומה וז"ש אתכליל ימינא בשמאל' ושמאלא בימינא היינו ויהי אור ויהי שהוא שמאל נכלל בימין שהוא אור:
ויש דרך אחר בזה המאמר עפ"י מ"ש בספר שבריוסף בשם האר"י ז"ל כי רשימו שהניח א"ס כשנתצמצם נקרא אור קדמון ורשימו שהניח המלבוש נקרא יו"ד וכללות שניהם נקרא אויר וכשירדה יו"ד דס"ג לקחה רשימו דמלבוש שנקרא יו"ד ואשתאר אור וז"ש בזוהר נפק יו"ד מאויר ואשתאר אור עכ"ל וצריך לפרש כל המאמר מראש ועד סוף עפ"י הקדמה הנזכר וממנה מובן כל המאמר:
את האור כי טוב וכו' עם היות שאברהם כלול מן הדין רובו חסד וכן יצחק עם היותו כלול מחסד רובו דין אבל עמוד' דאמצעית' נקרא טוב כיון שחציו חסד וחציו דין רק שהוא נוטה אל החסד ונקרא שלם כי אברהם שרובו חסד אינו שלימות עם היות שיש בו קצת דין הרשעים אינם יראים ממנו כי על הרוב מוחל להם ואין זה שלימו' וכן יצחק עם היות שיש בו קצת חסד רובו דין ואפילו הצדיקים אינם יכולים לעמוד נגדו כי מדקדק עמהם כחוט השערה אבל יעקב שחציו חסד וחציו דין זהו השלימו' כי לרשעים ולצדיקים לפעמים עושה דין עמהם ולפעמים עושה חסד ועושה דין ממוצע כמו פשרה ולכן נקרא טוב וז"ש כי טוב דא עמודא דאמצעיתא:
אנהיר עילא ותתא וכו' פי' היסוד דאימא מגיע עד החזה דזעיר ונפתח יסוד דאימא בתוך גופא דזעיר ויוצאים החסדים מפי היסוד דאימא בתוך גופא דזעיר ואז החסד שבת"ת מגולה ב' שלישים והחסד דנצח מגילה נגלו וכן החסד דהוד ויורדים החסדים עד היסוד דזעיר ומתפזרים הניצוצות לכוכבים וחוזרים ומגדילים את זעיר כי עולים מתתא לעילא וכבר אורם מגולה וכל אור מגולה אורו כפול וכשעולים בוקעים את היסוד דאימא ונגלים גם שני חסדים של חסד וגבורה ואז החסד דחסד כיון שהוא מגולה נכפל לשנים והנה החסד של כל ספירה יש בו ג' שלישים וכיון שנתגלה נכפל ואם כן יש בו ששה שלישים והשלשה שלישים מאירים בג' פרקי החסד דזעיר. והג' שלישים האחרים עולים שני שלישים מהם אל החכמה ושליש א' אל הדעת דצד החסדים. וכן החסד דגבורה נכפל לששה שלישים ג' שלישים מאירים בג' פרקי הגבורה דזעיר והג' אחרים ב' שלישים מהם עולי' בבינה דזעיר ושליש הג' עולה בחצי הדעת דצד הגבורה וכיון דחצי הדעת דחסדים הוא מצד החכמה הרי ג' שלשים בחכמה כמו שהוא בחסד דזעיר וכן הענין בבינה כיון דחצי הדעת דצד הגבורות הוא מצד הבינה הם ג' שלישים בבינה כמה שהוא בגבורה וכן החסד דנצח כיון שנתגלה נכפל לו' שלישים והג' שלישים מאירים בג' פרקי הנצח דזעיר והג' אחרים מאירים בקו ימיני דנוקבא דזעיר שהם חח"ן שלה וכן הענין בחסד דהוד דזעיר כיון שנתגלה גם הוא יש בו ו' שלישים והג' שלישים מאירים בג' פרקי הוד דזעיר והג' אחרים מאירים בקו שמאלי דנוקבא שהם בג"ה והחסד שבת"ת כיון שגתגלה גם הוא נכפל לו' שליש ם והג' שלישים מאירים בג' שלישי הת"ת והג' שלישי' אחרים שנים מהם עולים אל הכתר דזעיר ושליש השלישי עולה אל כתר דנוקבא. זהו דרך כללות עם שיש פרטות בענין הכתר דזעיר וכתר דנוקביה ע"כ קיצור הדרוש וזמ"ש נהיר עילא ותתא וכו' כי עמוד' דאמצעיתא שהוא הת"ת דזעיר אשר בו נפתח יסוד דאימא שבי החסדים נהיר עילא שהוא ג"ר דזעיר ותתא שה"ס קומת המלכות ולכל שאר סטרין שהם ח"ג נ"ה אבל היסוד אין בו רק כללות החסדי' וקו האמצעי דנוקבא מאירים בו ה"ג כמבואר במקומו. א"נ עילא ותתא הם נ"ה שנקראים מעלה ומטה ושאר סטרין הם ח"ג ויסוד והכוונה שיסוד דאימא שבת"ת דזעיר מאיר לכל הו"ק הוי"ה שמא דאחיד לכל סטרין הת"ת דזעיר נק' הוי"ה הוא אחיד לכל סטרין כמ"ש גם אפשר שכוין גם אל לאה ורחל ויעקב שכולם מאירים בהם החסדים והגבורות דזעיר וז"ש אחיד לכל סטרין:
אפריש מחלוקת למהוי כול' שלים פי' כי עמודא דאמצעית' שהוא הח"ת דזעיר אפריש מחלוקת שבין חסד וגבורה כי החסד רוצה לזכות הבריות והגבורה רוצה לחייבם אבל עמודא דאמצעיתא שחציו חסד וחציו דין לפעמים עושה חסד אף עם הרשעים ולפעמי' עושה דין אף עם הצדיקם וזהו שלימות אמיתי למהוי כולא שלים:
ויקרא זמין ר"ל עשה קריאה והזמנה גדולה כהזמנת אורחים הנקרא קריאה ואינו מזמינם עד שמכין מה שיאכלו כן המאציל העליון קרא וזמין האי אור ולא זמין יתיה עד שתכין לו הארה גדולה ושפע גדול להוסיף בו הארה גדולה כדי שיהיה בו כח להוציא היסוד וז"ש לאפקא וכו' דהוא יסודא דעלמא כמ"ש לקמן ומההיא תוספת דחדוה נפיק יסודא דעלמא ואמר וסליק עד נקודה קדמאה ונטיל ואחיד תמן חילא בתוספת כח להוציא היסוד והגם שבשעת אצילו' הת"ת בודאי שנאצל בו גם היסוד מ"מ לא עמד היסוד לגמרי עד שנתוספה הארה גדולה בת"ת ואח"כ נגמר היסוד ומה גם לפי מ"ש הרב בענין קו המדה כי הלא הזעיר מתחלה לא היה רק ו"ק ואח"כ הגדיל עד עשרה כי עלו ב' שלישי החסד עם פרק עליון דנצח דאימא ונעשית חכמה דז"א מג' פרקים כי לכל ספירה יש בה ג' פרקים ונשאר פרק תחתון דחסד ועלה אליו פרק עליון דנצח דזעיר ונתתברו עם פרק אהצעי דנצח דאימא ונעשה חסד דזעיר מג' פרקים ונשארו ב' פרקים בנצח דזעיר עם פרק תחתון דנצח דאימא ונעשה נצח דזעיר מג' פרקים וכן הענין בקו שמאלי דזעיר עם הוד דאימא וכן קו האמצעי דזעיר עלו ב' שלישי ת"ת דזעיר עם שליש העליון דיסוד דאימא ונעשה דעת דזעיר ושליש אמצעי מת"ת זעיר עלה אליו שליש העליון דיסוד דזעיר ונתחברו שניהם עם פרק אמצעי דיסוד דאמ' ונעשה דעת דזעיר ושליש הנשאר מת"ת דזעיר עלה אליו שליש העליון דיסוד דזעיר ונתחברו שניהם עם פרק אמצעי דיסוד אימא ונעשה הת"ת דזעיר משלשה פרקים:
ונשאר ביסוד דזעיר ב' שלישים והנה יסוד דאימא קצר ואינו מגיע רק עד החזה ושם נשלמת עטרת יסוד דאימא:
ונמצא כי הדעת לקח ב' שלישי הת"ת שעלו למקום הדעת עם היסוד דאימא ונעשה הדעת וכן הת"ת לקח שליש תחתון של ת"ת דזעיר עם שליש העליון של יסוד דזעיר שעלה למקום הת"ת ושנתחברו שניהם עם עטרת יסוד אימא ונעשה ת"ת דזעיר:
אמנם היסוד דזעיר לא נשאר בו רק ב' שלישי היסוד דזעיר אבל מאימ' אין לו כלום ולכך היסוד הוא יוסף הוא "יפה "תואר "ויפה "מראה ר"ת יתו"ם מאמו ואין בו רק ב' שלישי היסוד ואי אפשר להיות כל ספירה רק משלשה שלישים. ולכן בהכרח צריך שיתוסף הארה גדולה מלמעלה לעמודא דאמצעיתא שהוא ת"ת דזעיר כדי להוציא היסוד שלם וכמה מיני הארות נתוספו להוציא היסוד דזעיר. א' מ"ש הרב ז"ל שעלו חג"ת דזעיר ונעשו מהם חב"ד ועלו נה"י דזעיר ונעשו מהם חג"ת דזעיר ונשאר זעיר בלתי נה"י ומהארת החסדים והגבורו' שביסוד אימא הנתון בחזה דזעיר נתפשט אורם ונעשה היסוד דזעיר:
ולכאורה זה הדרוש קשה עם הראשון אבל אינה קושיא כי מ"ש עלו חג"ת ונעשו חב"ד לאו דווקא כי לא עלו רק ב' שלישים העליונים דחסד וב' שלישים העליונים דגבורה וב' שלישים העליונים דת"ת וכיון שעלו הב' שלישים העליונים שהם ודאי גדולים מן הנשאר: הוי כאלו עלו כל חג"ת ונעשו חב"ד וכיון שעלו שליש העליון דנצח ושליש העליון דהוד שהוא העליון והעיקרי עם שנשארו ב' שלישים התחתונים דנו"ה אינם נחשבים לערך העליון שהעליון כולל כל מה שתחתיו וגדול מכולם לכן אמר שעלו נה"י ונעשו חג"ת. ומ"ש ונשאר בלי נה"י לאו דווקא אלא שנשארו חסרים ונגמרו ונתקנו מהארת החו"ג שביסוד אימא:
עוד הארה אחרת יש ליסוד שעל ידה נגמר ונעשה מן ברא אבר ובולט והוא הארת מזל ונקה בסוד קונה הכל: כי ע"י הארת מזל ונקה הרמוז בתיבת קונה הוא קונה הכל היסוד הכק' כל וז"ש דזמין והוסיף הארה בעמוד' דאמצעית' וכו'. דעליה קיימי עילאין הכוונה שכל הספירות העליונים אינם יכולים להשפיע אל המ' רק על ידי היסוד ונמצא כי כל העולמות עליונים ותחתונים אינם יכולים לעמוד בלתי יסוד:
ומההוא אור שלים גרסי' יסודא חי עלמין דאיהו יום וכו' ק"ק והלא הח"ת דזעיר נוטה לימין והיסוד דזעיר נוטה לשמאל בסוד יצחק קץ חי וי"ל מ"מ כיון שטיפת החסד תמיד בפי האמה בסוד אור זרוע לצדיק לכן אמר דאיהו יום מסטרא דימינ'. עוד י"ל דלא קרי ליה יום מסטרא דימינא אלא לערך המלכות שאמר בה קרא וזמין מסטרא דחשך. חד נוקבא סיהרא דשלטא בליליא ופי' כמ"ש הרב ז"ל שהחסדים מגדילים זעיר והגבורות מגדילים הנוקבא וז"ש מסטרא דחשך חד נוקבא:
עאל ימינא פי' חסד בההוא עמודא שלים דבאעצעיתא והוא הת"ת (ובספר ערוגת הבושם כתב וז"ל קרא וזמין לאפקא מהאי אור שלים דקיימא באמצעיתא. פי' הוא ת"ת חד נהירו דאיהו יסודא דעלמ' ומההוא וכו' פי' כי מהאור שהוא חסד המתרבה בת"ת ממנו יוצא היסיד שכולל ה' חסדים ומההוא אור שלים עמודא דאמצעית' הוא סוד הדעת שמתפשט בת"ת ואח"כ בנה"י שהוא צ דצלם שכולל כל ה חסדים כי הה' חסדים מתפשטים בצ' דצלם כמ"ש בדרושי הצלם וכל הצדיק דצלם עם הה' חסדים כולם יורדים ליסוד ולכן נק' היסוד צדיק כי הוא כולל כל הצדיק דצלם ונקרא יום כי בו מאירים כל הה' חסדים שהם יומא דכולהו. עוד ידוע כי צ דצלם הוא פנימות זעיר ל מקיף מ דצלם מקיף למקיף והצ' היא נה"י דבינה. לחג"ת שלה מ דצלם הוא כחב"ד שלה וכל זמן שהצלם הוא מאיר בזעיר אזי היסוד מאיר ג"כ ברזא דשמש שמאיר ומבהיק באורו הגדול עד שבולט מרוב אור החסד בסוד היסוד ואז גריעו דלילה שהוא יסוד דמלכו' שהוא לילה מרוב הדינים שנקבצים שם וסותמים את פתחה והוא אשתלימ' בתוספת האור שביסוד בחי' מוסף ואז לילה כיום יאיר שהוא יסוד וחשיכה שהם הגבורות כאורה שהם החסדים עכ"ל):
כליל ברזא דשמאלא פי' חסד נכללובו הגבורות ואח"כ נכנס בת"ת עד נקודה קדמאה פי' אבא:
חילא דתלת ניקודין הם חב"ד דאבא כי חול"ם היא חכמה מלשון והחלימני שורק הוא דעת שמקשר הו"ק חיר"ק היא בינה מלשון חרק שיניו ומוחין אלו הם מוחין דגדלות דאבא שמקבל זעיר ולכך אמר עאל ימינא וכו' שח"ג כלולים בת"ת וכאלו חג"ת כולם עלו לקבל מוחין דאבא חכמה דאבא בקו החסד ובינה בקו הגבורה ויסוד דאבא בת"ת דזעיר ומוחין אלו הם חיי זעיר כמ"ש החכמה תחיה בעליה ובסוד ימותו ולא בחכמה:
כשנכנסים מוחין אלו בזעיר הנה יסוד אבא מהחזה ולמטה הוא מגולה מבלי מסך יסוד אימא ונ"ה דאבא ג"כ מאירים בקו אמצעי ומהארתם יוצא היסוד דזעיר עם הארת החו"ג דאימא שמגולים לגמרי וז"ש ואתחבר כולא בעמודא דאמצעיתא. פי' שנתחברו כל ההארות בין דאבא בין דאימא ואפיק יסודא דעלמא שהוא יסוד דזעיר ופירשנו תלת ניקודין דהכא הם חב"ד דאבא לפי שמדבר אחר לידת זעיר דהיינו בעיבור שני דמוחין. אבל לעיל דף ט"ו ע"ב שאמר רזא דתלת ניקודין חול"ם שור"ק חיר"ק וכו' שמדבר בעיבור ראשון כמ"ש שם בשעתא דנפק וכו' פשט הלשון מורה דג' נקודין הם ו"ק דזעיר וחולם הוא בת"ת וכולל עמו ח"ג וחיר"ק בנצח וכולל עמו הוד ושור"ק ביסוד הם ו"ק דזעיר ששרשם מאריך וקבל הטיפה אבא ונתנה לאימא ואז נתקשרו ג' כלילן בג' בתוך אימא וז"ש שם ואיכללו דא בדא ואח"כ נולד זעיר ומ' כלולה עמו:
שמאלא להיט בתוקפא וכו' פי' הגבורות שבזעיר הם דינים תקיפים וקודם שינתנו לנוקבא מתמתקים וז"ש להיט בתוקפא שהם דינים אבל וארח כמו שמריח ריח טוב ושמח כך הגבורות הריחו ריח טוב ונמתקו. ומפרש מהיכן הריחו ריח טוב זה יאמר בכולהו דרגין ארח ריחא. פירוש מהפרצופים העליונים דהיינו מגבורו' דאימא ודאבא ואריך ועתיק: מכח גבורות הממותקים הללו נמתקו גבורות אלו שבזעיר. להיטו דאשא פי' מהארת הגבורות. אפיק האי נוקבא פי' מ' דאצילית שבנינה מהגבורות כנז':
יסודא אחיד בעמודא דאמצעיתא וכו' פי' כנז"ל שיסוד זעיר נעשה מהארת חו"ג דאימא המגולים לגמרי ומהארת מוחין דאבא המגולים מהחזה ולמטה וז"ש מההוא תוספת נהורא דהוה ביה:
דאמצעיתא אשתלים פי' שנשלם באורות דאו"א ועביד שלם לכל סטרין: שמכריע ומקבל מקו ימיני ושמאלי (ובספר ח"י כתב בדף קי"ח וז"ל כיון דההוא עמודא דאמצעיתא אשתלים וכו' ואקרי מוסף' וכו' התבונן בסוד מוסף אשר ביסוד יוסף הצדיק נאדר כמ"ש בזוהר כיון דההוא עמודא וכו' וכן בתיקונים אמר ואיהו תוספתא מסטרא דחי עלמין דאיהו מוסף שבת. ותשכיל באשר עתה סוד מלכות גדילים תעשה לה בעלייתו של בעל ורוזנים נוסדו יחד ישראל ורחל יחדיו שוו בשיעוריהן וישתוו היסודות מוסדות תבל ואומרים במוסף תקנת שבת כמ"ש בזוהר ת רשים רשימו דעתיק יומין דלית דכוותיה כי בסדר תשר"ק כ"ב אותיות אשר היו למאורות במוחא עילאה מתתא לעילא תהיה אות ת בעתיק. ובמוסף צ"ל זכר למעשה בראשית כי עתה ב' היסודות דזו"ן שוין במעשה בראשית. (וע"ש חיוב חזרת מוסף) וכן בערבית יש לאומרו משא"כ בשחרית שאין לאומרו והטעם ע"ש):
אתוסף ביה נהירו מלעילא פי' מאו"א ומכל סטרין מכל הו"ק קבל הארה בחדוה דכולא ביה פי' היסודות דאו"א נקראים חדוה והם מגולים מן החזה ולמטה ומהארתם יוצא היסוד. כל חיילין לתתא וכו' פי' כל הנשמות והרוחות יוצאות מיסוד ואין לך נשמה שאין יוצאים עמה כמה מלאכים כ מ"ש בזוהר די"ב ע"ב וז"ש חיילין שהם המלאכים שיוצאים עם רוחין ונשמתין. ברזא ה' צבאות. ר"ל הרוחין ונשמתין וחיילין שיוצאים הם ע"י צבאות שהם נה"י. אל אלהי הרוחין היא המ' והכוונה כי ע"י נה"י ומ' יוצאים הנשמות כי נה"י מבשלים הזרע ונותנים ליסוד והיסוד למ':
תיאובתיה לאתכללא בימינא פי' כי הגבורות אחר שנכללו עם החסדים ונחלש תוקפם ונמתקו אזי הולכים לתקן הנוקבא כדמפרש ואזיל כד שרי לאתפשטא האי לילה עד לא אסתיים פי' כשהתחילה המ' להתקן בסוד ה תתאה ובסוד קטנה ועדיין לא נגמר תיקונה אזי הגבורות נכללו עם החסדים שביסוד זעיר שירדו הגבורות שם כדי להתמתק עם החסדים כמ"ש הרב בדרוש הנקבה שתחילה נקראת ה תתאה ואח"כ נקראת קטנה והקטנה היא בת י"ב שנים ויום א' ובשתי שנים הראשונים נכנסו בה פרקין תתאין דנ"ה דזעיר ובשתי שנים השניים פרקין אמצעיים ובשתי שנים השלישיים נכנסו בה פרקין עילאין דנ"ה דזעיר ובשנה הז' חצי שליש חסד וכו' ובשנה ח' יצאו הגבורות מיסוד זעיר אחר שנמתקו שם עם החסדים וירדו אל דעת המ' וע"ש באריכו': נמצא אחר שהתחילה המ' להתתקן מנה"י דזעיר ועדין לא נגמר תיקונה אזי ירדו הגבורו' מיסוד דאימא ליסוד דזעיר להתמתק בחסדים אשר שם. ואח"כ הלכו לדעת המ' להגדילה ולגמו' פרצופה וז"ש כד שרי לאתפשטא וכו'. פי' כשהתחילה המ' להתתקן מנה"י דזעיר ועדיין לא נגמר פרצופ':
ההוא חושך עאל וכו' פי' הגבורות ירדו מיסוד דאימא ליסוד דזעיר להתמתק בחסדים אשר שם:
ואשתאר בגריעו האי לילה פי' ביני ביני קודם ירידתם לדעת דמ' נשארה המ' בגריעו שאין מגדיל פרצופה אלא הגבורות ובהיותם עדין ביסוד דזעיר ולא ירדו לדעת דמ' המ' היא גרועה מבלי הגדלה:
חשך גרע נהוריה פי' אור הגבורות גרוע מאור החסדים אפיק דרגא בגריעו היא המ' דלית לה מגרמה כלום רזא דנקודה עילאה פי' אבא הרמוז ביו"ד דויקרא:
עמודא דאמצעיתא הוא הת"ת הרמוז בוא"ו דויקרא בכל סטרין. פי' הת"ת כולל כל הו"ק: דע"ב אתוון כתוב בגליון מחכמים קדמונים יום עם ו"י דויקרא גי' ע"ב עכ"ל. ועוד נראה דקאי על כל הנז"ל יהי אור הוא חסד ויהי גבורה וירא אלהים את האור זה ת"ת והם ג' ע"ב ע"ב דחסד ע"ב דגבורה ע"ב דת"ת והם ג' ע"ב דויסע ויבא ויט ושרשם ממזל הח' דאריך וז"ש הכא רזא דשמא דע"ב אתוון: ומ"ש גליפא דכתרא עילאה כי חקיקתם מאריך ממזל הח':
יהי רקיע הכא בפרט פי' לפי שאמר לעיל בדף י"ו יהי אור מהכא איהו שירותא לאשכח' גניזין היך אתברי עלמא בפרט שר"ל יהי אור הוא חסד דזעיר שהוא ראשון שבו"ק. אמר ג"כ על יהי רקיע הכא בפרט. שר"ל יום שני הוא גבורה והוא שני שבו"ק ונתעוררה מחלוקת בין חסד וגבורה לפי שהם הפכיים זה מזה והוצרך הרקיע שהוא הת"ת לעשות שלום ביניהם וז"ש הכא בפרט שהוא על גבורה דזעיר יום שני:
רזא לאפרשא וכו' הוא רקיע שמפריש בין מיין עילאין חסד דזעיר ובין מיין תתאין גבורה דזעיר: ומ"ש ברזא דשמאלא קאי על מיין תתאין שהם ברזא דשמאלא שהוא גבורה: בין דא לימינ' בין הגבורות לימין שהוא חסד שלימא דכול' פי' דק"ל הרי כבר נזכרו יהי אור חסד ויהי אור גבורה את האור ת"ת ותירץ ימינא וכו' פי' שחסד יומא דכליל כולהו ולכך בחסד שהוא יום ראשון נזכרו חג"ת דזעיר ואח"כ נזכרו כל אחד ביומו אתער מחלוקת בינו ובין הימין:
אתתקף אשא וכו': פירוש כאשר נתעורר השמאל במחלוקת עם הימין דהנה השמאל הוא דינים תקיפים ומחמת המחלוקת אתתקף אשא דרוגזא כאדם גבור שגבורתו אינה נגלית כי אם בשעת מלחמה ומחלוק' עם היות אש גבורתו תמיד כמוסה בתוכו כן למעלה עם היות שהגבורה היא דינים עכ"ז אין אש הרוגז ניכר ונגלה רק בשעת המחלוקת. כי אשא דרוגזא היה בה מתחלה ובשעת המחלוקת אתתקף:
מההוא מחלוקת גיהינם פי' הגבורה עם שהיא דינים תקיפים אין כח בס"א להתעורר לקבל דיני הגבורות עד דאשא דרוגזא אתתקף ואז מחמת הדינים התחתונים של הגבורה עם שהם דינים קדושים בהשתלשלותם למטה מחמת תוקף המחלוקת הם הולכים ומתמלאים ממילוי למילוי עד אין קץ ומילוי הוא דין ומריבוי מלויים והשתלשלותם יוצאים מהם דינים דלא קדישין קליפה סוד סיגי הזהב והענין כי החסד אעפ"י שמשתלשל למטה אורו זך כבראשונה וז"ס אור שברא הקב"ה בששת ימי בראשית היה אדם מביט בו מסוף העולם ועד סופו כי מן החסד דזעיר עד המ' מתפשטים החסדים ואין בהם עיבוי רק אורם זך ובהיר כבראשונה כמ"ש בזוהר על פ' ויקרא אלהים לאור יום ולכן לא תמצא שמצריך תנופה בכסף כי הכסף אעפ"י שמתפשט למטה אורו זך ואין בו סיגים כלל:
אמנם גבורה שהיא הזהב נאמר בה תנופת זהב כי צריך להניפו ולהרימו למעלה כדי שלא ישתלשלו ממנו הסיגים כי אם ישתלשלו למטה נפקין מניה דינים דלא קדישין סיגי הזהב בסוד ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות כי קודם השתלשלותו אין בו כיהוי עינים אמנם כי זקן שה"ס השתלשלו' אז נתעבה האור והוכהה ויצאו ממנו דינים עבים ותקיפין ומהם יוצאים. דינים דלא קדישין וכל זה ע"י תוק' המחלוקת ויצא גיהנם שהיא הקליפה המתעורר' משמאלא שהוא שרשה ונדבקת בו לינק ממנו:
חכמתא דמשה וכו' פי' מרע"ה כשראה מחלוקת קרח שהוא לוי מהשמאל עם אהרן שהוא הימין: ראה מעשה ונזכר הלכה ואמר כך היה במעשה בראשית וז"ש בעובדא דבראשית וכו':
יום תליתאי עאל בינייהו וכו' הגם שאמר הכתוב יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל עכ"ז לא אבדיל עד דאתא יום תליתאי כמ"ש לקמן ואע"ג דאפריש בין מיין עלאין לתתאין מחלוק' לא אתבטל עד יום ג' וז"ש כאן עמודא דאמצעיתא הת"ת שהוא יום ג' עאל בינייהו בין מים למים בין חסד דזעיר הנזכר ביום א' ובין הגבורה הנזכר ביום ב'. וברמז בעלמא נרמז הרקיע ביום ב' שכיון שבא יום ב' שהוא גבורה ממילא תתעורר המחלוקת בין יום א' ובינו מיין עילאין ותתאין ובא הרקיע שהוא ת"ת לעשות שלום אמנם עיקר השנום לא נעשה עד יום ג' ומחלוקת לא אתבטל עד יום ג':
ואסכים מחלוקת וכו' כי הרקיע הועיל דווקא להפרידם שלא ילחמו זה בזה אבל ביום ג' אסכימו ואתיישבו כל אחד על מקומו בשלום. ומה שנראה מלשון זה האחרון דמיין עלאין הם מיין דוכרין ומיין תתאין מיין נוקבין היינו הך דעיטרא דחסד הם מיין דוכרין ועיטר' דגבורה הם מיין נוקבין וגיהנם נחית לתתא מאחר שנעשה שלום בין ח"ג לא נשאר מקום אל הקליפה לינק מן הגבורה הרבה כבראשונה אלא כדי חיותה: ושמאלא נכנס ונכנל בימין והוה שלמא בכולא. קרח באהרן פי' כי מצד קרח באה המחלוקת ולא מצד אהרן כלל כי כן במ"ב השמאלא בא לעשות המחלוקת עם ימינא. אמר לי אתחזי גרסי' כי משה הוא בת"ת:
ולא בעי שמאלא כי קרח לא רצה להשלים ודאי גיהנם כמו במ"ב דאתתקף שמאלא ונברא גיהנם כן במעשה קרח נתעוררה גיהנם לקראת קרח:
ולאתכללא בימינא מן הראוי היה שהשמאל קרח יהיה נכנע ונכלל בימין הוא לא בעא להיות נכנע לאהרן לכן ייחות לגיהנם:
ואכחיש עובדא דבראשית שאז מיד כשבא יום ג' הסכים ועשה שלום ביניהם אבל קרח גם אחר שבא מרע"ה שהוא כנגד הת"ת לא נתרצה אליו להשלים. ואתדחי איהו לבר פי' מרע"ה נדחה לחוץ כי לא רצה קרח בו ובשלומו לכן ויחר למשה בשביל הפגם המגיע לו מקרח כי הוא שכנגד הת"ת ראוי לו שיעשה שלום על ידו:
מאד על דאכחישו וכו' ששם נכנע השמאל וקרח לא רצה להיכנע לפני אהרן וחטאו לבריות וחטאו לשמים בהצותם על ה':
דאתתקן כגוונא דלעילא וסליק וכו' לפי שקרח נחית לגיהנם דומיא דתחלת המחלוקת של מ"ב שבה נברא גיהנם וכשנכנע השמאל לפני הימין ירד גיהנם למטה כי לא נשאר לו דביקות עם השמאל. כן ע"י מחלוקת קרח נתעורר גיהנם אך קרח לא עשה שלום לבסוף כמו מ"ב שע"י השלום נתרחק הרע שהוא גיהנם לגמרי וירד למטה ונשאר השמאל זך ונקי בלי רע כלל. אמנם קרח לא נפרד מהרע אלא. אדרבה הוא ירד לתוך הרעה שהוא גיהנם:
אבל מחלוקת הלל ושמאי הוא דומיא דמ"ב כי אחר המחלוק' עשו שלו' ביניהם ונכלל שמאלא שהוא שמאי בימינא שהוא הלל וזו היא עלייתו סליק ולא נחית כמו במ"ב כשנכלל השמאל בימין סליק לעילא. כי אותם המילויים שנתפשטו מהגבורו' עד שיצאו סיגי הזהב עתה כאשר נכנע שמאלא לפני ימינא חזרו המילוי' ועלו אל מקורם ונמתקו והוסר מהם הרע וירד למטה כי לא נשאר לו דביקו' עם השמאל. והשמאל עם המילויים עלו ונכללו בחסד. כי החסד גבוה מן הגבורה ועלייה אליו תקרא סליק ולא נחית כאשר בראשונה שהיה משתלשל ויורד ממילוי למילוי עד שלמטה יצאו סיגי הזהב כי הזהב נאמר בו תנופה צריך להתעלות למעלה ולא להשתלשל למטה:
ואתקיים באורח מישור נודע מ"ש הזוהר על פסוק וחכך כיין הטוב הוא חמרא דמינטר. הולך לדודי דא יצחק לחדתא ליה לאתכללא שמאלא בימינא וזהו למישרים. פי' מלת מישרים התכללות שמאל בימין וז"ש כאן ואתקיים באורח מישר מלשון מישרים ואתקיים השלום ביניהם לעולם. אי נמי ואתקיים פי' כל מחלוקת שהוא לש"ש סופה להתקיים כי יצתה ב"ק ואמרה אנו ואלו דברי א"ח כי גם דברי שמאי יש להם שרש למעלה. ועם שאין הלכה כמותם בעוה"ז סופה להתקיים לעתיד. וכמ"ש האר"י ז"ל על משנה זו שלעתיד בזמן המשי' תהיה הלכה כבית שמאי ודברי שניהם קיים ואמת וקדוש ברוך הוא אפריש בינייהו ואסכים לון:
דא היא מחלוקת לש"ש כי כוונת שניהם לקשט המ' בחדושי ודיני התורה ומ' נקרא' שם של שמים שהוא ת"ת דז"א גם לאה נקרא שם. וגם היא תתוקן בתור' אמת:
ושמים שהוא ת"ת דזעיר השלים ביניהם ולכן נתקיימו דברי שניהם כמו במ"ב שיום ג' שהוא ת"ת הפריש ביניהם בתחלה באומרו יהי רקיע ויהי מבדיל. ולבסוף הסכים ביניהם. ועיין בתיקונים דף ט"ו ע"ב שפירש מחלוק' לש"ש שכוונ' שניהם להתקרב למאצילם ולמהוי קדם מלכא. משא"כ בקרח:
מלי דאורייתא שגזרה אהרן דווקא כהן רזא דא בספרא דאדם ענין מ"ב ומחלוק' קרח ומפרש ואזיל שמצא כתוב שם:
חשך כד אתער היא גבורה דזעיר כשנתעוררה להלחם עם החסד בתוקף גבורתו ברא בו גיהנם כי מהגבירו' יצאו סיגים כנז"ל:
דשכיך רוגזא שנכנסו מתווכי שלום ביניהם אתער מחלוק'. בגוונא אחרא גרסי'. ופי' כשני בני אדם שמתווכחים ביניהם ברחימו ובנחת על מה שעבר' וכשמתנצל כל אחד אז נקשרת אהבתם כי לא נשארה טינא בלבם. חד שירותא פי' במ"ב היו ב' מחלוק' אחד באומרו יהי רקיע ויהי מבדיל שהיתה מחלוק' גמורה ובתר דשכיך רוגזא היתה מחלוק' דרחימו וז"ש ויעש אלהים את הרקיע ויבדל. כי גם בהתווכחו' של רחימו צריך מתווך שלום ביניהם שלא יחזרו למחלוק' מתוך שמזכירים מה שעבר ויחרה אפם יאמר המתווך שוב מחרון אפך שכבר מחלת וזה דרך משל מהגשמי אל הרוחני:
וסופא דלהון בנייחא: אף שמתייסרים סופם לישב בעוה"ז בהשקט ומנוחה ולתענוג עוה"ב אי נמי דרך הצדיקים אף על פי שעושים מריבה בקשיו. לבסוף עושים שלום כמו מ"ב: לא כן הרשעים עברתם שמרה נצח. קרח וכו' אלו עשה לבסוף כמו מ"ב ונכנע לפני אהרן הוה סליק לעילא להכלל עם אהרן וגיהנם תפרד ממנו ותרד למטה ולפי שנשאר בתוקף מחלוקתו כמתחלה והוה שירותא דמחלוק' לכך ירד ונדבק בגיהנם:
שמאי סופא דמחלוק' כל מחלוקתו היתה מחלוק' דרחימו שהיתה במ"ב לבסוף בתר דשכיך רוגזא:
ורזא יהי רקיע ויהי מבדיל זוהי מחלוק' דרוגזא כקרח בעו"הז. בעא לאפרשא וכו'. כי כאשר הרקיע שהוא רמז אל הת"ת בעא לאפרשא אתער גיהנם כי לא הועיל הרקיע שנברא ביום ב' ואדרבא כד בעא לאפרשא אתער וכו' כשנים המריבים והמתווך אוחז באחד מהם לשים שלום. ולהיות שאין המתווך אדם חשוב כ"כ נשמט ממנו הלוחם ותבער בו חמתו. עד דרוגזא ותוקפא אצטנן. שהוא ביום ג' זמן האמיתי של הת"ת. וכדין ויעש אלהים את הרקיע:
אתער מחלוק' דרחימו וכו' כמחלוקת שמאי שהיה לעמוד על אמיתת ד"ת הוא קייומא דעלמא אמיתות תורה שבע"פ ועוסקים בה ברחימו וחביבו למתק דיני לאה ולקשט רחל. וכל א' סובר כך נאה קישוט זה לרחל כדי שתשא חן וחסד בעיני זעיר והועילה מחשבתם ועאלת ברחימו וכו' והות בקיומא שלים בזמן שמאי והלל תמיד בקישוטים נאים קייום בלי הפסק. הבדלה איהו ודאי שמאלא. ראיה ליום ב' שהוא רמז אל הגבורה מכריח הענין מאשר נאמרה בו הבדלה שאינה נזכרת אלא בשמאלא כתיב הכא וכו' מה הבדלה דבלוים שהם שמאלא כך של יום שני הבדלה שבו שמאלא גבורה. וזו הצעה להקשות ואי תימא וכו'. בשמעון אצטריך ותירץ לדעת יעקב שהיה משמש עם רחל ראובן אינו נחשב להתחלה ולכך לא סליק בשמא והתחלה היא משמעון ולוי שני ולעולם הבדלה בשני:
במוצאי שבת הבדלת מ"ב בין מים עליונים חסד למים תחתונים גבורה ושניהם קדושה רק שזה דין וזה חסד:
כן במוצאי שבת הבדיל בין כחות הקדושה השולטים בשבת לכחות השולטים בחול ולכן נקראים חול סלקא מגיהנם כי בשבת כל הקליפו' אסורים בנוקבא דתהומא רבא ושולטת עליהם שלהבת יה. ואחר הבדלה יוצאים ממאסרם בכח גדול ורוצים לשלוט במעשה ידיהם של ישראל שהם המצות והתפלות. וכשישראל אומרים ומעשה ידינו כוננה עלינו באות' שעה חוזרת הארת השבת להאיר בנשמותינו כמו אור חוזר כי תפלות של שבת העלו העולמות עד מקומם האמיתי ומשם נמשכת הארה לנשמותינו כל יום השבת. ובמ"ש מסתלקת ואנו חוזרים וממשיכים אותה ע"י ויהי נועם וכו' ועוד הארה שנית של ג' סעודו' שנסתלקה במ"ש אנו חוזרים וממשיכים אותה בעשות סעודה ד' וע"י יהי בנו כח להנצל מהקליפה בעת אכילתנו בחול. כי הקליפו' שולטים ומתחזקים בעת האכילה של חול יבכח סעודה ד' חוזרת הארת ג' סעודו' של שבת להאיר בכל סעודות החול. וכן ע"י רהי נועם וכו' ח זרת הארת תפלות של שבת להאיר בכל התפילו' החול בנשמותינו בסוד אור חוזר ועוזרת אותנו להתפלל בכוונה ולכן הקליפה מתקנאת באומרנו ומעשה ידינו כוננה עלינו. וסלקא מגיהנם דאיקרי שאולה:
אי נמי מעשה ידינו הם הבנים הבאים מתשמיש ימי החול כי צריך סיוע גדול שלא תתערב הקליפה במחשבתו בשעת תשמיש ואז ב"מ הקליפה שולטת בזרעו. ולכן מתפלל ומעשה ידינו שהם הבנים כמ"ש בזוהר על פסוק וחבל את מעשה ידיך ועל פ' ילדיו מעשה ידיו יקדישו שמי. בהדס ויין הדס רומז לחג"ת דזעיר. והרב הצריך ג' בדים באגודה א' והאגודה רומזת למ' האוגדת האבות בקרבה ואנו מעוררים ד' רגלי המרכבה ובזה נפרדת הקליפה מישראל. ויין רומז ליין המשומר שהיא הבינה. ועי"ז ההוא סטרא עאל בשאול דכתיב וירדו וכו'. לדמות הבדלה של מ"ש להבדלה של יום ב' הנז' במעשה בראשית שאז יצא גיהנם כנז"ל עכ"ז כיון שנכנע שמאלא שהוא גבורה ע"י הת"ת שנשלמה פעולתו ביום ג' ועשה שלום והבדל ביניהם ונחית אז גיהנם לתתא. אבל בקרח כשעשו ישראל הבדלה מהם כמ"ש הבדלו אחר שקרח לא רצה בהבדלה ירד לשאול. ולשם יורדים הקליפו' כשעושים ישראל הבדלה במ"ש. והגם שפסוק הבדלו וכו' על כל ישראל ידבר. עכ"ז כיון שבקש מרע"ה רחמים ואמר האיש א' יחטא נאמר העלו מסביב. נמצא שאמירת הבדלו לא נתקיימה כי אם בקרח וסיעתו ולעולם הבדלה בשני הוא לוי כנז"ל:
בשירותא וכו' בתחלת תוקף הרוגז דאתער שמאלא מחמת זה נברא גיהנם ובאותה שעה נבראו המלאכים דמקטרגי בבריאה אדה"ר וכן כל שאר וכו' הם המלאכים הנבראים בכל יום ומתבטלים כמ"ש יוצר משרתים בכל יום ואתאכלו בנורא כי הם דינים תקיפין ולכך מתים כגוונא דא קרח לתתא שקטרג על כהונת אהרן:
אתפשט פשיטו להתיך תיבות המאמר כפי מה שנלע"ד שבסמוך אמר מיין עילאין דכורין מיין תתאין נוקבין בקדמיתא הוו מים במים עד דאתפרשו וכו' והכוונה כי מיין עילאין ותתאין נתערבו יחדיו. ומיין תתאין שהם גבורות ושמאלא הם בעלי המריבה והמחלוקת והם אשר נכנעו בגבול מיין עילאין שהם חסדים ולקחו ממיין עילאין ועירבו אותם עמהם ונמצאו מים במים מעורבים ביחד. כי כאשר נתגברו מיין תתאין ולקחו חלק ממיין עילאין ועירבו אות' עמהם ודאי שאותו חלק אינו נפרד ממיין עילאין אלא עדין הוא קשור במיין עילאין. ומיין תתאין אחוזים באותו החלק כי מיין תתאין רצו שאותו החלק יתהפך מטבעו ויחזור גבורות יען מתרבים עליו מיין תתאין ואחרי רבים להטות ומיין עילאין רצו להחזירו אל שרשו ואל מקומו שהם חסדים. וכוונת מיין תתאין שהם גבורות להתגבר על מיין עילאין שהם חסדים ולמשוך אותם מעט מעט עד שימשכו כולם אצלם ויתגברו עליהם ויתהפכו מטבעם שהוא חסד אל טבע הגבורות שהיא דין ואז לא ישאר מי שיחלוק עליהם. ובוודאי אם כן יהיה תחרב העולם כי הגבורו' מטבעם לחייב האדם בעוברו אפי' על דקדוקי מצוה. לכן בראו' מיין עילאין כן. גברו גם הם מצד החסד ולא הניחו להם אפי' חלק משהו ממיין עילאין מעורב בהם אלא אלו מושכים החלק ההוא לכאן ואלו מושכין אותו לכאן ונמצאו מיין עילאין ומיין תתאין אחוזים זה בזה ע"י החלק ההוא והם מעורבים אלו באלו ע"י החלק ההוא עד שנפרשו ע"י הרקיע שהבדילם והחזיר החלק ההוא של מיין עילאין למקומם. וז"ש אשתמודע מיין עילאין ותתאין. פי' כי מתחילה היו אומרים מיין תתאין אנו הם שראויים להקרא מיין עילאין ואתם תקראו מיין תתאין. ומיין עילאין אומרים להפך. עד שהפריש הרקיע ביניהם ואז הראה מעלת החסדים ונכנעו הגבורו' והכירו מקומם וערכם וידעו מעלת החסדים. וז"ש עד דאתפרשו לאשתמודעא וכו' ירצה מי הם הראויים להקרא עליונים ומי הם הראויים להקרא תחתונים. וזה ע"י שגזר הקב"ה יהי רקיע בתוך המים דייקא ולא ישארו מעורבים אלא הרקיע יבדיל ביניהם. ולא יהיה זה הענין אלא אם יובדל החלק דמיין עילאין שנתערב במיין תתאין ויחזור אל מקומו ואז יבדיל הרקיע ביניהם. ואמר פשיטו דא מן דא ולא אמר עוד ודא מן דא שאז היה משמע שג"כ חלק ממיין תתאין היה מעורב במיין עילאין. כי זה אינו אלא חלק ממיין עילאין דווקא הוא שנתערב במיין תתאין. ועתה רצה הבורא שיחזרו אל מקומם. ואתפשט פשיטו שהוא החנק המעורב דבר מועט שמשכו אותו מיין תתאין אליהם. עתה חזר למקומו עם מיין עילאין שהם דכורין:
אל קטפא ימינא כמו כתפא ימינא דאריך אנפין שמשם שרש החסדים כנודע. אל גדול. חסד נק' אל גדול:
מן גו מייא לאשלמא וכו' פי' מיין דכורין נקראו אלהים כמ"ש בסמוך ומיין תתאין אדנ"י וכאשר גברו מיין תתאין לקחו הי"ם מאלהים והפכו אותו לטבעם טבע נקבה ונקר' ימה כי הי"ם זכר. וי"מה נקבה ולא נשאר במיין דכורין רק אל מאלהים. ועתה בבוא התיקון ועשו שלום נתפשט הי"ם מן מיין נוקבין ויתחבר עם אל ואז יושלם שם אלהים שהם מיין דכורין וז"ש לאשתלמא שמא אל. כי רצונו שיתפשט פשיטו שהיא הי"ם מן גו מייא שהם מיין תתאין להשלים מיין עילאין ויושלם שם אלהים:
ולאתכללא ר"ל ולאתכללא דא בדא שיוכלל שם אל בדא שהיא הי"ם הנק' פשיטו כנז' ושיעור הלשון כך הוא לאשתלמא שמא דא אל. וע"י מי יהי נשלם ע"י ולאתכללא שיהיה נכלל שם אל בההוא פשיטו שהוא הי"ם ואתפשט מאל אלהים. פי' כיון שנתחברו אל עם הי"ם ונשלם שם אלהים אז הי"ם אלין אתפשטו ואתהפכו למהוי: מיין תתאין ימ"ה כי ימה היא נקבה ונהפכו מזכר לנקבה. דאתפשט בשני פי' כשנברא הרקיע בשני שהבדיל ביניהם. נתפשטו מיין עילאין ונפרדו ממיין תתאין שהיו מעורבים ע"י שלקחו חלק מהם בחזקה כנז' למעלה:
מיין עילאין הי"ם זה הים גדול מביא ראיה כי הי"ם הם זכרים כי תחלה היו מחוברים עם אל ונקראים אלהים זכרים וסימניך זה הי"ם גדול לשון זכר הי"ם מיין עילאין הפוכא וכו' גרסי' ופי' ימה נקבה מיין תתאין הפך הי"ם כיון דאתתקנו וכו' שנכללו וחזרו למקומם שהוא תיקונם באמת אז אתעבידו כללא חדא כי נתחבר שם אל עם הי"ם ונעשו שם אלהים שם אחד. ואתפשט שמא דא בכמה דוכתי. כי שם אלהים נתפשט אפי' למלאכים שיקראו אלדים. מיין עילאין דכורין כמש"ל דכורין ונוקבין חסדים וגבורות:
מים במים כמש"ל דא אלהים מיין עילאין ומיין תתאין אד"ני גרסינן ולכאורה יקשה איך קרא למיין עילאין שהם חסדים אלהים. הלא הגבורות הם הנקראים אלהים אבל אחר שאמר מיין עילאין ותתאין הם ה עילאה ותתאה לא קשה מידי כי ה עילאה נקראת אלהים חיים והיא התבונה המלבשת אימא מהחזה ולמטה. אשר מבחינ' התבונה נקראת אימא דינין מתערין מינה כמ"ש ומסטרהא נפקי דינין. כי התבונה מסטרהא דאימא כי היא מלבישתה סביבותיה דנקראת סטרהא. אך עדיין קשה איך קרא לאימא מיין דכורין והיא נקבה והתירוץ כי אימא מסתיימת בדכורא שהוא זעיר שהיסוד שלה מסתיים תוך זעיר ולכן נקרא' דכורא כמו החסדי' שהם דכורא והגבורו' שהם יורדים למטה קרי להו אד"ני:
ועכ"ד כיון דאשתלימו מ"ד במ"ן גרסינן ופי' כיון שעשו שלום וחזר החלק שהיה מעורב למטה למקומו ונשלמו מיין דוכרין באותו חלק שלהם שהיה במיין תתאין אזי נשלם שם אלהים. ומתפשט אפי' במלאכים. עד יום תליתאי פי' אע"פי שהת"ת התחיל לעשות שלום בין ח"ג ביום ב' הנה עיקר השלום האמיתי הוא ביום ג' שרומז אל הת"ת:
בדוכתיה כדקא יאות פי' כל א' הכיר מקומו והגבורו' נכנעו לפני החסדים: ובגין מחלוק' דא אעפ"י דאיהו קיומא דעלמא לא כתיב כי טוב בשני דלא וכו' שלא נשלם המעשה עד יום ג'. ולא הוו תולדין בעלמא. כי בזמן שהאשה נכנעת לבעלה אז יהיה שלום ביניהם ויעשו תולדו' מתוקנים. ואשתמודעו שנפרשו מהמחלוק' ע"י שהכיר כל א' ערכו ומקומו. ומחלוק' ביה הוה יום תליתאי אסכים בכולא דהוא שמא וכו' פי' אע"פי שביום ב' התחיל הרקיע להבדיל ביניהם עדין המחלוק' היתה עד יום ג':
בגילופי הוי"ה גרסי' ה' עילאה ה' תתאה ו' בינייהו פירוש ח"ג הם בחינת ה' עילאה יתתאה כמש"ל ורקיע שהוא הת"ת הוא ו' י. ה' רקיעין כתב הרב כי ה' פעמים מים הם ה' גבורות וה' פעמים אור הם ה' חסדים וה' פעמים רקיע הם ה' ספירות זעיר שהם חג"ת נ"ה וז"ש ה' רקיעים כתיבי הכא. וחי העולמים אזיל בהו וכו' פי' מאלו ה' רקיעים שהם חגת"נה נמשך כח ליסוד זעיר ללכת אל המלכות ולהנהיג אותם ולנהלה בכל מה שתצטרך. כלילן דא בדא כל אחד מהקצוות כלול מכולם:
ע"י דאמצעיתא לא וכו' פי' ע"י הת"ת נכללו ח"ג זה בזה ואתיישרו עשו שלום ביניהם ת"ק שנין הם ה' חסדים דאילנא דחיי דביק בהו הוא יסוד דזעיר שהחסדים עיקרם בדעת וכללותם בה' קצוות וכללות כללותם ביסוד ומהם הנשמות באים כמ"ש הרב בליקוטים על פ' ורוח נסע מאת ה' וז"ש למיעבד איבין ותולדין: מימו דבראשית הם המוחין דאו"א הנק' ראשית אבא ב' בינה תחותוי על ידיה גרסינן אי נמי אילנא דחיי דביק בהו הוא זעיר שמתפשטים בו ה' חסדים בה' קצוותיו: ודוד מלכא נקיט כולא היא המלכות: ויחלק לכל העם וכו' הביא ג' פסיקים לפי שהמ' מחלקת שפע למלאכים ולישראל ולז' נערותיה. כנגד ישראל ויחלק וכו' וכנגד המלאכים תתן להם ילקוטון ולשבע נערותי' ותקם בעוד לילה וכו' וחק לנערותיה: דאתער מחלוקת היא המחלוק' הנז"ל שבין ח"ג:
הורפילא תוקף הדינים: דטיפסא שלהבת הרומז אל הדין: ר"ל ע"י תוקף השמאל נתרבו הדינים ומסיגיהם יצאו הקליפו' וז"ש ונפקו טסירין שהם הקליפו':
ואקרישו וכו' פי' שנקרשו ויצאו מסיגי הגבורו' בלי תערובת החסדי' וז"ש בלי לחותא: והוי דכר ונוקבא הם זו"ן דקליפה כמ"ש הרב שבאצילו' אין שם אלא זו"ן דקליפה בלבד. זינין בישין הם מיני קליפות אחרות שיצאו מזו"ן דקליפה. והכא תקיפו וכו' פי' בכל הקליפו' הנזכר אין תקיף כזו"ן דקליפה שעליהם אמר והכא תקיפו וכו'. רזא דערלה פי' משם אלהים דיוד"ין יונקים שהוא גי' ש עם ה' אותיות אלהים גי' ער"לה. אלין אתתקפר וכו' דכר ונוקבא הנז' אתתקפו במיני זינין תקופין. אפעה הוא דכורא דקליפה נח"ש היא נוקבא דקליפה:
אפעה אוליד לשבעין שנין גרסינן ופי' כי ודאי מין האפעה יש בו זכר ונקבה רק שכללותו נקרא זכר וכן מין הנחש זכר ונקבה שבו כללות שניהם נקרא נקבה. והאפעה שהוא הזכר מוליד לע' שנה כי יש לו ז' ספירות מחסד עד מ' כל א' כלול מעשר הם ע'. והנקבה שהיא הנחש אין בה רק ז' שנים כי היא בת שבע וכשיתחבר הזכר עמה לפי שהוא טפל אליה בסוד יותרת הכבד אזי אינם נגלים רק ז' שנים דנחש:
רזא דגיהנם היא הנוקבא כמ"ש הרב שיסוד ועטרה דקליפה נקראים שאול ואבדון וכולה בכללותה נקרא גיהנם בז' שמהן יצה"ר היא הנוקבא בסוד וחלק משמן חכה. בכמה דרגין וכו' פי' מכח זו"ן דקליפה אתפשטו כמה מיני טומאות שמטמאים בני העולם וכולא מרזא דשמאלא פי' שרש הקליפה מהגבורות:
טב וביש וכו' פי' משמאל שהם הגבורות יש בהם טב שהגשמים ורוב השפע בא מהם ומסיגיהם יצא יצה"ר שהם הקליפו'. ואיהו יישובא דעלמא פי' גם הקליפה הוא צורך גבוה ועל ידה נשמרים בני אדם מלחטוא מיראת היסורין והעונש. אי נמי טב וביש קליפת נוגה היא טו"ר וממנה יצה"ר רצה"ט כנודע וגדול כוחם של צדיקים הנלחמים ביצה"ר ובשבילם באה טובה לעולם וז"ש טב וביש ואיהו ישובא דעלמא:
די"ח אתוון כתב האר"י ז"ל דמוכח מכמה דוכתי שהיסוד יש בו שם שד"י ובו ששה צרופים הם י"ח אתוון ונודע כי ביסוד בא שפע וברכה לעולם בסוד ויוסף הוא המשביר לכל עם הארץ. ובשם זה הקב"ה משפיע ברכה לעולמו עד בלי די וז"ש וברכה ישובא דעלמא. ויש מי שפי' דקאי אדלקמי' יקוו המים באורח קו וכו' עד ומאן איהו חי עלמין ושם זה הוא ששה צירופי יה"ו שהם י"ח אתוון ונמשכים עד היסוד כמ"ש בתיקונים דע"ד ע"ב וז"ל פנה למערב בצדיק דאיהו עירוב דתמן מתערבין כל חיילין ואתכליל בח"י אתוון דאינון יה"ו הו"י וי"ה יו"ה וה"י הי"ו אלין אינון י"ח אתוין דבהון ח"י עלמין אתקרי וצדיק בהון אתקרי ח"י עלמין וכו' ע"ש באורך והכוונה שמתקבץ כל השפע ביסוד וממנו בא לעולם:
יקוו המים וגו' באורח קו וכו' כתב הרב ז"ל סוד קו המדה הם נה"י דאימא המתפשטים בזעיר לעשות מו"ק שלו עשר ספירו' כנודע חילוק פרקים דנה"י דאימא בכל ספירה וספירה מזעיר ונעשו עצם מעצמיו ובשר מבשרו וז"ש יקוו לשון קו המדה. והמים הם המוחין דזעיר הנתונים בנה"י דאימא. ואימא נקראת קו המדה כי היא נותנת מדה וקצבה לכל ספי' זעיר ואומרת לכל ספרה וספירה עד פה תבוא ולא תוסיף. והנה ג' קוים נתפשטו מנה"י דאימ' נצח דאימ' בח"חן דזעיר הוד בבג"ה יסוד בדת"י וכל א' בקו ישר וז"ש למהוי באורח מישור:
נקודה קדמאה הוא אבא שממנו יצאו כל הפרצופים ואפי' אימא הארתה ע"י אבא בסוד כולם בחכמה עשית להיכלא עילאה היא אימא שהיא היכל לאבא כנודע:
בקו מישור לשאר דרגין הוא מש"ל כי נה"י דאימא מתפשטים בו"ק דזעיר אתר חד וכו' הוא יסוד דזעיר שכולל כל הו"ק וכל החו"ג יורדים לתוכו כנודע מדברי הרב ז"ל. דכר ונוקבא כי ע"י היסוד מתחברים ונכללים זכר ונקבה זה בזה. המים דנפקי מלעיל מאת ה עילאה. הם המוחין דזעיר כמש"ל:
ו זעירא פשט הלשון על יסוד זעיר מדבר שנק' ו זעירא אלא דקשה מאי דקאמר אל מקום אחד הוא יסוד דזעיר ולכך נלע"ד ו זעירא הוא יסוד דאימא שגם ת"ת דאימא יקרא שמים ו גדולה ויסוד דאימא נקרא ו זעירא והוא מתחת השמים ופירוש הפ' יקוו המים שהם המוחין דזעיר שהם קו המדה ומהיכן יוצאים אלו המוחין אמר מתחת השמים שהוא יסוד דאימא ששם מתגלת הארת המוחין. כי מהחזה דזעיר ולמטה ששם נשלם יסוד אימא מתגלים המוחין. כי גם נ"ה דאימא הסתומים מכה בהם הארת יסוד אימא ומתגלים כולם מהחזה ולמטה וכן מוכח מדברי הרב בספר הכוונות וז"ל בזוהר בראשית דף י"ח על פסוק יקוו המים וכו' שה"ס כניסת המוחין ברישא דזעיר בסוד מדידו דמשחת' דקו המדה:
אל פי' כי הלא בינה דאבא היא חכמה דאימא והיא ד' יה"ו במילואם ל"א אותיות וזהו תיבת אל והם גי' מקום וזהו מקו"ם. ונכנסים בזו"ן הנקראים אחד א"ח ד' וזהו אחד עכ"ל. הרי מבואר כי אל מקום הוא רמז אל המוחין. ואח"כ בתיבת אחד הוא רמז כניסתם בזו"ן. ובשלמא אם נאמר מתחת השמים הוא יסוד דאימא א"ש קרא יקיו המים שהם המוחין שיצאו מתחת השמים שהוא יסוד דאימא והם רמוזים בתיבות אל מקום. ונכנסים בזו"ן שהם תיבת אחד:
אבל אם נפרש מתחת השמים הוא יסוד דזעיר לא א"ש ודוק כי נכון הוא. ה תתאה מלכו' דאצילו':
דא אתגלי וכו' כי מ' היא נגלית אבל ד' פרצופים העליונים מכוסים כי אריך נעלם גו או"א ואו"א גו זעיר וזעיר גו מ' נמצא שאין נגלית אלא המ':
קשורא דיחודא דעלמא עילאה פי' עלמא עילאה הוא זעיר והמקשר ומייחד ו"ק שלו הוא יסוד דזעיר:
ה' אחד הוא זעיר ושמו אחד היא מ' וז"ש תרין יחודין חד דעלמא עילאה וכו' פי' כמ"ש הזוהר בפרש' תרומם שצריך האדם לכוין בשמע ישראל לייחד ו"ק דזעיר ולהפרידם מהקליפה. והו"ק רמוזים בשית תיבין דשמע וג"כ יכוין כיחד ולהפריד מהקליפה ו"ק דנוקבא הרמוזים בשית תיבין דבשכמ"לו והם כ"ד וכ"ה דשמע ושניהם עולים מ"ט שערי בינה שהם השרשים של זו"ן ואז נפתחים מ"ט שערי בינה. ובזה נחשב עליו כאלו קיים כל התורה כולה במ"ט פנים. זהו כללות לשין הזוהר שם. וז"ש כאן חד דעלמא עילאה שהוא ו"ק דזעיר לאתייחדא בדרגוי שמייחד אותם ומפרידם מס"א. וחד דעלמא תתאה הם ו"ק דנוקבא ג"כ לייחדם ולהפרידם מס"א:
קישורא דעלמא עילאה עד הכא איהו כמ"ש לעיל שהיסוד כולל ו"ק ומיחד אותם תמן אתבסם ואתקשר וכו'. פירוש שם ביסוד נתקשרו ו"ק כולם ונתייחדו על ידו: ומ"ש אתבסם כנודע מדברי הרב שיורדים ג' חסדים פחות שליש ליסוד זעיר. ואח"כ יורדים הגבורות ליסוד זעיר ושם נמתקים הגבורו' על ידי החסדים. וז"ש תמן אתבסם פי' ביסום הגבורות שם ביסוד זעיר.
כל דרגין וכל שייפין פי' דרגין הם החסדים והגבורות שיורדים ומתקבצים ביסוד זעיר. וכל שייכין הם ה' קצוות שהשפעתם מתקבצ' בו. והוו כולהו ביה חד וכו' הוא מה שאמר לעיל ששם נתבסמו ונמתקו זה בזה:
ולית דרגא וכו' פי' שאין נמתקים הגבורות עם החסדים אלא בירידתם ליסוד ונכנסים בו באורח סתים כי כשיורדים מיסוד אימא ליסוד זעיר הוא בהעלם גדול ובאורח סתים: בתיאובתא חד פי' כשיורדים החו"ג ליסוד זעיר החסדים מתאוים למתק הגבורו' והגבורות ג"כ מתאוים להתמתק ע"י החסדים:
עד הכא בדרגא דא אתייחד וכו' פי' ע"י היסוד מתחבר' המ' עם זעיר וקרא לזעיר עלמא דאתכסייא שהוא מלובש ומתכסה תוך הנוקבא מהחזה שלו ולמטה: עלמא דאתגלייא אתייחד אוף הכי לתתא. פי' מלכו' מתייחד' ג"כ עם חיילותיה. איהו עלמא תתאה וקראה את. פי' את היא מ' וכבוד ה' היא מ' שמלבש' זעיר מהחזה ולמטה שכן ר"י קרי למאניה מכבדות':
כמראה הקשת היא מ' שהיא נגלית כן מראה הנוגה שהם חג"ת דזעיר שהם סתומים וכמש"ל. הוא מראה דמות כבוד ה' קאי על הקשת הנזכר ור"ל כמראה הקשת שהיא מ' כן מראה הנוגה שהוא זעיר: והקשת הנזכר הוא מראה דמות כבוד ה'. ודא איהו וכו' היבשה מלכו':
נתתי בענן מן יומא וכו' בסבא דמשפטים אמר וז"ל ויבוא משה בתוך הענן ענן דא מאי הוא אלא דא הוא דכתיב את קשתי נתתי בענן. תנינן דההוא קשת אשתלחת לבושוי ויהיב לון למשה ובההוא לבושא סליק ומניה חמא מה דחמא ואתהני מכולא עכ"ל. נמצא שפירוש את קשתי נתתי בענן שמלכו' שהי' הקשת מלובש' בענן שהוא לבושה ובאותו לבוש נתלבש מרע"ה ועלה לסיני וז"ל הזוהר פ' בשלח דנ"א מאן עמוד הענן רבי יוסי אמר דא הוא עננא דאתחזי תדיר עם שכינתא ודא הוא עננא דעאל משה בגויה עכ"ל: וכתב הרח"ו בהג"הה דא הוא עננא הוא מיכאל דרגא דחסד ענן יומם נמצא שהלבוש של המ' שהוא ענן הוא מיכאל וכן ענן של משה ג"כ הוא מיכאל וז"ש בכאן את קשתי נתתי בענן הוא מיכאל שהקשת שהיא מ' מתגלו' על ידי מיכאל שהוא לבושה
ועוד נל"עד שהלבוש של המ' הנקרא ענן הוא סוד החשמל המלביש זו"ן מכל צדדיהם וגם מתחת רגליהם וחשמל גי' מלבוש כמ"ש באוצ"ח:
גם מרע"ה יש לו לבוש מהחשמל הנז' כמ"ש בזוהר פ' שמות דחפת ליה למשה בסטרא דיובלא וה"ס החשמל שמגין מהחיצונים וז"ש כאן נחתי מן יומא דאתברי פי' משעת בריאת ותיקון עולם האצילו' עשה המאציל העליון זה הלבוש למ' להגין שלא יינקו ממנה החיצונים וכשמתגלי' הקשת בעו"הז מתגלי' ע"י הלבוש שהוא הענן הנזכר:
אתער שמאלא וכו' פי' כשמעשה התחתונים מתוקן ומעלים ומורידים שפע גדול אז הקשת אינה נראית כדורו של חזקיהו ורש"בי ע"ה. וכשאין מעשיהם מתוקן ואין מי שיעלה מ"ן למלכות אז אתתקף שמאלא שהוא דין עד שקב"ה מקרב צדק מאיליו ומקשט המ' בקישוטין של חג"ת שהם ג' גווני קשת. ואז כשרואה המ' מקושטת מתעוררים הרחמים והדין נמתק:
נפקת רחל ותקש וכו' ז"ל הזוהר ריש פרשת חיי שרה בשעתא דדינא שרייא בעלמא ההוא בי דינא כאתתא דמתעברא וקשייא לאולד' וכד אולידת שכיך רוגזא. נמצא כשהשמאל אתתקף המ' מליאה דינים כאשה מעובר'. ורוצה להריק אותם על העולם להחריבו:
מיכאל בסטרא דא וכו': פי' הם מרכבה של המ' שמתראי' בה הארת חג"ת וענפיהם הם מיכאל גבריאל רפאל שהם ענפי חג"ת:
בגלגולא דחיזו דעינא גרסי' ופי' כן מראה הנוגה הוא זעיר שנוגה אורו זך הוא נהירו דאתכסייא וכו' שאינו נראה אלא בסתימ' העינים ורואה האדם ג' גוונים בדקות גדול כמ"ש בפ' וארא וז"ל ורזא דא סתום עינך ואסחר גלגלך ואתגליין וכו' והם גווני חג"ת כמ"ש הר"חו ז"ל שם בהגהותיו:
יחודא תתאה לפום וכו' פי' הגוונים של המ' תלויים בגוונים של זעיר כשמאירים של זעיר גם של המ' מאירים:
ה' אלהינו ה' הם חג"ת דזעיר ה' חסד אלהינו גבורה ה' ת"ת כמ"ש בכוונ' נטילת ידים. אי נמי ה' אלהינו ה' הם חו"ב ודעת המזווגם כמ"ש הרב בכוונ' ק"ש. ור"ל המוחין שבאים לאו"א. ואתקשרו אל מקים אחד פי' חג"ת דזעיר הארתם יורדת ליסוד שהוא מקום אחד אי נמי הארת המוחין יורדת ליסוד דזעיר כנודע:
יחודא חדא עילאה גרסי' והוא יחוד זעיר גוונין דקשת לתתא פי' מיכאל גבריאל רפאל שהם מרכבה דמ' והם הגוונים הנראים בקשת בעו"הז וז"ש לאתייחדא בהו חוור סומק וירוק פירוש לחבר עמהם הארת חג"ת עם ענפיהם שהם מיכאל גבריאר רפאל שהם נגלים. כגוונין סתימין הם חג"ת העיקרים:
בשכמל"ו יחודא לתתא יחוד ו"ק דמ' מן החיצונים כמ"של יקוו מדידו דקו ומשחתא פי' הם המוחין דזעיר כמ"של:
הכא שית תבין: פי' ז"א יש בו ו"ק וע"י המוחין נגמר פרצופו כנודע והכא שית תיבין פי' בשכמ"לו בהם נרמז פרצוף הנוקבא כמ"ש הרב ברוך חכמה דלאה. שם בינה דלאה כבוד חו"ג דלאה. מלכותו כתר דלאה. לעולם ו"ק דלאה. ועד מלכות דלאה:
משחתא בוצינא דקרדוניתא פי' היא בינה שהיא מודדת כל ספירה וספירה דזעיר ואומרת לה עד פה תביא ולא תוסיף כמ"ש לעיל:
מי מדד בשעלו מים מ"י היא בינה ן' שערי בינה מים הם מוחי ז"ון. יקוו פי' קו המדה. המים הם המוחין כמ"של. הכא שיעורא דיוצר עלמין. פי' קומת זעיר שיצר עולמות התחתונים מ' ובי"ע והוא שם מ"ה שבז"א. קדוש ק"ק דא איהו יקוו המים. כתב הרב ז"ל בכוונת הקדושה כי ק' ק' ק' להעלות חג"ת דזעיר בח"בד. ה' צבאות להעלות נה"י לחג"ת. ה' הוא יסוד. צבאות הם נ"ה עכ"ל עוד כתב בדרוש קו המדה דזעיר. כי חג"ת נעשו חב"ד. ונה"י נעשו חג"ת ונה"י דזעיר באים בסוד תוספת ע"ש: וז"ש ק' ק' ק' דא איהו יקוו המים שהם תיקון קו המדה דזעיר ע"י המוחין שח"גת נעשו חב"ד:
ה' צבאות דא איהו אל מקום אחד פי' כי מקום אחד הוא יסוד וכולל עמו נ"ה והכוונה שנ"הי דזעיר עלו ונעשו חג"ת ונה"י באים לו בסוד תוספת. ברזא דשמא דא. כתב הרב שחכמה דאימא שהיא בינה דאבא היא ד' יה"ו ויש בהם א"ל אותיות במילואם והם גי' מקום וז"ש אל מקום אחד ברזא דשמא דא שהם השמות הנז' ד' יה"ו. אי נמי הוי"ה בהכאה גי' מקום ולסך נק' היסוד מקום. וז"ש ברזא דשמא דא שהוא שם הוי"ה בהכאה: מלא כל דא ותראה היבשה פירוש תיקון המלכות ע"י המוחין ג"כ:
כוזו וכו' כתב הרב כשבאים מוחין לזעיר מתלבשים באהי"ה וכשבאים למ' מתלבשים בחילוף אהי"ה בו"כו עכ"ל וז"ש הכא בז"א ה' אלהינו ה': ובמ' חילופי השמות באותיות הסמוכות באב"גד. תדשא הארץ דשא עשב וכו' השתא אפיקת חילא כדמפרש לקמן שדשא וחצ ר הכל דבר אחד והם הבירורים שאנו מבררים ע"י תפלותינו ועולים בסוד מ"ן למ' ונעשים מהם מלאכים ויש מלאכים שמתים בכל יום ומתחדשים בכל יום כמ"ש יוצר משרתים. שחוזרת המ' ואוכלת אותם והם נקראים דשא וחציר ויש מלאכים שהם קיימים לעולם וע"י תפלותינו אנו מתקנים אותם בשפע גדול שמביאים אליהם מהמ' ועל ידם בא השפע אלינו ואלו נקראים עשב כמ"ש הזוהר לקמן וז"ש השתא אפיקת חילא הם המלאכים שנקראים דשא והמלאכים הנקראים עשב הוציאה אותם המ' אחר שעלו בה הבירורין בסוד מ"ן:
באינון מיין וכו' פי' בכח מ"ד שקיבלה מיסוד הוציאה אלו החיילות הנז' ואתר חד הוא יסוד דזעיר. ונגדין בנויה גו טמירו סתימאה פי' המים הנז' שהם מ"ד נגדין בתוך היסוד מהדעת דרך חוט השדרה כי משם באה הטיפה. טמירין עילאין הם הנשמות:
וחיילין קדישין הם המלאכים שכל אלו כבראים על ידי הבירורין שמעלים בסוד מ"ן למל' והם בחינת שם ב"ן ויורדים מ"ד שהם טיפת החסדים מן המוח עד היסוד ומתערבים מ"ד במ"ן ומהכל יחד נעשו הנשמו' והמלאכים:
מתקנן לון בתיקונא דמהימנותא וכו' קאי אעשב הנזכר בפסוק עשב מזריע זרע. ועל ידי הקרבנות או התפלות אנו מביאים להם שפע מהמ' ועל ידם בא השפע אלינו. אבל חציר בכל יום אוכלת אותם המלכו' כמ"ש לקמיה ועשב דא אזדמין לעבודת האדם וכו' משא"כ חציר:
על אלף טורין ז"ל הרח"ו בפ' פנחס בפסוק מצמיח חציר לבהמה אמר הרב זלה"ה שמלאכים אלו הם מבירורי המלכים שמתו והם זיקין דאתדעכו לאלתר ולכך הם מתים ומתחדשים בכל יום והטעם היותם מנהר דנור כי הוא סוד היכל הזכות וטעם שהם אלף טורין כי אל שד"י במילואו גי' אלף והם חנף הרים בעולם הבריאה עכ"ל הרח"ו ז"ל וז"ל הרב בסידור על פ' המצמיח הרים חציר הם אלף טורין דהיכל הזכות דבריאה מספר אל שד"י במילואו וגם הם מתחדשים בכל יום מנהר דנור וחוזרים ונשרפים והם מאכל השכינה עכ"ל: ועיין לקמן בפרשה זו בדף מ"ג בהיכל ד' שהוא היכל הזכות והם היכלין דאו"א דבריאה שאמר שמהיכל הזכות א תעביד נהר דנור וכו'. וכן אמר ג"כ בפ' פקודי בהיכל הד' שהוא היכל הזכות. והם היכלין דזעיר אנפין דבריאה כמ"ש באוצ"ח ואמר שם שמהיכל הזכות אתעביד נהר דנור וכו' בזה יובן לשון זה. מ"ש בהמה דרביע' על אלף טורין בהמה היא מלכו' גי' ב"ן ואלף טורין הם הבירורין של המלכים שנפלו בבריאה ששם אל שד"י במילואו גימטריא אלף:
אופנים בעשייה חיות ביצירה. כרובים בבריאה כמ"ש האר"י ז"ל כי מט"ט וסנדל הם נקראים זו"ן דבריאה:
וכד אינון מתתקנן בההיא עבודת האדם וכו' כמש"ל שאחר שעלו הבירורין למ' בסוד מ"ן ע"י תפלותינו ונעשה מהם חציר ועשב. החציר שהוא דשא אוכלת אותם המ' שחוזרים להיות חלק מחלקיה לפי ששרש הרפ"ח ניצוצין מז' מלכים דמתו ולכך אוכלת אותם ונעשו עצמותה וחלקיה אבל עשב אחר שנבראו אז ע"י תפלות או קרבנות מביאים להם שפע מהמלכו' וזהו תיקונם: ואח"כ על ידם בא השפע אלינו:
עץ פרי מלכות עושה פרי הוא היסוד וז"ש דכר ונוקבא הכי גרסי' אוף הכא אפיק איהו. וקאי על יסוד. ותימרות מאי תימרו' אלין אינון וכו' ואיקרון תימרו' עשן וכו' גרסי' וכן הוא בזוהר מדוייק: אפי רברבן הם ארגמ"ן שהם שנ"אן. כרובים אנפי זוטרי הם מט"ט וסנדל שנקראים כרובים בכל מקום:
ומצטיירן בהן ציורין גליפין וכו' הם ד' שמות דלקמן שהם האל הגדול הגבור והנורא שהם חגת"ם שמאירים בשנאן ונעשה בשנאן ציורים וחקיקות בחקיקת השמות העליונים שהם חגת"ם:
בד' סיטרי עלמא פי' ארגמ"ן שהם שנאן הם בד' סטרי עלמא מיכאל בדרום גבריאל בצפון אוריאל במזרח והוא נוריאל לפי שהת"ת מכריע בין חו"ג אוריאל מצד החסד נוריאל מצד הדין רפאל במערב וכן שנאן אריה בדרום שור בצפון נשר במזרח אדם במערב שהוא ן' של שנאן:
וכל אנפין מסתכלין לגביה פי' שכל אחד כלול מארבעתם אדם איהו דכר ונוקבא פי' אדם שבמרכבה היא בחי' המ' וכלול עמה הדכורא בגין דלא מתפרשן. ומניה אצטיירן פי' מאדם הנזכר שהם שנאן שנקראים אדם כמ"ש לעיל ולא איקרי אדם בר הני:
דמהני דיוקנין מתפרשין וכו' גרסי' ופי' ומהני שהם שנאן הנז' מתפרשין דיוקנין שהם המלאכים שנאצלו מכל א' וא' כגון מלאכים שמצד ימין מאריה ושמצד שמאל משור וכע"דז אתנהגן ברזא דארבע שמהן וכו' פי' שהארתם והנהגתם באה להם מד' שמות דלקמן שהם האל הגדול הגבור והנורא:
סליק לאתנהגא ולאסתכלא שור לאנפי אדם וכו' פירוש כשמסתכל שור באדם שהם ב' גוונים אז מתעורר שם אחד להאיר להם והוא ג"כ כלול מב' גוונים שור ואדם. ואיהו אל נל"עד הוא בחינת המ' כי גדול גבור ונורא הם חג"ת ואל היא מ' בסוד ואל זועם בכל יום שחג"תם העליונים מאירים בש"נאן:
אתהדר לאחורא פי' תחלה היה מסתכל שור באדם עכשיו חוזר למקומו ונחקק בכסא וז"ש וכרסייא חקיק:
לאתנהגא ברזא דשמא דא לפי שהמ' בניינה מהגבורו'. ושור הוא גבורה לכך מתנהג ע"י שם זה. סליק שמא אחרא וכו' ואיהו גדול. לפי שנשר רומז לת"ת נוטה לצד החסד לכך מתנהג ע"י חסד שנקרא גדול ואיהו גבור נל"עד כדי לאכלל' שמאלא בימינ' לכך אריה מתנהג ע"י גבור': אדם אסתכל בכולהו וכולהו וכו' פי' ע"י הסתכלו' מלאך אחד בלבד באדם נתגלו שמות הראשוני' אבל שם הרביעי שהוא נורא שרומז לת"ת הוא כוללם. לכן מסתכל אדם בכולם וכולם ג"כ מסתכלים בו ואז מתגלה שם הנקרא נורא הרומז לת"ת. דרתיכין עילאין. הם חג"תם שהם כסא לבינה:
בד' אתוון הוי"ה פי' יו"ד חסד ה' גבורה ו' ת"ת. ה' אחרונה מ' כמ"ש בכוונת הלולב בענין צירופי יה"ו:
אלין ד' שמהן עילאין וכו' מכאן נראה כי אל שרומז למ' היא מ' דזעיר: אבל נוקבא העיקרי' שהיא מ' דאצילו' נקראת כרסייא וז"ש אלין ד' נטלין להאי כרסייא כמו שאמר הרב בכוונ' האתרוג שהיא מ' דזעיר ואינה רחל נוקבא העיקרית:
דמלייא ענפין הם המלאכים איבין הם הנשמו' כדין כתיב עץ עושה פרי פי' ע"י חיבור יסוד ומ' בא השפע לעשב הנזכר ואז מזריע זרע לתחתונים שנותן להם שפע וז"ש עשב מזריע וכו':
על הארץ אשר זרעו בו דייקא פי' שאין הזרע אלא בתוך הארץ שהיא המ' ולא ח"ו לבטלה וז"ש מכאן דלית רשו וכו':
רזא דהכא ל"ג וצריך להיות כמ"ש בזוהר מוגה חציר דשא דהכא לאו איהו מזריע זרע ציורא ודיוקנא דלעילא מצטיירין וכו'. יובן במ"ש הרב בס' הליקוטים כי המלאכים שרשם מזווג נשיקין אבל אינם באים ע"י זווג גופני ולכך אין להם גוף ובזה מתקיימים לעולם אבל הנשמו' אע"פי שיש שהם מזווג נשיקין א"א לבוא לעו"הז אלא ע"י זווג גופני ולכך יש להם גוף ובזה אינם מתקיימי' עכ"ל וז"ש כאן ציור' ודיוקנא וכו' בלא מלבוש' אחרא וכו' ציורא דאדם דלתתא במלבוש' וכו'. והכוונה ששלשה חלוקות יש חציר ודשא אין להם שום דיוקנא. כי מיד אוכלת אות' המלכו' עשב יש להם קיום לפי שהם בציורא ודיוקנ' בלא מלבושא נשמות הצדיקים יש להם ציורא ודיוקנ' במלבושא ולכך אין להם קיום בעו"הז:
רבה אמונתך ודאי רבה דיכל' לנטל' כל בני עלמא ולאכללא לון בגווה גרסי' כבזוהר מוגה: עילאה הם המ"ד ותתאה הם הנשמות שהם בסוד מ"ן וז"ש ורזא דא כל הנחלים הולכים אל הים: שהיא השפעת הקצוות במ' והם מ"ד:
אזלי לגבי ימא וימא וכו' הם הנשמות שהם בסוד מ"ן אמר להאי סטרא כי טוב ולהאי סטרא כי טוב גרסי' דשמא דארבע אתיון הוא שם אד"ני. וסליק לתריסר אתוון הם י"ב אותיות מלוי אד"ני בארבע דיוקנין כל סטרין. פי' כל אות מאד"ני מאירה לצד אחד מהמרכבה:
רשים על כרסייא קדישא פי' אד"ני הנז' הוא על כרסייא קדי שא שהיא המלכות: יהי מארת חסר דאתברי אסכרה לרביי פירוש בשביל מיעוט הירח כמ"ש לקמן וחייכת בהו וקטילת לה ודא איהו בגריעו דסיהרא:
דבתר דאתגניז וכו' פי' בהתגלות החסדים הראשונים שהיה אורם גדול בשביל כך לא נגלית ואחר שנגנזו החסדים הראשונים נתמעט האור ונתגלית הקליפה: ומעיקרא אמר שבשביל מיעוט הירח נתגלית הקליפה והשתא אמר שבשביל גניזת החסדים הראשונים נתגלית הקליפה דהא והא גרמו. אי נמי י"ל דגילוי הקליפה בשביל גניזת החסדים ואסכרה לרביי בשביל מיעוט הירח:
אנפי זוטרי כתב הרב אנפי רברבי הם חסד וגבורה ואנפי זוטרי הם נצח והוד ומ"ש מטת לגבי אנפי זוטרי שהם נו"ה כי רצתה ליינק מהם ולהתדב' בהם לפי שהם לבר מגופא. אי נמי אנפי זוטרי הם מט"ט וסנדל שנקראים כרובים כרבייא אנפי זוטרי:
ונחית לה לתתא פי' היא חוה ראשונה שהביא הקב"ה לאדה"ר והיא מסיגי פרצוף לאה ולכך שלטו בה הקליפו': אבל חוה השנית היא מפרצוף רחל שהיא דבוקה עם זעיר אב"אח ולכך גם חוה זו הות מתדבקא בסטרוי דאדם. ולפי שרחל היא במקום גילוי החסדים לכך לא שלטו הקליפו' בחוה זו השנית כמ"ש כל זה באוצ"ח:
בשעתא דההוא להט אתהפך ערקת פירוש הלהט מתהפך מדין לרחמים ומרחמים לדין ובשעה שהוא דין יושבת אצלו וכשמתהפך לרחמים ערקת:
כד אתייליד קין וכו' פי' אע"פי שקין היה מטיפת אד"הר מעורבת עם טיפת הנחש שבא על חוה כנודע אפ"ה לא יכלה לאתדבקא ביה עד שהרג הבל וגברה בו הקליפה אז נדבקה בו ואתקריבת בהדיה:
עד דאתת נעמה פי' אף על פי שבק"ל שנה היה אד"הר מוליד רוחין בישין לא נתרבה ביותר עד שבאה נעמה ומנה אתפשטו וכו' דחייכת בבני נשא:
עומקא דאגוזא היא הקדושה והקליפה בכללות אחד כי המוח של אגוז היא הקדושה וד' קליפות שעליה הם ד' קליפות. דתענוגית וסגנון הכתוב כך ותענוגות שדה ושדות הוא לבני אדם להתדבק בהם ולהסיתם:
וכולא וכו' פירוש הקליפה היא צורך גבוה שהכל הם יראים מהרצועה ועוד שהיא סותמת הקדושה שלא כל הבא ליכנס יבוא ויכנס כמ"ש לקמן ואתברון קליפין על קליפין לגניזו דמוחא וכולא תיקונא דמוחא. עילא היא אצילות. ותתא הם בי"ע: ובכללם העו"הז:
נקודה קדמאה הוא אבא זכיכו ודקיקו ונקיו ג' לשונות נגד ג' כלים שיש לכל פרצוף פנימיים אמצעיים חיצוניים זכיכו נגד כלים הפנימיים שהם זכים. דקיקו נגד אמצעיים ונקיו נגד חיצוניים. שאעפ"י שיש יניקה לקליפה מכלים החיצונים הנה בכאן אין לה יניקה ח"ו וז"ש ונקיו דיליה. אי נמי נגד ג' פרצופין שתחתיה אימא וזעיר ומלכו':
ההוא היכלא אתפשט וכו' פי' אימא הוציאה חסד דזעיר וההוא פשיטו וכו' כתב הרב שאימא נתלבשה בחסד דזעיר ואח"כ הוציאה ה' קצוות האחרים כדי שיהיו כולם נוטים לצד החסד. וז"ש ההוא פשיטו איהו לבושא לההוא היכלא. דא לבושא לדא ודא לדא דא מוחא ודא קליפה ואע"ג וכו' גרסי' ופירושו כמ"ש הרב שחיצוניות פרצוף העליון נעשה פנימיות לפרצוף שתחתיו אזעירת נהורא ואתברון קליפין: מכאן נראה שע"י מיעוט הלבנה נתגלו הקליפות וכתירוץ ראשון שנז"ל דהא והא גרמו להם:
ה' אלהים אע"ג וכו' פי' שלא אמר הכתוב בהדיא שזו"ן נקראים ה' אלהים. אלא מדקאמר המאורו' הגדולים משמע שנקראו שמא שלים ה' אלהים:
בשמא דא כדא וכו' כתב הרב באוצ"ח כי שרש זו"ן מחו"ג דמוחא סתימאה ונודע כי השערות ממותרי מוחא נפקו וא"כ חו"ג דמוחא סתימאה פאה הימני' נעשית מהחסדים והשמאלית מהגבורות והם ב' שמות מצפ"ץ מצפ"ץ כי פאה גי' אלהים ולהיות שלא נתגלו הדינים באריך לכן אין לעשותם ב' אלהים. וגם לעשותם ב' הויו"ת אי אפשר כיון שפאה גי' אלהים לכן היו ב' שמות מצפ"ץ שהוא ממוצע כי אלהים דיודי"ן גי' מצפ"ץ והוי"ה בא"ת ב"ש מצפ"ץ וזו"ן יונקים משני הפאות דאריך זעיר מפאה ימנית ונוקביה מפאה שמאלית עכ"ל וז"ש הגדולים דאתבריאו בשמא דא כדא. ר"ל כיון שיוקנים משני פאות דאריך אזי נקראים בשם אחד זה כזה ששניהם מצפ"ץ ואינם זה הוי"ה וזה אלהים כי זהו בחינת מאור גדול ומאור קטן. אמנם שרש זו"ן בהיותם פה באלו הב' פאות הם שוים מאורות גדולים שניהם מצפ"ץ ואין ביניהם הפרש זולתי זעיר מימין ונוקביה שמאל כי נוקב' בשמאל אתקשרת:
שמהן עילאין י"ג מכילן דרחמי כתב הרב כי ב' הפאות שהם מצפ"ץ הם משפיעים בי"ג תיקוני דיקנא שהם י"ג מכילן דרחמי שהתחלתם מאל רחום וחנון. ולכן נזכרו ב' הויו"ת קודם אל רחום וכו' כי ב' ההויו"ת ההם הם שני שמות מצפ"ץ שהם ב' הויו"ת באת"בש ומשם נמשכו י"ג מכילן דרחמי שהם אל רחום וחנון וכו' כמבואר בדרוש א"א פרק י"ג ובזה מובן הכל:
הגדולים אילין אתרביאו פירוש שני שמות הם נגדלו' ונתוסף בהם אור גדול. בגין דאינון עילאין וכו'. פירוש לפי שהם מאריך:
כגוונא דא ב' המאורות וכו' הם זו"ן שיצאו מהם אלא דקשה דלעיל אמר ב' המאורות הגדולים הוי"ה אלהים הוי"ה בזעיר אלהים בנוקבא ולבסוף אמר הגדולים דאתרביאו בשמא דא כדא מצפ"ץ. משמע שאין נקראים גדולים אלא כשיונקים משני פאות אריך שאז נקראים שניהם מצפ"ץ ואפשר דמ"ש שמא שלים כחדא ה' אלהים קאי על מ"ש הפסוק את שני המאורות שאינם נקראים מאורות אלא כשהם שמא שלים ה' אלהים. ומ"ש הפסוק הגדולים היינו כששניהם נקראים בשם אחד מצפ"ץ. ולכך בסיפא אמר הגדולים דאתרביאו בשמא דא כדא:
ועי"ל דהא והא איתנהו כשנקראים בשמא שלים ה' אלהים דוגמ' או"א שנקרא ה' אלהים כנודע אז נקראים זו"ן שני המאורו' הגדולים. וכשיונקים גם כן משני פאות אריך שהם מצפ"ץ והם גם הם נקראים מצפ"ץ אז נקראי' ג"כ המאורו' הגדולי' וכוונת הזוהר שעל בחי' ה' אלהי' וכן על בחינת מצפ"ץ מצפ"ץ על שניהם נקראים המאורו' הגדולים:
ופשוט הוא שמ"ש הזוהר לבסוף את המאור הגדול הו"יה ואם המאור הקטן אלהים אינו אלהים דלעיל. דהא אלהים דהכא הוא בבריאה כשמתמעט' ויורדת לבריאה להיו' ראש לשועלים נקראת אלהים גימטריא הכ"סא שהיא הבריאה. ואינו אלהים דלעיל שהוא בגדולתה דוגמת אבא ואמא שנקרא ה' אלהים:
דא אכסיף וכו' חז"ל אמרו שהלבנה היא שקטרגה ואמרה א"א לב' מלכי' וכו' וכוונתה שתמלוך היא ותתמעט השמש. וחזר הדין ונתמעטה הלבנה. אבל השמש לא אמרה כלום. וכאן נראה ששניהם קטרגו זה על זה. ויובן במ"ש בפרדס בשער מיעוט הירח וז"ל בשיר השירים מהזוהר אמר ויברא אלהים את שני המאורו' הגדולים בקדמיתא תרין נהורין הוו דבוקין כחדא והוו בשיקולא חדא לאתקרי תרווייהו גדולים לאו דהות סיהרא בקדמיתא רב ועילאה אלא כל זמנא דסיהרא בשמשא ברזא חדא בגינה אתקריא' גדולה זנבא דאריה אריה. אמרה סיהר' קמי קב"ה א"א למלכא חד לאשתמש' בתרין כתרין כחדא אלא דא בלחודוי ודא בלחודוי אמר לה חמינ' לך דרעותא דילך למהוי ראש לשועלים זיל ואזעיר גרמך ודא הוא דאמרת סיתר' הגידה לי שאהבה נפשי איכה תרעה. איכדין אפשר לאנהגא בתרין כתרין כחדא איכדין תנהיג בצהרים דהא סיהרא לית הוא כדאי לאנהרא. דמה נהורא אית לה בצהרים. שלמה אהיה כעוטיה איכדין אהא מתעטפא בצהרים כד נהירו ותוקפא דשמשא ליהוי אזיל ואתתקף. הא אנא מתעטפא בכסופא קמיה ולא איכול לשמשא קמך:
א"ל קב"ה זילי ואזעירי גרמך ותהוי רישא לשועלים עכ"ל ובזה יובן הלשון שסברת רשב"י ע"ה שקטרוג הלבנה הוא מפני שא"א שישתמשו שמש וירח בכתר אחד ביחד שאין ללבנ' אור בפני השמש דשרגא בטיהרא מאי מהני וזה שאמר לא אתיישיב סיהרא לגבי שמשא דא אכסיף מקמי דא פירש הלבנה אכסיף מקמי השמש:
סיהרא אמרה איכה תרעה פי' איכה תרעה כלתך לפכי השמש: אי נמי איכה תרעה אומרת לא"ס ב"ה איכה תרעה אתה בשני כתרי' כא' כיון שהלבנה אין לה הארה לפני השמש:
שמשא אמרה איכה תרביץ שרגא וכו' פי' השמש אומר שטענה זו של הלבנה אמיתית כיון שהי' שרגא זעיר' איכדין נהיר בצהרים שבודאי הלבנה אין לה הארה בפני השמש. ולכך א"ל הקב"ה זילי ואזעירי גרמיך. ואעפ"י דלעיל אמרנו הגדולים דאתבריאו בשמא דא כדא מצפ"ץ משמע שתחלה היו שקולים כאחד וקרויים בשם אחד מצפ"ץ. אפ"ה כיון שהזעיר יונק מפאה ימנית והנוקבא מפאה שמאלית והשמאל אינו כלום לפני הימין. לכך אמרה שרגא בטיהרא וכו'. רקיע השמים חי העולמים דכתיב ויתן אותם אלהים ברקיע השמים להאיר על הארץ דא מלכותא דדוד גרסי' כבזוהר מדוייק. ופירש דכולהו תליין ממשלת היום וממשלת הלילה והככבים הנזכר בפסו' כולם חיותם תלויה ביסוד וזהו ויתן אותם אלהים ברקיע השמים ופי' להאיר על הארץ: רקיע הנזכר שהוא יסוד דזעיר מאיר לארץ שהיא מ':
אתתקן ביומא דא רגלא וכו' פי' כי ג' ימים הראשונים הם חג"ת ויום ד' היא מ' רגל ד' של הכסא. אתתקנו אתוון פי' ד' אותיות הוי"ה. כי יה"ו הם זעיר וה' אחרונה מלכות: דאתתקן דיוקנא דאדם: פי' אע"פי שאמרנו שיום ד' רומז למ' עכ"ז רביעי חמישי וששי הם נה"י ג"כ ולכ' ביום ששי שנשלם פרצוף זעיר אזי נשלמה המ' וז"ש ועכ"ד עד יום ששי דאתתקן דיוקנא דאדם שהוא זעיר. לא אתיישב בדוכתיה. פי' המ' לא נתיישבה עם זעיר. כרסייא עי לאה פירוש. זעיר. תתאה מלכות:
דטופסירא דקוטרא פירושו בדרך אמת: כל נהורין וכו' פי' כל האורות שהם מוחין דזעיר וגם הארת הו"ק יורדים כולם ליסוד זעיר להשפיע למלכות. אלין נהורין מציירין ציורא דלתתא. פי' האורות עליונים עם זו"ן הם מציירים נשמות ישראל שנקראים אדם וז"ש דא איקרי אדם רוחא דסטר קדישא:
טסירין דלתתא וכו' כתב הרב בס' ק"י כי נפש הבהמית דישראל ונפש בהמות וחיות טהורות הם מקליפת נוגה ונפש אומות העולם ונפש בהמות וחיות טמאות הם מג' קליפות האחרות עכ"ל. וז"ש כאן טסירין דלתתא דאתהתך פי' הנשמות מפנימיות הקדושה. והתוך הקדושה שממנו נעשית הרוח היא קליפת נוגה שהיא התוך הקדושה וממנה נעשו בהמות טהורות שור וכו':
כגוונא דא בס"א מסאבא פי' גם בטומאה יש דוגמת זה שאומות העולם נעשו מפנימיות ג' קליפות האחרות והתוך שלהם שהוא חציוניותם משם בהמות טמאות. וז"של טסירין דלתתא דאתהתך בהתוכא דרוחא דא אצטיירן מניה וכו' בעירי מסאבי. ובג"כ לא סליק בשמא דא גרסינן ול"ג לבושא. דכתיב ויתן אותם אלהים ברקיע השמים פירוש כאן מפרש ויתן אותם קאי על אורות העליונים שיורדים ליסוד זעיר ומשם למ'. אבל לעיל מפרש על אורות התחתונים שהם ממשלת היום וממשלת הלילה שחיותם תל יה ביסוד זעיר. ויעש אלהים וכו' אינון נהורין דסלקי לעילא איקרו מאורי אור פי' הם חגת"ם לפי שזעיר בנינו מהחסדים וכן הנקבה התכוננותה על ידי החסד בסוד והוכן בחסד כסא לכך חג"תם נקראים מאורי אור:
דסלקי לעילא פי' כיון שהם באצילות נקראים סלקי לעילא אבל במאורי אש שהם נרג"מ אמר נחתי לתתא לפי שהם ביצירה. אי נמי מ"ש דסלקי לעילא לפי שזו"ן עולים בסוד מ"ן לאימא משא"כ בנרג"מ לכך אמר בחג"תם דסלקי לעילא ובנרג"מ דנחתי לתתא אי נמי לפי שזעיר ביום השבת עול' במקום אבא ונוקביה במקום אימא אמר בהו דסלקי לעילא. דהא אתייהיב לון רשו לשלטאה פי' כמ"ש בפ' ויקהל שבלילי שבת נבלעים נרג"מ בתוך המלכות ובמ"ש מוציאתם המ' בריה חדשה ולכך מברכים בורא מאורי האש. וז"ש כאן כד נפיק שבתא מברכין על שרגא דהא אתייהב לון רשו לשלטאה. פנימאין הם חג"תם ואחוריים הם נרג"מ ועיין בפ' ויקהל:
דהא מלעילא נהרין פי' מאימא. וביומא דשבתא קב"ה שליט וכו' כתב הרב כי בו' ימי החול ו"ק דאצילות משפיעים בו"ק דבריאה וו"ק דבריאה בו"ק דיצירה בארץ ישראל ובח"ל מאירים ו"ק דעשייה אבל ביום השבת ו"ק דאצילו' משפיעים בו"ק דבריאה ומשם בא. השפע בשבת בסוד נתעלה וישב על כסא כבודו שהיא בריאה: אבל יצירה ועשייה אינם עולים בשם עכ"ל הרב. וז"ש קב"ה שהיא בינה שלי' בלחודוי פי' בלי יניקת הקליפות: באינון פנים פנימאין שהם חגת"ם על כורסי יקרי שהיא הבריאה. וכלהו אתכללן ביה פי' שגם יצירה ועשייה נכללים בו אלא שאינם עולים בשם: כאינון ל"ג: והחיו' רצוא וכו' פי' בין חיות דאתגליין שהם נרג"מ בין חיות דמטמרן שהם חג"תם כולהו לא יכיל עינא למשלט בהו ולכן אמר קרא: והחיות סתם משמע שעל כולם ידבר:
וההוא טמירא לכל טמירין הוא אריך כי או"א נקראים טמירין שהם בגו ז"ון. ואריך טמיר תוך או"א ולכך נקרא טמירא לכל טמירין. תחות אלין עילאין הם חגת"ם. ברקיע השמים היא בינה. ודמות על ראשי החיה רקיע פי' החיה היא מ' וראשיה הם חג"ת ורקיע שעל ראשי החיה היא בינה. דא הא קדמאה גרסינן:
דאיהו סתים במחשבה פי' אור א"ס ב"ה סתים בתוך אבא ואין מי שישיגהו לפי שאבא אורו גדול מאד טמירא סתימא עילאה כפל ג' לשונות לרמוז טמירא יותר מהמ' שהיא נגלית. סתימא יותר מזעיר. עילאה יותר מאימא. אי נמי נגד ג' כלים שיש לאבא חיצוניים אמצעיים פנימיים. מחשבה דבר נש בכל עלמא לא יכיל לאתדבקא ולמינדע ליה גרסי'. מלין דתליין במחשבה פי' הם הפרצופים שיונקים מאבא כגון אימא וזו"ן. לגו מן מחשבה הוא אריך:
א"ס לית ביה רשומא כלל פי' אד"ק שנקרא א"ס בעצם משא"כ עתיק ואריך שנק' א"ס בהשאלה. מגו סתימא דסתימא פי' אריך. מריש נחיתו דא"ס. שהוא ראשית הגילוי דאד"ק. נהירו דקיק פי' אבא. נהירו מניה פירוש אימא. דאית בה רשימין דאתוון כולהו פי' כי באימא נרשמו האותיות בסוד וייצר. רישא וסיפא דכל דרגין. כי א בצייורה היא יו"ד. י הוא אבא ד' היא מלכות. דאתרשים ביה דרגין כולהו. פי' י של יוד קוץ היו"ד הוא אריך גוף היו"ד העיקרי היא חכמה ובינה כלולה עמו בסוד הבן בחכמה. וד' דיו"ד הם זו"ן נמצא שכל ה' פרצופים כלולים באות א דעילאין ותתאין תליין בי' פי' עילאין א"א ואו"א ותתאין הם זו"ן:
דרזא דמחשבה עילאה וכו' פי' כי ראשית הא ל"ף שהיא יו"ד הוא אבא ואימא כלולה עמו בסוד הבן בחכמה כמ"ש לעיל. שית דרגין כלילד בי' הם ו"ק דזעיר. חד נהירו פי' חסד דזעיר. פתח האהל היא מ' בסוד והוכן בחסד כסא לאתחשכא לעת פנות ערב. פי' שהגבורות בסופם הם דינים גמורים: ויצא יצחק וכו' פי' יצחק תקן בתפילתו השדה שהיא המ' בשביל למתק פנות ערב שהוא סוף הגבורות. דערב היא המ' שהיה יצחק מתקנה ומרחיק יניקת הקליפות ממנה ולכך צריך הסתכלות לתקנה:
וחשיכן כולהו לגביה פי' שבניינ' מהגבורות שנקראים חשך ולכך יצח' מתקנה בהאי פנות ערב אסתכן יעקב גרסי' ופי' ע"י שינק סמאל מסוף הגבורות נתחזק כתו ומצא קצת שליטה ח"ו על יעקב. נהירו דכליל תרין אלין גרסי' ופי' הוא הת"ת שכולל ח"ג:
כד איתכליל בההוא פנות ערב פי' לפי שקבל הארה ממנא דעשו הנז"ל מפנות ערב לכך נתגבר על יעקב ונעשה צולע על יריכו. ועליה כתיב וגם נצח ישראל. פי' ע"י שמואל הנביא ע"ה הרחיק יניקת סמאל מהנצח דזעיר וז"ש וגם נצח ישראל שהוא זעיר לא ישקר ר"ל לא יש יניקה ממנו לקליפה הנקרא שקר. כתיב ביה כי לא אדם וכו' פי' שחג"ת נקראים אדם. אבל נצח הוא לבר מגופא לכך כתיב ביה כי לא אדם היא ולכך היה יכולת לסמאל לינק ח"ו ממנו. נצח ירכא שמאלא דיעקב קשה שהרי נצח הוא קו ימין והוד הוא קו שמאל: ואיך אומר נצח ירכא שמאלא. ותו אדרבה היה ראוי להיות להפך שיניקת סמאל תהיה מהוד ולאמנצח דזעיר שהוא קו ימין. ונלע"ד לתרץ כמ"ש בפרדס וז"ל בקיצור ועם היות שהנצח הוא ענף החסד היה יונק מהגבורה בסוד ההמזגה. והשפע הנשפע בו הוא דין. וכן ההוד עם היות שהוא ענף הגבורה היה יונק מהחסד. והשפע הנשפע בו הוא חסד עכ"ל:
לכך בהוד לא היתה יניקה לסמאל כיון שהשפע הנשפע בו הוא חסד אבל בנצח עם היותו קו ימין כיון שהשפע הנשפע בו הוא דין לכך היה בו קצת יניקה. וז"ש נצח ירכא שמאלא ע"ש השפע הנשפע בו שהוא דין קרי ליה בהשאלה ירכא שמאלא ויש סמך לזה ממ"ש באוצ"ח על פ' הוא אהרן ומשה הוא משה ואהרן שאורות הנצח הלכו לצד שמאל ויצאו מהוד דזעיר ואורות השמאליים שהם אורות ההוד הלכו לצד ימין ויצאו מנצח דזעיר. והם בחי' מן וענני כבוד המן מצד ימין וכיון שיצא משמאל שהוא דין לכן קשים מזונותיו של אדם. וענני כבוד מצד שמאל וכיון שיצאו מצד ימין לכן הם בחינת החסד. ע"כ כללות דבריו הרי לך שהנצח יש בו כללות שמאל לפי שיצא אוירו דרך שמאלי ולכך קרי לנצח ירכא שמאלא. ומה שלא נגע באורות ההוד לפי שיצאו דרך צד ימין כמ"ש הרב בענני כבוד שנעשו חסד. אי נמי יובן כמ"ש בס' ק"י עשר ספירות דרוח לא ירדו לכלים שלהם אלא נתחלפו. חסד דרוח בכלי הגבורה. וגבורה דרוח בכלי החסד עכ"ל ונראה שגם בנ"ה כך היה אור הנצח בכלי הוד ואור ההוד בכלי הנצח ולכך קרי ליה לנצח ירכא שמאלא על שם אור ההוד שבו. ולכך לא נגע בהוד בשביל אור הנצח שבו שכן דייק יריכו כתיב ולא יריכיו דמשמע שניהם:
אתא דוד וכליל ליה בימינא פי' שאותה השפעה של דין שהיתה בנצח מהגבורות בא דוד והחזיר השפעת החסד לנצח כמ"ש נעימו' בימינך ולא כתיב נעימות ימינך נצח דאז היה משמע דנצח היתה עיקר השפעתו מהחסד. אלא כתיב בימינך להודיע שדוד החזירו בימין והשפעתו עתה מהחסד. וראה זה מצאתי בכתבי האר"י ז"ל וז"ל ויגע בכף יריכו. פי' פרק תחתון דנצח דזעיר אשר הוא בנצח דיעקב והוא כנגד הוד דרחל כי הלא הם אחב"א ונמצא הוד דרחל נגד נצח דיעקב כי כן הדרך בגשמי ובזה תבין סוד ירך יעקב שמה שאמר בזוהר בראשית שהנצח נפגם. ובדף כ"ו אומר שעל הוד אתמר והוא צולע על יריכו. אלו ואלו דברי אלהים חיים שנצח של הזכר נפגם אבל הוד שלו לא נפגם. ומ"ש בדף כ"ו שהוד נפגם הוא הוד דרחל שכנגד נצח דיעקב עכ"ל וז"ש כאן נצח ירכא שמאלא דיעקב קרי ליה שמאלא על שם הוד דרחל שכנגדו מאחור ובדף כ"ו שאמר על הוד אתמר הוא הוד דרחל:
הוו בדינא בשירותא ובסופא פי' ששמואל היה מוכיח לישראל בין בתחילת ימיו בין בסוף ימיו. ותחלה ניבא על עלי ובסוף על שאול: משה ואהרן בתרין סטרין דלעילא. פי' הם ח"ג אהרן בחסד משה בגבורה דהא שית סטרין אתכלילו אחידן דא בדא כמה דאלין אחידן משה אהרן ושמואל אוף הני אחידן דא בדא יעקב משה ויוסף גרסי'. וכן הוא בזוהר מוגה:
ומני ליה בחייו כתב הרב כי יעקב גרם זווג דזו"ן בחייו גופא בגופ' ובשעת מיתה זווג דזו"ן רוחא ברוח' ומשה אפילו בחייו גרם זווג דזו"ן רוח' ברוח' וזווג דאו"א גופא בגופא ורע"ק כשנהרג גרם זווג דרוח' ברוח' דאו"א ופי' גופא בגופא הוא זווג תחתון. רוח ברוחא הוא זווג נשיקין עכ"ל. וז"ש ומני ליה בחייו כי מה שהשיג יעקב במותו השינ משה בחייו: וז"ש לקמן משה זכה בחייו מה דלא זכה ביה יעקב. יעקב שמש בההו' עלמא משה בהאי עלמא. שר"ל יעקב לא זווג זו"ן רוחא ברוחא אלא בההוא עלמא אבל משה זווג זו"ן רוחא ברוחא בהאי עלמא:
וא"ת דגריעו דמשה היה שלא נכנס לארץ ישראל מסטרא דיובלא הוה ז"ל אוצ"ח הנה בזוהר אמרו כל אנשי דור המדבר מסטר' דיובלא הוו והנה יובלא היא אימא. ומשה ודור המדבר הם מיסוד דאבא ומן לאה הנקרא דור המדבר שהיא מיסוד דאבא ואם תדקדק תבין כי דברי הזוהר נכוחים למבין כי לא אמר מיובל' אלא מסטרא דיובלא ר"ל מצדדי היובלא. והנה היסוד דאימא נק' יובלא ויסוד ידאבא מלובש בתוכו ומקיפו מבפנים מכל צדדיו הפנימיים וזהו מסטר' דיובלא שהוא יסוד דאבא הנתון בסטר יסוד דאימא עכ"ל וע"ש תירוצים אחרים על מסטרא דיובלא א"כ מסטרא דיובלא היא לאה הנק' דור המדבר ששרשם מיסוד דאבא הנתון בצדדי היובלא:
לא עלו בארע' אלא בניהון פי' ארץ ישראל היא רחל שהיא מאימא ולכך הדור של יהושע שהם מאימא נכנסו לארץ ישראל אבל דור המדבר שהם מאבא לא נכנסו כמ"ש בפירוש באוצ"ח:
ליובלא עילאה לאה הנק' דור המדבר וארעא קדישא פי' רחל: לנהרא אלין וכו' פי' הדור של יהושע מקבלי' הארה מדור המדבר שהם מאבא לפי שאימ' צריכה לאבא:
לבתר אתדבק רוחא ברוח' פי' נדבקה רוח יעקב אבינו בשכינה הנק' רוח הקדש ברוחא עילאה פי' פרצוף דור המדבר. כל אינון נהורין עילאין פי' אורות דאצילו' בדיוקנא דלהון וכו' פי' אורות דבי"ע שהם חותם האצילו' לתתא בארעא פי' בני אדם שבארץ הלזו שהם בצלם אלהים כגון דור המדבר דיוקנא דלהון מאבא. ובאי הארץ מאימא. ברקיע השמים. יסוד דבינה. דתרין שמהן וכו' הם ח"ג והשמות שלהם אל אלהים אל בחסד אלהים בגבור' ושכלולא דלהון תלתא הם חג"ת: תלתא גרסי' אי נמי לפי שהזוהר מדבר על פ' ויעש אלהים את שני המאורו' שהם זו"ן נפרש מ"ש תרין שמהן כלילן כחדא הם הוי"ה אדנ"י משולבים שהם זו"ן. ומ"ש ושכלול' דלהון תלתא יובן במ"ש הרב כי הוי"ה אדנ"י שהם זו"ן מתחברים ע"י שם מ"ה בסוד קול ודבור ומחשבה חש"ב מ"ה וז"ש ושכלולא דלהון תלת' השלישי הוא שם מ"ה המשכלל אותם:
נעשה אדם וכו' סבא דסבין הוא עתיק כמ"ש רשב"י לקמן כי או"א נקראים זקנים ועתיק ואריך נקרא סבא דסבין: וקים ליה לרשב"י שהוא עתיק ולא אריך. לעלמא דפירודא פי' העוה"ז:
אמר אומנא: פי' אימא אמרה לאבא נעשה אדם וזהו ויאמר אלהים שהיא אימא אמרה לאבא נעשה אדם משא"כ כל ויאמר אלהים דשאר מאמרות שר"ל ויאמר אבא לאלהים שהיא בינה. כי אבא אומר ובינה עושה. דחובא תלייא באימ' פי' לפי שאימא היא קצת דין יותר מאבא לכך מגיע בה ח"ו פגם. בדיוקנ' דילי המאמר הזה יובן במ"ש הרב ז' ל כי אדה"ר לא השיג רק עד נשמ' דאצילו' שהי' מבינה ולא השיג חיה שהיא מאבא: וכ"ש יחידה ואפשר שז"ש כאן ולא בעא לאשתתפא ביה אבא:
בן חכם דא אדם וכו' הוא זעיר דאצילות אדם דבריאה פי' אדם הראשון: דהא אדם דאצילות דכר ונוקבא פי' הם זו"ן דאצילות זעיר שרשו מאבא ומלכות שרשה מאימא כמ"ש באוצ"ח. להאי לית ביה צלם ודמות: פי' אדה"ר אין עיקרו מאו"א שהם צלם מאבא ודמות מאימא: הוה ליה חד כנוי דסליק לחושבן אלהים: יובן במ"ש באוצ"ח שהפנים של או"א הם ע"ב קס"א: והאחוריים שלהם הם פק"ד וקדמ"ת: והחיצניות שלהם הוא שם אלהים עכ"ל: וז"ש אימא עילאה הוה ליה חד כנוי וכו' וההוא כנוי איהו אור וחשך נראה שאלהים הנזכר כלול מחו"ג שכל ספירה וספירה כלולה מחו"ג: ואדה"ר עיקרו מאור שהם החסדים. וחוה כבראת מחשך שהם הגבורות: וז"ש ובגין ההוא חשך דהוה בההוא כנוי אמר אבא דעתיד למחטי לאדם דבריאה דאיהו אור: ר"ל שחוה שנבראת מחשך גרמה למחטי לאדה"ר שהוא אור כמ"ש לקמן דף כ"ג דעתיד למחטי באתתא דיליה דאיהי חשך דאור איהו דכורא וחשך נוקבא שמאלא חשך דבריאה עכ"ל: עילת כל עילאין אד"ק נקרא עילת כל עילות:
ההוא דאיתקרי עילת העילות עילת מאלין עילות פי' כשאנו אומרים עילת העילות שייך בכל פרצוף שנקרא כך לפי שהוא עילה לעילות שתחתיו אבל כשאנו אומרים עילת כל העילו' הוא אד"ק שהוא עילה ראשונה לכל הפרצופים כולם כמ"ש הרב בס' הליקוטים בסוף דרוש חטא אדה"ר וז"ל ואמנם דע כי כל מה שלמעלה מעתיק נקראת עילת על כל העילו' כי הוא העיל' הראשונה אשר כל העילו' הם תחתיה ונמצאו ממנה ואמנם דע כי עילת העילו' הוא שם צודק בהרבה מקומות כי כל מדרגה אשר יהיו למטה ממנה עילות אחרו' תקרי אותה מדרגה עילת העילות דרך משל זעיר תקרא אימא בערכו עילת העילות כי אימא היא עילה על העילות דזעיר עכ"ל:
דלית לעילא מניה כי הוא ראשי' הפרצופים ואין פרצוף למעלם ממנו: דעילת העילו' אמר לכתר נעשה אדם פי' אימת אמרה לאבא: וקרי ליה כתר לפי שהוא עליון למעלה ממנה וצריכה אליו. וצריך לומר שהחברים לא דקדקו יפה בדברי רשב"י ולכך אמר להם ולא אמרית לכו שיש חילוק בין עילת על כל העילו' ובין עילת העילו' דנטיל עצה מניה. פירוש שאין לו נקבה שנקראת אלהים:
דאית אחד בשיתוף כגון דכר ונוקבא: פירוש הוא עתיק או אריך שהם זכר ונקבה בפרצוף אחד כמ"ש הרב דעתיק צד פנים שלו דכורא וצד האחור נוקבא: ואריך צד ימין דכורא וצד שמאל נוקבא:
ויתי יד ימינא דאיהו פשוטה לקבל שבים ודא שכינת': פירוש אעפ"י שהסכימו חג"ת על דינו תבא המלכו' ותצילהו בכח התשובה שעשה. יד ימין מסטרא דחסד פי' ה' אלהינו ה' הם י"ד אותיות וכן בגבורה כוז"ו במוכס"ז כוז"ו הם י"ד אותיות וכן בת"ת יהו"ה יו"ד ה"א וא"ו ה"א י"ד אותיו' ולכך נקרא' המלכות י"ד שמקבלת מג' ידות אלו אבל מה דאיתמר לעיל' עיל' עילאה דאיהו עילה על כל העילות האי רזא וכו' גרסי' ול"ג והא:
על מלאכי השרת פירוש אלהים דקרא הם מלאכי השרת שנקראים אלהים הוו מקקרגי עליה ז"ל האר"י ז"ל בספר הכוונת דע כי עזא ועזאל מאותם ב' אורות של עקבי לאה הנכנסים בכתר רחל ומשם יניקת בלעם ולכך היה הולך אצלם ללמוד מהם והנה כשח זרת רחל פנים בפנים אז אין עקבי לאה בכתר רחל ואינם לוקחים מהאורות שיוצאים אל האחור להכנס בכתר רחל. והנה תחלה היו זו"ן אח"בא ורצה הקב"ה לברוא אדה"ר להחזירם פנים בפנים. ולכן היו מקטרגים כדי שלא יברא אדם שמחזירם פנים בפנים עכ"ל:
אמאי כולי האי פי' אמאי ברא הקב"ה יצה"ר אמרו ליה כולי האי אמאי ולא הוה שפיר וכו' פי' חזרו החברים לקושיות הרשב"י דלעיל שהקשה בתר דהוו ידעין דעתיד למחטי אמאי בעו למעבד ליה. ור"ל נחזור לקושייתך דלעיל:
אורייתא דבריאה איהי לבושא דשכינתא כתב הרב כי באצילות יש בה אפי' קבלה ובבריאה אין שם רק משנה תלמוד מקרא. וביצירה אין שם רק משנה ומקרא לבד ובעשייה מקרא לבד. נמצא דאורייתא דאצילות כיון שיש שם קבלה שייכא התורה אפילו במלאכים: כי הסוד שוה בעליונים ובתחתונים אבל מבריאה ולמטה התורה שיש שם לא שייכא אלא בתחתונים ולא במלאכים ויש מפרשים אורייתא דבריאה כלומר התורה שקורים בני אדם שהם נבראים הם עושים מלבוש לשכינה:
שם הוי"ה על רישא וכו' פי' כי התפלה היא אדנ"י כמ"ש לקמן דף כ"ד והתפלין דרישא היא הוי"ה ובשבת נחית קב"ה בג' וכו' קב"ה היא הבינה מתלבשת בחג"ת להאיר למלכות:
מפתחין ז' היכלין הם היכלות דאו"א דבריאה אבל דפ' פקודי הם היכלות דזעיר דבריאה והם נפתחין ביוצר דשחרית דחול. (ובס' ח"י דף קל"ג וז"ל היכלא קדמאה וכו' הנה רבינו האר"י בדרוש מיעוט הירח כתב וז"ל דע כי בבריאה יש בה כל הה' פרצופים כנודע ויש שם ז' היכלות כנגד זעיר דבריאה והם ז' היכלין דכורין ואלו הם דיוצר דשחרית הנז' בפ' פקודי בזוהר. וכנגדן יש ז' היכלין דנוקבא דזעיר והם ביוצר דערבית והרי הם ז' היכלין דכורין וז' היכלין נוקבין והם סוד ז' וז' מוצקות וההיכלות אלו דפ' פקודי הם משמשים בימי החול ומזדווגים אז. ואלו הם נקבות בסוד עלמא דנוקבא מלכות וכנגדו ממש למעלה באו"א דעולם הבריאה עצמה יש ז' היכלות זכרים ונקבות ג"כ בסוד ז' בז' מוצקות. וז' היכלות דאבא הם דכורי' והם ההיכלות דיוצר דערבי' דשבת ואלו הם ההיכלות הנז' בפ' בראשית דף כ"ג ז' היכלין וכו' והנה אלו העליונים שהם מצד הבינה הם נקראים עלמא דדכורא. ונק' ז' סריסים המשרתים את פני המנך. ונקראים סריסים ע"ד כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי כי אלו הם מסרסים עצמן בימי החול ואינם נפתחים אלא ביום השבת בלבד. ועוד יש ז' היכלין עילאין של אריך דבריאה. ועוד תדע כי ז' היכלין של כל אחד ואחד הם כפולים ומכופלים. כי הנה כמו שיש ו' היכלות מתתא לעילא עד היכל הרצון דיוצר דחול שהם של זעיר. עוד יש בהיכל הרצון עצמו שהוא ת"ת דזעיר:
יש בו ו' היכלין אחרים בתוכו וז"ס ו"ו כפולה וכן בהיכל קה"ק שהם כח"ב שלו יש שם כללות כל אלו. ויש שם היכל אהבה אחר יותר עליון. ונמצא כי יש היכל אהבה תחתון והיכל אהבה עליון. וכן בכל פרצוף מה' פרצופים יש בהם כללות כל הנז': עכ"ל ספר ח"י) דאספקלריא דנהרא הוא נצח ואספקלריא דלא נהרא הוא הוד וכתב הרב לפי שהזעיר בנצח והנוקבא בהוד לפיכך הנצח נקרא אספקלריא דנהרא:
תורה ומצוה הם זו"ן ברחימו ודחילו הם או"א דחילו אבא ורחימו אימא. שמי עם י"ה שס"ה ז"ל הרב בס' הליקוטים טעם שהנשים פטורות ממצות עשה שהזמן גרמא לפי שהנוקבא יצאה מחזה דזעיר ולמטה. ובאותו מקום הם דבוקים יחד ומקום ההוא יקרא זמן. כי הזמן היא יום ולילה וזעיר נק' יום ומ' נקר' לילה וכל המצות התלויו' במקום ההוא מהחזה ולמטה נקראים שהזמן גרמא כי שם נק' זמן ולכך נשים פטורו'. כי כיון שהנוקבא נכללה בדכורא אם כן בעשיית הזכר המצו' אין צריך שגם הנוקבא תעשה אותם כי כבר נכללה עמו בעת שעשה אותם כי רמ"ח איברי' שלה נכללים ברמ"ח איברים שלו ומהם נעשי' ולכך פטורה מהם. אבל משם ולמעלה חייבת כי אינה נכללת עמו ונקראים שלא הזמן גרמא אבל מצו' לא תעשה שכנגד שס"ה גידים יש לזעיר שס"ה גידים בפני עצמו ולמלכו' שס"ה גידים בפני עצמה כי הם נבדלים ולכן במצו' ל"ת חייבת בהם בפני עצמה. ובזה יובן לשון הזוהר מ"ש שמי עם י"ה שס"ה זכרי עם ו"ה רמ"ח והיה ראוי להיות להפך. אבל הענין כי הלא הגידים אשר בהם בחי' הדם לחיות הגוף הנה הם רמוזים בשם י"ה כמ"ש שמי עם י"ה לפי שחיות הדם נמשך מאו"א הנק' י"ה כי כל החיות נמשך מא"וא אל הגידים. ולכך י"ה עם ב' אותיותיו גי' גי"ד. הרי הגידים והדם שבתוכם נמשכים מא"וא ולכך מצו' ל"ת בי"ה ומצות עשה בו"ה. עכ"ל הרב ז"ל בליקוטים ובס' אור ישראל כתב בשם האר"י ז"ל טעם אחר לשבח למה פטורו' הנשים ממצו' עשה שהזמן גרמא. וז"ל דע כי החסדים הם מצות עשה. והחסדים מן החזה ולמעלה מכוסים וצריכים זמן לירד ונקראים שהזמן גרמא. וכיון שהמלכו' אינה מגעת רק עד החזה ולא יותר נשים פטירו' שאין להם הארה משם אבל החסדים המגולים מהחזה ולמטה שנשלם יסוד אימא. נקראים שלא הזמן גרמא כיון שאין להם כלי שיגבילם אינם צריכים זמן לירד ויורדים במרוצה ליסוד זעיר. וכיון שהם במקום המלכו' ויונקת מהם לכך נשים חייבות ומצו' ל"ת שהם ה' גבורו' שיונקת המ' מכולם נשים חייבו' בכולם עכ"ל:
ואינון רמ"ח תיבין בק"ש ואתייהבו וכו' כתב הרב כי בק"ש נתפשטו חסדים וגבורו' בדעת זעיר ופ' ואהבת הם ה' חסדים. ופ' והיה אם שמוע הם ה' גבורו' וז"ש רמ"ח תיבין דק"ש הם מדחילו ורחימו דאת ה' שהם חסדים וגבורו' דבינה:
באהבה פי' היא אהבה רבה שהיא בינה ואינון כלילן באברהם פי' ה' גבורו' נכללו בה' חסדים ואברהם הוא ה' חסדים ולכך תחלה היה אברם וניתוסף בו ה' שהם ה' חסדים כמ"ש הרב באוצ"ח וז"ש ואינון כלילן באברהם. ישראל דסליק ביו"ד ה"א וא"ו ה"א פי' זעיר שהוא ישראל עולה לאבא ומקבל משם עשרה הויו"ת מנוקדו' והם עשרה אותיו' דשם מ"ה:
זרקא ודאי וכו' מאמר זה אין בידינו הקדמה עליו מהאר"י ז"ל ומה שנלע"ד בפירושו בדרך אפשר הוא בהקדים מ"ש הרב ז"ל בעלייות המלכו' שעולה והולכת עד הכתר של זעיר:
גם עלייה שביעית כשמקבל' המ' פרנסתה שלא ע"י זעיר כנרמז בספר מ"ח דף ב' פ"ב ע"ש וכשהיא עולה לקבל השפע לצורך מזון העולמו' ע"י תפלו' המשכילים בחכמה. עולה עד אין סוף ובתיקונים ז"ח וזרקין לה בדיבורא דצלותא בקירטא דילהון וסלקין לה עד ההוא מופלא וכו' ובפרשת פנחס ולאן סליקת לאתר דאתגזר' מתמן דאיהו א"ס ופירשו בח"י בדף רע"ח ביום ש"ת ע"ש ובתיקונים דף מ' וז"ל זרקא האי תגא איהי י' וחוטא דילה ו' וכו' ובגין דאת י' איהי אבנא מרגלית' יקרא קירטא איהי שפה וכו' האי אבנא כלילא מחמש עד דסליק' עד אין סוף עכ"ל. כי יש לה עלייה פרטות בכל תפלה ותפלה כמ"ש בתיקוני' דנ"ו ע"א וז"ל זכאה איהומאן דסליק לה בצלותיה דמצלי בפומוי לעילא לגבי בעלה. בצלותא דשחרית סלקא בשמא דאיקרי אל האל הגדול ודאי. בצלותא דמנחה סלקא בשמא דאיקרי אלהים בצלותא דערבית סלקא בשמא דאיקרי הוי"ה ורזא דמלה אל אלהים ה' דבר ויקרא ארץ. פי' אל אלהים יהו"ק שהם חג"ת דבר האדם דיבור תפילותיו. וע"י דיבור תפילותיו קורא המלכו' להעלות' לאל אלהים יהו"ק. וכד סלק' שכינתא בצלותא סלקא כיונה וכד נחתא נחתא כנשרא דאיהי מטרונית' דלא דחילת מכל עופין דעלמא. פי' ולא כיונה המפחדת מהנץ. כי בעלייתה דחילת מההוא דמזנב בתר צלותין. ולכל חד נחתא מזונא כדקא יאות ליה וכו' ע"ש:
ולעיתים ידועים שעולה עד למעלה ראש ונזרקת עד אריך הנק' אין סוף אז נקראת זרקא כי היא אבן הנזרקת למעלה בגו קירטא דאיהי שפה ע"י ה' מוצאות הפה כמ"ש בתיקונים סוף דף נ"ח וז"ל זרקא מקף שופר הולך סגולת' קם ונטיל תלת אבנין אינון ייי ואבנא עילאה דאיהי קירטא תגא בחוטא הא ארבע דאינון ארבעים וחוט דסחרא עלה היינו ב' ורזא דמלה בראשית ב' ראשית. האי נקודה עלה אתמר בעשרה מאמרות נברא העולם. מאי ב' ההוא חוטא דאסחר עלה. והאי נקודא אית לה רישא ואמצעיתא וסופא. ואתעביד' ג' יוד"ין ייי דסלקין לתלתין וההוא חוט ב' תלתין ותרין. תגא דעל חוט י' הא מ"ב לקביל ל"ב אלהים ועשר אמירן דאתברי בהון שמיא וארעא וכל חיליהון וכו'. ואלין אבנין כולהו חד מלכו' קדישא איהי מסטרא דשמאלא איתמר בה אבן שלימה וצדק יהיה לך. פי' שכולם פועלים ע"י המלכות שהיא י' הרביעית תגא דעל חוט. והא איהי אבנא די מחת לצלמא דהות לטור רב ומלאת כל ארעא מאי ומלאת כל ארעא אלא בגינה אתמר מלא כל הארץ כבודו. ועלה אתמר על אבן א' ז' עינים דאינון ז' רועין קדישין דאינון ז' דכוריך וז' נוקבין כולהו כלילן בה ורזא דמלה ז' וז' מוצקות:
כתב הרב ז"ל בפירושו לספרא דצניעותא וז"ל ומסטרא דבריאה נקראת ימא ובהשפיע בה הז' שני' העליונים שהם הז' נחלים ההולכ ים אל הים והם הארזים שנטעו בה והם ז' ימים זכרים. וכנגדם יוצאים ממנה. ז' ימים. ואינון דרגין דילה והיכלותיה. והנה הזכרים הם ימי' רפויים רחמים והנקבות ימים בדג"ש דין ואלו הם ז' בז' מוצקות וכו' ע"ש. והאי אבן איהי חמש אבנין דשוי דוד בקירטא ואתעבידו כולהו חד הה"ד ויקח דוד ה' חלוקי אבנים מן הנחל ואינון חגת"נה דבהון שבח דוד לך ה' הגדולה וכו'. ואלין ה' חלוקי אבנים נטיל לון מן הנחל דאיהו יסוד חי עלמין:
וכד שוי לון בקירטא דאיהי שפה איתעבידו בה חד וטבע במצחא דפלשתאה וקטל ליה ואינון ה' אבנין דאינון שמע ישראל וכו' וכד שוי לון בקירטא דאיהי שפה דפומא צריך למיעבד לון בה כולהו אחד דבזמנא די ינצח בה קב"ה כל אומין דעלמא וכו'. ודא שפ"ה ודאי דא שכינ"ה בחושבן עכ"ל. כי ע"י כוונת התפלה זורקים אותה למעלה ראש עד המחשבה העליונה כמ"ש בתיקונים סוף דף נ"ז וז"ל פתח ואמר זרקא קדישא שכינתא קדישא אנת היא קירטא קדישא דקב"ה דבה אזדריקו ג' אבנין דאינון סגולתא ג' אבנין יקירין דאינון ג' אבהן ואנת אבן יקרא על כולהו תגא ברישא דכלהו ועלך אתמר אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה וכו' אבנא די מחת לצלמא:
ואיהי תגא כגוונא דא ם ברישא דחוטא דזרקא אבנא כלילא ומתעטרא כאבנא בריש עזקא. וכד אית בישראל משכילים בחכמה דאיהי י' מחשבה עילאה. ידעין לזרקא האי אבנא דאיהי בת יחידא לההוא אתר דאתגזרת. בגין דברתא באבא אתעבידת הה"ד ה' בחכמה יסד ארץ שחכמה דאיהו אבא יסד ברתא דאיהי ארץ הדום רגליו. וההוא חוט דילה איהו ו' ואבנא דאיהי תגא עטרה על רישא עטרה דס"ת. ובגינה אתמר ודאשתמש בתגא חלף איהו כתר תורה ודאי דג' כתרין אינון וכתר תורה על גבייהו והאי אבנא איהי י' בריש א ואיהי י' בסופה עלה אתמר מגיד מראשית אחרית. פי' כמ"ש חכמה בראש וחכמה בסוף ואיהי יו"ד ה"א וא"ו ה"א כליל עשר ספיראן דאינון נעוץ סופן בתחילתן ותחלתן בסופן. פי' כתר נקרא אין ומלכות ג"כ נקראת אני:
וכ' הרב ז"ל על מ"ש בתפילת אליהו ז"ל איהו שם מ"ה דאיהו אורח אצילותואיהו שקיו דאילנא וכו' כי י' אותיות של שם מ"ה מתפשטים בעשר ספי' דאצילות. ואות א' דמילוי ה"א אחרונה היא במ' ולכן נקרא אבן כי יש בה שם ב"ן ועוד לוקחת כללות שם מ"ה באות ו"ו שמקברת ע"י זעיר הרמוז באות ו של שם בחינת שם מ"ה ולכן אות ו"ו של שם ב"ן שבה מתמלאת באות א' ועולה אבן ובזה יותכו תיבות המאמר:
זרקא ודאי אתה נקראת בבואך לסלקא בצלותא דאינון משכילים בחכמה לההוא אתר ידיע שהוא המקום שממנו חונבה כנז"ל:
כמה דההיא אבנא דקירטא שזורקה האדם בקלע בכוונת מכוין למקום ידוע לאדם הזורקה ורוצה שתגיע עד שם כן צריך לסנקא מחשבתיה בצלותיה בההיא תגא שהיא מלכות שנעשית עטרת בעלה תגא דס"ת כשעולה למעלה ראש ונקראת אבן מוכללת מכל שם מ"ה כנז"ל:
ומעוטרת בהשפעת העליונים: דאתמר בה כל הזוקף זוקף בשם שהיא מלכות הנק' שם ה' פי' לכל מקום שירצה לזקוף ולהעלות תפלתו עד שם צריך תחלה לזקוף אותה בשם שיתכוין להעלות המלכות עם תפילתו:
ובההוא אתר וכו' פי' אותה תפלה שמתכוין בה להעלות המלכות ולזווגה לגבי בעלה. אין פחד מהנחש שיפסיק ויעכב תפלתו. מאחר שעולה המלכות בתפלתו ומלכותו בכל משלה ועתה בהתעלותה בההוא אתר אין כח לנחש שהוא גימטריא שד"י ואהי"ה באחורים העולה ד"ם ליינק ודוקא מסוד הקטנות יש לו מעט יניקה כמ"ש האר"י ז"ל ובמ"ח דף כ"ז ע"ב פיסקא ב' אבל עתה בהתעלותה אין לו שליטה לינק ולא יפסיק.
אע"ג דאתמר בה ואתה תשופנו עקב וכו' איתא בתיקונים ריש דף ע"א וז"ל ורזא דמלה הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב ובגין דלא ימית ליה חויא דאיהו כרוך על עקבו צריך לחלוץ לגבי נעל דאתתא ואתפטר ההוא חויא מניה: וכולא על ההיא טפה דאיהי י' דפרח מן יעקב בגין דא קנה מניה בכורתא לאחזרא י' לאתריה דאיהי טפה בוכרא דבה חאב אדם ופרח מניה ואשתאר יחיד בלי עזר ובגין דא אמר עון עקבי יסובני וכו'. רווח יעקב מה דאביד דאיהו י' מיעקב וכו'. הכוונה כי ע"י העון שפגם באות י' שהיא מלכות כנ"זל יש שליטה לנחש לשופו בעקב ונשמתקן אות י' ומעלה אותה בתפילתו לגבי בעלה שהיא ההיא אבן דאיהי י מיעקב וכו' לא יעכב שום חטא ועון את תפלתו מלעלות ולהתקבל: ולא יפסיק חיבור ועליית המלכות אלא תעלה עד אין סוף הוא הכתר הנקרא אריך שהוא סוף עולם הא"ס דעתיק מלובש תוך אריך כנודע מדרוש ג' רישין אתגליפן דא לגו מן דא הם כתר וחכמה דאריך. ודא לעילא מן דא היא רישא דלא אתידע רישא דעתיק ועתיק ואריך שניהם נקראים כתר דאצילות: והוא סוף עולם הא"ס כי כל הכתרים הם בחינה תחתונה של עליון אשר על כן הכתר דאצילו' נק' אין סוף:
וכד נחית לה מליאה שפע וברכה אתמר ביה כל הכורע כורע בברוך שמתייחד ומזדווג בעלה עמה שם למטה במקומה כמש"ל כריכא ביה כעזק' באצבע' דצריך לנחתא לה עד אין תכלית כמש"ל כד נחתא נחתא כנשרא מטרוניתא וכו' ומורידה מזונות לכל העולמות שתחתיה עד אין תכלית. כמ"ש ריש תיקון י' וז"ל בגין דסלקא עד אין סוף דאיהו י' רישא דא' פירוש קוצו של יו"ד רומז על אריך הנקרא אין סוף:
וכאן סליקת בעמודא דאמצעיתא דאיהו ו עטרה על רישא כד סליקת עטרה על רישיה אתמר בה אשת חיל עטרת בעלה. וכד נחיתת תחותיה אתקריאת בת זוגיה יחודיה. איהי תגא לעילא תגא דס"ת. פי' א י' שלמעלה היא חכמה וקוצה העליון רומז לאריך. י' שלמטה חכמת שלמה. ו באמצע הוא זעיר. וכשעולה המ' ביו"ד העליונה נעשי' לו תגא דס"ת שהוא זעיר. כי ס"ת אין בו לא נקודות ולא טעמים. כי כל אשר לאיש שהוא זעיר. יתן בעד נפשו שהיא מלכו'. כמ"ש הרב בכוונת קריאת ס"ת דשבת וז"ש תגא דס"ת:
כורע בברוך כתב הרב שכל היסודות נקראים ברוך ונרמז בס' מ"ח דף ס"ז פ"ב פיסקא א' וז"ש ולא יפסיק מניה כי תמיד המלכו' כרוכא בזעיר כעזקא באצבעא בין בעלותה בין בבואה למטה וז"ש לא לעילא ולא לתתא לעולם לא יפסיק חיבורה בזעיר כמש"ל ובאן סליקת בעמודא דאמצעיתא. ואתי שפיר נמי כל הזוקף למלכו'. זוקף אותה בשם הוי"ה שהוא ת"ת. וכורע בברוך חיבורה ביסוד וכמ"ש בתיקונים סוף דף ח' וז"ל ת תפארת וכו' וביה כל הזוקף זוקף בשם אבל לגבי יסוד כל הכורע כורע בברוך הה"ד ברכות לראש צדיק. גם בר"מ פנחס דרנ"ז ע"א וז"ל אף ביסוד וכו' כליל ח"י ברכאן הה"ד ברכות לראש צדיק. ובג"ד כל הכורע כורע בברוך. וכל הזוקף זוקף בשם דא שכינתא בשם דהוי"ה ביה צריך לזקפא שכינתא וכו' ע"ש. עוד שם דרנ"ו ע"ב וז"ל ואיהי סליקת בעמודא דאמצעיתא דאיהו תדיר עמה בלא פרודא כלל סליקת. ולאן סליקת לאתר דאתגזרת מתמן דאיהו א"ס ואיהו גבוה מעל גבוה מכל ספירה ובג"ד אוקמוה עולה לגבוה סלקא. וכד איהי סניקת אחידן בה כל ספיראן ואינון סלקין עמה וכו' נחת' מלייא כפרה וכו'. והא סליקו דילה איהו בעמודא דאמצעיתא וכמ"ש בפרשת משפטים בדף ק"ך ע"א. אוף הכי נחיתו דילה איהו ביה וכו' עיין שם:
דסליקת עד אין סוף למשאל מזונ' מעילת העילו' שהיא הכתר וכד נחיתת כחית' מלייא מכל טבין וכו' וז"ש לנחתא לה עד אין תכלית לשיעור השפע שהיא מורידה לעולמות כל אשר תחתיה:
ולזמנין איהו בעלה ו' בצדיק בשית פרקין וכו' איתא בתיקונים דף נ"ד ע"ב וז"ל קום אלעזר ונטיל קורטא דאיהי שכינתא ואקיף לה תגא וכו'. כד סליק' סליק' באימא דאיהי א ועל מאן סליק' על עמודא דאמצעיתא דאיהו ו דאיהו כריכא ביה כעזקא באצבעא. וסליק' בד' מאד"ני דאינון תרין דרועין ותרין שוקין עד דסליק' לאת י' דאיהי אבא חכמה י' עילאה בגין דמתמן אתנטיל' וכו'. ונחית' כלילא מג' טפין. בההוא זמנא אתמר בה הולך סגולת'. פי' זרקא כשנזרק' ועולה למעלה עד חכמה ונכלל' מג' יודי"ן חג"ת שהם מוחין אליה והם סגולתא: והיתה מוקף מוקפ' תגא ומוקפ' מהחוט דאסחר לה כנז"ל. והולכ' ובאה עד מקומה בהארת הג' יודי"ן שהם חג"ת סגולתא:
ואתקדיאת ייי בג' יודי"ן יו"ד עילאה איהי על רישא דא' דאיהי כתר עליון על כל עילאין פי' אריך ולבתר נחית' באמצעיתא ונטלא מתמן באמצע. ולבתר נחיתת לתתא באתרהא יו"ד דאיהו לתתא מן א וז"ש לזמנין איהו בעלה ו' בצדיק פי' כשהיא עומד' נגד יסוד צדיק שהיא בחי' ו'. נחית לגבה ומזדווג עמה זעיר כנגד נ"ה שבהם ו' פרקין. וכשהיא עומדת נגד הת"ת שהוא בחי' ו' בעלה שם מזדווג עמה תרין דרועין שבהם גם כן ו' פרקין:
לזמנין איהו בין או"א כמ"ש הרב בסוד חופה שמעלים או"א לזו"ן בהיכל הבינה ואימא אוזיפת לברתא מאנהא שהם מ"ן שלה ושם בהיכל הבינה הם מזדווגים וז"ש צריך לסלקא לה' לעילא לה' שהיא הבינה:
וכד סלק' תמן לזמנין איהו בהפוכא ו' בין י י איתא בר"מ פ' תרומה דקנ"ח ע"א וז"ל ובג"ד י' דא לזמנין איהו תחותיה לזמנין על רישיה לזמנין באמצעיתא וכו' ואיהו עטרה על רישיה מסטרא דסגולתא. זרקא מקף שופר הולך סגולתא. בההי' זמנא איהי כתר על רישא דמלכא כתר יתנו לך ה' אלהינו ההוא דאתמר ביה במופלא ממך אל תדרוש. פירוש שעולה לכתר כנקודת י' עליונה של א והוא"ו שהוא זעיר למטה ממנה והיא שהיתה לראש פנה עתה עטרה לבעלה כמו שכתוב בתיקונים דף ל"ח ע"ב וז"ל ולזמנין איהי עטרה על רישא דאת ו' וכו' כד סלקא על רישא אתקרי תגא זרקא בההוא זמנא אתמר בה אשת חיל עטרת בעלה ואתקריא' חולם. וכד נחית' תחותיה אתקריא' חיר"ק וכו'. וכד סליק' לעילא ברישא דכל רישין סלקא. כנז"ל שעולה עד אריך ואז שואלים איה מקום כבודו שהיא מ' כבו"ד גימ' לב:
וכד סליק' לא כגוונא דא שהיה על ראש זעיר כמו י' עליונה שעל ו' שבאמצע א איהי כתר ועטרה על ראשו וכד נחתא לתתא ואתעטר' בכל מיני שפע ומזונות המביאה לכל העולמות שתחתי' נחית' ביה כגוונא דא כיו"ד שתחת ו' שבאמצע א כמש"ל וכד נחתת תחותיה אתקריא' חיר"יק. ואתקרי תגא ברזא דטעמי. פירוש כשהיא עטרה לראש בעלה כטעמים עליונים בסוד טנ"תא תגא דספ' תורה:
וכד נחית' אתקריא' נקודה כמש"ל וכד נחתא תחותיה אתקריא' חיר"ק. וכד מתייחד עמה איהי ז' כלילא מניה אות ברית פירוש כי הזעיר בחי' ו"ק ומ' שביעי' אי נמי היסוד הוא ו ועטר' היסוד שהיא בחי' המ' הכלולה עמו היא שביעי'. וכמ"ש בפנחס דף רמ"ז ע"א וז"ל דלית שית בכל אתר אלא מסטרא דאת ו' ולית שביעי אלא מסטרא דאת י' עטרה על רישיה חכמה עילאה אות היא חכמה תתאה אות היא. ותקינו למגזר לח' יומין דאינון ח' מן חכמה עד יסוד לקבל' בהון י' זעירא לסלקא לה עד כתר למהוי עטרה על ראשיהון: הכוונה כשעולה עד הכתר נעשי' המ' עטרה על ראש כל הספירות. ובתיקונים דקל"ד ע"א וז"ל וכתר ועטרה דאיהי י' איהי עטרה דברית מילה דסליק למאה. עשר זמנין עשר מאה:
האי אבצא היא בניינא דכל עלמין כמ"ש שכל הספירו' פועלים על ידה כמ"ש בתיקונים סוף דף נ"ח ואית אבן דאורייתא דאתמר בה והאבן הזאת וכו' דאיהי מסטרא דעמודא דאמצעיתא. איהי מסטרא דשמאלא אתמר בה אבן שלימה וצדק יהיה לך והא איהי אבנא די מחת לצלמא וכו' איהי מדה בין כל ספירה כי הספירו' כל אחת כלולה מעשר וסוף מדת כל אחת היא מלכות:
וספירה דכל ספירה פי' כי החשבון והמספר אינו כי אם במלכיות של הספירות כמו שכתב הרב ונרמז במ"ח דף י"א פיסק' א'. וכמ"ש על פסוק עיניך בריכות בחשבון:
ורזא דמלה עשר אמות אורך הקרש בין הכל כל א' כלולה מעשר הם מאה י' שהיא מלכות ב ן פ' ופרק ר"ל סוף כל ספירה:
כל מדה איקרי עולם כי כל ספירה כלולה מהכל. ואינון י"ו שיעור ומדה. פי' י"ו מן יהו"ק ו' שיעור ומשקל. הגם שזעיר הוא בן עשרה ספי'. הנה הוא בחינת ו' כי תחילתו הוא בן ו"ק:
מדה דיליה היא מלכות שהיא משלימתו לעשר והיא סוף קומתו ונקראת י' וכר"זל חכמה בראש וחכמה בסוף:
ושיעורא דמדה שהיא המלכות: הגדלתה היא ע"י ה' חסדים וה"ג חמש אמות אורך הם ה' גבורות שמתארכים ויוצאים מזעיר אל המ' לצורך בניינה. וחמש אמות רוחב הם ה' חסדים שנשארים בזעיר אלא שמתרחבי' עד מקום המלכות כדי שתהנה מהם ג"כ:
ואינון לקביל שיעורא דכל רקיע היסוד נק' רקיע. וכל יסוד יש בו ה"ח וה"ג ואינון ה' ה'. הרי לך שיעור קומה באתוון יה"וק. ירצה כמ"ש הרב שסוד שיעור קומה של כלי הספירות דאצילות רל"ו רבבות פרסאות כי גדול אדונינו:
ורב כח מספרו ורמז לדבר וכבוד ה' מלא וכו' מילוי משכן הוא גי' רל"ו ומ"ש באוצ"ח רל"ו הוא בחי' נשמת המקיפים דזעיר דעשייה כבר פירוש הרח"ו ז"ל שג' כלי האצילות נעשו נשמה לבי"ע הכלי הפנימי נשמה לבריאה והאמצעי ליצירה והחיצון לעשייה. כן כלי הפנימי דזעיר דאצילו' נעשה נשמה לזעיר דבריאה והאמצעי לזעיר דיצירה וכלי חיצון לזעיר דעשייה ועיין בח"א דף ר"ה וא"כ היינו הך. והוא ז"ל פירוש רל"ו הנזכר על השמו' שיש בהם שעולה חשבונם רל"ו ועיין בפ' בשלח דף נ"ו ע"ב מ"ש שה ומ"ש שם הרמ"ז ובפ' תרומה דף קל"ד ע"ב ע"ש ומ"ש שם הרמ"ז ובעזר מרומם על כל תהלה בסוד שיעור קומה מאד נעלה ארחיב הביאור ליחידי סגולה במהדורא שנייה להיותו יתד ופינה גדולה לכללו' חכמת הקבלה המפוארה והמהוללה ובעליית המ' גם הזעיר עולה וממלא כל אורך עולם האצילו' המתחיל מחכמה הנקרא' ראשי' עד סוף עשר ספירו' דאצילו' הנקרא אדם דאצילו' בכללו': שכן אמרו בפרקי היכלות דר"י היודע שיעור קומה של יוצר בראשית מובטח לו שהוא בן הע"הב ואיתא בתיקונים סוף דף קמ"ד וז"ל ומאן דידע שיעור קומה דילה איהו ירית עלמא דאתי דאיהו ו' דאתמר ביה מקוה ישראל ה' דאיהו קומה דילה שיעור דילה וכו'. ופירושו כמ"ש בתיקונים סוף דף ל"ז אחר שאמר צדיק איהו רקיע וכו' מבוע' דיליה י' דסלקא באוירא עד אין וסוף ונחתא עד אין תכלית ואיהו עשר וכו' דבהון האי קו (שהוא ת"ת) אזיל חמש מאה שנין פירוש מתגדל בחמשה חו"ג שמקבל מבינה:
וכד נחית לתתא לגבי צדיק איתקרי שיעור וכד סליק לעילא לגבי אימא איתקרי קומה. הכוונה כשמקבל המוחין דאימא ודאבא מלובשים תוך של אימא ועולה עד דיקנא דאריך ששם מתחילים פרצופי או"א ושם הוא ראש עולם האצילות ומתארך לתתא עד מקום היסוד שעטרה שלו מלכות. ותופס כל אורך עולם האצילות זהו שיעור קומה. ואין אלו הפרסאות כפשטן כפרסאות שלנו אלא ר"ל שיעורין מוגבלות לכלי האצילות. כנודע ממאמר רגלי החיות ככולהו. קרסולי החיות ככולהו. וכו' בשלח בדף ט"ו ובתיקונים דף קכ"א ע"ב ע"ש עוד שם בסוף הדף הנז' איהו מקוה ישראל ואיהו שיעור קומה וכו'. ופירושו כשתופס הזעיר כל אורך עולם האצילות והמלכות עלתה עמו עד אין סוף כמ"של ובאן סליקת בעמודא דאמצעיתא ותפסה גם היא כל אורך עולם האצילות מן י' עליונה של א עד י' שלמטה. אם כן גם היא שיעור קומתה כמוהו. וז"ש דאיהו קומה דילה שיעור דילה. כי בהארות שמאיר בה דרך יסודו היא נגדלת ועולה עמו והמכוון בידיעת שיעור קומה ירצה כל סודות עולם האצילות. ובאומרם שיעור קומה של יוצר בראשית רמוז על זעיר דאצילות בגדלותו כאמור. ונוקביה כלולה עמו. ולכן פירש כל ד' אותיות הו"יה בזו"ן שבהם סוד שיעור קומה. כי י' הוא מלכות בעלותה להיות תגא דס"ת כאמור ו הוא ת"ת שקל ושיעור. ה' ה' ה' חסדים וה"ג שביסודותיהם: ו איהו רקיע הוא יסוד זעיר הנק' שמים:
חמש רקיעין דיליה ה' יסודות של חגת"נה דידיה כי כל אחת היא בת עשר ספירות. חמש אלין של זעיר נקראים ה' שמים:
ה' חמש רקיעין של חגת"נה דמ' דכלילן בשמים כי ממנו נבנו ונגדלו קצוותיה חמש עילאין חגת"נה של זעיר נקראים שמי השמים:
ה' חמש רקיעין של חגת"נה דמלכות אי נמי ה' עילאין חגת"נה דבינה וראשון נכון מיושב על לשון הזוהר
ואינון ה' ה' חגת"נה דידיה וחגת"נה דידה ו רקיע שתיתאה לון. היא יסוד שכללות חגת"נה בו:
י מלכות שביעאה לון שכללות כללותה במלכות:
י שבעה בשבעה כמש"ל הרב בפי' ספרא דצניעותא ואלו הם ז' בז' מוצקות ז' דידיה בז' דידה. עולם קטן מלכות ו עולם ארוך. זעיר:
כי כאן מפרש תמיד י' מלכות אלא לפעמי' היא י' עליונה של א ולפעמים היא י' תחתונה כנזכר לעיל לקצר בתפלה הנוגעת אל המלכות להאריך בתפלה הנוגעת אל זעיר באריכות מ' יום ומ' לילה. י' נקודה באמצע כי באמצעות המלכות עולה התפלה אל זעיר:
כי היא השער לה': מסטרא דחסד שהוא זעיר צריך לארכא בצלותא. וגם בשמא קדישא להאריכו כטעם רביע דאיהו רזא דתקיעה חסד. לקצר מסטרא דשברים שהם גבורה. תרועה ת"ת דאיהי שלשלת האוחז ומכריע בין ח"ג שקל הקדש שהוא ת"ת. לקביל רביע דסליק איהו חו"לם שהוא נקודת הת"ת. שברים לקביל שב"א נקודת הגבורה: דא בעא לסלקא קלא בתקיעה שהיא חסד. ודא בעא לנחת' לה שברים שהיא גבורה ומלכות שבניינה מן הגבורות התפלה הנוגעת לה בחשאי. וכשנכללת עם זעיר אז נקראת על שם המדה שמשפע' בה כמ"ש בתיקונים דל"ח ע"ב וז"ל ולזמנין איהי עטרה על רישא דאת ו' וכו' כד סלקא על רישא אתקרי תגא זרק'. בההוא זמנא אתמר בה אשת חיל עטרת בעלה ואתקריאת חו"לם. וכד נחתא תחותיה אתקריאת חירי"ק וכו' מסטרא דחכמה אתקריאת חול"ם. ומסטרא דעמודא דאמצעית' אתקריאת שור"ק וכו' ושור"ק איהו טמיר וגניז מסטרא דצדיק דאיהו ברית וכו'. כי שור"ק הוא נקודת היסוד. ומ"ש מסטרא דחכמה איתקריאת חול"ם. ולעיל אמר עטרת בעלה איתקריאת חול"ם היינו הך. כשעולה אלי' עליונה של א שהיא חכמה אז נעשית תגא דס"ת עטרת בעלה ונקראת חול"ם כרמוז בראש המאמר זרקא וכו':
אלה תולדות וכו' תולדין דתהו הם הקליפו' וכן האומות שלא קבלו התורה כמו שאמר לקמן ואומין דעלמא דלא קבילו לה וכו':
דקב"ה ברא עלמא קב"ה שהוא א"ס ברא עלמא הם זו"ן דאצילות שנקראים עולם: וברייה באוריתא הם א"וא כמ"ש הרב בכ"מ שאבא נק' תורה שבכתב ואימ' נקרא תשבע"פ וכן מוכח לקמן שאמר ואלין אינון דאתמר בהון השמים לה' וכו' ואיהי ארץ החיים כלילא מו' ארעי. שהיא מלכות שנקרא ארץ החיים: שכלולה מז' קצוותי' הנה מבואר שעל שמים וארץ עליונים מדבר שהם ז"ון דאצילות בגין דברית כתיב ביה בבראשית גרסינן וכן הוא בספר מוגה:
שמיא וארעא בתריה על תהו הם זו"ן דסטרא אחרא: ולית תמן יסוד' וכו': פי' שאין להם בחינת יסוד שמעורר תאותם בסוד תאות רשעים תאבד וכמרז"ל סירס את הזכר וצינן את הנקבה:
יקוו המים וכו': ופי' הפ' לפי זה יקוו המים שהיא התורה מתחת השמים ששרשה מת"ת דזעיר הנק' תורה: אל מקום אחד הם ישראל לפי שיש להם נשמה מהבינה שנקראת מקום. הריבים ויבשים גרסינן וכן הוא בספר מדוייק. ושם לאו די שצי איהו גרסי':
באלף ה' דאיהו וכו' פי' אלף החמשי הוא הוד כנודע ומלכות אחוזה בהוד ולכך אמר באלף חמישאה דאיהו ה':
מוליך לימין משה פי' הפ' כך בשביל ה' דאברהם שנק' ימין לכך מוליך למשה בגלות ה"ג עמלקי"ם נפילים גבורים רפאים ענקים. סי' ענג רע כדמוכח לקמן. עם מבלעם לק מבלק: פי' לרמוז שהם עם שהלקה אותם השם יתברך על שלא קבלו התורה כמו שאמר לעיל:
ואלין אינון דאשתארו וכו' כתב הרב כי אותם הנשמות של קרי דאד"הר שהוליד בק"ל שנה באו בדור המבול להתתקן ואדרב' חזרו וקלקלו ואח"כ באו בהפלג' ואח"כ (באו באנשי סדום כמ"ש אנשי העיר אנשי סדום ואח"כ באו) לכור הברזל למצרים ואז נתקנו וז"ש ואלין אינון וכו' לומר כי דור הפלגה עצמם הם נשמות של דור המבול. ועינו אותם בחומר ובלבנים: ומהם הושלכו למי היאור: ונל"עד שהסיגים של ישראל שהיו במצרים מהם היו ערב רב ולכך נדבקו בישראל. וכן מוכח ממש"ל ואלין אינון דלא בעא נח רחמי עלייהו ואתמר בהו וימחו מן הארץ. הרי מבואר שדור המבול ודור הפלגה וערב רב כלם אחד:
נשמתהון דערב רב דאינון וכו' פי' ערב רב שנקראים נפילים שבאו מעזא ועזאל שצפלו מן השמים וגם אלו מפילים עצמם לזנות כאבותיהם. דלא יהי לון חולקא תמן. פי' זה המין שנקרא נפילים אפי' יעשו שום מצוה אין להם חלק לעו"הב ומשלם שכרם בעו"הז א"ני"ל נפילים דאפילו וכו' קאי על עזא ועזאל עצמם שהפילו עצמם לזנות ולכך נטרדו ואין להם חלק לעו"הב ונטלו שכרם בעו"הז שהאריכו ימים. ופי' א' נראה עיקר. כי לפי' שני לא הזכיר הזוהר מה עון עושים המין השני כמו שמזכיר בכל מין מהו עונם:
אתברת עבידתא פי' עבודתו יתברך נתבטלה ואין עושים אותה ישראל לפי שגוזלים אותם המין השני הזה:
רפאים יחשבו וכו' המין החמישי שהם ענקים מזלזלים בת"ח ומבזים אותם אבל המין הד' שהם רפאים אמר בהו ומתרפים מאורייתא ומאלין דמשתדלים בה משמע שאינם מחזיקים ביד ת"ח אבל אינם מבזים אותם. ולכאורה נראה שאין להם עון כענקים. ומגיד הכתוב שאף הם יחשבו כענקים:
והארץ היתה תהו וכו' עכשו מפרש והארץ שהיא ארץ ישראל גרמו לה שהיתה תהו ובהו:
עד דיתמחון אלין וכו' פירוש קודם ביאת המשיח שלא נמחו ערב רב לגמרי לא נתגלית הארת התורה (ובס' ח"י בדף צ"ו כתב דחמשה מיני ערב הם נשמות הרעו' של ערב רב המגולגלים בכל דור ודור בישראל. ומה שנשבע הקדוש ברוך הוא על מחיית עמלק. הוא שיתמחו אותם נשמו' רעות יען כי לכל מה שבין אדם למקום מועיל תשובה. משא"כ בין אדם לחבירו דווקא עד שירצה את חבירו. ואלה רשעים קיימין על ישראל כלי חמס ועליהם דבר הרש"בי ז"ל בסוף פר' בשלח דבכל דרין דאתיין לעלמא לית לך דרא דלית ביה מההוא זרעא וקודשא בריך הוא אגח בהו וכו' עד כאן לשונו של ס' ח"י)
ישראל בבי מקדשא ר"ל כיון שלא נבנית ב"ה העיקרית שהוא לעתיד. ושיעור הפ' כך וכל שיח ועשב השדה שהם יש' שנקראים אילנות ועשבים. טרם יהיה בארץ שלא נתגלית מעלתם והארתם כי לא המטיר וכו' היא התורה שלא נתגלית הארתם ג"כ. והטעם משום דאדם אין שלא נבנית בית ג' שאז יתגלה הכל:
לשון אחרו כל עשב השדה וכו' ע"ב ש תלת עלין דאינון ש יאהד"ונהי בס' אור ישראל כתב על לשון זה. ר"ל כי הלא ג"פ ע"ב אתוון דג' אבות הנרמזים באות ש יעשו מהם ע"ב שמות עכ"ל. ופי' הזוהר לפי זה ש הם חג"ת וכל אחד מהם יש בו ע"ב שהם ויסע ויבא ויט ועושים ע"ב שמות במלכו'. וז"ש ואינון ע"ב ענפין דתליין בהון. פי' הם ע"ב שמות ששרשם בח"גת. ומ"ש כחושבן ע"ב. ר"ל כחושבן ע"ב אותיות של ויסע ויבא ויט שבכל פסוק ע"ב לכך גם השמות הם ע"ב וז"ש ואינון ע"ב ענפין דתליין בהו כחושבן ע"ב:
ולא אתאחדין וכו' פי' שאינם מתחברים במלכו' עד שיבוא זעיר הנקר' אדם שהוא שם מ"ה לתקן המלכו'. יאהדו"נהי ר"ל כיון שהמלכו' היא אחורי ת"ת שנתרה משני שלישי הת"ת כנודע לכך אמר ג' עלין דאינון ש שהם חג"ת הם הוי"ה ואד"ני. חג"ת הם הוי"ה. ומלכו' שאחוריהם היא אד"ני. אי נמי יובן במ"ש הרב בדרוש ר"ה כי הוי"ה בחסד אד"ני בגבור'. יאהדונהי משולבי' בת"ת. וז"ש כאן ג' עלין דאינון ש שהם חג"ת בהם הוי"ה אדנ"י:
ומניה אמת מארץ תצמח פי' מרע"ה כקרא אמת כמ"של תורת אמת היתה בפיהו ור"ל כיון שצדיק העליון צומח גם מרע"ה יצמח ויתעלה מן הגלו'. ות"ח דאינון דשאין לא צמחין בגלות' וכו' זה כמו דבר אחר. שר"ל וכל עשב השדה שהם ת"ת טרם יצמח. מ"ט משום דאדם אין שהוא מר"עה ונמצא ששני פירושים כללם הזוהר. פי' א' וכל עשב השדה שהם חג"ת שהם ש ע"ב ובאים לשדה שהיא מ'. טרם יצמח שלא כתגלו בה עדין מ"ט משום דאדם שהוא זעיר אנפין אין. ופי' הב' וכל עשב שהם ת"ח טרם יצמח מ"ט משום דאדם שהוא מרע"ה עדין בגלו':
בצייורא דתרין יודין י י ו בינייהו כמ"ש לקמן דתרין תפוחין שבאדם הם ב' יודי"ן והחוטם שביניהם הוא ו (ויש גורסין בעיינין דילה במקום באנפין) מראש צורים פי' בשביל ראש האדם שיש בפנים שבה ציור הוי"ה לכך אראנו לישראל ואשגיח עליהם. אי נמי יש לפרש מראש צורים הוא שם הוי"ה שהיא ראש לכל השמו' והוא מצוייר באדם בזה אראנו לישראל:
בתרין לוחין וכו': כמ"ש לקמן ששני לוחות הם חכמה בראש וחכמ' בסוף דבת זוגיה וכו' פי' אבא צייר בכל אחד מישראל בת זוגיה עילאה שהיא אימא שהיא ה' ונודע שחכם בבינה: לכך אמר דבת זוגיה עילאה דא י"ה וזה הציור שצייר י"ה בכל אחד פירושו שאיש ואשתו הם נגד אבא ואמא ובן ובת דאדם הם נגד ז"ון:
ואינון ו יחודא דתרווייהו פי' היא זעיר שמייחד או"א ומזווגם בגנתא דעדן פירוש מ': דביה הוא זמין מזון לכולא דכולא ביה גרסינן ולא צריכין לתתאין גרסינן:
דאינון עץ הדעת וכו' ושיעור הכתוב ועץ החיים שהוא זעיר בתוך הגן שהיא מלכו' לבטל שליטת עץ הדעת שהם ערברב:
ונהר דא ו יחרב בה' תתאה גרסינן ופי' זה כמו דבר אחר בגין דאסתלק מניה נביעו דיו"ד לא"ס פי' שנסתלקו מזעיר מוחין דאבא שבתוכו ועלה אבא לא"ס ב"ה ואינו מאיר לזעיר:
נצח שוקא ימינא קשה שהרי אוריאל בת"ת שהוא מזרח ומפני שת"ת מכריע בין חו"ג לכך נקרא אוריאל מסטרא דחסד: נוריאל מסטרא דגבורה כמ"ש הזוהר דכ"ג ע"ב והכא אמר שהוא בנצ"ח. וי"ל כיון דאיהו בנצח ואיהי בהוד לכך אמר דאיהו בנצח. וטעם שאמר נוריאל שהוא מצד הגבורה ולא אוריאל שהוא מצד החסד. לפי שנצח גם הוא לבר מגופא שהוא דין לכך אמר. נוריא"ל. ומ"ש רפאל בהוד לפי שהמלכו' אחוזה בהוד ורפאל מצד המ':
דעליה אתמר ליעקב והוא צולע וכו' אעפ"י שבדף כ"א ע"ב אמר והוא צולע על יריכו בנצח. שם בדף הנזכר כתבנו התירוץ תבקשהו משם:
תניינא עאל בגיחון כתב בס' אור ישראל וז"ל ובספר התיקונים אית' גיחון ההוא דאתמר ביה ויקבור אותו בגי וכו' עכ"ל. הרי מבואר דקאי על מרע"ה. ולעיל דף כ"ו ע"א אמר דוא"ו איהו כפיל בגלותא בתר ה בתראה וכן משה נמי: א"כ סוד ו הוא בגלו' בסוד הולך על גחון. ולכן ו דגחון רברבא והיא באמצע התורה לרמוז למרע"ה שהוא עמודא דאמצעיתא. עכ"ל ס' אור ישראל וכתב הרב באוצ"ח כי משה הוא יסוד אבא שבתוך יסוד זעיר והוא נגד נקב האחור שהיא נקודה דחורבה להכניע הס"א וזהו מול בית פעור עכ"ל. ובזה יובן לשון הזוהר שאמר תניינא בגיחון הוא אלישע אחר שנטבע בקליפה. ומ"ש ותמן הוא קבור ההוא דאתמר ביה כל הולך על גחון ר"ל מרע"ה קבור נגד נקב האחור. ומ"ש כל הולך על גחון ר"ל ו דגחון הוא מרע"ה:
גבריאל ר"ל משה הוא גבר אל כמו איש האלהים לגבר אשר דרכו נסתרה לגבר שהוא משה רבינו עליו השלום דרכו שהוא דרך קברו נסתרה. וצריך לומר מה שייכות דגבריאל הכא עד שנדרוש אותו על מרע"ה. ונראה כי ד' חכמים אלו כל אחד נכנס ברגל אחד דמרכבה רע"ק בחסד בן עזאי בנצח בן זומא בהוד אלישע בגבורה שהוא גבריאל ולכן דריש גבריאל על מרע"ה. אל תקשה שבן זומא שבהו' נשאר בקדושה: ואלישע שבגבורה יצא לחוץ. שכבר תירץ זה הרב באוצ"ח בדרוש המקיפים שאמר לפי שנ"ה הם בחינת שבילי הזרע הם מתוקים יותר מהגבורה. ועוד שבנ"ה נתגלו החסדים במקומם אבל חסד וגבורה הם במקום הסיתו' א"נ יובן במ"ש הרב בדרו' ד' נכנסו לפרד' כי בן עזאי המשיך מוח חכמה ובן זומא מוח בינה ורע"ק מוח חסדים ואלישע מוח הגבורות וגבריאל הוא מהגבורות כמ"ש:
לחכימא ברמיזא פי' כמ"ש באוצ"ח שמשה קבור נגד פעור וכו' וסוד זה ראוי להעלימו לכך אמר לחכימא ברמיזא:
קלה לדרשא הוא בן זומא שהיה דרשן ובן עזאי הוא פה שונה הלכות שהיה אומר כל חכמי ישר אל לפני כקליפת השום:
בקליפין דאורייתא בפשטי התורה שהם הלכות ודרשות רע"ק עאל במוחא הם סודות התורה. ויובן במ"ש באידרא ואמאי מתו בגין דעאלו ולא נפקו ואלין אחרנין עאלו ונפקו. ופי' שג' חבירים שמתו עאלו ולא נפקו שלא הורגלו הרבה בסודות התורה. ואחרנין שלא מתו עאלו ונפקו שהורגלו בסודות התורה שאם יתקשו בשום קושיא ידעו לתרצה. וכן מ"ש כאן רע"ק עאל במוחא שהם סודות התורה ואחרים בלבושי התורה ולא הורגלו בסודות התורה ולכך ניזוקו:
אבני שיש טהור הם אבא וברתא. והם ב' לוחות התורה הראשוני' שנשברו. דמניהון מיין דכיין פי' החסדים והשפע מהם בא לעולם יצירה דעילאין אבא האציל עולם האצילות:
ויצירה דתתאין מ' האצילה לבי"ע אינון תעלומות מחכמה עילא' פי' חכמה ומלכות שרשם ממוחא סתימאה שתחת גולגולתא דאריך. ונודע כי אבא יונק ממזל הח' שהוא ממוחא סתימאה ואבא יסד ברתא וז"ש אינון תעלומות מחכמה עילאה. דתחות כתר עילאה וקראם תעלומות שהם נעלמים. אבא נעלם בפרצופי האצילות. ומלכות נעלמת בהיכלותיה:
ואמאי נחתו פי' התרין דמעין אחרנין מסטרא דעץ הדעת טו"ר היא יצירה ששם מט"ט:
אבל בעץ דלתתא: הוא מט"ט שהוא ז"א דיצירה ואיהו נטוע וכו' פי' ז"א הנז' נטוע ביצירה שהיא גן של מט"ט שהוא ז"א. דגן עדן דלעילא. פי' אצילו'. ששם אין לקליפו' אחיזה כמש"ה וכבודי לאחר לא אתן:
מעדון דיליה מ' דאצילו' ששם מתעדן גן דיליה פרדס דיליה. פי' יצירה. אדם זעירא מט"ט. שכינתא עילאה בינה. עדן תיובתא. פי' בינה שנקראת תשובה. ועץ החיים הוא זעיר שיונק מאו"א שנקרא חיים. ומ"ש ועלה אתמר קאי על מלת החיים שהיא בינה. נטיל ליה מד' יסודין פי' מט"ט נטלו הקב"ה מד' יסודין שהם ארגמ"ן דיצירה. ושוי ליה בגנתא דעדן היא מ' דאצילות שמשם יניקתו. אי נמי נטיל ליה קב"ה קאי על אדה"ר מד' יסודין הם ארמ"ע. יעביד לבר נש שאר בני אדם שאחרי אדה"ר. ודא עץ חיים פי' שתחלה היו עוסקים בפשטי התורה אזי וימררו את חייהם שאינם מקבלים שפע מזעיר דאצילו' ואחר ששבו בתשובה וחזרו ללמוד סודות התורה אזי מושכים שפע משם מ"ה שהוא שקיו דאילנא שהוא פנימיות זעיר כמ"ש הרב כשעוסק בקבלה יכוין בפנימיות זעיר שהוא שם מ"ה שמשם בא השפע. ואיהי אורייתא דבע"פ פי' כי תורה שבע"פ ג"כ במט"ט ששם טו"ר שהם איסור והיתר. דמחא ביה בטנרא כתב הרח"ו ז"ל בפ' שלח לך וז"ל הבן רז זה כשהכה משה את הסלע ע"י הכאה נתעורר הנחש ליינק ח"ו:
לאת יו"ד פי' יסוד שהוא י' זעירא מני לגביה ה' עילאה ערות אשת אביך פי' ה' עילאה שהיא אימא. היא עצמה תצוה לאדם ערות אשת אביך לא תגלה אני שנקרא' אשת אביך לא תגלה: אחותך וכו' פירוש שהמ' היא אחות לישראל כי זו"ן הם אחים לישראל לפי שיש לישראל נשמה וחיה מאו"א לכך נקראים אחים לזו"ן. וז"ש אחותך בת אביך לפי שאבא יסד ברתא:
אינון ה' ה' פירוש בת בנה היא מלכו' דזעיר ובת בתה היא מ' דנוקבא דאינון תולדין דה'. פירוש שהנקבו' הם מהבינה דא יו"ד. פי' יסוד. תולדה דאת יו"ד פי' שיסוד דאבא בתוך יסוד זעיר. וממנו יונק. אחי אביך. פי' יסוד אח לת"ת שנקרא אביך:
אינון עמי הארץ: בספר אור ישראל פירוש דהכי קאמר ואין עליהם תרעומ' שלא למדו הסוד דאינון נפש חיה הם הת"ח הלומדים הפשט ומניחים הסוד עליהם היא התרעומ' לפי דלא אשתכח עזר בהון בגלות' לשכינתא לפי שע"י סודות התורה שקורא האדם עושה תיקון גדול לשכינה לשכינתא בגלותא גרסינן. תרדמה דא גלותא. פירוש סוד הגלות היא הסתלקו' המוחין מזעיר וז"ש ארמי ליה על משה וישן. ומשה הוא זעיר:
מאלין עולימין דמטרוניתא וכו' כתב הרב ז"ל בדרוש אטב"ח ובדרוש הנקבה כי בגלות נסתלקו מהזעיר ג' ראשונות ומהמ' ט' ספי' ולא נשאר בה רק כתר שנה ובשעת התיקון שתיקנו אותה או"א נתחלקה נקודת הכתר לעשרה נקודו' וכל נקודה נתוספו בה ט' אחרות ונגמר פרצופה. ותחלה לוקח' חצי שליש שבת"ת וחצי חסד דנצח והחצי חסד דהוד המגולים להגדיל ג' ראשונו' שלה ואח"כ לוקח' ה' גבורו' להגדיל שאר גופה עכ"ל: וז"ש מאלין עולימין דמטרוניתא. פירוש מהספירו' של מ' נטלו או"א חד מנייהו שהוא כתר שנשאר בה:
ואיהו סטרא חוורא פי' הנה תחלה לוקחת החסדים לצורך כתרה וחו"ב שבה בשר דמשה סומק הם הגבורו' דזעיר שהוא משה וז"ש לקמן צלע ודאי מסטרא דחסד חוור מתמן אתקריא' סיהרא ויסגור בשר תחתנה בשר דאיהו סומק מסטרא דגבורה אתכליל בתרווייהו. בההוא זמנא שמאלו תחת ראשי ופי' ואתכליל בתרווייהו קאי על צלע הנזכר שכלולה מחו"ג שהם ימין ושמאל. אי נמי מאלין עולימין דמטרוניתא יש לפרשו ע"פ מ"ש הרב כי מט"ט וסנדל הם מעלים מ"ן למ' ומט"ט מעורר מ"ד וסנדל מ"ן ואחר הגלות וירכב על כרוב ויעף שהוא מט"ט נסתלק למעלה ולא נשאר במ' רק סנדל עכ"ל. ונודע כי סנדל היא בחי' דין וז"ש מאלין עולימין דמטרוניתא ר"ל מנערי המ' שהם משרתיה. ובביאת המשיח בע"ה נטלי או"א חד מנייהו הוא מט"ט שרצו או"א לתקנו ולהחזירו למ' לעורר מ"ד כאשר היה בתחלה קודם החרבן ומ"ש והוא סנורא חוורא. פירוש שהוא מצד החסד לפי שהוא דכורא. ומ"ש בשר דמשה סומק פי' הוא סנדל שהוא דין לפי שהוא נוקבא ור"ל שתקנו גם סנדל להיות עם מט"ט דבר אחר ויסגור בשר בעא לאגנא בה עליה: פי' כשנתקנה המ' אזי היא מגינה על זעיר מהחיצונים לפי שמתלבש' ומכסה לזעיר ונקראת שומר ישראל ישראל עילאה:
מסגרת מתקיימ' פי' כמו המסגרת שעל השלחן שעל ידה מתקיים ונשמר מה שעל גביו. כך המ' הארותיה נסגרים בששת ימי החול שלא יינקו מהם החיצונים וז"ש דבה מטרוניתא יהיה סגור ששת ימי המעשה אייתי ליה לגבי צלע וכו' פירוש מן האדם שהוא זעיר בא אל הצלע שהיא מ' וכאלו אמר הכתוב ויביא האדם אל ה'. וז"ל הרב דע כי יש שרשים של נשמו' שלא יצאו מהקליפה רק הזכרים ולא הנקבות עד המשיח. וכל נשותיהם של שרש חור לא יצאו מהקליפה. ואני מסופק אם אמר מורי ז"ל כי גם אהרך הכהן לא נשא בת זוגו עכ"ל. וז"ש הזוהר בההוא זמנא זכו ישראל כל חד וחד לבת זוגיה. ר"ל אפילו אותם שלא יכלו להוציא נשותיהם מהקליפה. הנה בביאת המשיח אז יצאו הכל מהקליפה ויקח כל אחד בת זוגו:
נטל בת יתרו פי' קין נתגלגל ביתרו כמ"ש הרב וכשנשא מרע"ה בתו תיקנו לחפו' על אביו לפי שקין הוא ברא בוכר' דאדם:
ערום יצאתי וכו' פירוש איוב אומר ברוח הקודש בעד ישראל וכאילו ישראל אומרים פסוק זה ערום יצאתי כשיצאו ממצרים ששם נתקנו כמו עובר במעי אמו היו ערומים בלא תורה וערום אשוב שמה. כששבו אל הגלות היו ערומים. ותיבת שמה אותיות משה לרמוז לו שיהיה עמהם בגלות. אבל לגבי ציצית ויתפרו עלה תאנה. נראה כי תאנה היא מ' כמ"ש בפ' שלח לך על פ' ומן התאנים. ונודע כי ציצית בנוקבא וזהו עלה תאנה שהם ציציו' שבאו מהמ':
ואית ס"מ ואית ס"מ ולאו כולהו שוין ז"ל הרב בספר ק"י דע כי בנוגה יש ס"מ ולילית פנימיים ועליהם אמרו רז"ל שהיה מלאך וגורש מן השמים. וכמ"ש בתיקונים ס"מ דנפיק מקדושתיה. ובג' קליפות האחרות יש ס"מ ולילית רעים וחטאים בכל קליפה מהם. וז"ש בזוהר בראשית ואית ס"מ ואית ס"מ ולאו כולהו שוין עכ"ל:
במלכא דשלמא דיליה פי' זעיר בנוקבא מ'. מלה תתאה בעילאה. פי' המ' נתחברה עם ה' ראשונה וקיבלה המוחין על ידה שלא ע"י זעיר. וז"ש ורזא דמלה דירתא תתאה לעילאה:
היינו בית גרסי' ופי' שהבינה נקרא בית עילאה ומלכו' בית תתאה וכולם הארותיהם מאבא. וזהו טעם לפתיחה זו על תיבת בראשי' שר"ל בראשית ב' ראשית שהם ב' ההי"ן שנקראים בית הם מראשי' שהוא אבא כמ"ש הזוהר לקמן. כתיב אפריון גרסינן:
דעלמא תתאה פירוש מ' מעלמא עילאה פי' זעיר. ובס' ח"י דנ"ד כ' וז"ל מלך שהשלום שלו. יסוד אימא תמיד יסוד אבא בו. ועיין בזוהר שיר השירים דף ד' עכ"ל. ובספר ערוגת הבושם בדף ל"ד כתב וז"ל מבואר בכתבי האר"י זל"הה ושאר המקובלים שמלך שהשלום שלו הוא ת"ת ובהרבה מקומו' בזוהר ובזוהר שיר השירים מבואר שמלך שהשלום שלו היא בינה ובספר כנפי יונה מבואר שמלך שהשלום שלו הוא בכתר. ובזוהר מבואר ששלמה עייל זו"ן לחופה שלהם שהיא בינה. ובזוהר בראשית דכ"ט אמר כל שלמה האמור בש"ה וכו' ורזא דמלה דירתא תתאה לעילאה תרווייהו כחד והיינו בית דכתיב בחכמה יבנה בית. אם תדייק בכל אלו המקומות ובפרט מה שפי' דירתא תתאה לעילאה והוא הבינה כד"א בחכמה יבנה בית. מכל זה תבין שזו"ן עלו למקום או"א. ואז כל הפירושים בקנה א' עולים. כי הת"ת ומ' היו במקום בינה עילאה שהיא מלך שהשלום שלו:
ואז גם הת"ת כל זמנא דאיהו לעילא על כולא מלך עילאה איקרי כנזכר בזוהר ויחי דף רל"ט ע"א כי יש לו כתר מלכו' בראשו שהיא בינה דאריך שהוא כתר אמיתי בערך כללות אצילו'. וכדעת ספר כנפי יונה שפי' מלך שהשלום שלו הוא באריך. וגם עולה דעת כתבי הרב ז"ל שמלך שהשלום שלו הוא ת"ת. ובזה תבין פי' הפסוק בעטרה שעטרה לו אמו שלשון הפסוק מורה שהיא מכתר' בנה בכתר שהוא לבד הת"ת שלה. כי מעטר' את הת"ת בבינה דאריך שהוא כתר אמיתי דאצילו'. והוא לעילא מכולא ונק' ג"כ מלך עילאה. מלך שלמה וכדעת ספר כ"י שמלך שהשלום שלו הוא בכתר כי מן הכתר האמיתי נמשך האחדו' בסוד כי אחד קראתיו דקאי על אריך לכן אומרים בשבת במנחה אתה אחד. כי אז עולה זעיר לעתיק' ונמשך ממנו האחדו' בכל העולמו' וכו'. וז"ש בזוהר עשה לו המלך שלמה לאחזאה לאודעא דאיהו חד ושמיה חד. נמצא כאשר היה זעיר מוכתר מכתר דאו"א שהוא בינה דאריך ובו מאיר ת"ת דעתיק שהוא שרש אמיתי דזעיר שהוא ת"ת דכללו' האצילו'. והשרשים מאירים לענפים שהוא זעיר וכו'. ועל זה רומז הכתוב להורות הזמן אמיתי היה זה הכתר שמוכתר בכל מיני כתרים. ביום חתונתו שהיא עליי' זעיר לחופה לבינה:
ואז היה ג"כ שמחת לבו כי הת"ת דעתיק שהוא הלב של כל האצילו' האיר השרש לענף שהוא זעיר. ובזה עולה יפה ג"כ מ"ש בגמרא זו מתן תורה. כי ביום שבועו' מקבל זעיר מכתר אמיתי דאריך שאז עולה לדיקנא:
ולכן אמר שעיטרה לו אמו דמשמע שאמו בינה עיטרה לו מדבר הגבוה מעצמותה שגם בערך הבינה נקרא עטרה ומזה תבין שאף אם תדרוש ע"י שלמה ממש ג"כ תדרוש על דרך זה כי הדרש עם הפשט עולה בדרך אחד עכ"ל סע"ה):
דעד לא ברא קב"ה עלמא פירוש קודם שברא א"ס ב"ה עולם האצילו' הוה שמיה סתים בגויה חד פירוש שמותיו ית' שהם הספירו' והפרצופים היו כלולים בתוך א"ס ולא היה נגלה שום פרצוף לא עתיק ולא אריך ולא או"א וזו"ן. ולא קיימי מלה עד וכו' כתיב באוצ"ח מ"ש הזוהר בכ"מ כד סליק ברעותא למברי עלמא ר"ל כשעלו המ"ן במצח הרצון העליון של אד"ק הכוונה היא למברי עלמא עולם האצילו' ע"י שם מ"ה החדש שיצא ממצח דאד"ק אשר על ידו ניתקן כל עולם האצילו' כנודע ופי' רעותא ה"ס מצח הרצון הנזכר כי תרגום רצון רעותא ורעווא:
למברי עלמא והוא תיקון הז' מלכים הנקראים עולם וז"ש לא קיימא מלה ר"ל לא ניתקן שום דבר עד דסליק ברעותא למברי עלמא דהיינו שעלו מן המ"ן במצח א"ק ויצא שם מ"ה החדש שתיקן המלכים שנקראים עולם אי נמי ולא קיימא מלה נודע כי מלה היא בנוקבא הנקרא דבר ושם ב"ן הוא הנוקבא ור"ל לא ניתקן שם ב"ן עד דסליק וכו' כמ"ש:
והוה רשים ובני פי' כשיצא שם מ"ה התחיל אין סוף ברוך הוא לתקן פרצופים הנעלמים כגון עתיק ואריך ולא קיימא עד וכו' פי' אעפ"י שנתקן עתיק ואריך שהם רושם בעלמא מפני דקותם כמ"ש והוה רשים ובני. אפי' הכי לא היה קייום האמיתי עד שנתלבש אריך באבא. וא"ס ב"ה בתוך אריך ועתיק דאתעטף וכו'. וברא עלמא היא הבינה שניתקנה ע"י אבא. ואפיק ארזין וכו' הם ו"ק דזעיר שהיו באבא כקרני חגבים ושם התחלת צמיחתם: נהורא וזיוא רבא עילאה הוא אבא:
על כ"ב אתוון רשימין כתב הרב בס' ק"י כי כ"ב אתוון הם הכלים והגוף דזעיר ושרשם מטיפת אבא שנתן לצורך תיקון זעיר: וה' אותיות מנצפ"ך הם טיפת אימא שהם נוקבין ועוד נתן אבא לזעיר עשרה מאמרות שהם עשרה אותיות דשם מ"ה והם עשרה הוי"ות מנקודות שהם רוח דזעיר וז"ש ל"ב נתיבות חכמה כ"ב אתוון ועשרה מאמרות הם ל"ב שבאים מאבא לזעיר עכ"ל וז"ש ושוי רתיכוי על כ"ב אתוון רשימין אתגליפו בעשר אמירן ואתיישבו הה"ד מעצי הלבנון. ופי' רתיכוי שזעיר הוא מרכבה לא"וא כמ"ש הזוהר בפ' וירכב אותו במרכבת המשנה אשר לו:
לו לגרמיה דתיבת לו יתירה ופי' לו לגרמיה כי הנקבה צריך להזכר לצורך הזווג כמ"ש הרב כי צורך הזווג הוא למתק הגבורות שהם בנוקבא ע"י החסדים שהם בדכורא:
לו לתקוניה סוד התיקון הוא הלבוש כנודע והנוקבא מלבשת לדכורא זעיר מן החזה ולמטה לו לאתחזאה יקרא עילאה פי' כי הארות זעיר שהם סתומים מתגלים ע"י המלכות:
לו לאודעא דהוא חד ושמיה חד פי' כי זעיר בן ט' ספירות והנוקבא משלימתו לעשרה ואז נקרא אחד א"ח ד' אח הוא זעיר בן ט' ספירות. ד' היא מ' שהיא נגד תנה"י דזעיר שהם ד' ספירות כמ"ש בזוהר בפ' אמור:
אתה שמך ה' לבדך: אתה היא מ' שמך ה' הוא זעיר. לבדך אחדות אחד (ובס' ערוגת הבושם דף ל"ב כתב וז"ל):
לו לגרמיה וכו' הנה רש"י ז"ל פי' אפריון חופה גם לשון הזוהר דפ' תרומה בדף קמ"ה ע"א שלמה זווג לה למטרונית' בזיווגא שלימא לעילא ועאיל החתן לחופה בקדמיתא ולבתר אעיל תרווייהו בהאי עלמא וזמין להו בחדווא דבי מקדשא דבנה להו ומבואר בשער מ"ן שהחופה דזו"ן היא בינה עילאה:
ומלת חופ"ה עם הכולל גי' מאה לרמוז כי החופה היא ס"מ דאפרסמון שהוא סוד בינה ותבונה ונשאר אותיות אפריון לרמוז כי אפריון כלול בתוך הס"מ וכללות שניהם יחד נעשה מהם אפרסמון. כי היו"ד החסר מאפרסמון לרמוז על אפריון הכלול בתוכו הוא סוד המ' שהוא י' דא"דני. והס"מ נעשה בסוד החופה. וחופים על זו"ן וז"ש אפריון עשה לו לגרמיה. כי היא עצמה נעשית חופה לזו"ן. והוא המלך שהשלום שלו. ולפיכך קבילו שם מוחין גדולים כי כשהמוחין מתפשטים לזעיר למטה ע"י נ"הי דבינה אינו מתפשט רק הארת המוחין ממוחי דא"וא עצמם:
ומתפשטים למטה עד למוחי חו"ב דזעיר והוא דוגמת הענפים המתפשטים משרשים שלהם כמ"ש בשער הנסירה ובשער התפילין משא"כ כשעלו זו"ן בחופה עילאה ושם קיבלו הארת המוחין דחו"ב עצמם לא הענפים בלבד. אלא אפי' השרשים עצמם דחו"ב שלהם ולא הארה בעלמא. וז"ש מעצי הלבנון:
שהוא ל"ב נתיבות חכמה ונו"ן שערי בינה ומקבלים שם מאימא עילאה מעצי לבנון עצמו ולא הארה בעלמא כמו למטה שהוא כמו ענפים. ובמלת לבנון נרמז ג"כ עליות זו"ן כי הל"ב הם פשוטים בלי מילוי. נו"ן שבאמצע הם זו"ן כי נ' כפופה הוא בסוד מלכות ו זעיר. ן פשוטה בינה:
ולכן נקרא לבנון מפני שמלבין עונותיהם של ישראל בסוד בינה שהיא יו"הך ולכך לבנון גי' חקל לרמוז כי הוי"ה אד"ני נתעלו בסוד הוי"ה אהי"ה כי ד' שמות אלו גי' לבנון:
ומתוך דברים אלו תבין מ"ש הזוהר אפריון דא תיקונא דעלמא תתאה מעלמ' עילאה ואפיק וכו' פי' הדבר כי ל"ב נתיבות חכמה מלבנון הוא כ"ב אותיות ועשר אמירן וזה כמ"ש. גם אם תדייק במ"ש ואפיק ארזי לבנון רברבין מהאי זיהרא עילאה. הוא רומז ג"כ למ"ש שמתחלה למטה הם דוגמת ענפים. שאין להם למטה רק הארת המוחין: משא"כ למעלה שהם בסוד ארזי לבנון מההו' זיהרא עילאה שהוא עצמות המוחין. ואיתא בס' מאורי אור ארזי ה"ס ספי' דאבא. והוא כמ"ש שארזי לבנון הוא בסוד זיהר' עילאה שהוא מוחין דאבא במקומם. ונמצא שמוחי או"א שהם חו"ב נרמזו במלת לבנון. ומלת עצי נרמז בו סוד הדעת. כי שם אה"וה שבדעת גי' י"ז ובכללות עשר גי' עצי. עכ"ל ס' ע"ה:
במטון דקלפוי וכו' פי' בהגעת הכאת המקל כמו בקולפא שהיא מקל.
קסטורין ידיעא פי' היכלות ומדריגות עליונים מושגים ונודעים: נטף לסטרא דא לעילא השגיח לצד זה לעילא הוא כתר דזעיר:
נטף לימינא חכמה דזעיר
סטא לשמאלא בינה דזעיר ולהיותה למטה מן חכמה אמר בה סטא.
נחית לתתא הוא דעת דזעיר שתח' חו"ב:
לד' זויין הם חגת"ם: ואחר שפירש פרצוף זעיר חזר להזכיר ו"ק דזעיר שמהם נתקנה המ' ששם התחלתה בין תרין דרועין. וז"ש מלכו אתפרש לעילא ותתא: ר"ל פרצוף זעיר שנק' מלך אתפרש לעילא ותתא הם נ"ה שנקראים מעלה ומטה כנודע. ולד' זויין הם חג"ת יסוד שהם דרום צפון מזרח מערב כנודע מכוונת הלולב:
נהרא עילאה יסוד דזעיר ימא רבא מלכות. דא אפיק: פירש יסוד. ודא שאיב פירוש מלכות. כד אתער גבורה עילאה. ופירוש הכתוב והמלך שהיא מלכות ישמח באלהים. שהוא גבורה דזעיר:
דנהרא דנפיק פירוש יסוד דאימא שהוא נהר שאינו פוסק ויוצא תמיד: בחד שבילא הוא יסוד אבא שנק' שביל. ופי' הניסוק לפי זה והמלך שהי' בינה. ישמח באלהים שהוא אבא וכן כתב באוצ"ח ובעל מערכת האלהות כתב כי החכמה היא דין וישו לו קצת סמך מזה. וכן כתב בספר אור ישראל שאבא נקרא אלהים. וז"ש הזוהר חידו דנהרא דנפיק שהנהר היוצא הוא שמח בחד שבילא וכו' ששמח ביסוד אבא דעייל ביה:
בתרין דאינון חד פי' תרין הה"ין. וע"ד עלמא אשתכלל פירוט אימא תיקנה עולם האצילו'. ומ'. תיקנה בי"ע כמ"ש הזוהר בדף זה ע"ב:
עלמא תתאה חדי בעלמא וכו' זה פי' ג' בפסוק והמלך היא מלכות. ישמח באלהים בינה. ביה שדר חיים לכול'. פי' ע"י שפע שמקבלת מלכות מבינה נותנת חיים לכל העולמות:
חיי מלכא איקרון פי' המוחין דאימא באים לזעיר והם חיותו ומשם למלכות ובהם מחייה העולם וז"ש חיי מלכא איקרון שהוא זעיר. דא עיקרא דביתא פי' הבינה היא עיקר הבית שהיא המלכות.
ביתא דא היא בינה בני ביתא דעלמא פירוש בונה המ' שהיא בית דבי"ע ובני עלמא הם בי"ע ב ראשית פי' ב' שהיא המלכו' שהיא ראשית ממטה למעלה. ברא אותה אלהים שהיה הבינה. וז"ש ראשי' חכמה כד כניש כולא לגויה ואתעביד ימא רבא:
עילאה דנגיד היא הבינה. כד מחשבה סליק ברעו וכו'. לשון זה הובא בפרש' פקודי ופי' בו הרח"ו בהגהותיו שם. כד מחשבה הו' מוחא סתימאה סליק ברעו. הוא יסוד דכתר:
מטמירא דכל טמירין פי' מושך הטיפה מדעת דעתיק הגנוז באוירא עכ"ל. פירוש לפירושו vנה נודע כי גולגולת' ומוחא סתימאה הם זכר ונקבה ומזדווגים זע"ז. וז"ש כד מחשבה שהוא מוחא סתימאה סליק ברעו הוא יסוד דכתר שהוא יסוד דגולגת' דאריך. זהו כוונ' דבריו. ויש מפרשים כד מחשבה הוא אבא. סליק ברעו עולה לקבל הארה מאריך שהוא רעו. ומ"ש מטמירא דכל טמירין. שמקבל ג"כ מעתיק הנק' טמירא דכל טמירין:
חד נהר לפירושי הרח"ו ז"ל כמ"ש באוצ"ח אבא יונק מגולגולתא דאריך ואימא ממוחא סתימאה ומהני תרין רישין דאריך נמשך חיותם של או"א ולכך אמר מטי ואתנגיד מגויה חד נהר. ולפירוש י"מ אתי שפיר מאבא יצאה אימא הנקראת נהר:
ראשיתא דכולא פירוש אבא. וב' מלך סתם. פירוש מלכו' מהאי ראשיתא אשתכלל הוא אבא כנודע שאבא יסד ברתא וזה פירוש ב' בפסוק בראשי' ור"ל ב' שהיא מ' נתקנת ע"י ראשית שהיא אבא:
ובחילא דא ברא אלהים פירוש בכח ראשית שהיא אבא ברא בינה שהיא אלהים שמים וארץ שהם ז"ון:
את השמים סתמא פירוש בין שמים וארץ דאצילו' שהם ז"ון דאצילו' בין שמים וארץ דבי"ע שהם ז"ון דבי"ע:
נקודה סתימא פירוש בינה ברא ואפיק קול מגויה פי' הוציאה זעיר שנק' קול.
קול השופר פירש קול שהיא זעיר יצא משופר שהיא אימ' על ארעא פי' מלכו':
בן ישי חי הוא יסוד שאימא נק' יש"י שבה יש עולמו' ויסוד שנק' חי הוא בן הבינה שהיא ישי. ומשפיע לאדמה שהיא מלכות:
דחיים תליין בבן ישי: פירוש שהמוחין מתקבצים ביסוד ובו"או נגדין ליה פירוש שחיים הנז' שהם המוחין ע"י תפארת שנק' וא"ו נגדין ליה שיסוד דאימ' בתוך תפארת דזעיר ומשם באים ליסוד זעיר וז"ש ובו"או נגדין ליה:
ובהו שליט בכולא פי' בכח אותם המוחין שליט בכל העולמות שצריכים להשפעתו והוא משפיע בהם. וארעא מניה אתזנת. פי' מ' מהיסוד ניזונית בסוד ויוסף הוא השליט על הארץ. וא"ו דאתוסף. ופירוש הכתוב ואת הארץ וא"ו שהוא זעיר ממשיך כ"ב אתוון לארץ:
את לעילא פי' את השמים שלא דרש בה כלום עכשיו דורשה. א"ת שה ם כ"ב אתוון מא"לף ועד ת"יו שנותנ' מ' לבינה ובינ' לזעיר והם המוחין כמ"ש הרב בכוונ' ברוך אתה דעמידה דחול שהמוחין הם כ"ב אתוון. וכן החו"ג הם כ"ב אתוון ג"כ וז"ש את לעילא והוא חילא דכללא דכ"ב אתוון דאפיק אלהים ויהיב לשמים שהם המוחין והח"וג וז"ש כמ"דא בעטרה וכו' שהם המוחין:
לאכללא דא בדא ולחברא לון דא בדא הנה נודע כי המוחין דאימא נעשו עצם מעצמיו דזעיר ובשר מבשרו. וז"ש לאכללא דא בדא שהם המוחין שנקראים את בשמים שהוא זעיר.
באינון חיי מלכא וכו' ר"ל מהמוחין דזעיר מתקיימת המלכו' לאתזנא מניה שמים. ר"ל מאת הנז' שהם המוחין משם ניזון שמים שהוא זעיר. שמים וארץ לקיומא הם ז"ון דאצילו'. רזא עילאה נחית לתתא. פי' יסוד דזעיר שנק' רזא כנודע. נחית לתתא למלכו' להשפיע בה:
והאי בתראה עביד שמים וארץ לתתא פי' אחר שקיבלה המוחין מיסוד דזעיר מתקנת זו"ן דבי"ע. אי נמי רזא עילאה היא מ'. נחית לתתא לבי"ע. ומפרש מה היא עושה שם ואמר והאי בתראה עביד שמים וארץ לתתא שהם ז"ון דבי"ע. ופי' ראשון עיקר כמ"של חד אורח וכו' וחד שביל. ורזא דכולא גרסי' ב' תרין עלמין: פירוש בינה ומלכו':
ובראו עלמין פי' בינה ומ' הנז' תיקנו עולמות שתחתיהם ומפרש דא שהיא בינה תיקנה עלמא עילאה שהיא אצילו' ודא שהיא מ' תיקנ' עלמא תתאה שהם בי"ע באורח דחד דרגא פי' יסוד זעיר. בים דרך. פירוש בים מ' ודרך הוא יסוד זעיר. ובמים עזים בינה.
נתיבה יסוד דאבא שמים וארץ כגוונא עילאה. פי' שז"ון דאצילו' הם כמו א"וא. דעילאי דכר פירוש החסדים שבזעיר הם זכרי'. והגבורו' שבנוקבא הם גבורו' שהם מ"ן וז"ש ותתאי נוקבא:
בעובדא דכולא פי' שמהאותיו' נחקקו כל העולמו' ומפרש בעובדא דעילאה היא עולם האצילו' שנתקנה ע"י בינה ומ"ש בעובדא דתתאה. הם בי"ע שניתקנו ע"י מלכות. ב' ברא ודאי פי' בינה:
בחילא עילאה פי' אבא וז"ש לבסוף כמה דב' ברא הכי א' אפיק אתוון כללא דכ"ב אתוון פירוש הם הכ"ב אתוון שנותן אבא לאימ':
וקבילת לון לאתזנא פירוש המ' מקבלת הגבורו' שהם חלקה מיסוד זעיר ואח"כ מקבלת גם החסדים שהם חלק הזעיר והם רמוזים בתיבת וא"ת ו הם החסדים שהם חלק זעיר. א"ת הם הגבורו' שהם חלק המ' שנק' א"ת ור"ל ו את שהם החסדים והגבורו' קבלתם הארץ שהיא המ':
מטון מלה בקלפוי וכו' כמ"ש בגיליון הגעת הדבר להיותו מושג הוא ע"י הכאת האור מלמעלה למטה ובזה יהיה שכיח ומצוי:
קוסטרא דקוטרא בארע' שכיח פירוש אהל ומדור העשן שרומז על השכינה שהיא מדת הדין הרפה ונקראת אש. ושלוחי הדין הם העשן תמיד הוא בארץ שכיח ומצוי אשא דמלהטא. הם הגבורו' שמתקנים המ':
וסלקא תננא פי' אחר שנתעצמו בה הגבורו' ונשתלשלו מלמעלה למטה עד המ'. נתגלו בהם הסייגים קצת ונעשים תננא שהוא גס ומגושם יותר מהאש והר סיני פירוש מ'. ה' באש פי' שנתן לה זעיר הגבורו' הנקראים אש. דלא לשאלה כדלעילא. פי' כמו שאין שואלים בפרצופי עתיק ואריך. גם באבא אין שואלים וז"ש דחכמה אשתכלל מאין ולא קיימא לשאלה. אלא לשאלה אתר דנפקן למינדע. פי' ששואלים על הבינה שמשם יצאו ז"ון כדי למנדע לז"ון. אבל על הבינה בעצמה אין בה שום ידיעה וז"ש ולא למינדע ליה:
ראשית מאמר הוא כתב הרב כי חכמה אומר ובינה עושה נמצא כי האומר הוא המעולה. ולכך אמר ראשית מאמר הוא ר"ל אבא הנק' ראשית הוא האומר ולא בינה הנקרא ב'. או נימא דבראשי' איהו מאמר פירוש יש דרך אחר לומר דבראשית כולה מאמר אפילו הב' שרומזת לבינה. ואומר ששני דרכים אלו אמתיים. אלא עד לא נפק פי' נודע שהבן בחכמה וכשהבינה כלולה באבא בסוד וד' דיו"ד. אזי בראשית איהו מאמר. ר"ל אפילו הבינה שהיה ב' דבראשית איהו מאמר אבל כיון דנפיק וכו' פירוש אחר שנפרדה הבינה ואינה כלולה באבא ואתפשט מניה חיילין הם ז"ון שיצאו ממנה. אזי ראשית מאמר בלחודוי:
במסיבו וכו' דריש עד שהמלך היא בינה במסיבו הוא אבא. ר"ל שנזדווגה עם אבא ששם מקום ההסיבה והחירות העיקרי. והזווג הזה לאתיישבא במלכו תתאה. פירוש להשפיע במ' כמ"ש לעיל דא לקביל דא ודא כגוונא דדא ותרוייהו ב' ומפרש סוד הזווג ואמר דההוא חביבותא דבעדן עילאה שהיא אבא בההוא שביל הוא יסוד דאבא. ואתמליי' מיניה אימא נתמלאת מאבא והזווג הזה הוא לצורך המ' כי כשבונים או"א המ' מזדווגים ואז נכנסים נה"י דאימא בזעיר לעשותה פרצוף ואז היא מעלה מ"ן להזדווג עם זעיר וז"ש נרדי נתן ריחו דא מלכא תתאה וכו'. וסליק ריחא טבא הם המ"ן. אי נמי י"ל שהמלד הוא זעיר. במסיבו הם או"א שמקבל מוחין מאו"א. לאתיישבא במלכו תתאה ר"ל לתקן מ' ובפרשת פקודי הביא הזוהר לשון זה ע"ש:
בתרין גוונין אתברי עלמא פירוש עלמא שהיא מלכות נבנית מחו"ג וז"ש בימינא ושמאלא שהם חו"ג: בשיתא יומין עילאין הם ו"ק דזעיר שנבנית מאחוריהם. ואלין כרון ארחין וכו' כתב הרב כי המלכות מקבלת מאחורי זעיר כ"ב אתוון ומנצפ"ך והם ניר ודלת שביסוד הנוקבא. ומאימא מקבלת ג"כ כ"ב אתוון ומנצפ"ך אחרים שהם ציר ודלת אחר והם ם דלמרבה המשרה עכ"ל וז"ש ואילין שהם הו"ק כרין ארחין ועבדו שתין שהם ציר ודלת שנותנים למ' והם הדרכים שביסוד דידה. וז"ש לתהומא רבא שהוא יסוד דנוקבא:
דנחלי גו תהומא גרסינן שתין מששת ימי בראשית נבראו פירוש הדרכים הנז' שהם ציר ודלת מהיכן באו למלכות מו"ק דזעיר שהם ששה ימי בראשית.
סוספיתא דקמרי מאמר זה אין בידינו הקדמה פרטית מהרב זל"הה עליו ומה שנלע"ד בו בדרך אפשר הוא בהקדים מ"ש הרב כי שם מ"ב דמעשה בראשית הוא מן ב' דבראשית עד ב' של ובהו בחילופי אלפ"א ביתות. והובא גם כן ברבינו בחיי על פסוק לפני ה' תטהרו ע"ש עוד כתב הרב כי שם מ"ב דאבגי"תץ הוא בז' ספירית דזעיר אבגי"תץ בחסד קר"ע שט"ן בגבורה נג"ד יכ"ש בת"ת וכו' ורמוז ריש תיקון ד'. עוד כתב הרב כי שם מ"ב סגולתו להעלות הנשמה ובו מתעלות הניצוצות והבירורין.
ובזה נבוא אל הביאור דבסמוך אמר ואלין כרון ארחין ועבדו שתין וכו' שר"ל ו"ק דזעיר תיקנו יסוד דמלכות ששייך בו לשון כרייה כי הוא שקוע ולכן נקרא תהומא. והשתין הם ארחין ונקבים לאעלא מיא דנחלי השפעת הו"ק דזעיר גו תהומא שהוא יסוד דמ' דוגמת השתין שכרה דוד בעומק שדרך שם יורדים הנסכים. ואלו השתין דיסוד דמ' מששת ימי בראשית שהם ו"ק דזעיר נבראו ונתקנו. ואינון הוו שלמא דעלמא כי דרך שם מזדווג עמה היסוד המשים שלום בבית וידוע כי אחר שנתקנה המלכות בכל שלימות פרצופה. אז תיקנה גם היא בי"ע וז' היכלין דבריאה אשר תחתיה עד עשיה דעשיה שהיא העו"הז וז"ש:
והארץ וכו' קודם שהובררה וניתקנה על ידי ו"ק דזעיר היתה הזוהמא שהיא סוספיתא דדהבא כמ"ש בפקודי דר"לו ע"ב טמונה ומכוסה תוך קליטתה. ופי' דקמרי כומונה מלשון בי"ב הקמור בארץ. ור"ל הסוספיתא היתה מכוסה ומעורבת תוך הטוב וקלוטה בתוכו. ולא אתקיימא. ולבתר ע"י שבירת הכלים שהובררו והובדלו הסיגים כי היה מקלקל על מנת לתקן. אז עלתה הבריאה כהוגן. ואתקיימת במ"ב אתוון. שם אבגי"תץ וכו' שהוא בו"ק דזעיר כנז"ל וכן הארץ הלזו היתה מעורבת בסיגיה והובררה וניתקנה על ידי ו"ק דמ' כמ"ש בפקודי דרל"ד ע"א וז"ל במ"ב אתוון וכו' ולבתר נפקו אתוון וברא עלמא לעילא ותתא בעלמא דיחודא הוא עולם אצילות ובעלמא דפירודא הם בי"ע הנקראים עולם הפירוד. והטעם כמ"ש האר"י ז"ל שעולמות בי"ע מהרוח שלהם ולמטה וגם הרוח בכלל אינם אלהות גמור. וכנרמז בס' מ"ח סוף דף כ"ד ע"ש. והמאמר הזה הובא קצתו שם בפקודי דף רל"ד וסיים שם בצלאל עביד לון ברזא דגילופא דאתוון דאתבריאו בהו שמיא וארעא שהוא שם מ"ב דאבגית"ץ כנז"ל:
וכלהו מ"ב אתוון הנז' הם עיטורא דשם הוי"ה כי הוי"ה פשוט בכתר דזעיר מלא בחכמתו ומילוי המילוי בבינה שלו הכל עולה מ"ב אותיות וכמ"ש הרב דשם מ"ב ברישא דמלכא. גם שם ב"ן יו"ד ה"ה ו"ו גי' מ"ב.
כד מצטרפין מ"ב אתוון דאבגית"ץ סלקין לעילא ונחתין לתתא וכו'. ויובן במ"ש הרב ז"ל בסדר נענועי הלולב ונרמז בס' מ"ח דף קכ"ה פרק ו' ובס' ח"י ד' רנ"ח כי דרום צפון מזרח הם חג"ת. מעלה מטה הם נ"ה רחיים הטוחנים מן לצדיקים וכמ"ש בויקרא דכ"ו ע"א וז"ל דטחנין מנא לצדיקייא ומאן נינהו נצח והוד וכו' מאן צדיקים צדיק וצדק יוסף ורחל והנצח עליון וההוד למטה ואח"כ מערב הוא יסוד המחובר למלכות ובו שם יג"ל פז"ק ובמ' שקוצי"ת שהוא השביעי. וז"ש סלקין אתוון ונחתין בנ"ה שהם בחינת מעלה ומטה ובד' סטרי עלמא שהם חנ"ת"י. כל הו"ק השפיעו במ' ואז יכיל עלמא שהיא מ' לאתקיימא. ואלין ו"ק דמלכות אתקיימין במעשה התחתונים כמ"ש הינוקא דבלק בדף קצ"א ע"א על פסוק גבורי כח עושי דברו. כי דבר ה' היא מלכות:
טופסרא דקילטא בדמות הסיגים שהיו קלוטים ומעורבים למעלה והובררו ע"י ו"ק דזעיר כדמית זה נעשה בארץ הלזו שהוברר סיגיה וניתקנה ע"י ו"ק דמ' וז"ש בהני שכיחי. בהני נמצא ונתהווה זה הענין עצמו:
כחותמא דגושפנקא שממציא חותם הטבעת בשעוה צורה כצורת החותם ממש עאלו ונפקו את ואת. פי' כל אות ואות מן מ"ב אותיות דאבגי"תץ עלו בזעיר ונפקו הוציאו הארתם למ' ותיקנוה. וז"ש ואתברי עלמא כי מ' נקראת עולם. וכן נמי עאלו גו חותמא מ"ב אותיות דבראשית ונצטיירו מן מ"ב אותיות דאבגית"ץ וכו' כמו ע"י חותם כי ע"י חילופי אלפ"א בית"ות נצטרפו כמש"ל בשם הרב ז"ל ובהם נתקיים העוה"ז וז"ש ואתקיים עלמא. בקולפוי דחויא. במקלות בלשון הש"ס קולפא מקל. ופירושו במקלות ובכחות של הנחש הגדול הכו ונכנסו תחת נקבי העפר אלף ות"ק אמות. ירצה כי הקליפה רוצה להדמות אל הקדושה וכשראתה שניתקן יסוד דמ' דקדושה בכריית השתין מקום קבלת מיא דנחלו ע"י ה' חו"ג שנכללו ביסוד וכללות כללותם ירדה במ' ומתרבים החמשה חו"ג זה בזה עד שעולים אלף ות"ק. וכן רצתה לעשות הקליפה. ובקולפוי שהם מקלותיה וכחותיה מתו ועאלו תחות נוקבי דעפרא ירמוז למקום שליטת הנחש ומשכנו במחילות עפר:
אל"ף ות"ק אמין שנתרבו גבורותיה זו בזו עד אלף ות"ק לתקן ח"ו יסוד דמ' דקליפה. ובזה תהומא רבה היסוד הוה סליק בחשוכא בתגבורת הקליפה. וחפי כולא. כי סביב מ' דקדושה רשעים הקליפות יתהלכון כדי להפסיק זווג זו"ן ח"ו או כדי ליהנות ממנו. עד דנפק נהורא ובקע בחשוכא. ר"ל נתחזקה הקדושה ונתגברו זו"ן דקדושה בזווגם. ושברו זו"ן דקליפה בסוד סרס את הזכר וכו' ועל דרך מ"ש הרב ז"ל בפסוק אם תגביה כנשר להדמות לקדושה וכו' והובא בס' ח"י בביאור המגילה דקכ"ה ע"ב ואז זו"ן דקדושה בקע אורם בעולמות שתחתיהם ולא עצרו כח הקליפות להפסיק זווגם ולא ליהנות ממנו. ויוצא שפע זו"ן לעולמות ואתנהיר. וכעין מ"ש בויקרא דף י"ד ע"ב על פ' יעשה שלום לי וז"ל אלא בגין דאתעבר חויא דשריא בנוקבא בקדמיתא וייתי דכורא למשרי באתריה. ובג"כ יעשה אקדים ולבתר שלום ובפקודי דף רמ"ב ע"ב וכד אתייהיבו אלין סמכין אשתקעו כולהו דס"טא ועאלו בנוקבא דתהומא רבא וכו' בגין דכל זמנא דקדושה שלטא וסלקא. מסאבא שפיל ומאיך לתתא. מגלה עמוקות מני חשך. פירוש מי גרם לגלות עמוקות מצד החשך שרצה לשלוט ח"ו. ואז נתגלה כח הקדושה שהיה עמוק ומכוסה. ויוצא לאור מקום הצלמות. במקום שרצו להתגבר זו"ן דקליפה הנק' צלמות כמ"ש בפקודי בדף רמ"ב ע"ב וכד מתחברן תרווייהו כחדא איקרו צלמות. והוא סביב מ' דקדושה. שם נתרבה האור כדי לסמות עיני הקליפות ובקע האור בחשוכא ואתנהיר לבי"ע:
אי נמי יש לפרש עאלו ונפקו את ואת א"ת רומז אל כ"ב אותיות מן אל"ף ועד תי"ו כמ"ש בזיהר סוף דף זה כללא דאתוון דאינון את וכו'. וזו"ן שניהם נקראים ואת כמש"ל ריש דף ל' ואת רזא דשמים וארץ כחדא ור"ל דנטיל ו' שהוא זעיר אנפין א"ת שהם כ"ב אותיות מאל"ף עד תי"ו. ואחר שנכנסו ועאלו בזעיר יצאו ממנו למלכות. ומהאותיות נבראו העולמות כי אותיות גדולות בבינה. ובנוניות בזעיר וקטנות במ' כמ"ש הרב ז"ל ונרמז בפקודי דרכ"ח ע"ב וז"ל ת"ח אתוון עילאין דעלמא עילאה הכי נמי אתוון אחרנין לתתא. אתוון עילאין רברבין ואתוון תתאין זעירין. מיא אתקלו בתיקלא:
הת"ת נקרא משקל כי הוא ממוצע בין ח"ג כקנה המאזנים והנה טיפת החסדים בחסד וטיפת הגבורות בגבורה. וטיפה מעורבת משניהם חו"ג בת"ת. והנה ה' חו"ג בחג"ת נ"ה ורמוזים בה' אצבעות דכלהו סלקין במתקלא דחמש חמש לכל סטרא כמ"ש בתיקונים דל"ז ע"א וז"ל ורזא דמלה ועשית בריחים ה' וה' בריחים לקרשי צלע המשכן הב' וה' בריחים לירכתים ימה. לירכתים אינון ירכי קשוט. ימא דא שכינתא עילאה. ופירושו כי החו"ג מתפשטים בחג"ת נ"ה כמ"ש בדף ל"ז הנז' וז"ל מי מדד בשעלו מים דא חסד. בזרת תכן דא גבורה. וכל בשליש דא עמודא דאמצעיתא דאיהו תליתאי בפלס הרים דא נצח. וגבעות דא הוד ורזא דמלה עץ החיים מהלך ת"ק שנה ובין כל חד ת"ק ובעובי דכל חדת"ק כי נבחנים לג' פעמים ת"ק הם אל"ף ות"ק. אי נמי בחג"ת נ"ה הם מתרבים חמש בחמש עד שעולים ת"ק. וכללותם ביסוד ת"ק אחרים וכללות כללותם במ' ת"ק הכל אל"ף ות"ק. וחמש אצבעות היד רמוזים להם אצבע אמצעי הוא ת"ת קו אמצעי. וב' אצבעות מצד זה גבורה הוד קו שמאל. וב' מצד זה חסד נצח קו ימין וכמ"ש ינוקא דבלק דק"פו ע"ב וז"ש אלף ות"ק באצבען. בחו"ג שבחג"ת נ"ה הרמוזים באצבעות. ועיין בפירוש הרמ"ז ריש פרשת יתרו:
תלת נטפי גו תיקלא שהוא ת"ת שקיבל טיפת החסדים מחסד וטיפת הגבורות מגבורה וטיפה הכלולה מחו"ג שבת"ת עצמו הרי ג' נטפי. פלגו מנייהו לקיומא. קיום זעיר ועיקר בניינו הוא מהחסדים. ופלגו דעאלו לתתא. הם הגבורות שירדו למ' כי עיקר בנין המ' הוא מהגבורות. אלין סלקין הם החסדים בזעיר: ואלין נחתין הם הגבורות במ': כיון דסליק בסליקו דידא: כי ע"י נשיאות כפים בברכה או בנטילה מתעלים הגבורות ומתיחדים עם החסדים ע"י הת"ת שהוא מיושר ביניהם באמצע. הה"ד מי מדד בשעלו מים. הבינה הנקרא מי מדדה מימי החו"ג המגדילים האילן הקדוש מה שראוי לכל ספירה מחג"ת נ"ה במדה ובמשקל שוה כדי שיהיה הת"ת ממוצע ומכריע בניהם: ודרך בו בקו האמצעי יורדים אל היסוד. ונותנם למלכות בזווגו דרך יסודה. וכולא הוה ביה בארעא סתים וכו' להיות עוקר בנין גופה מהגבורות לכן מיא גלידין בגווה. כי השלג נקרש מתוקף הגבורות כנודע ממאמר יומא דתלגא וכו' וכמ"ש בזוהר בראשית דף כ"ט ע"א וז"ל דהא מסטרא דצפון גלידי מיא ומסטרא דדרום שהוא החסד משתרין ונגדין לאשקאה כל אינון חיות ברא וכו':
עד דאנהיר עלה נהורא דלעילא הוא אור החסד דחסד ראשון דזעיר. כי מימי ג"ת נ"ה שנקרשו הפשירם מי החסד. הגדול והכה אורו במייא גלידין שנקלטו ונתקשרו זה בזה ואז אשתריאו ונפתחו כחותיה והראו פעולתם:
ויהי אור דא הוא אור קדמאה מדלא כתיב ויהי כן אלא ויהי אור אור שכבר הוה הוא אור החסד דחסד דזעיר. וכמ"ש בפקודי דרכ"ו ע"ב ע"ש: שזה אינו משתנה כלל בירידתו למטה. אלא תמיד בתוקפו. וככחו אז כחו עתה בהיותו במלכות והוא סגולתו למתק הגבורות ואז נשלמה הפעולה ואפיקת המלכות חילאם לבתר: כיון דנהיר ונחית זה החסד הוא מחזק כל חסדי גת"נה הנחלשים בירידתם. כנרמז בספר מ"ח דף קכ"ד ע"ב פיסקא ד' כי הוא אינו משתנה בירידתו ועדין הוא מאיר מסוף העולם העליון ועד סופו התחתון והוא נקרא אברהם דאזיל עם כולהו יומי לחזקם ומשום חייבי עלמא שאינם ראויים ליהנות ממנו עמד וגנזו לצדיקים צדיק וצדק כמ"ש הרב ז"ל והתמצית היוצא בשבילוי סתימין ולא בגילוי מספיק עתה לקיום העולם עד לע"ל שיזהיר שבעתים כאור שבעת הימים:
חמי אתוון כפום אורחוי וכו' פי' שצריך שיראה תיבת טוב ביושר ע' ואח"כ ב' לאפוקי אם רואה האותיות להפך:
ס תשיעאה פי' יסוד שהוא תשיעי לכתר מעילאה ראשית' פירוש בינה כמ"ש לקמן כד אתנהיר ראשיתא דכול' שהי' בינה אי נמי יש לפרש מעילאה ראשית' הוא אבא לפי שיסוד דאבא בתוך יסוד זעיר. ומלבד שהארה שיש ליסוד מאבא עוד עיקר תיקונו מאבא שהוא יו"ד: וז"ש ואתעביד בסתימו דנקודה רזא דיו"ד. אבל ממ"של כד אתנהיר ראשיתא דכולא שרומז אל הבינה נראה שפי' ראשון עיקר:
ו' מחיליה נפיק פירוש זעיר שהוא ו' של שם מחיליה דאבא נחיק ביה אתעביד שמים פי' ביו"ד הנז' שהוא אבא אתעביד שמים:
כד אסתיים וכו' פירוש כד אסתיים זעיר שנגמר תיקונו מכח אבא שנק' כקודה כנודע ונגנז תוך המ' בסוד הזווג אז אתנהרא ב' שהיא המ' אי נמי כד אסתיים פירוש כשנגמר זעיר מאבא ואתגניז גו פי' שעלה בסוד מ"ן לאימא. אז אתנהרא ב' שהיא. אימא כמ"ש לעיל תרין הה"ין כל אחת נקראת ב'. מניה נפקו פירוש מאבא. עלאה ותתאה. פירוש תרין ההי"ן כמ"ש. עילאה טמירא היא אימא. תתאה אתגליי' היא מלכות. ברזא דתרין הם ת"ת ויסוד שרומזים בט"ו דתיבת טוב. בחילא דלעילא פירוש בינה. ודא הוא טוב. נלע"ד ב' דטוב היא מלכות ט"ו הם ת"ת ויסוד וז"ש תתאה אתגלייא ברזא דתרין ודא הוא טוב:
דכליל כולא וכו' פירוש שיסוד עולה בסוד הדעת ונמצא דאיהו לעילא ואיהו לתתא בסוד האי משכיל. בגין דנהירו עילאה כלילא ביה. פירוש חסד. כי טיפת חסד בגו היסוד. לכל כתיב יסוד נקרא כל. יומא חד דנהיר לכולא הוא חסד דאיהו יומא דכליל כולהו יומי והוא עליון על כולם כמ"ש עילאה על כולא. ב' ביתא דעלמא פי' מלכות:
לאשתקאה מההוא נהר פי' יסוד זעיר יוצא מעדן פי' אימא. הגן פירוש מ' מעומקא עילאה פי' בינה: לגנתא פי' מלכות: אסתיימו ביה אתוון. הם כ"ב אתוון שבבינה שמקבלת מאבא וז"ש בחד שביל דקיק דגניז בגויה שהוא יסוד דאבא: תרין חילין הם זו"ן שמים לא כתיב אלא השמים פירוש לרמוז שמוחין דבינה שהיא ה' ראשונה באים לשמים סתמא דא פירוש בינה:
מתדבקא בסטרוי פי' שהיו דבוקים בכותל א' לשניהם ראשיתא דכולא פירוש אימא: שמים נטלו לה ואותיבו לה באתרה. פירוש שהיתה מ' באחור מהחזה ולמטה ונסתלקו המוחין מזעיר ונכנסו במ' באחור ונגדלה פרצוף גמור מאחור וז"ש כד אתנהיר ראשיתא שהם המוחין דאימא שנסתלקו מזעיר ונכנסו במלכות. אזי שמים נטלו לה שע"י הנ"הי דאימא שהיו בתוך זעיר שנקרא שמים שנכנסו בה והגדילוה פרצוף גמור מאחור היה בה יכולת לחזור פנים בפנים. ומ"ש כד אתהדרת ארעא למיתב באתרה: פי' הוא חזרתה פנים בפנים אחר שננסרה מאחוריו כמ"ש הרב בכוונת עמידה דחול שמתחילה היתה פרצוף מהחזה ולמטה. ובתיבת מאהבה נסתלקו נה"י דאימא מזעיר ונכנסו בה והגדילוה פרצוף גמור מאחור ואח"כ ננסר' מאחוריו וחזרה פנים בפנים בסוד נקודה. כי כל מה שהיה לה באחור בהיותה בפנים הלואי תהיה בסוד נקודה: ואח"כ נכנסו בה נה"י דאימא פעם אחרת בהיותה בפנים והגדילוה עכ"ל:
הות תוהה וכו' פירוש כשחזרה נקודה בהיותה בפנים רצתה לחזור לאחור כבתחילה וז"ש כקדמיתא ול"ג בקדמיתא עד דנהורא עילאה וכו'. פירוש שחזרו נה"י דאימא ליכנס בה העם אחרת בהיותה בפנים ואזי נתיישבה במקומה פנים בפנים כמ"ש בספר הכוונות: נפק נהורא בסטר ימינא פירוש הם החסדים שבאים לזעיר שהוא דכורא ונקרא סטר ימינא וחשוכא בסטר שמאלא פי' שהלכו הגבורות לנוקבא:
ואפריש לון לבתר כתב הרב ז"ל כשהיו דבוקים אחור באחור היה להם כותל אחד מהגבורות ובשעת הנסירה שנסתלקו נה"י דאימא מזעיר. אע"פי שהוא ישן עכ"ז נשמתו מושכת לו חיים וחסד מלמעלה אל אותו הכח קיסטא דחיותא הנשאר בגופו. ונתפשט החסד של הבינה בכולו ואז הדינים שבאחוריו היו נדחים מאליהם ונדבקים באחורי הנקבה וז"ש באידרא ובאתרהא שקיע רחמי וחסד. כי כאשר היה נמשך בו החסד היה הדין נדחה ונשאר החסד שקוע במקום הדין עכ"ל. ועיין בכוונת ר"ה וז"ש נפק נהורא לסטר ימינא שהם החסדים דאימא שבאים לזעיר. וחשוכא לסטר שמאלא. שהחסד הנז' היה דוחה הגבורות לנוקבא שהיא סטר שמאלא. וכיון שהם הפכיים זה מזה זעיר יש בו חסדים ונוקביה הגבורות אזי ננסרו כי תחלה היה כותל שניהם מהגבורות. ועכשיו שהם הפכיים ננסרו כמ"ש ואפריש לון לבתר שה"ס הנסירה:
וא"ת הבדלה הוה ממש פירוש וכי ח"ו נפרדה המלכו' שהיא מהגבורו' מזעיר שהוא מהחסדים. ותירוץ אלא יום אתי מסטרא דנהורא וכו' ר"ל אינו פירוד ח"ו כפשטי' דקרא ויבדל. אלא הכוונה שנסרה מאחור כדי לחזור פנים בפנים: ואע"ג דאתא מסטרא דאשא דאיהו חשך פירוש אעפ"י שיש למ' הארת הגבורות עכ"ז לית לה נהורא מגרמה עד שיאירו בה החסדים. כמ"ש אבל חשך עד דאתנהיר מסטרא דיום. ר"א קפץ בקדמית' פי' אע"פ שבסודות הנסירה היו עסוקים עדיין. קפץ ודרש פסוק זה קול ה' שהיא אימא שנקרא' קול גדול ונקרא' הוי"ה. על המים דנגדין וכו'. ר"ל הם ה' חסדים שמתפשטים בה' קצוות דזעיר וכללותם ביסוד וז"ש עד דמתכנשי לאתר חד שהוא יסוד דזעיר. ונודע שהחסדים גורמים הנסירה כמו שאמר לעיל לכך קפץ ודרש פסוק זה שהוא מעניינו: דא סטרא פירוש מלכו':
דאתיא מן גבורה וכו' פירוש שבניינה מהגבורו' דאימא ופי' הכתוב אל הכבוד מלכו' בניינה מהגבורות שנקראים רעם. דא ימינא ופי' הכתוב אל הכבוד שהוא חסד דזעיר. יצא ממנו השמאל שהוא גבורה שהיתה כלולה בו בסוד שמאלא בימינא פריש פלוגתא. ה"ס הנסירה. אי נמי פריש פלוגתא מפרש סדר ירידת השפע מאימא לחג"ת ומחג"ת לארגמ"ן:
אתר סגיר פי' יסוד דאימא ורשים תרעין גרסינן. ופירוש תרעין הם ן' שערי בינה. וחמשים שערי בינה הם או ה' חסדים או ה' גבורות כל אחת כלולה מעשר הם ן' והחסדים מאירים לזעיר. והגבורו' מאירים למלכו' וז"ש ורשים תרעין לאדלקא בוצינין:
אילין עזקן עילאין פירוש חגת"ם כהני עזקאן גרסינן מתאחד לההוא נהורא עילאה פירוש שבתוך יסוד דאימא נאחז יסוד דאבא הנקרא נהרא עילאה וז"ש דבה מתאחד פי' במסגרת הנזכר מתאחד ההוא נהרא עילאה שהוא יסוד דאבא. ההוא נהרא גרסינן. ולקמן קרא ליסוד אבא נהרא עילאה:
דאינון רתיכין פירוש ארגמ"ן שחגת"ם הם בתים להם שמשם היא השפעתם כמה דאילין ארזין נפקין מן לבנון פי' ו"ק דזעיר שיצאו מאבא שמשם התחלת צמיחתם והיו שם כקרני חגבים כנודע. נפקין מן בראשי' פירוש יצאו ג"כ מאימא שגם היא נקרא ראשית כמו אבא:
ואיקרי ראשי' וכו' פירוש טעם שנקרא אבא ראשית והלא אריך הוא שנקרא ראשית ותירוץ בגין דהאי וכו' ר"ל שכתר אינו מחשבון עשר ספירו' ולכך החכמה נקרא ראשי' כמ"ש באוצ"ח בראשית מאמר פי' אבא. כגוונא דאלין אחרנין. פירוש הם ו"ק שיצאו מאימא. הה"ד ונהר יוצא מעדן. פירוש ונהר הוא יסוד דאבא. יוצא מעדן מאבא להשקות את הגן היא בינה. וז"ש דמשמע בראשית ברא אלהים ודאי על ידא דההוא נהרא. שר"ל שאבא שהוא בראשית ברא אלהים שהיא הבינה ע"י יסוד דידיה שהוא נהרא:
לבתר האי ביה אתברי וכו' פירוש אחר שניתקנה המ' שנקראה א"ת על ידה תקנה אימא בי"ע וז"ש ביה אתברי עלמא לתתא. בתר ראשית אפיק ליה. פירוש דראשית שהוא אבא אפיק לבינה:
כיון דהאי אפיק כולא פי' הבינה שממנה הכל כחד עזקא גרסינן. דא בתרייתא פירוש מ' ובהאי ראשית אפיק נהרא ופירוש הכתוב בראשי' ע"י ראשית שהיא המ' שנקרא' ג"כ ראשית ברא אלהים שהיא בינה שמים וארץ דבי"ע וז"ש ובהאי ראשית שהיא מ' אפיק נהרא ושרי מייא לנגד' לתתא שהם בי"ע: מיומי עיבורא דיליה הזוהר ס"ל כמ"ד שמרע"ה נולד למקוטעים בן ז' חדשים והמצריים מנו לה ט' חדשים:
עאל קמי פרעה נטל ליה קב"ה מניה כתב הרב ז"ל כי אור שברא הקב"ה וגנזו הם חסדים וגבורו' הראשונים שהם גנוזים בצדיק וצדק יסוד דידיה ויסוד דידה. ופירוש מסייפי עלמא עד סייפי ענמא. מיסוד דאימא שמשם יציאתם. עד יסוד דמלכו' עכ"ל ומרע"ה היה לו לבוש מסוד החסד וכשעמד לפני פרעה פרח ממנו אורו ולא חזר עד הר סיני. אי נמי יובן במ"ש הרב בספר ק"י וז"ל דע כי בתיה היא קליפת נוגה. ומרע"ה עשתה לו אמו גופא דחשמל שהוא התיבה חמר מבפנים רמ"ח איברים של זה המלבוש והוא שם הוי"ה. וזפת שחורה מבחוץ והוא שם אדנ"י כי חשמל הוא יאהדונ"הי. וכשנגעה בו בת פרעה פרח ממנו גופא דחשמל ונתלבש בנוגה בתיה ובסנה חזר ותיקן הנעל דבתיה בסוד של נעליך שהוא הרע שבנוגה ונשאר הטוב שבנוגה ונתחבר עם החשמל וז"ס הצרעת ואח"כ שבה כבשרו בשר דחשמל וז"ס המטה שחזר נחש וחזר מטה עכ"ל וז"ש ובתר ג' ירחין עאל קמי פרעה ונטיל ליה קב"ה מניה עד דקאים על טורא דסיני והיינו בסנה שאמר הרב. כי משם התחיל מרע"ה להתנבאות:
נפק מגו חשוכא פירוש בינה שנקרא' חשך. דאתגלפא בקלפוי דטמירא דכולא. פי' שבינה נחקקה בהכאת ובהארת אריך שנקרא טמירא דכולא:
עד דמההוא נהורא דאתגניז וכו' פי' שהחסדים דאימא הנזכר נחקקו והאירו בכח שביל חד שהוא סוד דאבא ואפשר שכאן קרא ליסוד הבינה שביל חד. טמירא לחשוכא דלתתא. פירוש שהחסדים הנזכר טמורים כדי לתתם למלכו' שהיא חשוכא דלתתא:
ונהורא שארי ביה פירוש בשביל הנזכר. מחושך סתים פירוש הבינה. ת"ח כל אינון עמיקין סתימין דנפקין מגו וכו' דבור דחול אסור וכו' בספר ח"י דף פ"ג כתב וז"ל שאלני אדם אחד כי בתורה לא הוזכר אפס איסור עשיית מלאכה כי לא האמין למרז"ל ודבר דבר שלא יהא דיבורך של חול וכו'. והשיבותי לו כתוב בדבר ה' שמים נעשו כי המלאכים שלו היה הדיבור וא"כ כשאמר הכתוב וישבות ביום השביעי היינו ששבת מהדיבור: וממילא שגם כשציוה אותנו לנוח בו. ציוה בדומה לו לשבות ג"כ מדיבור. וכאן בזוהר ביארו טעם סוד הדיבור ת"ח כל וכו'. עכ"ל ספר ח"י:
מני דייקא פירוש אלו כתב מגלה עמוקו' מחשך הוה אמינא מהבינה. אבל כיון דכתיב מני חשך משמע דקאי על המ' שעיקר תיקונה מאימא שהיא חשך:
אי הכי מ"ד ויבדל אלהים פירוש כיון שאמרנו שחשוכא דלתתא היא מלכו' שבניינה מאימא הנקרא חשך א"כ מהו ויבדל דמשמע שנפרדו החסדים מהגבורו' ולא נתחברו ור"ל בשלמא כפי פשטיה דקרא ניחא. אבל לפי הסוד שחשך היא מלכות מאי ויבדל. ויש מפרשים דהכי פירושו בשלמא אי אמרינן חשך היא הבינה א"ש קרא ויבדל בין האור שהוא חסד ובין הבינה שהיא חשך. כי יש חילוק בין ג' ראשונו' לו"ק. אבל עכשיו שאמרת שחשך היא מלכו' מהו ויבדל וכי יש פירוד בין זו"ן ח"ו:
אמר ליה אור וכו' והאי דכתיב ויבדל בזמן הגלות שבזמן הגלות נפסק הזווג ולא נתחברו החסדים עם הגבורו':
א"ר יצחק עד הכא וכו' פי' ר"י מתרץ תירוץ אחר לעולם זו"ן מחוברים תמיד כאחד. והאי דכתיב ויבדל. ר"ל שהאר' החסדים ניכרים והאר' הגבורו' ניכרים וז"ש בין נהורא ובין חשוכ' אתפרשן דרגין וכו' ואע"ג דאינון חד אתפרשן בגוונין. ולעיל דף ל"א תירץ האי דכתיב וכו' על הנסירה מדבר הכתוב שתכליתה לחזור פנים בפנים: והכל דברי אלהים חיים. ברית פי' יסוד עלמא אתברי פירוש מלכות: קול יעקב פי' ת"ת שמכריע בין ח"ג ולכן נקרא מחצצים בין אינון דשאבין מייא. פי' חסד וגבורה שמקבלים הארת המוחין. חכמה מאירה בחסד ובינה בגבורה:
מהימנותא לאתדבקא פי' מלכות שנקראת מהימנות' ודבוקה אחורי הת"ת בין תרין דרועיך ופי' צדקות ה' הם ספי' המלכות שנקראת צדק. תמן ינקין צדקות ה'. נראה שפי' אחר הוא. ור"ל נ"ה שנקראים צדקות ה' יונקים משם:
צדקות פרזונו דא צדיק גרסינן ול"ג בישרא. וכן נמצא בזוהר מדוייק שערי צדק. פי' כי המילה במלכות ופריעה ביסוד:
מיין עילאין וכו' הם מוחין דאימא שצקראת אם שבאים לזעיר שנק' ישראל:
תלת נפקי מחד חד בתלת קיימא עאל וכו' יובן במ"ש האר"י ז"ל ג' נפקי מחד הם חב"ד דזעיר שהם טיפות הנמשכות ממוחי או"א. וקאמר תלת שהם חב"ד דמצד אימא. נפקי מחד שהיא אימא:
חד בתלת קיימא חד שהוא זעיר קיומו והעמדתו בתלת הנזכר שנה"י דאימא נעשו עצם מעצמיו אי נמי תלת נפקי מחד הם חב"ד דמצד אבא ומתלבשים בנה"י דאבא. חד בתלת קיימא הוא זעיר שנבנה בתלת הנז' כנודע כי חב"ד דאו"א המתלבשים בנה"י דאו"א נכנסים בזעיר. עאל בין תרין. זעיר הנזכר עאל בין או"א לפי שעולה בסוד מ"ן וגורם זווגם וחיבורם: תרין ינקין לחד. הם או"א הנז' ינקין לחד שהוא זעיר.
ונודע שנה"י דאימא בתוכם נה"י דאבא ושניהם כאחד נכנסים בזעיר לכך כפל תרין שהם או"א ינקין לחד שהוא זעיר חד שהוא זעיר יניק לכמה סטרין. כי בזעיר נתגלה אור השלש ראשונות וממנו יניקת הכל אי נמי תלת נפקי מחד הם חב"ד דזעיר כנז' חד בתלת קיימא הוא יסוד דזעיר שעולה בסוד הדעת להמשיך הטיפה מן המוחין שהם חב"ד הנזכרי' עאל בין תרין בין נ"ה. תרין ינקין לחד. הם נ"ה הנזכרים שהיסוד ביניהם ינקין לחד היא המלכות שבניינה מנה"י דזעיר. חד יניק לכמה סטרין מלכות היא מאירה לבי"ע אי נמי ג' נפקי מחד. הם נה"י דעתיק שבהם מתלבשים חב"ד דעתיק. נפקי מחד. מעתיק לבנות פרצוף אריך. חד בתלת קיימא. חד הוא אריך בתלת הנז' כבנה. עאל בין תרין אריך הנז' עאל בין או"א שאבא מלביש צד ימינו ואימא צד שמאלו תרין הם או"א הנז' ינקין לחד הו' זעיר חד יניק לכמה סטרין זעיר הנזכר משפיע לעולמות כולם. אי נמי תלת נפקי מחד הם ג' הוי"ות דחוורתי דנפקי מגולגלתא חד הוא זעיר. בתלת קיימא בג' הויו"ת הנז' ניתקן כמ"ש הרב ז"ל דשני הויו"ת דצד פנים נמשכים לצד פני זעיר. והוי"ה דאחור נמשכת לאחור ומכה באחורי זעיר:
אי נמי ג' נפקי מחד הם ג' הויו"ת דדיקנא דנפקי ממוחא סתימאה חד הוא זעיר בג' הויו"ת הנזכרות ניתקן כמ"ש הרב ז"ל שנמשכים ג' הויו"ת דדיקנא דאריך לדיקנא דזעיר. אי נמי ג' נפקי מחד הם ג' הוי"ות דחוורתי דצפקי מגולגלתא כמ"ש. חד הוא רישא תניינא הנקרא אוירא שמשם הנימין והי"ב יודי"ן דחוורתי מאירים באלו הי"ב נימין. וז"ש בתלת קיימא בג' הוי"ות דחוורתי שמהם י"ב יוד"ין אי נמי ג' נפקי מחד הם ג' הויו"ת דס"ג דנפקי מאוירא רישא תניינא:
חד בתלת קיימא חד הוא הדיקנא בג' הנזכרים ניתקן כמ"ש הרב ז"ל שהי"ב יוד"ין דס"ג נמשכים לדיקנא ונעשי' כל יו"ד הוי"ה דע"ב והם י"ב הויו"ת דע"ב שבדיקנ'. אי נמי ג' נפקי מאד הם ג' בחינו' דנה"י דאימא חצוניו' אמצעיו' ופנימיו'. נפקי מחד שהיא אימא לבנו' זעיר. חד בג' קיימא הוא זעיר בג' הנזכרים ניתקן ונבנהכי חצוניו' נה"י דאימא מוחין דעיבור. אמצעיו' נה"י דאימא מוחין דיניקה. פנימיו' נה"י דאימא מוחין דגדלו' כנודע אי נמי ג' נפקי מחד הם ג' בחי' מקיפים שיוצאים מא מא לזעיר אחד מקיף לחיצוניו' ב' מקיף לאמצעיו' ג' מקיף לפנימיו' זעיר. חד הוא זעיר בג' הנז' תיקונו וקייומו. אי נמי ג' נפקי מחד הם ג' בחי' דצלם צ ל ם שיוצאים מאימא לזעיר. חד הוא זעיר בג' הנזכר תיקונו וקיומו. א"נ ג' נפקי מחד הם ג' בחינות דמ' או דזעיר שיוצאים מאצילו' ויורדים לבי"ע. חד בג' קיימא. חד הם בי"ע וקראם חד כי שלשתם הם חיילות המ'. בג' קיימא בג' בחי' הנזכר תיקונם כי הפנימיו' נעשה נשמה בבריאה ואמצעיו' נשמה ביצירה וחצוניו' נשמה בעשייה. אי נמי ג' נפקי מחד הם ג' פרקי חסד דאריך שיוצאת הארתם לבנות פרצוף אבא. פרק ראשון חב"ד דאבא. וב' חג"ת. וג' נה"י דאבא כמ"ש החכם נאגארה באוצ"ח חד הוא אבא בג' הנזכר נבנה. א"נ ג' נפקי מחד ג' פרקי גבורה דאריך שמהם נבנה פרצוף אימא נפקי מחד מאריך חד היא אימא בג' הנזכר נבנה פרצופה. א"נ ג' נפקי מחד הם חג"ת דעתי' שיצאו מעתי' ונתלבשו בכח"ב דאריך חד הוא אריך בג' הנז' ניתקן. עאל בין תרין הוא דעת דעתיק שנתלבש באויר' בין ח"ג להחיו' תרין רישין כמ"ש הרב ז"ל. תרין ינקין לחד הם ב' פרקין דנ"ה דאריך שעלו בחזה דאימא. הוד הוא העיקר וכלול עמו נצח והם ב' דדים להניק זעיר. חד הוא זעיר משפיע לכל העולמו':
וגם יפורש תרין הם ב' דדי בהמה ב' פרקים תתאין דנ"ה דעתיק שבבריאה שהם הניקו כל פרצוף ופרצוף ופי' לחד לכל חד וחד:
א"נ ג' נפקי מחד הם ג' חלקים שבת"ת אריך חצי ו התחתון חד שהוא זעיר בג' חלקים הנזכר ניתקן א"נ ג' נפקי מחד הם נה"י דאריך שיצאו ממנו לתקן זעיר. חד שהוא זעיר בג' הנז' ניתקן. א"נ ג' נפקי מחד הם ג' חסדים המגולים שיצאו מיסוד הבינה. חד שהוא זעיר בג' הנז' קיומו: כי החסדים הסתומים אין אורם מאיר לעצמם וכ"ש לזולתם. עאל בין תרין הוא חסד דת"ת שנכנס בין חסד דנ"ה. כי חסד דח"ג לא נתגלה: וירד חסד דת"ת עם חסד של נ"ה להגדיל זעיר ולהמתיק הגבורו'. תרין שהם ב' חסדים דנ"ה ינקין לחד שהיא מ' כי חסד דנצח חציו מספיק לנצח וחציו לקו ימין דמלכו'. וכן חסד דהוד חציו להוד וחציו מאיר לקו שמאלי דמ'. חד יניק לכמה סטרין היא מ' מאירה לב"יע א"נ ג' נפקי מחד הם ג' חסדים המגולים שיצאו מיסוד הבינה כנזכר. חד בתלת קיימא הוא יסוד זעיר שניתקן מהם כי לכך נקרא יסוד דזעיר מזלא שניתקן מג' הוי"ות אלו הנזכרים כמ"ש הרב ז"ל: עאל בין תרין. יסוד עאל בין נ"ה דזעיר תרין הם נ"ה הנזכר ינקין לחד היא מלכו':
חד שהיא מ' יניק לכמה סטרין שהם בי"ע. א"נ ג' נפקי מחד הם ג' בחינו' חסדים א' בדעת וא' בת"ת וא' ביסוד שיורדים ליסוד זעיר ולכך נק' יסוד י"ה כנודע. חד בתלת קיימא יסוד זעיר בתלת הנזכר קיומו. עאל בין תרין. יסוד עאל בין נ"ה כדלעיל: ולהיות כל אלו ההקדמו' אמיתיות מהאר"י ז"ל אפשר שרשב"י ע"ה כוונתו לכל אלו הפירושים ואם כוונתו למקצתם יהיו השאר אסמכתא ללשון זה ביען כי ההקדמו' אמיתיות מכתבי האר"י ז"ל.
ז רקיעים אינון לעילא פי' ז' קצוות דזעיר:
בקדושתא עילאה פי' א"וא שנקראים קדש ושמא קדיש' וכו' פירוש מ' שנקרא שמא קדישא בכ"מ בז' רקיעים הנזכרים שהם ז' קצוו' דזעיר נתקנת ונשתכללת: ודא רקיעא פי' יסוד דזעיר. דא רקיע קיימא על גבי וכו' פי' יסוד הנז' עומד ומאיר לארג"מן שבמ' כמ"ש הרב בהדיא בהגהותיו לפ' ויקהל ע"ש. בין מיין עילאין למיין תתאין פירוש החסדים הם מיין עילאין שמגדילים זעיר והגבורו' הם מיין תתאין שמגדילים המלכו':
ומהאי רקיע שתאן דא הוא גרסינן ול"ג לון דכולהו מייא ביה כלילן שהחו"ג נכללים בו ומשם נפרשי' והחסדי' הולכים אל זעיר להגדילו והגבורו' הולכים אל הנוקבא להגדילה: להני חיותא פירוש ארג"מן:
דכולא אסתיים ביה פי' שכל הארות של מעלה כלולים ביסוד דנוקבא וטעם שנקראת ג"ן לפי כי שם ב"ן והכולל גי' ג"ן וטעם שנקר' ג"ל כי מילוי המילוי דאדנ"י עולה ג"ל עם הכולל א"כ לפי שיש בה גלין ונהרין כנז' בזוהר במ"א:
דההוא נהר פירוש יסוד ועייל ביה פי' ביסוד דנוקבא ול"ג בהו. רקיעא עילאה. פי' יסוד דזעיר. כחיזו דהאי רקיע פירוש המלכו'. ור"ל יסוד סתים ואינו נודע אלא מהמלכו' אנו יודעים ענין היסוד ת"ש וחיזו דהאי רקיע' עילאה כחיזו דהאי קרח. (ובספר ערוגת הבושם בדף מ"ו כתב וז"ל גן נעול דכולא אסתיים ביה וכו' יובן בהקדמה א' מכוונת יוה"ך וז"ל כל הספירו' דמלכות נעשים מפנימיו' זעיר משא"כ יסוד וע' שבה שאין להם על מה שיסמוכו בזעיר כי אין כנגדם מקום בזעיר להעלו' יסוד ומ' שבה כנגד זעיר וידוע כי זעיר הוא רחמים וכל א' מהספירותיה מקבל ממדה אחת דזעיר. משא"כ היסוד שבה שנעשה מהארת כל המדו' שבה. והיא מן כ"ב אותיו' דכלי פרצופה נעשה היסוד שבה כמ"ש הזוהר דכולא אסתים ואתכליל ביה:
ועיקר הדבר צריך להבין כי הנ"הי דבינה אשר הם לבר מגופה וכל הדינים מתעוררים מהם ומהארותיהם שיש בהם ג' אה"יה דיוד"ין דאלפ"ין דההי"ן. מהם נמשך לעשו' חותם ביסוד המלכו'. וחותם גי' ג' אהי"ה הנזכר ולכן בהנתן בה החותם הוא זמן הדין בנעילה דיוה"ך ובה"ר ואז נקרשים המים אשר ביסוד:
ולכן אומר הזוהר גל נעול דההוא נהר דנגיד ונפיק עייל ביה ולא וכו' כי מהיסוד דבינה שהיא נקראת נהר ושם החותם יוצא ליסוד המלכו' שהוא חותם כל האורו' וצריכים שימור ולכן נחתמים בחותם הבינה שאין לחיצונים אחיזה בהם והמיין נוקבין אשר שם נעשים קרח בסוד מבטן מי יצא הקרח. מבטן מי שהיא בינה יצא הקרח הנורא:
כי מרוח צפונית שהיא גבורה קשה הם וסוד האבנים אשר הם ע"פי הבאר והם סותמים האורות שלא יצאו לחוץ והם בסוד חומות ירושלים חומת אותיות חותם ג' אהי"ה הנז"ל ונעשה בה חומה ונעילת דלת וצירים. כי הדלת הוא אות ד והיו"ד שבאחורי העוקץ הוא הציר שעליה סובב הדלת ציר גי' ש כי מתפשט ביסוד מג' אברין שהם חג"ת הכלולים בנ"ה דבינה והם הידים בסוד באר חפרוה שרים ומהם נעשה שם שד"י ביסוד' וזהו שד"י שאמר לעולמו די כי הג' אברין הם ש וכל א' הוא יד הגדולה יד החזקה יד רמה. וכל זה נעשה מן ד הנז"ל מהשני ווי"ן המתפשטים לכאן ולכאן עם י' שבעוקץ גימטריא כ"ב אתוון אשר ביסוד המ' סוד החותם הנז"ל ובזה תבין מ"ש בזוהר שמות ד"ד ע"א וז"ל גן נעול מה הגן צריך לשמור ולעדור ולהשקות כך כ"י צריכה וכו' הנה בתחלה אמר לשמור שה"ס החותם כנ"ל ואח"כ לעדור הוא כריית הבאר שה"ס עשיית הכלי מהידים דחג"ת כנז"ל. ואח"כ להשקות כי צריך להוריד מימי החסד שהם המים בסוד רוח דרום דאקיש תוקפיה דהאי קרח:
ואז הקרח אשר ביסודה נעשה מים מרוב חמימות דרום ונקרא' גן כי בה חותם היסוד וחותם המ' ובכל חותם יש כ"ב אתוון דאורייתא אשר כוללים ג"ן סדרים דאורייתא והמלכו' היא בסוד עשייה דאצילו' בחי' מקרא וחותם שבה כולל כל התורה וכו' עכ"ל ספר ע"ה):
לאו הכי פירוש שיסוד לא שייך בו בתוך המים שר"ל במציעות מייא שהם החו"ג כי אדרבה הם כלולים בו:
ההוא דהוה מניה פי' שהמ' שהארתה מיסוד זעיר היא במציעות מייא שהחסדים מגדילים זעיר והגבורות בתוך המ' וא"כ היא בין החו"ג. על רישי דחיותא גרסינן:
קרומא במציעות מעוי דבר נש היא הפרסא שבבטן האדם כמ"ש באוצ"ח שמתחלת מהחזה מצד פנים ושופעת לאחור ויורדת עד כנגד הטיבור ופי' דאיהו פסיק מתתא לעילא שמתחלת מתתא מכנגד הטיבור עד החזה. אינון מיין אעדו ואולידו חשוכא. פי' מהחסדים יצאו הגבורו' שהיו כלולים בהם כללות שמאלא בימינא בסוד יצחק שיצא מאברהם:
והבדילה הפרוכת לכם פירוש יסוד דזעיר הוא הפרוכת שמבדיל בין הקדש שהיא המ' ובין קה"ק שהוא זעיר שנק' קדש ויש בו מוחין דאו"א שנקרא קדשים מיין עילאין פירוש החסדים תקין ביתא. פירוש המ' שהתכוננותה ע"י החסדים בסוד והובן בחסד כסא. ע"ב י"ם פירוש ע"ב שהם הגבורו' בונים המ' שנקרא ים. א"נ יש לפרש המקרה במים עליותיו הם החסדים שבונים זעיר שנקרא בית כנזכר באידרא זוטא. השם עבים רכובו הם הגבורות שבונים המ' שנקרא ים:
רוחא היא מ' דמקדשא עילאה היא בינה. ור"ל שבנייינה מהבינה שנים כרובים הם מט"ט וסנדל"פון על כרוב חד הוא סנדל שמעלה מ"ן למלכו':
לבתר איגלי על כנפי רוח פירוש אחר שעלה סנדלפ"ון לעורר מ"ן במלכו' אח"כ עולה מט"ט גם הוא לעורר ע"ד במלכו' כנודע מדברי הרב ז"ל שסנדל מעלה מ"ן ומט"ט מעלה מ"ד במ' וז"ש ועד דהאי אתער לא אתגלי בהאי ר"ל קודם שעלה סנדל לעורר מ"ן לא נתגלה מט"ט במ' לעורר מ"ד. במדה ממש פירוש היא הבינה שמודדת כל ספירה וספירה דזו"ן ואומרת עד פה תבא ולא תוסיף. ולכך נקרא קו המדה כמ"ש הרב בכ"מ: תיקונא דעלמא הם זו"ן שנקראים עולם: מסטרא דגבורה. פירוש הבינה שבניינה מגבורה דשם ב"ן בסוד ואם בגבורות כמ"ש באוצ"ח: את קדמאה דאתוון. פירוש אל"ף שרומזת לאבא כמ"ש הזוהר לעיל. דקיטרא דכייא פירוש הוא האויר הזך שנקרא טהירו עילאה שבתוכו נצטיירו כל העולמו':
ואתעטר מלרע פירוש שז"ון עולים בסוד מ"ן להמשיך מוחhן לאו"א ומלעילא פירוש מפרצופים העליוני' עתיק ואריך שגם הם עיטרו לאל"ף הנזכר שהוא אבא. אי נמי את קדמאה היא בסוד אל"ף בינה. ואתעטר מלרע פי' מזו"ן שעולים בתוכה בסוד מ"ן. ומלעילא מפרצופים העליונים כמ"ש:
ומייא מתגלפים הם החסדים והגבורות ואתכללו חד בחד פי' כל חסד כלול מכולם שכל חסד יש בו בחינת ז' חסדים כמ"ש הרב בכוונת מ"ט ימים דעומר. וכן הגבורות ג"כ כל א' כלול מכולם שכל א' יש בו בחינת ז' גבורות: מיין עילאין פי' החסדים: מתערבין במי"ן תתאין הגבורות. ביתא דעלמא מלכות ב אתחזי פי' מלכות. רקיע הוה ואפריש לון פירוש כמש"ל שהחו"ג יורדים ליסוד ומשם נפרשים החסדים הולכים להגדיל זעיר והגבורות הולכים להגדיל הנוקבא:
ומחלוקת הוה בשני פי' שיום ב' הוא גבורות והיו נלחמים החסד עם הגבורה החסד אומר אני אמלוך והגבורה אומרת להפך. לשם שמים הוה. פירוש החסד שרוצה למלוך כוונתו לש"ש להנהיג העולם ברחמים וימצאו בני אדם שפע במה לעבוד הש"י כי העושר סיוע לאושר: והגבורה שרוצה למלוך כוונתה ג"כ לש"ש להפרע מהרשעים ורוב העולם יריאים מהרצועה ועובדים הש"י ושמים בהא אתקיים פי' הת"ת עושה שלום ביניהם ונכלל משניהם וזהו קיומו. לרקיע שמים. פי' רקיע שהוא ת"ת יש בו אש ומים שהם שמים:
בקטפירא דעלייתה פי' בהתדבקות העליונים שהם הנאצלים בקסטייהו שכיחי ואתקיימו פי' במדתם ועי"ז שכיחי ואתקיימו והכוונה כי על ידי התדבקות פרצופים תחתונים בעליונים ומקבלים הארה מהם. אזי כל פרצוף ופרצוף מצוי במדתו ומתקיי'. מתחת השמים ממש פירוש יסוד זעיר שהוא תחת הת"ת שנק' שמים. דהא איהו אשלים לאחד פי' אח הוא זעיר והד' היא מלכות והזעיר אין בו רק ט' ספירות כמנין א"ח והמלכות השלימתו לעשר. אתר דכתיב ביה וכו' פירוש יסוד דזעיר. ולפ"ז פירוש הפסוק יקוו המים שהם החסדים. מתחת השמים שהוא יסוד דאימא אל מקום א' יסוד זעיר. וע"ל בזוהר דף י"ח. דא הוא ארץ פי' מה שהיתה יבשה אחר שנמשך לה הארה מיסוד זעיר אזי תראה ותתגלה הארה ממה שהיתה יבשה ולתנא קמא שפי' מתחת השמים יסוד אל מקום א' מלכות ותראה היבשה ר"ל אחר שנשפע השפע למלכות שהיא מקום א' אזי תראה ממה שהיתה יבשה:
וכדין נגדין מייא וכו' פירוש אחר שנתמלאת המלכות מהיסוד אחר כך נמשכים ממנה הארות לבי"ע על ידי הדרכים והנתיבות שביסוד דידה. בית כנישות מיין פי' מלכות: ר"ח אמר דא צדיק פי' ר"ח חזר לחזק סברתו שמקוה המים הוא יסוד. נחלין ומבועין ונהרין כפל ג' לשונות. נחלין הם מוח חכמה מבועין מוח בינה נהרין מוח דעת שכללות ג' מוחין הם ביסוד. אי נמי נחלין הם החסדים מבועין הם הגבורות. ונהרין הם דעת המכריע ביניהם כמ"ש הרב שגם בין תרין עטרין יש דעת המכריע ביניהם. א"נ ונהרין הם הארת הו"ק שנכללים ביסוד. ואיהו מקורא דכולא. נגד מוחין דאימא שמקבל הארה מהם:
ואיהו נטיל כולא נגד מוחין דאבא שג"כ מקבל הארה מהם אי נמי בסוד האי משכיל איהו לעילא ואיהו לתתא לתתא שעולה בסוד הדעת ומושך הטיפה משם כנודע ולכך כפל לשונו מקורא דכולא ונטיל כולא. ובגין דאתרשים וכו' פי' בשביל שנרשמו בו כל האורו' עליונים. איהו אפריש בין יומא קדמאה לתליתאה פי' עשה היסוד הבדל והפרש והודיע לנו מעלת הת"ת על יום א' שהוא חסד וכ"ש על יום ב' שהוא גבורה. ונקט יום א' לרבותא וכ"ש על יום ב'. אי נמי נקט יום א' כמו מן הארז אשר בלבנון עד האזוב וכו' וז"ש ולא אתמר כי טוב בגווייהו. פירוש ביום ב' שרומז אל הגבורה לכן לא נאמר בו כי טוב. אבל ביום ג' נאמר כי טוב. ב' פעמים לרמוז שלא היה התיקון הגמור אלא עד יום ג' שרומז לת"ת שהשפימ ביסוד והיסוד במלכות ואזי הוציאה הארץ פירותיה. וז"ש דהא ביומא תליתאה עבדת ארמא איבין מחילא דהאי צדיק:
איבא דההוא אילנא פי' הנשמו' שבאים מהמלכו' כמש"ל וההוא אילנ' אתעברת וכו': מאי עושה ארץ דא קב"ה פי' שת"ת מתקן הארץ ע"י יסוד וז"ש עושה ארץ דא קב"ה. בכחו דא צדיק:
ארץ דלתתא פירוש בי"ע דא צדק גרסינן. קוטרי דאתוון כ"ב קטירין וכו' פירוש צירופים של כ"ב אלפ"א בית"ות כנודע שע"י כ"ב אלפ"א ביתו"ת נצטיירו כל העולמו'. תרין אתוון פי' א"ב. דא סליק ודא נחית. פי' א' רומז לאבא שהוא דכורא ונק' סליק. ב' רומזת לאימא שהיא נוקבא ונקראת נחית:
ודסליק נחית ודנחית סליק פי' כתב הרב בס' הכוונו' כי המוחין דאו"א נתערבו וזה סדרם חכמה דאבא במקומה וחכמה דאימא נעשית בינה דאבא וכן חסדים דאבא במקומם. וחסדים דאימא נעשו גבורו' דאבא כדי שיהיה אבא כולו חכמות וחסדים: ובאימא בינה דאימא במקומה. ובינה דאבא נעשית חכמה דאימא. וכן גבורו' דאימא במקומם וגבורו' דאבא נעשו חסדים דאימא כדי שתהיה אימא בינות וגבורו' עכ"ל האר"י ז"ל. ובזה יובן מ"ש ודסליק נחית הם מוחין דאבא שהלכו לאימא. שהיא התחתונה מאבא. ודנחית סליק הם מוחין דאימא שעלו לאבא. וסי' אך בך אל פי' או"א רמוזים בשתי תיבו' אך בך. אי נמי תרין אתוון הם ב' אותיו' י"ה שהם רומזים לאו"א ומ"ש דא סליק ודא נחית הם או"א אבא סליק ואימא נחית. והכל כמו שפירשנו. וסי' אך בך אל פי' אך היא אימא שנק' אהי"ה גי' אך. בך הוא אבא והוא נקרא ג"כ אל לפי שכ"ב אתוון שרשם באבא ונתנם באימא וזהו ב"ך כ"ב אתוון. וגם שרש החסדים הוא באבא והחסדים כקראים אל בסוד חסד אל כל היום:
טיפסא דשיקלא פי' ת"ת שהוא האמצעי ומאזנים ביה קיימין פי' נ"ה נקראים מאזנים כמ"ש מאזני צדק. פי' נ"ה הם בתוך המ' ומהם בניינה כנודע. וכמ"ש בתפילת אליהו מאזני צדק תרי סמכי קשוט. והרמ"ז כ' וז"ל אך בך אל פסוק זה הוא בישעיה מ"ה. והנה בספר יצירה יש אלפ"א בית"ות והאמצעי שבהם הוא אל בך ג"י ד"ט ה"ח ו"ז וז"ש דא סליק הם אותיו' שבראש כל תיבה שעולים בסך ואותיו' שבסוף הולכים ומתמעטים. דסליק נחית וכו' פי' שהגדול יורד והקטן עולה ונלע"ד שאל בך זה הוא בת"ת שהוא באמצע וכמ"ש טיפסא דשיקלא וכו' ודוק שבכל כ"ב א"ב שבס"י הנז' שזה הוא האמצעי שבהם. לא תמצא בשום אחת מהם שאם תחליף אותיו' הוי"ה באותיות אחרות שיעלו גי' הוי"ה אלא בא"ב זה שהוא אל בך ג"י ד"ט ה"ח ו"ז וכו' שאם תראה חילוף הוי"ה בו הוא גח"זח שעולים גי' כ"ו. וגם ג"י ד"ט הוא כ"ו וכן ה"ח ו"ז הוא כ"ו. ולא תמצא שני סגולות אלו מקבילות לשם הוי"ה אלא באל"ף בי"ת זה. וכוונת ר"י לפרש שכחו הוא ת"ת זעיר שמשם יצאה רחל שכן גילוי הארץ היה ביום השלישי שהוא ת"ת דזעיר ועוד ר"ת אל"ף בי"ת זה עד וא"ו שהוא ת"ת עולה אהי"ה. וסופי תיבו' עולים ד' אהי"ה שכנגד ד' מילויים דהוי"ה והוא בסוד יסוד אימא שמסתיים שם בת"ת זעיר. ואהי"ה מתחלף בשם בוכ"ו ששם זה הוא עיקר בניינה. ואח"כ אומר מכין תבל בחכמתו דתמן סוד אבא יסד ברתא עכ"ל הרמ"ז ז"ל:
שמים דלתתא פי' זעיר אנפין דבי"ע: בדבר שמים דלעילא פי' בהארת ז"א דאצילו'. כולהו תתאי קיימין ברוח דאיהו דבר פי' שכל הצבאות של מעלה שהם המלאכים נעשו מנשיקין דז"א היוצאים מפיו אל המ' כמ"ש הרב ז"ל בס' הדרושים בדרוש הנשיקין ובדרוש המלאכים. והאי ידיעה. ל"ג ובס' מוגה אינו:
משקה הרים פירוש הם היכלות הבריאה שנקראים הרים כמ"ש בזוהר פ' חקת על פסוק בין הרים יהלכון מעליותיו הם ספי' הנוקבא. מפרי מעשיך תשבע הארץ. פי' מהארת היסוד תשבע המ' שהיא הארץ. מארת חסר. פירוש תנא קמא לא פירש הטעם למה מארת חסר ובאו ר"ח ור"י לתת טעם למה המ' היא מארת חסר ו' ר"ח ס"ל לפי שבניינה מהגבורו' שהם דינים גמורים לכך מארת חסר. ור"י ס"ל לפי שממנה יונקת לילית שמביאה אסכרה לרביי עלמא. וז"ש ובה תלייא מארת:
דא הוא רקיעא פירוש יסוד דז"א רי"א ואפילו האי רקיעא וכו' פירוש אפילו המ' נקרא' רקיעא דלא נהיר. מ' שמים. פי' מ' שמקבלת הארה מזעיר שנקרא שמים:
וארץ ישראל פירוש ארץ זעיר שנקרא ישראל וארץ החיים פי' ארץ שיש בה המוחין שנקראים חיים השמים איהו דנהיר להאי רקיע גרסינן. ור"ל יהי מארת היא מ'. ברקיע הוא יסוד ז"א השמים הוא ת"ת. דלא נהרא מגרמה פירוש ר"א נותן טעם אחר למה נקרא המ' מארת חסר בגין דלית לה מגרמה כלום. כעששיתא וכו' שאין בה אור עד שנותנים בה הנר ואז מאירה. כך המלכו' אין בה שום אור עד שמאירים בה ו"ק דזעיר:
ארון איהו אדון פי' גם הארון שהיא מ'. נקראת אדון. ולמה המ' נקרא אדון כיון שעיקר אדון הוא ביסוד. ונתן טעם בגין שמשא דנהיר לה וכו' ומניה נקטא שר"ל שנקראת גם היא אדון על שמו:
ככבים ומזלות בברית קיימין כתב הרב ז"ל כי החסדים נקראים ככבים והגבורו' נקראו מזלות והם יורדים ליסוד זעיר וז"ש בברית קיימין:
זמנייא וחגין וכו' פירוש המועדים פסח ושבועות וסוכו' שנקראים חג וגם ר"ה רוה"ך שנק' זמנייא תלויים בזו"ן כנודע פסח בחסד שבועו' בת"ת סיכו' בגבורה ר"ה ויוה"כ במ' שמתחבר' עם בינה ולכך כפורים תרי כמ"ש בפ' אמור וכן ראש חודש במ' ושבת יום ולינה הם זו"ן וז"ש בהו תליין והוו. וכולא בעבידתא וכו' פירוש וגם זו"ן עצמם תלויים בבינה שהיא עושה. כמש"ל חכמה אומר ובינה עושה:
דשמיה קדישא וכו' זעיר שהוא שם הוי"ה אתאחיד בבינה עלמא עילאה בינה: עלמא תתאה מ' ה' מלך לעילא כתב הרב בס' הכוונו' ה' מלך הוא אריך ה' מלך מאו"א. ה' ימלוך זו"ן וז"ש ה' מלך לעילא ה' מלך באמצעיתא ה' ימלוך לתתא ובזה א"ש מה בין ת"ק לרבי אחא:
ועד לעילא דתמן ויעודא פירוש הוא יסוד דאימא ששם מתקבצים כל ההארו'. ורביי עלמא בעיין לאסתמרא. פירוש כיון שיונקים הקליפו' ונותן להם שליטה לכך רביי בעיין לאסתמרא. כדין חדוותא דא עם דא כדין סיהרא וכו': צריך להבין במה תלוי זה שכשנתמלא זעיר מהמוחין ושמחו זו"ן זה בזה כדין סיהרא אזעירא וכו'. ונראה שיובן במ"ש הרב בספר הכוונו' כי אחר שחזרה המ' פנים בפנים ונגדלה ע"י בוכ"ו כמוהו חזרו המוחין ונסתלקו ממנה ונכנסו בזעיר ואזי נחסר' המ' ונחשכ' וחזר הזעיר והאיר לה ע"י ו' לגבי ה'. וזה תכוין בברוך אתה ה' מגן אברהם עכ"ל. וז"ש וכד כולהו קיימין ביה. ר"ל שהמוחין והארות כולם ביסוד זעיר ונגדל הזעיר אזי חדוותא דא עם דא ושמחים זו"ן זה עם זה. כדין סיהרא שהיא מ' אזעיר' פירוש כיון שחזרו המוחין לזעיר ונתפשטו בו עד היסוד בו. כדין סיהרא שהיא מ' נחשכת. מפני שהלכו המוחין ממנה להגדיל זעיר:
וכל מה דנטיל בגין לאנהרא לה פירוש אחר שנכנסו בו המוחין האיר לה זעיר מהמוחין שקיבל ועי"כ נתקנה פנים בפנים מהחזה ולמטה כמ"ש הרב שם. ז' יומין דבראשית. פי' שלא היתה בהם שליטה לנחש שעדיין לא חטא אדה"ר:
מיין תתאין דרחשין זינין פירוש הם מ"ן דמ' שהם הגבורות שמתקנים בי"ע. כגוונא דלעילא פירוש אצילו': אינון עילאי. אצילו' ואינון תתאי בי"ע. רח"א עילאי אפיקו פירוש ר"ח פליג וס"ל דישרצו המים דקרא הם מים העליונים שהם החסדים שנותנים נפש לחיה שהיא מ' והיא נפש של אדה"ר:
לא כתיב באלין למינהו פירוש באלו התחתונים לא כתיב למינהו לויתן ובת זוגו הם זו"ן דס"א. השורצ' מ"ל. פירוש אי קאי על המ' שנקרא חיה. השורצת מ"ל ומדקאמר הרומש' ש"מ על לילית מדבר. דכולהו שלטאן וכו' פירוש שהמלאכים אלו שאומרים שירה בלילה. שלטאן בלילה בעת שליט' לילית. כי יש מלאכים אחרים שאומרים שירה ביום כמ"ש בפ' ויקהל. ויומא שתיתאה פי' יסוד. רעותא עילאה פירוש אבא. שירותא דכל נהורין. פי' אימא שהיא ראשי' הבנין:
א"נ דסלקא רעותא עילאה הם זו"ן שעלו בסוד מ"ן לאימא וגרמו זווג או"א ובאו מוחין לז"א וז"ש ונהיר שירותא דכל נהורין שהיא אימא שנכנסו כה"י דידה בזעיר. תרעא דמזרח פי' ת"ת דזעיר:
דהא מתמן נהורא נפיק פי' שיסוד דאימא בתוך ת"ת דזעיר ונפתח אורו שם ומתגלה ודרום פי' חסד דזעיר:
דירית מרישא פי' הוא חסד ראשון מה"ח שמקבל חסד דזעיר ואתתקף במזרח פירוש שכלם מקבלים מיסוד דאימא שבתוך ת"ת דזעיר:
מזרח אתקין לצפון פירוש שגם הגבורה שהיא צפון מקבל' חסד שני מיסוד דאימא שבת"ת ונמצא שכולם מקבלים מהמזרח שהוא ת"ת. בחיל סגי למערב פי' שהשמאל תחת ראש המ' בסוד שמאלו תחת לראשי:
גדרי גנתא פירוש שהוא בין תרין דרועין ובעאת מכלהו. ופירוש ויאמר אלהים היא המלכו'. בד' סטרין הם חג"ת ויסוד ועילא ותתא הם נ"ה. מאתר דבה"מ נפק פירוש המ': קודשא בריך הוא אמר. פי' אלהים דקרא היא הבינה או המ' שנקרא אלהים לאלין תתאי הם המלאכים שבאו מזעיר שנק' ?אדס. אדם מרזא סתימאה עילאה פי' מכל הפרצופים וז"ש דהא אדם כליל לעילא וכליל לתתא פירוש כליל לעילא הם ג"ר ולתתא הם ז"ון:
א' לעילא פי' אריך ואבא מ דאדם היא בינה ד דאדם היא מלכות וז"ש דסתימא במערב. שמערב היא מ' ד שם היא. ומה שלא הזכיר זעיר כי הוא יושב בחיק הבינה ושם עיקר מושבו כמ"ש הרב בספר הדרושים. ובכלל דבינה הוא:
אתתקן לעילא ואתתקן לתתא כמ"ש לעיל אדם רומז לה' פרצופים וכן איתא באוצ"ח שאדם אינו רומז לספירה אחת לבדה אלא לכל ה' פרצופים. באתר דבי מקדשא לתתא. פי' ב"ה בג"ע:
אחת דייקא פירוש היא חוה השנית שרומזת לפרצוף רחל ולכך אמר אחת כמו אחת היא יונתי שהיא הנוקבא ולא אמר א' מצלעותיו וכפי זה פירוש ויסגור בשר תחתנה הם החסדים שתחלה היה כותל אחד לשניהם מהגבורו' ואח"כ ננסרו הגבורו' למלכות והחסדים לזעיר וכמ"ש באידרא ובאתרהא שקיע רחמי וחסד:
דא לילית קדמיתא דהות וכו' יובן במ"ש הרב בספר הדרושים ובאו"צח וז"ל ענין חוה ראשונה וכו' דע כי אדה"ר הוא דמיון זעיר והנה זעיר יש לו שתי נקבות לאה ורחל וכבר ביארנו כי לאה היא דינים קשים עד מאד מפני שהיא אחוריים של הבינה וגם כי היא עומדת למעלה במקום הסתום אך רחל הוא נמתקת כי היא במקום גילוי החסדים. והנה זעיר נקרא אדם כי הוא סוד מ"ה דמילוי אלפי"ן שהוא גימ' אדם:
ונודע כי הפשוט שבו הוא העיקר כי המילוי הוא בחי' הנוקבא כי מילוי גי' אלהים דין שהיא הנוקבא שכולה דינים. וגם נקראת מילוי מפני שכל כח הנוקבא ועצמות אורותיה וכחותיה כולם גנוזים תוך הזעיר כי עטרא דגבורה היא תוך הזעיר ואח"כ יוצאת ממנו לחוץ באופן שהנוקב' הי' המילוי של זעיר כי המילוי ר"ל עצמות גוף הממולא מן העובר והוולד שבתוכו ולכן סוד המילוי מורה על הנוקבא אמנם מילוי של שם מ"ה הוא גי' י"ט כמנין חוה. הרי איך חוה היתה אשת אדם והיתה בשר מבשרו ואמנם כבר ביארנו כי הזעיר יש בו ב' בחינות. א' הוא עד החזה ושם יש לו בחינת היסוד האחד ששם מזדווג עם לאה וחציו האחר הוא מהחזה ולמטה בסוד הגילוי נמצא שיש בו שני שמות של מ"ה וכנגדו יוצא ממנו שני מילויים שהם שני פעמים חוה:
ואמנם חוה הא' היא לאה וחוה השנית היא רחל והנה להיות בחינת לאה דינים קשים עד מאד אעפ"י שבעולם העליון הוא סוד קדושה עכ"ז בעולם התחתון הזה שהיא חומרי לא יכלה לצא' לאה ממותקת ויוצאה בסוד הקליפ' וזהו חוה ראשונה. ואח"כ יצאה חוה השני' ממותקת והיא נשארה עם אדה"ר אך אחר כך ביעקב שתיקן פגם אד"הר הוא לקח כל השנים לאה ורחל ונמתקה לאה על ידו וז"ס משר"זל כי לאה היתה בחלקו של עשו לולי ריבוי תפלותיה ודמעותיה וז"ש ועיני לאה רכות מן הדמעו'. והנה מצינו כתוב באדה"ר זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי וביארו בתיקונים שהם שתי נשים אחת היא עצם ואחת היא בשר:
והענין כי לאה היא עצם דינים קשים והיא סוד הצלע כי לאה היא אחורי הצלעות ורחל היא בשר מבשרי דינא רפיא במקום גילוי החסדים וכוונת אדם כי שתי נשים היו לו עצם ובשר אך לזאת יקרא אשה ולא לראשונה שאינה נמתקת עכ"ל הרב ז"ל וז"ש בזוהר בספרין קדמאין וכו' פירוש ויקח אחת מצלעותיו היא לילי' שהיא כצגד לאה היוצאת מאחורי הצלעות ולפי שלאה היא דינים קשים לא יכלה להתקן ע"י אד"הר בזה העולם החומרי אע"פי שלמעלה היא קדושה עד שבא יעקב ותיקנה ולכן אסתלקת מניה דאדה"ר ולא הות עזר לקבליה:
עד ההוא שעתא דכתיב לא טוב היות האדם לבדו וכו' ושיעור הכתוב כך הוא ויקח א' מצלעותיו שהיא לילית הראשונה שנק' צלע. ויסגור בשר תחתנה היא חוה השנית שנק' בשר שהלכה חוה הראשונה. וחוה הב' ישבה במקומה:
וכל שיח השדה וכו' זה לשון מורינו אילנין רברבין הם זו"ן. דנטיעו לבתר פי' באבא היו כקרני חגבים. ובאימא נגדלו: וז"ש דנטיעו לבתר פי' באימא. והוו זעירין פי' באבא. אי נמי יובן במ"ש הרב ז"ל שזו"ן היו תחלה אחור באחור עד שהוצרכו לסוד הנסירה ואז חזרו פב"פ. וענין חזרתם פב"פ הוא כמ"ש הזהר דנטיעו לבתר וכמ"ש בסמוך. והוו זעירין כי מתחילה כשהיו אח"בא לא אתרביאו בנהורא. עד דאהדרו אנפין באנפין ואתרביאו בנהור':
דא בסטרא דדא אתבריאו וכו' יובן במ"ש הרב בס' הדרושים וז"ל דע כי זווג הנעשה בבריאת העולם ע"י ת"ת ומ' להוציא אד"הר וחוה היה בסוד אח"בא וסוד הענין כי ודאי שאין מציאות זווג באחור אך הענין מובן במה שנבאר בקיצור מציאות מ"ן מה מציאותם וכו' ואח"כ נחזור לבאר זווג אח"בא:
הנה כאשר ניתקנה נוקבא דזעיר כבר ידעת שהיתה עדיין בסוד אח"בא ואמנם כל שאר החלקים הובררו ממילא ע"י המחשבה המבררת. ולא הוצרכו למעשה אדם לבררם ע"י תפילותיו לפי שהקליפות אשר כנגדם אין בהם כל כך כח. אך המ"ן של הנוקבא דזעיר הלא היא סוד העשייה אשר שם עיקר ושרש ותוקף כל הקליפות. ולכן לא היה כח לתקן ולברור אלו המלכים שהם החנק הנשאר מהם אל מ"ן שלה. להיותם בעומק הקליפות ולא היה יכולת בהם עד שיבא אד"הר שיתפלל ויעשה מצות וע"יז יתבררו אלו המ"ן של חלקה ג"כ ואז יהיה הכל מבורר כהוגן. ואם אד"הר לא היה חוטא. היו הסיגים תמיד מובדלים מהקדושה. ואמנם כיון שלא היה כח לברור אלו המ"ן של המ' עד שנברא אדה"ר. והנה אז היו ז"ון אח"בא כי אם היו פב"ב היו הקליפות נאחזים באחוריים שלה בהכרח מרוב תוקפם אז קודם הבירור ולכן הוצרכו להיות אח"בא. והנה כדי להזדווג זו"ן אי אפשר אם לא פב"פ וזה א"א כדי שלא יאחזו הקליפות באחוריים ולכן מה עשו א"וא נסרו את המ' והעלוה למעלה בהיכלם ממש ושם העלו את זו"ן בחופה זו שהיא היכלא דא"וא אשר אין כח לקליפות לעלות עד שם ושם נזדווגו זו"ן. וז"ס ויבן ה' אלהים את הצלע וכל פרשה זו מבוארת בהקדמה זו אם תעיין בה וזמ"ש בזוהר בראשית דף מ"ט ע"א ויביאה אל האדם עד השתא בקדמיתא ויביאה אל האדם וכו' לבתר איהו ייתי לגבה וכו' פירוש כי מתחלה היה שזעיר עלה בחיק א"וא ושם העלו הא"וא את הנוקבא בסוד ויביאה אל האדם אך שאר זווגים הם למטה בהיכל המלכות ושם יורד הזעיר ואמנם עדיין לא היו המ"ן של המ' מתוקנים ומבוררים. ואז אחר שכבר עלתה בסוד הבינה המ"ן של הבינה הם אשר שמשו למ'. וע"י מ"ן אלו יצאו אדם וחוה כל כך מעולים ונאחזים עד למעלה ואמנם כאשר ירדו זו"ן למטה למקומם כדי להוליד הנשמות של אדם וחוה שנעשו ע"י זווגם הנה כאשר ירדו חזרו בסוד אח"בא שעדין לא היה בהם כח להיות שם פ"בפ ואז בהיותם אח"בא הוציאה המ' נשמת אדם וחוה וזהו סוד שאנו אומרים נשמת אדם וחוה יצאו ע"י זזוג אח"בא. ואין הכוונה כפשוטו כי לעולם אין זווג רק פ"בפ אך הענין כי אם היו יכולין ת"ת ומלכות להזדווג במקומם למטה פנים בפנים היו יוצאים אדם וחוה מתוקנים בתכלית התיקון וכל העולמו' היו שלימים. והנה אם כאשר נוצר אדם וחוה אח"בא ונסרן הקב"ה והחזירן פנים בפנים להזדווג עם אשתו אם לא היה חוטא. אז ע"י מצות ומע"ט היה מכניע הקליפות והיה מחזיר את זו"ן פ"בפ במקומם למטה והיו מתבררים המ"ן של המ' בירור גמור ואז לא היה שום חרבן בעולם כמו שיהיה בזמן המשיח בע"ה כי זהו סוד בלע המות לנצח כי כאשר יכלו כל נשמות שבגוף אז לא יהיה חיות אל הקליפות וימותו ויתבטלו ובלע המות לנצח כי תתבטל הקליפה מעצמה ותתבלע ותמות. והענין הוא כי אלו המלכים היו מתבררים ועולים בסוד מ"ן שמהם נוצרים הנשמו': ואז יתבררו כולם ויוצרו כל הנשמות ואז לא תשאר שום נשמה קדושה בתוך הקליפה וימותו הקליפות ויתבטלו. הרי בזה תבין מציאות מ"ן מה עניינם כי הוא סוד בירור ניצוצות של אלו המלכים ומהם נוצרים הנשמו' עם חיבור מ"ד ג"כ. ולכן צריך ענין מ"ן מחודשים בכל זווג וזווג כי המ"ן של הזווג ההוא ממנו נוצרו נשמו' וצריך בכל פעם בירור ניצוצו' אלו להעלותם במ"ן להיות נוצרים נשמו' חדשו'. והבן טעם זה ואמנם כאשר חטא אדה"ר גרם שלא יתבררו חלק מ"ן של המ' ולכן הגם שע"י זווג של אדה"ר החזיר את זו"ן פב"פ למטה במקומה הנה לא היה דבר של קיום כי לא הספיקה חזרה זו רק בשעת זווג לבד ואח"כ חזרה המ' תכף בסוד אחב"א ולכן צריך לעשות תיקון בכל זווג וזווג כדי להחזיר המ' פב"פ בעת הזווג ולברור אז כמה ניצוצו' של אותם המלכים ולהעלותם בסוד מ"ן לעשו' מהם נשמו' ואח"כ חוזרים תכף בסוד אחב"א כי אין כח להעלות ולברור כל הניצוצו' ביחד רק מעט מעט עכ"ל לעניינינו. וז"ש הזוהר ת"ח אדם וחוה דא בסטרא דדא אתבריאו פירוש אחב"א:
מ"ט לא אתבריאו אנפין באנפין וכו' ה' אלהים על הארץ פירוש או"א שנקרא אלהים לא האירו אל המ' כדי שתוכל לחזור עם זעיר פב"פ:
לא אשתכח בתיקוניה פי' הגם כי כבר היה הזווג רק לא אשתכח בתיקוניה פירוש כמו שכתב הרב ז"ל כי עדיין לא היו המ"ן מתוקנים ומבוררים ועלתה המ' אל הבינה. והמ"ן של הבינה הם אשר שימשו אל המ'. ואמנם כאשר ירדו זו"ן למטה למקומם כדי להוליד הנשמו' שנעשו ע"י זווגם שהם נשמת אדם וחוה חזרו בסוד אחב"א מיד כאשר ירדו. כי עדיין לא היה בהם כח להיות שם במקומם פב"פ. ואז בהיותם אחב"א הוציאה המ' נשמת אדם וחוה וזהו שאנו אומרים נשמת אדם וחוה יצאו ע"י זווג אחב"א ואין הכוונה כפשוטו כי לעולם אין זווג רק פב"ב. אך הענין כי אם היו יכולין ת"ת ומ' להזדווג במקומם למטה פב"פ היו יוצאים אדם ואשתו מתוקנים וכל העולמו' היו שלימים. ולא יכלו להיות פב"פ למטה במקומם כמ"ש הטעם שלא יאחזו הקליפו' באחוריים שלה מרוב תוקפם אז קודם הבירור וכדי להזדווג אי אפשר אם לא דווקא פנים בפנים ולכן או"א נסרו את המ' והעלוה למעלה בהיכלם ממש ושם נזדווגו זו"ן בחופה זו שהיא היכלא דאו"א אשר שם אין כח לקליפו' לעלות ולא יוכלו אז להאחז באחוריים של המ'. והנה אם זה הזווג שעשו בהיכל א"וא היו יכולים לעשותו למטה במקומם פב"פ היו יוצאים אדם וחוה גם הם פנים בפנים מתוקנים. וז"ש מ"ט וכו' משום דזווגא לא אשתכח בתיקוניה כדקא יאות פירוש פנים בפנים למטה במקומם:
וכד אתתקן האי דלתתא וכו' כמ"ש הרב שע"י זווג אדם וחוה החזיר אתזו"ן פב"פ למטה במקומם:
מנלן מן המשכן וכו' פירוש מנלן שהעליונים תלויים בתחתונים דכתיב הוקם המשכן שרומז למשכן עליון מדלא כתיב הקים אלא הוקם מאליו וא"ש נמי כפל הפסוק ויקם משה את המשכן היינו משכן תחתון כי בהתעוררו' התחתוני' להקים משכן של מטה הוקם משכן אחרא למעלה שהוא משכן הנער מט"ט. אוף הכא כשחזרו אדם וחוה פב"ב למטה גרמו להחזיר זו"ן פב"ב במקומם:
ובגין דעד כען וכו' פירוש כיון שזו"ן לא נתקנו עדין והיו אח"בא גם אדם וחוה לא אתבריאו אנפין באנפין:
וקרא מוכח טעמא מאי כי לא המטיר ה' אלהים א"וא להאיר על הארץ היא המ' לתקנה פ"בפ בשביל שאין שם מי שיעלה מ"ן וגם מאיליהם אי אפשר לעלו' כמ"ש הרב הטעם בשביל שהיו בעמקי הקליפה וכיון שלמעלה היו בלי תיקון והיו אח"בא ג"כ למטה וז"ש ובג"כ ואדם אין דלא הוה בתיקוניה גם הוא ונבראו אח"בא. ושיעור הכתוב וכל שיח השדה שהם ז"ון טרם יהיה בארץ תיקונם רק היו אח"בא במקומם. מ"ט כי לא העטיר ה' אלהים שהם או"א על הארץ שהיא מלכות להאירה ולתקנה והטעם מבואר שאין מי שיעלה מ"ן. ולפי שלא היה תיקון למעלה ואדם אין גם למטה שהיו גם הם בלתי תיקון ונבראו אח"בא אדם וחוה אשתלים אדם. רצה לתרץ הרי אדם היה מתוקן ולא חסר תיקון אלא לחוה. ואיך אמר דלא הוה בתיקוניה. ותירץ כיון שלא נשלמה חוה גם אדם לא נשלם:
לא אית סמ"ך מבראשית עד ויסגור בשר לא יש ס' דחברייא אמרו הטעם כפי הפשט. אבל לפי הסוד בא לרמוז שלא חזרו ז"ון פב"פ עד שחזרו אדם וחוה פ"בפ והיו עזר זה לזה. דא בדא סמ"ך זה תלוי בזה תחתוני' בעליונים ועליונים בתחתונים. ועולם דא תתאה. הוא אדם וחוה כד אתתקן פ"בפ אזי אשתכח סמוך לעילא שחזרו זו"ן פ"בפ. דהא מקדמת דנא. קודם בריאת העוה"ז היו ז"ון אח"בא מ"ט בגין דלא המטיר א"וא שפע לתקן המ' פ"בפ: תקונא דלתתא הם מ"ן. והשקה הם מ"ד שבאים מזעיר למ' שנק' אדמה:
ד"א מ"ט לא המטיר בגין וכו' לפי' א' טעם דלא המטיר לא הוצרך הפ' לפרשו. ופי' ואדם אין ר"ל גם אדם וחוה אין שהיו אח"בא. אבל לפי' הב' הפסוק נותן טעם למה לא תיקנו א"וא לזו"ן פ"בפ מעיקרא לפי שאדם אין שאין מי שיעלה מ"ן תחלה לכך היו זו"ן אח"בא וזה גרם שגם אדם וחוה היו ג"כ אח"בא וכשחזרו אדם וחוה פ"בפ גם זו"ן למעלה חזרו פ"בפ ופירוש לעבוד את האדמה כמו שהאדם חורש וזורע האדמ' ואח"כ המטר מועיל להולידה ולהצמיחה ואדם לא תקדום החרישה וזריעה אין תועלת במטר על ארץ לא זרועה כמו כן האדמה העליונה אם אין ישראל מנכשים ומנקים אותה מהקליפות ע"י התרחקם ממל"ת. ואח"כ זורעים אות' בסוד העלאת מ"ן ע"י קיום מ"ע. ובלתי זה לא יועילו בה המ"ד היורדים מהשמים זעיר. ולכן לא המטיר לא תיקנו א"וא המ' פ"בפ בשביל ואדם אין לעבוד האדמה העליונה וז"ש לעבדה במ"ע ולשומרה במ"לת:
תננא רומז אל מעשה התחתונים המעוררים את המלכות ומכינים אותה אל הזווג כי עולה רוחניות מע"ט של התחתונים כתימרות עשן ובוקעים רקיעים ועולים עד המ' ומכינים אותה אל הזווג. ואח"כ זעיר יתאוה לה שרואה אותה מקושטת ואז יהיב לה מ"ד וז"ש:
אתחבר לבתר דא בדא. פי' גם זעיר מתעורר אל הזווג ומתחברים שניהם יחד לפי שזעיר עיקר חשקו לינק שפע ביניקה גדולה מהעליונים ואינו מתעורר אל הזווג זולתי בראותו המ' מקושטת בקישוטים נאים שהם בחינת המ"ן ואז מתרצה אליה לתת לה מהשפע שקיבל. תננא דקרבנא אתער וכו' פי' התעוררות רוחניות הקרבן וכוונה טובה שמכוין הכהן ותשובה ווידוי של בעל הקרבן עולים ומעוררים המ' ועביד שלימו ואתחבר כולא דא בדא: פי' גם הזעיר מתעורר אל הזווג ומתחברים זו"ן יחד ועולים אל א"וא בסוד מ"ן ומקבלים משם מוחין וזהו ואשתלימו שבכל פעם מקבלים מוחין חדשים לצורך זווגם ואחר שנמשכים להם מוחין חדשים לצורך זווגם מא"וא אז מזדווגים כי אין זווג אלא מן המוחין כנודע:
כגוונא דא לעילא פירוש כמו שהשכינה אינה מתעוררת אל הזווג עד דשרייא אתערותא מתתא מסוד מעשה הצדיקים שמעלים לה מ"ן. כן הזעיר אינו מתעורר עד שהמ' תתקשט במ"ן שבה ואז יתעורר הוא להשפיע בה מ"ד כמ"ש הרב בשער ב' ח"ג פ"ט וז"ל פי' הענין כי הלא בכל זווג צריך שתחלה תתעורר הנוקב' ע"י קישוטיה הם המ"ן אשר בה ואז הזכר מתאוה לה להיותה מקושטת בקישוטים נאים ומזדווג עמה ואטיל בה מ"ד כי הדכורא כל תאותו להדבק במה שלמעלה ממנו לקבל משם שפע. ואינו מתעורר זולתי בראות נוקבא מקושטת במ"ן ואז מתרצה לה לתת לה ממה שקיבל:
ואין המ"ן עולים זולתי ע"י נשמות הצדיקי' המעלי' אותם ע"י מעשיהם הטובים וכו' ונשמות הצדיקים הנמשכים מאצילו' הם בני זו"ן המעלים להם מ"ן. ועד"ז הנשמות שמבריאה הם המעלים מ"ן בבריאה. ורוחין של הצדיקים ביצירה ונפשו' בעשייה סוף דבר אין זווג בעולם זולתי ע"י העלאת מ"ן וכו' ובכל תפלות התחתונים מעלים מ"ן וכפי כוונתם ומעשיהם בעת ההיא כך גודל תיקונם להעלו' ניצוצו' רבות דמ"ן אם בכמות אם באיכו' ובכל יום מעלים מ"ן ניצוצות חדשות מחדש וזהו גודל התפלות והמצות ואין כל האנשים שוים כי כל א' מעלה כפי בחי' הראויה לו ולכן כל ישראל צריכים זה לזה ולא יוכל אחד מישראל לעשו' מה שיעשה חבירו והבן זה היטב וכ"ז יהיה עד שיבוא המשיח כי אז המלכות תתעורר מעצמה להעלות מ"ן בלי סיוע נשמות הצדיקים רק ע"י מה שימשיך לה הארת החוטם העליון דאריך אנפין עכ"ל:
ובסוף אותו הפרק עצמו כתב וז"ל הלא דוגמת שהנוקבא מעלה מ"ן גם הזכר יהיב אח"כ מ"ד והענין כי כמו שהמ"ן הם משם ב"ן שהם הגבורות כן המ"ד הם משם מ"ה בחדש מלמעלה. ואי אפשר להיות שום זווג ושימשוך הזכר מ"ד אם לא שיקבלם מלמעלה כי אותם החו"ג שלקחתו זו"ן בעת האצילות בפעם הראשונה היו לצורך גופם בלבד ונתפשטו החסדים בגופא דזעיר והגבורו' בגופא דנוקביה אך לא להוציא תולדות ומשם ואילך צריכים לחזור ולקבל מוחין חדשים בכל זווג וזווג מלמעלה להמציא נבראים חדשים. ונמצא כי בהזדווג זו"ן צריך שיעלו הם בסוד מ"ן תחלה עד או"א ואז או"א מעלים מ"ן וכן ע"ז הסדר עד רום המעלות ואז גורם שיושפעו משם מ"ד שהוא שם מ"ה החדש כי גם הוא כולל חסדים וגבורות שהוא הדר ואשתו מהיטבאל ויורדים מזה לזה עד או"א. ואז או"א מזדווגים ומקבלים אותו השפע ונותנים אותו בסוד מוחין חדשים לבניהם זו"ן ואז מזדווגים גם הם כי אי אפשר להמשיך טיפת הזרע אלא מן המוח וכיון שיש להם מוחין מזדווגים ואז הזעיר שלקח פי שנים מהמוחין שהם חסדים וגבורו' שבדעת אשר משם המשכת טיפת הזווג בסוד וידע אדם את אשתו. ונותן הגבורות בסוד זווג לאשתו ונותן אח"כ גם החסדים ואז הנוקבא גם היא מעלה את הגבורו' שבה בסוד מ"ן וכו' וביאור הענין כי הלא כל המוחין שבכל הנקבות שבאצילו' ומה שלמטה בבי"ע כולם מברורי אלו המלכי' דשם ב"ן נעשו ואין שום בירור אלא במוחות הנקבות וכו' ונמצא כי המוח והמחשבה שבנוקבא תמיד היא המבררת בירורי המלכים אחרי היות בנוקבא מוחין חדשים כנז'. ואז אותם הבירורים שנתבררו ע"י מוח הנוקבא יורדים עד היסוד בה בסוד מ"ן. ופירוש הענין כמו שבזווג זו"ן צריך שיקדים אליו זווג או"א. גם הם בעצמם אין זווגם התחתון נעשה עד שיזדווגו חו"ב שלה בעצמה ומבררים הבירורים ואז יורדים עד היסוד בה בסוד מ"ן:
אז גם הזעיר שיש בו אז מוחין חדשים מוריד כח החסדים משם מ"ה החדש מזווג חו"ב שבמוחותיו ויורדים עד היסוד בו בסוד מ"ד ונותנם ביסוד הנוקבא ומתערבים שם דכורין ונוקבין ומשם מצטיירת צורת הוולד וז"ס הזווג בכל מקום לחבר החסדים עם הגבורו' לתקנם כי הם מהבירורים. עכ"ל לעציינינו:
ועבודת האדמה העליונה יובן עניינה במ"ש האר"י ז"ל בס' הדרושים וז"ל ואמנם סוד הזריעה והעבודה היא בסוד ואדם אין לעבוד את האדמה כי ע"י האדם נעשית עבודת קרקע העליון: והנה סוד הזריעה היא סוד הנשמות המ"ן הטמונים בארץ בתוכה מהם עולים ממטה למעלה ומתגלי' על פני הקרקע והוא בסוד אור זרוע לצדיק שכבר הוא זרוע מתחלה ועתה עולה מאליו ונזרע כנז' בזוהר ודי למבין גם סוד הקצירה ה"ס הלידה העליונה שהם הנשמו' שהם בעיבור תוך הנקבה והם נקצרות משם וניתנו' בעו"הז אל הגופים. וכדי להבין זה נבאר לך ענין הנז' בזוהר באומרו ורזין אלין לא אתייהבו אלא למחצדי חקלא וכו' והכלל היוצא מזה כי צריך תחלה תפלו' הצדיקים להזריע תחלה אלו הנשמו' ואח"כ לילד אותם שה"ס קצירת שדה העליון והכל ע"י תפלותיהם ומעשיה' ולכן נקראי' החכמי' היודעים סוד התפילו' מחצדי חקלא קוצרים השדה העליון ולוקטים פירותיו עכ"ל האר"י ז"ל ודבריו אלה יספיקו לביאו' מספיק ללשון זה. עץ החיים הוא זעיר:
מהלך ת"ק שנין שמתפשטים בו ה' חסדים וכל א' כלול מעשר וכו' הם ת"ק מימוי דבראשית. פירוש המוחין דאו"א שנקראים בראשי' נהר דנגיד ונפיק פירוש יסוד דזעיר: גנתא ועייל ביה פירוש שנכנס במ'. ומתמן מתפלגין מייא. פירוש מיסוד הנזכר מתחלקים החסדי' והגבורו' וגם הארת המוחין. ונטיל כולא וכו' ולבתר וכו' פי' אחר שמתפשטים במ' יוצאים ממנה לבי"ע. עלמא עילאה בינה. טורין עילאין. הם ו"ק דזעיר ששרשם מאימא שנקראת אפרסמונא דכייא:
מתרין סטרין הם חו"ג ה' חסדים נקרא טוב וה' גבורות מתכליתם יש יניקה לקליפו' ולכך נקרא רע:
ושריא בגווייהו המ' שורה בין תרין דרועין שהם ח"ג אי נמי החסדים הם בתוך זעיר. והגבורו' הם בתוך המ' נמצא חסדים מכאן וגבורו' מכאן והמ' ביניהם שריא בגוייהו: וכל אינון נטיעין שרייא עליה גרסינן ופירוש ו"ק דזעיר. וביה אחידן נטיעין אחרנין עילאין פירוש הפנימיו' דזו"ן ששרשם מאבא הנקרא לבנון כמ"ש הרב ז"ל כי שקיו דאילנא שהם פנימיו' זעיר הם מאבא וז"ש מאן אינון ארזי לבנון אינון ו' יומין וכו'. אי נמי וכל אינון נטיען הם החו"ג וביה אחידן וכו' הם ו"ק דזעיר.
נטיעות ודאי וכו' פירוש כי ארזי לבנון הם זו"ן אשר היו תחלה אחב"א ולא היו יכולים להזדווג אז אלא בהיכל או"א ואח"כ נסרם והחזירם פב"פ למטה במקומם וזהו ענין הנטיעה שנטעם פב"פ למטה במקומם ואתקיימו כי בהיותם אחב"א לא היה להם קיום והעמדה. אי נמי נטיען ודאי באבא היו כקרני חגבים ואח"כ נתקיימו באימא שפירושו נגדלו. מכאן ולהלאה וכו' פי' אחר שחזרו זו"ן פב"פ נזכרה אות סמ"ך כמ"ש למעלה להורות שהם סמוכים דא לקביל דא מה שלא היה כן מתחלה שהיו אחב"א דא בסטרוי דדא:
ודאי עקרן קב"ה ושתיל לון פירוש זו"ן היו באבא כקרני חגבים ועקרם משם ושתיל לון באתר אחרא שהיא הבינה ונתקנו שם ואז חזרו פב"פ וכן אדם וחוה נגמר תיקונם כשחזרו פב"פ אי נמי עקרן קב"ה היינו סוד הנסירה שנסרן ועקרן זה מזה והשתילה והנטיעה היא ענין חזרתם פב"פ. וכן אדם וחוה עקרן ושתלן נסרם והחזירם פב"פ ואז אתקיימו בקיומא שלים כמו נטיעו' הגן שעוקרין אותם ונוטעים אותם במקום אחר. אחר שגדלו קצת כדי שיגדלו מוצלחים בקיומא שלים:
ביומא דאתנטיעו סרחו פירוש ביום אשר חזרו פב"פ חטאו תנן הנטיעו' כקרני חגבים וכו' פי' תחילה בהיות זו"ן אחב"א היו הנטיעות כקרני חגבים. כי כיון שהיו אחב"א לא היה נמשך להם האור הגדול הראוי להם וכיון שחזרו פב"פ שהוא ענין נטיעה ושתילה אז אתרביאו בנהורא. ואדם וחוה עד וכו' פירוש גם הם קודם שחזרו פב"פ לא אתרביאו בנהורא שלא נמשכה בהם הנשמה עליונה עד שחזרו פב"פ. וכן לא סליקו ריחא דהיינו התעוררו' עליית ריח טוב של מעשיהם הטובים עד שחזרו פב"פ. עכ"ל מורינו ז"ל: דשרייא ליה כולא דליכלינהו ביחודא גרסי' וכן הוא בזוהר מדוייק ופי' שלא נאסר לאדה"ר רק לאכול מעה"ד לבדו אבל אם יחבר עץ הדעת עם עץ החיים שרי לפי שכשמחבר עץ החיים עם עץ הדעת. מחבר זו"ן כאחד ואז אין רגליה יורדות מות אלא כולה עלתה נגד עץ החיים לכן לא נאסר לו אם יחבר שניהם. אבל כשאוכל עץ הדעת לבדו הוי פירודא ח"ו:
ברית קדש מאתריה פי' שמפריד יסוד מן המ' באחרא לא הוי פירי פירוש הנחש ויש מפרשים באחרא הוא היסוד שעיקר הפירות הם בתוך המלכות:
יאות הוא כי הוא כגרזן ביד החוצב בו פירוש שהבינה ע"י המ' תיקנה בי"ע כמ"ש הזוהר דף ל"א ע"ב וא"כ אין כאן שום עון:
רי"א ראייה הוה פי' לא כסברת ר' יצחק שהריחה ריח טוב מהאילן אלא ראתה האילן שהיא המ' ולכן חמדה פירותיו והא כתיב ותפקחנה. פירוש אחר החטא דמשמע קודם החטא לא היה להם פקיחו' עין להשיג מהות הדברים ואיך ראתה האר' המ':
ראייה בשיעורא פירוש ראייה שכלית שהשיגה שיעור האילן וכחו אבל בענייני עוה"ז לא נפקחו בו עיניהם עד אחר החטא וראייה שכלית היתה להם מקודם. ותרא האשה דיקא משמע שמחמת ראייה חמדה. ותרא היא ראייה ממש. חמאת ולא חמאת פירוש ראתה הארת היסוד שהיה מאיר למ'. ולא השיגה אותה הארה יפה כמ"ש חמאת כי טוב ולא אתיישב' ביה ר"ל ראתה הארת היסוד ולא השיגה אותה יפה. מפריו ולא כתיב ממנו. פירוש שלקחה הארת המ' ולא לקחה הארת היסוד וזהו הפירוד:
אתאלם ולא יכול למללא: פירוש קאי על אדם שעושה פירוד בין קול לדיבור ח"ו שגם הוא אתאלם ולא יכיל למללא שהארת זעיר מסתלק' ממנו. וכיון דאשתקל מניה מלולא אתייהב לעפרא. פירוש כיון שנסתלקה ממנו הארת זעיר שהוא הקול אז אתייהב לעפרא כי ימות:
סחטה ענבים כתב הרב באוצ"ח וז"ל פי' הדינים שבעקבי לאה ענבים גי' עק"ב סחטה אותם הדינים ונתנה לו ח"ו נתנה יניקה גדולה לקליפות:
זיהרא עילאה דהוה חפי עליהון כתב הרב בקהלת יעקב וז"ל דע כי אדה"ר היו לו נר"ן דאצילו' ולבוש הנשמה מחשמל דבריאה: ולבוש הרוח מחשמל דיצירה ולבוש הנפש מחשמל דעשייה וכשחטא נסתלקו ממנו רוח ונשמה שהם זיהרא עילאה. והלבושים לקחתם קליפת נוגה. והנפש שנשארה בו ערומה חזר הקב"ה ועשה לה לבוש אחר מנוגה והוא כתנות עור עכ"ל. וז"ש דאבדו זיהרא עילאה וכו' ואשתארו ערומים מניה. שהם ג' חשמלים שנסתלקו ממנה ונפלו בנוגה. ואלביש לון לבושא דמשכא הה"ד כתנות עור שהם מנוגה. ואעפ"י שהרב ז"ל קרא לנשמה ורוח זיהרא עילאה. הכא שאמר אבדו זיהרא עילאה דהוה חפי עלייהו משמע דעל הלבושים מדבר וקרי להו זיהרא עילאה בהשאלה לפי שהם אור גדול. אי נמי קאי אריח ונשמה הנק' זיהרא עילאה בעצם שהיו מלבישים עליהם בהארותיהם ואח"כ נסתלקו:
כתנות אור דהוו משתמשין וכו' פירוש אדם וחוה היו משתמשים בכח אותם הלבושים בעילאי דלעילא שהם הפרצופים העליונים וכמ"ש בזוהר לקמן דף כ"ב וז"ל ועד לא חטאו הוו שמעין קלא מלעילא והוו ידעי חכמתא עילאה וקיימי בקיומא דזיהרא עילאה וכו':
צולמין דההוא אילנא פירוש ע' שרים שיניקתם מהמ': תרין אתו עלה דחוה פירוש ס"מ ואדם שלדעת רז"ל בגמרא קין והבל קודם החטא נולדו כמו שסידרו השעות של יום ו' שבו נוצר אדם מה נעשה בכל שעה ושעה. אבל רשב"י ס"ל שאחר שבא נחש על חוה והטיל בה זוהמא אח"כ נולד קין ולזה הסכים האר"י ז"ל:
ואולידת תרין קין והבל דא נפק לזיניה קין רובו מטיפת הנחש שהיא זוהמא והבל רובו מטיפת אדם:
חמר טב בחמר ביש טיפת אדם נתערבה עם טיפת הנחש ביש אי נמי כמ"ש הרב בספר הדרושים שקין כולו גבורו' והבל יש בו חסדים ויש בו גבורות ושת כולו חסדים ולכן קין שלטו בו הקליפות וכל אינון חצופין ממנו היו. אבל הבל חמר טב בחמר ביש שהם חסדים וגבורות מעורבים ושת כולו חסדים וז"ש ולא אתתקן בהדיה עד דאתא שת:
אהא סתיר מבניינא דילי גרסינן ולפ"ז פירוש ומפניך אסתר ר"ל מפני פנים של זעם מאינון פנים דילך אהא נסתר וכו' פי' מפניך הטובות אהא נסתר דלא ישגחון בי שאין הקב"ה משגיח עליו לטובה ואז כל מוצאו יהרגהו כמו שנקוב והסתרתי פני מהם והיה לאכול וע"ד כל מוצאי יהרגני:
אות חד נכתב בצדו היא אות ט' בשדה דא אתתא פי' היא התאומה שעליה נחלקו. מסטרא דא ירית לקטלא פי' מכח הטיפה של ס"מ שהיתה בקין לכן הרג להבל כדמפרש ואזיל:
ר"ה לעילא הוא מלכות וה' הוא ובית דינו ו' של ו"ה הוא זעיר הו"יה היא מ' בית דינו בקוטרא דפלגא קסטרהא שכיח פי' בחבור ובקשר הקטרוג נמצאת הממשלת. ר"ל כשתהיה המחלוקת המושל מצוי שם לעשות דין ביניה' וכיון שאליך תשוקתו והוא נלחם עמך ואתה נלחם עמו להנצל מידו. אז ואתה שהיא השכינה שנק' אתה תמשול בו היא המושלת לעשו' דין:
מעולם דייקא פי' היא המ' הנקרא עולם ונק' שם רח"א מעולם ממש הוו מעולם דלתתא ונטיל לון קב"ה. פי' ר"ח פליג וס"ל אשר מעולם היא העו"הז שסילקם הקב"ה מהעו"הז וז"ש כגוונא דא כתיב זכור רחמיך ה' שפירש בזוהר בפרשת שמיני רחמיך דא יעקב וחסדיך דא אברהם וכו' כן אמר כאן מעולם דלתתא נטיל לון קב"ה סילקם למעלה שיהיו מרכבה בעולם העליון. אוף הכא בפסוק זה היא בהפך שסילקם הקב"ה מהעו"הז שלא להחריב העולם:
רי"א מעולם דא מטתו של שלמה פי' ר"י בא להחזיק סברת רבי יוסי שמעולם היא מלכות ר' אחא אמר כלהו בני האלהים איקרו פי' לפי שלמעלה פליגי ר"ח ס"ל בני האלהים הם בנוי דקין. ור"י ס"ל אפי' הנפילים נק' בני האלהים לכך בא רבי אחא להחזיק סברת רבי יוסי דבין בנוי דקין ובין הנפילים כולם נקראים בני האלהים:
כולהו נטיעין הוו סתימין וכו' פי' נטיען הם זו"ן שהיו באבא כקרני חגבים וכפל ג' לשונות סתימין רשימין דקיקין נגד ג' כלים שיש לזעיר ח' א' פ' שכולם לא נגלו. לבתר עקרן מאבא ושתלן באימא ואז נתקיימו:
ספר עילאה פי' בינה מניה נפק כולא כמה מיני הארות לזעיר הארת המוחין והארת חו"ג שמתפשטים בז"ון: נפק מניה כתיבה פי' זעיר שנק' תורה שבכתב. אי נמי יסוד אבא שיצא אחר סיום יסוד אימא ויצא ממנה לתוך זעיר וספר עילאה הוא יסוד דאימא. ספר דאמצעיתא הוא ת"ת. כללא דעילא ותתא פי' בינה ומ' כמ"ש הרב. מקצה השמים וכו' קצה העליון בינה וקצה התחתון מ' ושמים ביניהם:
ואחיד לכל סטריך פי' מכריע בין קו ימין לקו שמאל ואיקרי תורה שבכתב אדם קדמאה פירוש הת"ת נק' כן. ה"ג כללא דעילא ותת' ואחיד לכל סטרין ואיקרי תורה שבכתב אדם קדמאה ספר תליתאה דאיקרי תולדות אדם ותיבות רזא דאדם קדמאה ספר תליתאה ל"ג:
דאיקרי תולדות אדם הוא יסוד דזעיר. דצדיקים גמורים הם ביסוד בינונים בת"ת. רשעים גמורים בדיני הבינה לפי שדינין נפקין מסטרהא:
כדין אתתקן כולא וכו' חד אתכליל בחד גרסי' ור"ל שניתקנו זו"ן למעלה שנק' אדם שהם כ"ו י"ט גי' אדם. וג"כ נתקנו אדם וחוה התחתונים הנק' אדם. וזהו אתתקן כולא לעילא ותתא:
חד אתכליל בחד פי' זו"ן זה כלול בזה וזה כלול בזה ושיעור הכתוב כך ביום ברוא אלהים שהיא בינה אדם שהם ז"ון בדמות אלהים שהיא בינה ברא אותו. וכשנפר' הכתוב על אדם וחוה פירוש ביום ברוא אלקים היא המ' וכן בדמות אלהים היא המלכות:
והרמ"ז כתב זה ספר וכו' זה מלא זי"ן ה"ה גי' מגד"ל וגי' ע"ז ספר גי' ש"ם ומילוי ספר כזה סמ"ך פ"ה ר"ש המילוי לבד גי' ש"ם יה"וה גם זה במילוי זיי"ן ה"א גי' עוז. וזהו השם הוא ביסוד כדכתב הרח"ו ז"ל בס' קרית ארבע. גם שם יג"ל פז"ק שהוא ביסוד עולה ר"ל גי' אל הוי"ה במילוי אלפי"ן. והסתכל בשמות אלו כי המערכה הראשונה שהוא מב"ש גר"ג דצ"ב לק"ה עולה תש"עט גי' זה ספר במילוי כזה זי"ן ה"א סמ"ך פ"ה ר"ש. והמערכ' השנית היא עו"י וו"ה וד"ו ש"וה גי' ת"ל. וכן זי"ן ה"ה סמ"ך פ"ה ר"ש המילוי לבד גי' ת"ל. ומערכה שלישית היא מי"ץ יצ"ד הי"י ונ"ק גי' תכ"ה שהוא פנים של שד"י. וכן מילוי ז"ין ה"א סמ"ך פ"ה ר"ש כשתוסיף הכולל יעלה שם תכ"ה עכ"ל הרמ"ז.
ודא ספר מאתר וכו' פי' שספר של חנוך שיש בו רזי תורה הוא מיסוד זעיר שכל הסודות הם מיסוד כמ"שה סוד ה' ליריאיו וכו'. והיסוד נק' סוד כנודע:
מארעא אתנטיל פירוש מהיכן זכה חנוך לספר זה שיש בו כל הסודות העליונים ואמר דהא מארעא אתנטיל חנוך וכו'. וכל גנזי עילאי אתמסרן בידיה ומאחר שהראה לו הקב"ה כל הסודות כתב הכל בספרו:
ואלף מפתחן פי' אל שד"י במילואו שהוא בבריאה עולה אלף בגי': מאה ברכאן נטיל הם המוחין כמ"ש הרב ז"ל שמקום הסיתו' הם כחב"ד ח"ג ושליש הת"ת והם גי' ס"ג כי כח"בד ח"ג הם ס'. ושליש הת"ת הם שלשה. ומקום המגולה הם ב' שלישי הת"ת ונה"י גי' ל"ז נ"ז עם ס"ג הם ק' וז"ש מאה ברכאן נטיל בכל יומא כי המוחין מתחדשים בכל יום:
ומן דא אתמסר ספרא פי' ממטט"רון נתגלה הספר הזה: נהרא דנגיד ונפיק פירוש יסוד דזעיר:
רוחא עילאה מאילנא דחיי פירוש רוחא עילאה הם נה"י דאימא שבתוך זעיר שנק' אילנא דחיי והיסוד מושך הארות דאימא שבתוך זעיר ונותנם למלכות ואריק באילנ' דשריי' ביה מוחא:
ואתמשכן רוחין בגוייהו דבני נשא פי' כי תחלה אע"פ שהנשמו' הם מזווג ז"ון עכ"ז עיקר הנשמה היא מהזעיר וקצת מהמ' ולכך היו מאריכים ימים הרבה:
ואתעדתו לפתח פי' שעלו אותם העונות עד שהגיעו למלכות וח"ו פגמו בה וכמש"ל דף ל"ו ע"ב מאי לפתח דא פתחא דלעילא:
רוחא עילאה מההוא אילנא פ' הארות זעיר נסתלקו מהמלכות שנק' אילנא דמותא ור"ל שמשם ואילך עיקר הנשמה מהמ' וקצת מזעיר ולכך לא היו מאריכים ימים:
נשמתין בבני נשא גרסינן לא ידון רוחי למיהב לעולם פי' לא ידון רוחי לא תמשך הארת הבינה שנקראת רוחא עילאה באדם שהוא זעיר כדי ליתנה לעולם שהיא מ' ומ"ש בשעתא דפרחו נשמתין ר"ל כשיוצאים הנשמות מהמלכו' ובאים בבני אדם לא יהיה להם הארה מזעיר אלא העיקר מהמלכו' וכן מוכח בדף נ"ח ע"א וז"ל לא ידון רוחי וכו' קב"ה אתער רוחא דלעילא עד דמטו אינון חיין לאתר דיעקב שרייא ביה ומתמן נגדי אינון חיין עד דאתמשך ההוא רוחא להאי עולם דדוד שרייא ביה ומתמן נגדי ברכאן לכל אינון תתאי וההוא רוחא עילאה אתנגיד ואתמשך לתתא ויכלין לאתקיימא בעלמא וכו'. השתא דחאבו אסתלק כולא בגין דלא ימטי ההוא רוחא דחיי להאי עולם עכ"ל:
וכוונתו מבוארת דמעיקרא היתה הבינה שנק' רוחא דחיי מושכת הארה לזעיר דהיינו שנה"י דאימא בתוך זעיר ומשם למ' שנק' עולם. ולכך היו מאריכים ימים הרבה. ולאחר שחטאו אמר הקב"ה לא ידון רוחי שהיא אימא באדם שהוא זעיר כדי שתנתן לעולם שהיא מלכות. וז"ש כאן הזוהר נהרא דנגיד ונפיק היינו היסוד היה מושך הארת הבינה שבתוך זעיר וגם כן צריך לומר שתחילה היה עיקר הנשמה מזעיר וקצת מהמ'. וכיון שטיפת הדכורא שיש בה הארת אימא היא מרובה על של הנוקבא לכך היו חיים הרבה. ואחר שחטאו היה בהפך טיפת הנוקבא מרובה על הדכורא והיא נק' אילנא דמותא לכך לא היו מאריכים ימים. ודע שאע"פי שפירשנו במ"ש הזוהר אתער רוחא דחיי דלעילא היא הבינה מ"מ שרש החיים היו באים להם מאריך וכמ"ש בתיקונים וז"ל א"ר אלעזר אמאי הוו קדמאי חיין יומין סגיאין. א"ל אריכו דיומין אינון מאריך וכו':
ד"א בשגם הוא בשר וכו' ופירוש והיו ימיו ק"ך שנה לפירוש זה הוא כפשטיה דקרא:
בראשית דכד ברא קב"ה עלמא: פירוש עולם האצילות גליף בגילופי דרזא דמהימנותא. פירוש חקק בחקיקת הספירות שנקרא רזא דמהימנותא. אי נמי גליף וכו' חקק העולמות בכח חקיקת רל"א שערים שהם כ"ב אותיו' שנקראים רזא דמהימנותא. גו טהירין פירוש תוך הטהירו עילאה שהו' האויר הזך שעשה א"ס ב"ה ואמר טהירין לשון רבים לפי שיש בו כמה מיני עולמו' שהם זכים ונעלמים וז"ש גו טהירין וגליף לעילא. חקק עולם האצילו'. וגליף לתתא חקק בי"ע. וז"ש ועביד עלמא תתאה שהם בי"ע. כגוונא דעלמא עילאה שהיא עולם האצילות. ז' היכלין מדורין אינון לעילא. הם ז' היכלות שבג"ע העליון. וז' לתתא שבע היכלות שבג"ע התחתון:
ואינון שש היכלות התחתונים וחד טמיר וגניז: הוא היכל הז' הנק' ק"ק אית בהו גוונא דלעילא וכז': פירוש היכלות אלו שהיה בהם אדה"ר קודם שחטא הם בג"ע התחתון: ולכך אינם רוחניים הרבה כהיכלות של ג"ע עליון אבל היכלות אלו יש בהם גוונא דלעילא ויש בהם גוונא דלתתא שהוא עוה"ז:
ובתר דאתתרך מג"ע אתקין לון קב"ה לנשמתהון דצדיקייא לאשתעשעא בהו הוכחה שההיכלו' שהיה בהם אד"הר הם בג"ע של מטה שג"כ אמר לקמן היכלא דא קאים בדיוקנ' דרז' דלעיל' בגין דכד נשמתין דצדיקייא נפקין מהאי עלמא עאלין גו אינון היכלין דבגנתא דעדן דלתתא וכו'. ואל יקשה לך כי בג"ע של מטה אין שם כי אם הרוחות ולא הנשמות כנודע. ואיך אמר דנשמתין עאלין וכו'. כי תירץ קנשיא זו במ"ש ותמן יתבין כל ההוא זמנא דאצטריכת נשמתא למיתב תמן. וכמ"ש לקמן ואתעדנת תמן כל ההוא זמנא דאצטריכת עד דמטי זמנא לאסתלקא לאתר עילאה: והכוונה שהנשמות הללו עדין לא נזדככו לעלות לג"ע של מעלה שהוא מקומם האמיתי. ואחר שיזדככו בג"ע שלמטה עם הרוחות אשר שם אז עולים למקומם האמיתי בג"ע העליון. ומ"ש באו"צח שההיכלות שבפרשת בראשית הם היכלי א"וא דבריאה והם רמוזים ביוצר דשבת ונקראים שבעת הסריסים שמסרסים עצמם בחול ואינם נפתחים אלא בשבת והיכלו' דפ' פקודי הם דזעיר דבריאה והם ביוצר דחול. דברים אלו קאי על ההיכלו' דלקמן שבדף מ"א ולא על היכלות אלו וזה ברור:
עד דקלא נפיק ומתאחד וכו' פירוש אחר שיצא הקול מלמעלה משיח נאחז באותו הקול ועולה למעלה על ידו:
לגו מהאי היכלא קיימי גו דרגא עילאה אינון עשרה וכו' קשה דלקמן בהיכלא חמישאה אמר תמן קיימין כל אינון דקדשו שמא דמאריהון וקבילו עלייהו מיתה ונודע שהיכל ה' הוא עליון מהרביעי כמ"ש לקמן האי היכלא קיימא על אינון היכלי תתאי וא"כ אחר שכל מי שנהרג על ק"ה הוא בהיכל ה' למה רע"ק וחביריו הם בהיכל ד'. וכן קשה שבהיכל ששי אמר דא היכלא דחסידים והוא היכלא דקיימא על כולא. ורע"ק נק' חסיד כמ"ש בפרשת פקודי וז"ל בר ההוא שלימא חסידא רע"ק והיה ראוי שיהיה בהיכל ששי. וי"ל שיובן במ"ש הרב על מאמר אין לך דור ודור שאין בו כאברהם יצחק ויעקב ומשה והיאך אפשר זה. ותירץ שכל צדיק וצדיק כשמתחיל לתקן עולם העשייה ועולה ליצירה מניח שם קצת ניצוצות מנשמתו וכן כשעולה מיצירה לבריאה ג"כ מניח קצת ניצוצות ביצירה וכן עז"הד וכו' ואחר שמתו אבות העולם ומרע"ה עיקר נשמותיהם באמת עלו מעלה מעלה ואין מי שישיג אותם:
אבל על אותם הניצוצו' שבכל עולם ועולם אר"זל אין לך דור ודור וכו' שע"י מעשיו של אדם כשעושה ג"ח כאברהם ישיג ניצוצות שהניח אברהם מנשמתו בעולמו' התחתונים. וכן עז"הד לשאר הצדיקים עכ"ל וא"כ מ"ש בהיכל ד' הם עשרה ה"מ איפשר על ניצוצות נשמות' שהניחו למטה. אבל עיקר נשמותיהם הם מעלה מעלה. אי נמי איפשר שעשרה ה"מ הם ממונים ושרים בכאן על אחרים להנהיגם. אבל עיקר מחיצתם היא למעלה וזה שכתב רברבין ממנן:
ושית כולא ברזא דשית פירוש שית היכלין אלו שבג"ע של מטה הם ברזא דשית שהם הו"ק דזעיר שמשם יונקים. וע"ד כתיב בראשית גרסי'. ור"ל שהבורא העליון בראשית ומפרש מהו שית הנזכר. ואמר שית דרגין לעילא שהם ו"ק. שית דרגין לתתא הם שית היכלין:
ב' עילאה פי' בינה:
פתחא תרעין לכל סטרא פי' המוחין דאימ' מתפשטים בז"א בקו ימינו ושמאלו וקו אמצעי. וכן החסדים דאימא שהם ן' שערי בינה מתפשטים בה' קצוות זעיר וז"ש פתחא תרעין לכל סטרא. דכליל דא בדא פי' ה' עילאה בתתאה ותתאה בעילאה:
כדין הוא ראשית לאעלא וכו' פירוש בינה היא ראשית הבנין ולכך נקרא ראשית וזהו בראשית ב' ראשית כללא דדיוקנא דכל דיוקנין: פי' המלכות שכל מראות העליונים מתראים בה:
בראשית פי' המ' ברא בי"ע בכח שית שהם הו"ק וכמ"ש ת"ח וכו' דהא כדין משבח ופירוש עת הזמיר הגיע עת שהמלכות מזמרת:
רח"א דהא כדין וכו' פי' ר"ח פליג וס"ל עת הזמיר הגיע לא קאי על המ' אלא הגיע עת שמזמרים התחתונים וז"ש דהא כדין מטא זמנא לשבחא. עלמא עילאה בינה: דקיימא ברזא עילא': הוא יסוד דאבא שנק' רזא וכשם שהוא סתים כך היא סתומה:
יומא דכל יומין גרסינן ול"ג רומא ופי' ו"ק נקראים ששת ימים ובינה נק' יומא דכל יומין:
עבידתא תתאה פי' בי"ע ברא אלהים פי' המ' שנקרא אלהים את השמים ואת הארץ. הם זו"ן דבי"ע את לאסגאה שמים תתאי פי' שמים שבעוה"ז. דא ארץ עילאה פי' מלכות: היתה דיקא ולבתר אזעירת גרמה פי' ביום ד' שקטרגה הלבנה וחזרה בסוד נקודה. וט' ספי' שלה חזרו לזעיר. אי נמי אחר חטא אדם שחזרה בסוד נקודה. וט' ספירות שלה הלכו לקליפו' כמ"ש הרב בספר הדרושים. ואע"ג דוהארץ היתה תהו ביום א' מדבר הכתוב. רמז מה שיהיה אח"כ. ארבע יסודי עלמא דאשתכללו בה. פי' הם ד' קליפו' שתיקונם ויניקתם מהשכינה אי נמי הם ד' יסודות אר"מע שבעו"הז:
ארעא דלתתא פי' לרבות ארץ הלזו שיש לה שבעה מדורין כמו המלכו' כגוונא עילאה פי' מלכות:
ודא הוא והארץ וכו' אינון מדורי ארעא פי' והארץ הלזו יש בה ז' מדורין ונקיט קרא ארבעה מנייהו ולפי' ראשון והארץ היתה תהו היא מ': ולפי' ר"א היא הארץ שלנו:
עד דאתנשי מכולא פירוש אם יורד שום אדם לשם אין רואה בה חיזו כלל עד שישב שם ימים רבים ונעשה כאחד מהם מפני שהיא תחתונה יותר מארקא. אבל בארקא הסמוכה לתבל אמר אתר דלא אתנשי לפי שאינה תחתונה כנשייה. מדורא קדמאה ז"ל הרב בספר ק"י מדורין שבפרשת ברראשי' דף מ' הם נוגה דעולם היצירה ולכן תמצא כי ראשו מלאכים טובים. וסופו רע מהחזה ולמטה עכ"ל ולכן במדורים תחתונים יש מלאכים שאינם קדושים. משא"כ דהו"ז שיש בהם מלאכים טובים:
הוא מיכאל שהוא בחסד ולכן בדרום ולקמן אמר לסטר מזרח רפאל ולסטר מערב אוריאל. ואף על גב דקיימא לן אוריאל במזרח ורפאל במערב. יובן הענין במה שכתב בפרשת פקודי וזה לשונו בסטר מזרח קיימא נהורא אחרא דאיהו קיימא בכל מילי אסוותא בגין לאשלמא אסוותא בפקודא דמאריה והאי נהורא רפאל שמיה. ואע"ג דהא אוקימנא ליה לסטר אחרא ר"ל למערב. ולקמן אמר והכי הוא מסטרא דמערב:
אע"ג דאמרן רפאל מסטרא דמזרח ואוקמוה דסטרא דא דמערב אסוותא וחיין לאו איהו אלא מסטרא דמזרח דהא מתמן אתמשכן לתתא עכ"ל. הרי שתירץ כיון שהמ' שהיא מערב החיים שבאים אליה הם מהמזרח נמצא שהכל אחד. ולהכי אמר בכאן רפאל במזרח כיון שהמערב שהיא מ' תיקונה מהמזרח שהוא ת"ת. א"כ הרפואה שמרפא רפאל באלו מהמערב ומהמזרח שהם ז"ון מביא הרפואה לבני אדם ולכן פעם אנו אומרים רפאל במערב ופעם אנו אומרים במזרח. כן אוריאל שאמר שהוא לסטר מערב כיון שז"ון הם באחדות אחד פעם אנו אומרים שהוא במזרח ופעם אומרים שהוא במערב. אבל בדרך אמת הג"ה מיכאל במזרח והוא כמ"ש הזוהר בפר' בהעלותך שמיכאל לסטר מזרח. אבל רוב המקומו' בזוהר אומר מיכאל בדרום וכן ברפאל הגיה בדרך אמת שהוא לסטר דרום. וזה לא נמצא בשום מקום שרפאל בדרום. ואפשר כיון שמערב שהוא מ' התכוננותה ע"י החסד לכן הגיה רפאל בדרום ויותר טוב נראה שלא להגיה וכמ"ש:
כגוונא דלעילא פירוש כמו היכל ק"ק שיש בו ברכה ונדבה כך המדורא שביעאה אע"פי שהיא בנוגה דיצירה כמו שאמר הרב לעיל עכ"ז יש בו ברכה ונדבה:
לארץ דלתתא דשבעה מדורין וכו' פירוש שהמדורין ארץ השפל כמו המדורין שתחת המ':
אר"ש ז' מדורין וכו' אית שבעה היכלין היכלו' אלו שבתוך המדורין אינם ההיכלות שהזכיר הזוהר לעיל דף ל"ח מכמה טעמי. חדא שההיכלות דלעיל הוכחנו מלשון הזוהר שהם בג"ע של מטה. וכאן אמר ז' היכלין בתוך המדורין וכתבנו בשם הרב ז"ל שהמדורין הם בנוגה דיצירה ש"מ דאלו לחוד ואלו לחוד. ועוד היכל ב' וג' שבכאן אינם כמו ב' וג' דלעיל אלא אלו היכלו' אחרים והם בתוך המדורין שהם בנוגה דיצירה:
ותמן מתעדנין אינון נשמתין דחסידי בההוא נהורא נמצא כתוב בזוהר מדוייק שיש כאן חסרון ניכר שחסר היכל ששי ושביעי:
רוחא תתאה ברוחא עילאה פי' רוח של היכל התחתון נכללת ברוח של היכל שלמעלה ממנו וכעז"הד היכלא קדמאה וכו'. כתב הרב באוצ"ח שההיכלות שבפ' בראשי' הם היכליאו"א דבריאה והם היכלות דיוצר דשבת ונקראים שבעה הסריסים. והיכלות שבפ' פקודי הם היכלי זעיר דבריאה והם ביוצר דחול עכ"ל וכבר הוכחנו לעיל שעל היכלות אלו שבדף מ"א מדבר הרב ולא על היכלות שבדף ל"ח ולא על היכלות שבתוך המדורין:
רוחא דאיקרי ספירה כתב הרב ז"ל באוצ"ח שבכל מקום שאומר הזוהר היכל הם גוף הספירה ובכל מקום שאומר חד רוחא הוא רוח הספירה ובכל מקום שאומר חד חיותא הה נפש הספי' עכ"ל. עוד אמר שם כי היכל הראשון נקרא לבנת הספיר לפי שהוא כולל יסוד ומ'. ספיר הוא יסוד. לבנת היא מ' שהיא נוקבא. ור"ל יסוד ועטרת היסוד דאו"א שהיכלות אלו הם דאו"א וא"כ מ"ש הזוהר אית רוחא דאיקרי ספירה הוא רוח דיסוד דאו"א:
נציץ לתרין סטרין פי' כי יסוד יש בו ג"כ הארת עטרת הסוד לכך יש בו שני אורות וז"ש נציץ לתרין סטרין:
וההוא נהורא חוור פירוש כי יסוד הוא רחמים יותר מעטרת היסוד שהיא מלכו' שנק' לבנת עילא ותתא ולד' סטרי עלמא. הם ו"ק כי מעלה ומטה הם נ"ה כנודע. וד' רוחות הם חג"ת יסוד ולפי שיסוד כולל כל הו"ק לכן אמר נציץ לכל סטר עילא ותתא ולד' סטרי עלמא. נהוריה תלייא גרסינן. ד' נהורין נגד ארבעה רגלי המרכבה:
לשמאלא אית רוחא דאיקרי וכו' פי' רוח עטרת יסוד דאו"א ולפי שהיא דינים אמר בה לשמאלא. ודא אתכליל ברחא קדמאה פי' כי הנקבה כלולה בזכר. נהוריה סומק וחוור פירוש לפי שגם בעטרת היסוד יש בה הארת היסוד שהוא חוור וז"ש בגין דנפקא מאינון נהורין קדמאין:
תרין רקיעין תתאין פי' יסוד ועטרה דאו"א דאיקרון שמים גרסי' אחר דנפקו מניה היא מ' שממנה יצאו כולם:
ונוגה לאש מ' נקרא אש כמ"ש ה' אלהיך אש אוכלה הוא. חד חיותא רמייא על ארבע אופנים גרסי' שליט על אלף ותלת מאה רבוא. כגד י"ג תיקוני דיקנא או י"ג חוורתי או י"ג נימין. לקשרא קשרין בשלימו וכו' פי' הראשון שמתחלת התפלה לקשר הוא הרוח שבהיכל זה שמקשרת אותה ברוח שבהיכל השני וכעזה"ד:
נהורא אתעטף ביה פירוש הרוח הנזכר שבהיכל זה בכח התפלה מתעטף באור וחדי בה פירוש הרוח הנזכר שמח בתפלה ועולה עמה. רוחא דכליל הוא רוח דאיקרי ספיר לפי שרוח דאיקרי לבנה נכלל בו נקרא רוחא דכליל:
ברוחא אחרא עילאה דעליה פי' נכלל ברוח שבהיכל השני שהוא עליון ממנו: אשא במייא ומייא באשא דרום בצפון וכו' קשה אשא במייא הם חסד וגבורה ודרום וצפון הם ג"כ חסד וגבורה. ויובן במ"ש הרב בספר ק"י וז"ל אשא ומייא הם פנימיות חסד וגבורה. ודרום וצפון הם כלים דחסד וגבורה כרמוז בפ' וארא:
דלא אתערבו גוונוי באחרא ואיהו עצם דלא אשתני גרסי' דא לאו איהו באתגליא פירוש היכל זה גדול מן הראשון וכעז"הד כי ההיכלות הם ממטה למעלה. דא קשי לאתגלייא כסתימו דעינא גרסי'. ופירוש כמו כשאדם סותם עינו נראים לו מראות דקים שאינם נראים רק ע"י סתימת העין. כך היכל זה אין אורו נראה אלא בהעלם ובסיתום:
כקישורא דחוורתא דעינא גו וכו' ר"ל כמו שמתקשר חוור שבעין בגוון אחר שעליו שהוא זך ממנו. כן מתקשר רוחא קדמאה ברוח שבהיכל זה. נטיל נהורא לסטר שמאלא פי' אעפ"י שהיכל זה הוא הוד עכ"ז יש בו כללות ימין ושמאל ולכך יוצא ממנו אור אחר לסטר שמאלא כמ"ש וכד נהורא דא מתגלגל' נטיל נהורא אחרא לסטר שמאלא. רוחא אחרא אתכליל בהדיה פירוש רוח שבהיכל ראשון נכלל ברוח שבהיכל זה. בגוון תכלא וחוור הם דין ורחמים ההוא חוור אתקשר בחוור דא פירוש חוור שברוח הראשון נקשר בחוור שברוח השני:
וההוא תכלא אתקשר וכו' פירוש שלמעלה אמר שמרוח דאיקרי זוהר נטיל נהורא אחרא לסטר שמאל' והוא תחתון ממנו והוא דין ולכך אמר וההוא תכלא פירוש שברוח ראשון. אתקשר בסומקא דנהורא תתאה דלסטר שמאלא כי הוא דין ורמיא על ד' חיון הם השרפים שהזכיר למעלה וכמ"ש בפרשת פקודי בהיכל השני ואעפ"י שהיכלות אלו הם דאו"א דבריאה ודפ' פקודי הם דזו"ן דבריאה אפילו הכי רוב הדימויים דומים זה לזה דוק ותשכח:
ואסתכיין לאמצעיתא פירוש לסמכא האמצעי כי הוא מכריע ביניהם וכוללם רוחא בעפרא הם פנימיו' ת"ת ומ' מזרח במערב הם הכלים דת"ת ומ' ועיין בפ' וארא:
הכא הכרעה וכו' פי' כדי לעורר היכל זה צריך הכרעה לאתדבק' במאריה כי עי"ז מקשר היכל זה בהיכל שעליו ומושך ממנו הארה. היכל נוגה הוא נצח. ולאו גוון חד מכלהו. פי' אלא אור גדול מכולם:
נהורא דכליל בג' נהורין פירוש לפי שנשלם רוח שבהיכל זה מהיכלות שתחתיו כמ"ש כד אשתלים האי רוחא מכלהו תתאי לכן אפיק מניה נהורא דכליל בתלת נגד ג' היכלות. אחד גדול כנגד היכל זה דנצח ושנים אחרים תתאין מניה נגד ב' היכלות שתחתיו שנכללים בו וז"ש אינון תרין נהורין סלקין ונחתין שר"ל השני אורות שתחתיו שנכללים בו. וכולהו חד נהורא פי' כ"ב נהורין והשני נהורין תתאין כעשו אור אחד ונכללו באור הגדול כמו שאמר ועאלין בגו ההוא חד נהורא:
ואתחזון תתאי כחושבן כ"ב אתוון דאוריית' גרסי': ופי' שנראים בשני אורות תתאין הנזכר כ"ב אורות כחושבן כ"ב אותיות התורה וכלילן בההו' נהורא פירוש באור הגדול שבכולם ומפרש ואזיל כיצד הוא הכללות ואמר כל אינון נהורין כולהו כלילן בהני נהורין תתאין שר"ל כל הכ"ב נהורין נכללו בשני אורו' תתאין וכולהו בנהורא דא פירוש אח"כ נכללים כולם באור הגדול הזה שבכולם וה"ג כל אינון נהורין כלהו כלילן בהני נהורין תתאין: וכולהו בנהורא דא וכו' וכן הוא בנוסחא מדוייקת:
הני מגינין כולהו מגיחין קרבא פירוש שהמגינים דוחים בעלי הדין והרוגז כדי לפנות מקום שיעלו ההיכלות ויכללו זה בזה כמ"ש וכדין היכלא סלקא:
אינון שליחין מרהטין לאשלמ' דינין ופורענין צריך להבין למה אלו המלאכים בשעה שמתקשרים הם עושים דין כמ"ש לעיל בשעתא דכל אלין קשרין וכו' נפקין מליין בדינא. ואפשר כיון שמתקשרים ההיכלות ע"י תפלות ישראל ורואה הקב"ה קצת בני אדם שאין מתפללים ואין עושים שום תיקון מעורר עליהם הדין באותה שעה: וז"ש בשעתא דכל אלין קשרין קשירין שהם הצדיקים כולהו נפקין מליין בדינא לנקום נקם מאותם שאינם מתפללים ואינם עושים תיקון זה. כד סלקא צלותא נטיל כל הני נהורין גרסי':
היכלא ד' ארבע היכלין לדא פירוש שהוא כולל ג' היכלות ששחתיו ועמו הם ד' ג' אתוון דאינון יה"ו דכד אלין וכו' פירוש כי היכל זה נקרא זכותיאל. אל היא מ' בסוד ואל זועם בכל יום עם יה"ו הם דכורא ונוקבא. וכן כתב בפרשת פקודי וסיים שם וז"ס ואלה"י לצור מחסי אליה"ו:
תלת בתי דינין פי' וכל ב"ד הם ע"ב הרי רי"ו עם ע"ב הראשון הם ע"ב רי"ו ועיין בפרשת פקודי:
דלא אתמסר בהאי היכלא פי' שהנהר דנגיד ונפיק הוא מע"ב גלגלים שבהיכל זה והוא נמשך למטה. ואינו עומד בהיכל זה לפי שיש בהיכל זה ג' אתוון יה"ו שהם רחמים. ולכך האי נורא נגיד ונפיק למטה:
בההוא נהר עילאה פירוש יסוד דזעיר שנקרא מזלא או יסוד דאימא קיימא מלה פי' ששאר דינים הם נידונים בהיכל זה ונחתמים. אבל בני חיי ומזוני הגם דהכא אתדן ג"כ אבל אין נחתם ונגמר על פיהם אלא על פה מזל העליון ועיין בסוף היכל זה ותבין:
היכלא ה' האי חיותא דד' גוונין מרקמן אעפ"י שלעיל אמר ואתכליל בה ירוק וסומק דמשמע שאין בה אלא ב' גוונין ירוק וסומק. אפשר שאלו ניכרים הרבה ולעולם שיש בה ד' גוונין מרקמן:
אתכליל בתרין רוחין פירוש רוחא דכורא הוא ימין וכלול עמו רוח מצד שמאל חד חיותא. היא החיה דלעיל:
דאתוון ד' פירוש כל אחד כלול בחבירו הם ב' שהם ארבע היכלא ו' אתכליל בשית ז"ל הרב באוצ"ח אתכליל בשית עולים ה' שתחתיו ומתחברים עמו ונכלל עמהם להשלים חשבון שית. ופי' וקיימא בשית נגד הששה שיש בתוכו ממש עכ"ל. ובפ' ה' מתיקון זו"ן כתב וז"ל וז"ש בבראשית דף מ"ד כי בהיכל הרצון שהיא כנגד הת"ת יש בו ו' היכלין כלולים בו והענין כי יש בת"ת לבדו בחינת ו"ק כנגד ו' פרקים של חו"ג הנכללים בו כנז' ואלו הם הששה היכלין שבו ואינם הששה היכלין אחרנין הנז' שם עכ"ל:
תריסר נהורין פירוש נגד י"ב היכלות הנזכר: מתתא ומלעילא פירוש משם היכלות התחתונים ומשש שכלולים בהיכל הרצון: ד' חיון קדישין נגד ארבע אותיות אהבה:
אינון זוטי פי' החיות שבחמשה היכלות נכללים בד' חיות שבהיכל זה הששי דגנת אגוז ירדתי פירוש שהזעיר אומר בשביל להזדווג עם המלכות שבהיכל זה ירדתי. אי נמי הנביא אומר אל היכל הנקרא גנת אגוז ירדתי. ופי' ירדתי כמו ירד פלוני למרכבה: ההוא דאיקרי שמים פי' ת"ת דאצילות. ולפי שהיכל זה הוא היכל הרצון שהוא ת"ת מתחבר עמו ת"ת דאצילות. ישקני מנשיקו' פיהו פי' המלכות יורדת שם וכשנושק אות' זעיר אומרת ישקני וכו':
כל חד וחד נטיל ההוא היכלא וההוא רוחא וכו': פירוש חסד דאצילות כולל עמו חסד דבריאה וכן גבורה דאצילות כוללת עמה גבורה דבריאה וכעז"הד:
אברהם הוא חסד דאצילות נטיל היכל אהבה שהוא חסד דבריאה וכן יצחק נוטל לגבורה דבריאה. וכן הנביאים שהם בנ"ה דאצילות נוטלים נוגה וזוהר שהם נ"ה דבריאה:
ואף על גב דכתיב ותחת רגליו בגין וכו' זה לשון הרב בספר אוצ"ח ואף ע"ג דכתי' ותחת רגליו פי' אע"פי שלא הזכירו הכתוב בשמו אלא ברמז ותחת רגליו וכו'. בגין יקרא דמלכא לא פרסמו אלא ברמז את שהוא נתון תחת נ"ה והוא יסוד כי יסוד למטה מנ"ה היא עכ"ל:
ולבתר עמודא דא נטיל יתיר פירוש לפי שעמוד זה שהוא יסוד עולה בסוד הדעת כנודע לכך אמר נטיל יתיר וכו' באתר דהיכלא שביעאה:
ה' הוא האלהים פירוש זו"ן רעותא דרוחא עילאה פי' בינה. היכלא ז' פירוש קה"ק. פרוכתא דפריסא וכו'. פירוש המסך שהוא מחשמל דאימא כמ"ש הרב באוצ"ח והוא מקיף על עולם הבריאה:
דלא לאתחזאה תרין כרובים כתב הרב בס' הליקוטים תרין כרובים הם מט"ט וסנדל והם זו"ן דבריאה ונודע כי זו"ן דבריאה הם עולים בסוד מ"ן לאו"א דבריאה והיכלות אלו הם דאו"א דבריאה כמ"ש לעיל. ולכך הפרוכת פרוסה כדי שלא יהיו נראים השני כרובים כשהעולים בסוד מ"ן לאו"א דבריאה. לגו מן דא קיימא כפורתא. הוא בינה דאצילות שנק' כפורת כנודע. נשמתא עילאה פי' בינה:
עלמא דאתי פי' בינה לגבי האי עילאה פי' בינה מאירה להיכל זה השביעי שהוא עליון שבכולם:
רוחא עילאה וכו' פי' בינה סתימא דכל סתימין פי' הבינה עולה לקבל הארה מאריך הנק' סתימא דכל סתימין לפי שאו"א סתומים תוך זו"ן ואריך סתום תוך או"א לכך נק' אריך. סתימא דכל סתימין:
נהירו עילאה פי' בינה קדש קדשים. בינה. ואתמלייא פי' מ' מתמלאת מן השפע:
מהאי היכלא פי' המ' אינה מתמלאת שפע אלא ע"י היכלא שהוא היכל קדש קדשים שנכלל בה עם כל היכלין דבגויה ועולים בסוד מ"ן בה ואז יורד יסוד זעיר ומעלה אותה לאצילות וז"ש ולא אתמלייא אלא מהאי היכלא כהירו עילאה פי' בינה:
אתר דחבורא דזווגא פי' כמ"ש שיורד זעיר ומעלה אותם לפי שהיתה המ' בהיכל קדש קדשים כלולהמכל הני היכלין ויורד יסוד זעיר להעלות' כמ"ש בכוונת סמיכות גאולה לתפלה וז"ש איהו אתר דחבורא דזווגא. לאתחברא שביעאה בשביעאה פי' הרב באוצ"ח שביעאה הם ז' דמ' דאצילות בשביעאה הוא היכל ק"ק שיש בו כח"בד דבריאה ונה"י דמ' דאצילות שהם בסוד כסא שם בבריאה והם ז' עכ"ל. נהורא עילאה פי' אבא:
לגבי קה"ק פי' בינה ההוא דלא אתיידע פי' אריך ונשמתא עילאה פירוש בינה רעוא חדא דמחשבה פירוש אבא. נהירו דלא אתפס פי' אריך. תפיס ולא ידע מה תפיס. פי' אבא עצמו אינו משיג א"א שבתוכו. אלא דאנהיר ואתבסם ההוא רעו דמחשבה פי' אע"ג שאבא עצמו אינו משיג אריך שבתוכו מ"מ מגודל הארת אריך שבתוכו נתוסף בו אור גדול ומתבסם:
דכתיב יהי פי' מדלא כתיב יברא אור אלא יהי אור ש"מ דמעיקר' היו כקרני חגבים אלא שלא נגמרו הוייתן עד שהיו באימ'. ולפי נ"א שבדרך אמת דייק מדלא כתיב ויהי כן אלא ויהי אור משמע כבר היו באבא ושתלן באימא. והיה לא כתיב אלא ויהי פי' דוהיה משמע על ההוה ועל העתי' ויהי משמ' שכבר היה ש"מ שהיו באבא ושתלן באימא:
והוא ימינא לאתעטרא גלופי גלופין בהדיה פי' כי החסד הו' מעטר כל הקצוות בסוד יומא דאזיל עם כולהו: בהאי אתפרשו מיין עילאין ממיין תתאין פי' כי היסוד מפריש בין החסדים ובין הגבורות כי החסדים הם עולים מתוכו להגדיל זעיר בסוד אור חוזר עד הכתר והגבורות הולכים אל המ' משתככין שבבין גרסי':
כל דא היא לעילא פי' תדשא הארץ דשא היא המלכות והוא לתתא בעולם השפל: מאן ויאמר אלהים א"ל אלהים סתם פי' בינה היא אמרה תדשא כו'. ואי תימא פי' כשאנו אומרים תדשא הארץ היא הארץ הזאת. וכי ג"כ אנו מפרשים אלהים היא הבינה: ומשני אלא לתתא איהו תולדות. פי' כשאנו מפרשים הארץ הלזו אז אלהים דקרא היא המ' שהיא תולדות הבינה כי המ' נק' בת והבינה אימא:
וההוא דלעילא אבהן דכולא פי' היא בינה שכולל' חג"ת שנקראים אבהן עד יום הששי גרסינן ול"ג חמישי. אפיקת תיקון חילהא פי' מ"ש ביום ג' ותוצא הארץ היינו בתוך בטן הארץ עד פתח הקרקע ולא יצאו לאויר העולם עד יום הששי:
לעילא פי' בי"ע ותתא עו"הז. על הארץ פי' דאי כתיב בארץ משמע הארץ הזאת ומדכתיב על הארץ משמע בי"ע: והא כמה חושבנין עבדי חברייא לעילא. פי' שגם באריך ואו"א וזעיר יש שמות שיש בהם חשבון. ותירץ אלא חושבנא קיימא בסיהרא: וז"ל הרב באוצ"ח כל החשבונו' במלכות. וקשה אפילו בשמות של שאר הספי' יש בהם חשבון. אך הענין כי בכל מ' ומ' שיש בבחינת השם ההוא שם הוא החשבון של השם. באופן כשאנו אומרים בחינת חשבון בכל שם ושם הנה החשבון ההוא הוא למטה במלכות של אותו השם עכ"ל. מובן שמה שתירץ הזוהר אלא חושבנא קיימא בסיהרא. היינו מלכות שבכל שם ושם: ומתמן ייעול בר נש למנדע לעילא. פי' מהמ' שבכל שם ושם יכנס האדם לידע שאר הספירו' של השם כדמוכח זה הפי' מדברי הרב שזכרנו:
נקודה חד פי' אבא נקודה לעילא אבא. ומשום שר"ל ואית נקודה וכו' ה"נ אית נקודה וכו' לכך כפל הלשון. א"נ מ"ש ואית נקודה סתים. לעילא דלא אתגלייא כלל היא חכמה דאריך שהיא המחשבה הראשונה. דאינון מיין רחישו. פי' מ"ן של מ' שהם הגבורות הוציאו בי"ע:
כגוונא דלעילא אצילו' ועיין בדף ל"ד ע"א. על הארץ דא אליהו דאשתכח תדיר בארעא. זה הלשון נתחבטו בו קמאי וכ"ש לפי מה שקיבלנו ומפורש בדברי הרב ז"ל שאליהו הוא פנחס א"כ איך כתב הזוהר ולא מסטרא דאבא ואימא. אבל יובן כמ"ש בס' הדרושים בדרוש אליהו בארבע מבואר שם שטיפת יתרו ויוסף היא נק' פנחס. ונשמה שבאה מגד ובנימין נק' אליהו ואליהו מושבו בגוף פנחס. כי עיקר הגוף הוא של פנחס ולא של אליהו. לפי שארבעה נשמות היו לו. נשמה מזרע יוסף ומזרע יתרו הם נקראי' אחת כיון שבאו משעת לידה ושל נדב ואביהו הם אחת שהם תרי פלגי גופא. ונשמה מגד ונשמה מבנימין הם שנים אחרים. ושל יוסף ויתרו נק' פנחס. ושל גד ושל בנימין נק' אליהו. ובזה יובן מ"ש הזוהר דא אליהו דאשתכח וכו' ולא וכו' כי לפי האמת נשמת גד ובנימין אינה מאב ואם וז"ש ואיהו טאס עלמא בד' טאסין:
ונודע שנשמת בנימין היא הבאה לעוה"ז לעשות נס לצדיקים והוא טאס עלמא בד':
דאתכליל בו' סטרין פי' אדה"ר היה נכלל מו"ק דזעיר והמ' כלולה עמהם והם נקראים צלם ודמות וז"ש הכתוב נעשה אדם בצלמצו כדמותינו. בכולהו יומי לא אתמר בהו ה"א אלא הכא וכו' ז"ל ספר ח"י בדף ה' בירושלמי ר' אבין הוה ציים בכל ע"ש וכן בגמ' איבעיא לן על הני בר בי רב דיתבי בתענית' במעלי שבתא מהו לאשלומי ומשם למדו אנשי מעשה להתענו' בע"ש ולא לבד הטעם כדי שיכנס לשבת כשהוא תאב. כי הן לזה יספיק מן המנחה ולמעלה אכן עיקר הטעם על כי יום ו' היא מדה כוללת כל ימות השבוע ובו ימצא עזר להבין ולהתענו' ולפשפש במעשיו של כל השבוע וגם בשבת הכולל כל השבוע ברמז ביומו תתן שכרו ר"ת שבת ובהם נתווך השלום לבין אבינו שבשמים די בהו צדיק וצדק בדרגא חדא כמ"ש בזוהר מ"ש בכולהו וכו' הנה כי ביום ו' נאדר בצדיק יסוד עולם ונלוה אליו אות ה' כי כלתו היא: עכ"ל
ובמה זכי בר נש לההוא נהורא גרסינן דא ג"ע פי' ג"ע הארץ. השמים והארץ לעילא ותתא. פי' זו"ן דאצילו' זו"ן דבי"ע. תורה שבכתב זעיר. בתוקפא דכתב פי' זעיר הוציא הכל בכח בינה הנק' כתב:
דנפיק מחכמתא פי' אימא יצאה מאבא ובפרשת ויקהל בענין אית ספר ואית ספר כתב שם שאימא נק' כתב. יסודא דעלמא פי' וישבות היא בינה שנקראת אלהים שעשתה שביתה ע"י יסוד ונק' שביעי כשמתחילים מן הבינה. דא יובלא ופי' וישבות ביום הז' הוא אבא שעשה שביתה על ידי הבינה ולא קאי על אלהים דרישא דקרא: ונק' הבינה ז' כשמתחילין מיסוד ממטה למעלה:
דא כהן גדול פי' חסד שהוא ז' מהמ' ממטה למעלה בעמודא דאמצעיתא פירוש ת"ת שהוא שביעי כשמתחילין מכתר כחב"ד חג"ת. כמ"ש באוצ"ח:
מאן דהוה לחם עוני גרסי' ול"ג ליה (ובספר ערוגת הבושם כתב וז"ל. מאן דהוה לחם עוני אתהדר וכו' דא כ"י הוא יהיב וכו' וכל קידושין דנפקא מלעילא מרזא דבינה הנק' הוא כי הא בהא תלייא. כשהבינה היא בזווג הפנימי של תענוג זיווגא שלים. גם המ' יש לה יופי הפנים ונעשה ג"כ עמה זווגא שלים. בסוד נועם העליון דבינה. בסוד לא אבוא בעיר. והזעיר אומר לשכינה בחי' נוקבא דאצילו' מה יפית ברזא דיופי דעתיקא שהם שע"ח נהורין והם שע"ח גוונים מיני זוהר שהוא יפה מאד: ומה נעמת בנועם העליון דבינה המבואר בזוהר בראשית מאשר שמינה וכו'. ושיעור הכתוב כך מה יפית ברזא דיופי דעתיקא שהוא ש"ע נהורין עילאין. ומה נעמת ברזא דבינה כמ"ש בזוהר מאן מלך דא כ"י. שהוא פנימיו' המ' שהוא דומה ממש לבינה עילאה. וכשאת ביופי הבחינו' אלו האהבה שבינינו הוא בתענוגים שאין הזווג נעשה בינינו בחיות המוכרח שהוא אינו של תענוג. רק שיעשה בינינו זווג של תענוג להוליד נשמות מרוב העיטרין קדישין שניתוספו בנו. עכ"ל ספר ע"ה בדף ע"ג ע"ב):
אשר ברא וכו' מכללא וכו' פי' אשר שהוא היסוד כמ"שה מאשר שמינה לחמו ברא המ' שנק' אלהים וז"ש מכללא דזכור נפקא שמור:
והחסד דא אברהם פי' שחסד גנוז בתוך אמת היסוד ולכך אמר הפ' שומר הברית שהוא יסוד והחסד שבתוך יסוד ובזה ניחא דנקט חסד יותר משאר הספירות:
בסטר שמאלא לקבלייהו בזוהר מדוייק גריס לקי בהו וגירסא זו ניחא טפי:
בתר רחייא דנוקבא דתהומא רבא כ' הרב על פסוק אשר אחר הרחיים כי רחיים הם ד' מחנות שכינה. והקליפה היא אחריהם. ולפי מ"ש הרב כי נוקבא דתהומ' רבה היא בינה דבריאה. נפרש הרחיים הם מרכבה שלה והמזיקים הם אחר מרכבה דבינה דבריאה דקליפה. ולקמן שאמר בעילא דרחייא דנוקבא דתהומא רבא: איפשר תחלה הם אחר רחייא ולבסוף מכניסים אותם בעינא דרחייא שהוא בתוך המרכבה כדי שיהיו סגורים שם שלא יצאו
סוכת שלום אתפריסא פי' מלכות. (ובס' ח"י דף ל"ו כתב וז"ל מנהג טוב לטעום בע"ש מכל תבשיל ע"ש טועמיה חיים זכו. והמתענה בע"ש עדיף טפי לטעום תחלה ולהתפלל בציבור בלא ענינו משיתפלל יחידי: ומורי היה נוהג לטעום התבשילים ליל שבת וסמוכות שלו ממ"ש בזוהר בליליא דשבתא וכו' משם יתבאר דלא נגעו בה מטעם לבדוק התבשילי' אם הם מבושלי' ומתובלים יפה אפס טעם הדבר לאחזאה דסוכת שלום מכולא אתכלילת: וטובים השנים לטעום בע"ש אם עלה בישולו יפה: ובליל שבת ישוב לטעום מכולם ופנה למעלה לאחזאה דהא סוכת שלום מכולא אתכליל' וכן הוא מנהג ותיקין עכ"ל ס' ח"י) אריקת נשמתין חדתין וכו' בס' ח"י דף ס"ב כתב על מאמר זה וז"ל וביאר הרב ז"ל שהוא מכח תלת פרקין אמצעיים דלמד דצלם דאבא שהם כמו נשמה לגבי אמצעיים דאימא עכ"ל שם. ובדף ס"ד כתב וז"ל:
ההוא תוספת מרזא וכו' כתב הר"חו ז"ל שיש לעמוד כשאומר ופרוש עלינו סוכת רחמים ושלום כמ"ש בזוהר בראשית וההוא תוספת דנשמתא מרזא דדכורא וכו' והמשכיל ישכיל ר"ת הפורש סוכת שלום עלינו. ס"ה מספ' אד"ני ש"ע סוד ש"ע נהורין אשר המה נמשכים אל אדנ"י ומשם ישתלשל עלינו וכו' וצ"ל וע"כ עמו ישראל ושגו המדפיסים וכתבו ועל עמו ישראל כמ"ש לשון הזוהר בראשית בדף מ"ח אבל בשבת סוכת שלום וכו' מברכין הפורס סוכת שלום עלינו ועל כל עמו ישראל ועל ירושלים אמאי על ירושלים אלא וכו'. ש"מ תרתי. ש"מ טעמא דלא אמרינן ברכת שומר ישראל בשבת. שאין צריך שמירה. וש"מ שצריך לומר ועל כל עמו ישראל. לתת כנגד היסוד רחובות הנהר שלום. כל לו כל אליו עכ"ל ס' ח"י. דלא יפגים מיכלא חדא ליומא. פי' שלא יאכל ממנו הרבה עד שלא ישאר בו שיעור סעודה ולפי שהסעודה ג' יכול לעשותה אפי' בפירות. לכך אפי' יפגום אותה שרי שאין בה חומרא כשל שחרית:
ואית דאמרי תרי: ס"ל כיון שחובה ב' סעודות ביום לכך לא יפגום ב' סעודות אבל הטעימה כ"ע מודו דצריך לטעום מכל תבשיל כמ"ש הרב ז"ל שצריך לטעום מכל התבשילין שבישל לצורך שבת בסוד טועמיה חיים זכו: וכ"ש אי סליק יתיר ליומא ר"ל אם בישל לסעודת היום הרבה מאכל לכל סעודה שיטעום ממנו שכיון שהמאכל מרובה ישאר לו הרבה אחר הטעימה. אי נמי אם עושה הרבה תבשילין ליום שצריך לטעום מכל מין וישאר הרבה לכל סעודה: ולזעירי בתרי תבשילין פי' מצוה מן המובחר שיטעום מכל תבשיל כמ"ש הרב ולפחות יטעום ב' תבשילין שהם כנגד ב' סעודו' של שבת:
דא תורה שבע"פ דאית בה דרך יובן במ"ש הרב כי ב' ידים דאימא הם כלי מ"ן דרחל בסוד ונתתם חמישית לפרעה וזש"ה אלהים שהיא הבינה הבין דרכה הם הדרכים שביסוד רחל:
מאן מקומה דא תורה שבכתב פי' זעיר הוא מקום המ' שהיא עומדת מהחזה שלו ולמטה: נמצא שזעיר הוא מקומה ששם עומדת המ':
דאית ביה דעת פירוש שהזעיר יש בו דעת שלם אבל המ' אין בה רק חו"ב כמ"ש באידרא ונהירו דתרין מוחין גליפן בה. ולפי פי' זה הכי קאמר אלהים שהיא בינה הבין דרכה דמ'. והוא שהיא הבינה הנז' ידע את מקומה ר"ל המשיך דעת לזעיר שהוא מקומה דמ'. שבדעת עדיף זעיר מהמ' שיש לו דעת ומ' אין לה דעת:
דא עלמא דאתי ופי' הפ' כך אלהים שהיא הבינה הבין הדרכים של אבא אבל לא מקומה: אבל והוא שהוא א"א ידע את מקומה דאבא וכ"ש הדרכים הנמשכים ממנה: ודומה פי' זה למ"ש באידרא. אעפ"י ששם הוא פי' אחר. ואיהי צבייה גרסינן:
אמאי אתעבד שמא דא גרסינן ופי' אמאי המ' אינה נק' בשם אשרה מזבח דאיהו מאדמה. פי' מ' בניינה מבירורי המלכים שנק' אדמה ועיין פ' משפטים בסוד אדמת עפר. כי עפר הוא כשנתקנת המ'. אי נמי יובן במ"ש הרב באוצ"ח כי אדמה היא התבונה אדם ה' וזהו מזבח אדמה. מזבח שהיא מ' בניינה מהתבונה שהיא אדמה וכן נמי עפר מן האדמה. עפר היא מ' בניינה מן התבונה שהיא אדמה:
ויפח באפיו נשמת חיים אתכליל וכו' פי' שהבינה שהיא נשמת חיים נכללה בעפר שהיא מ'. בקדמיתא ויביאה אל האדם. ז"ל הרב בס' הדרושים זווג ראשון שממנו יצאו נשמת אדם וחוה היו זו"ן אחור באחור דהיינו שעלו להיכל הבינה והיה שם זווגם והזעיר קדם שם שהוא יושב בחיק א"וא ואח"כ עולה המלכות אצלו וז"ש בזוה' בראשית דף מ"ט בקדמיתא ויביאה אל האדם ולבתר איהו ייתי לגבה שמשם ואילך הזווגים היו דמטה במקומם פנים בפנים והזעיר הולך למקום המ' להזדווג עכ"ל הרב ובזה מובן לשון הזוהר ויביאה אל האדם מהכא אוליפנא דבעאן א"וא דכלה וכו':
ערסי דדהבא המשל יובן במ"ש הרב שזעיר מדורו בהיכל הבינה והוא יורד להיכל המ' להזדווג עמה וערסי דדהבא הם ההארות שבהיכל הבינה ששם מדורו דזעיר. והוא מניח אותם ההארות ויורד להיכל המ' שרוכבת על י"ב בקר שהם י"ב אבנים כמ"ש הזוהר על פ' ויקח מאבני המקום:
אלין לעילא פירוש חסד וגבורה ואלין לתתא הם יצ"הר ויצ"הט שהם ענפים מח"ג:
נוקבא עילאה לתקנה ליה גרסי' וכפל לשון לרמוז לתקנה ליה ה"ס תיקון הפרצוף ע"י חו"ג דאימא ולאעטרא ליה בסוד אור מקיף: ולברכא ליה בסוד ממוחין דאימא:
כד נביע בי גרון פי' כשמאירה חכמה דאריך לגרון שהיא בינה דאריך כנודע שמחיך וגרון ניתקנה אימא: במחשבה דלא אתגלייא. היא חכמה סתימאה שנק' מחשבה. וע"ד אורייתא שרייא בבית וכו' פירוש כי ב' בתיס הם בינה ומלכות. ומ"ש בי"ת ראשית פי' ב' שהיא הבינה היא בי"ת לראשית שהוא אבא וכשנפרש על המ' הכי קאמר בי"ת שהיא המ' היא נק' ראשית בסוד ראשית חכמה יראת ה':
היינו דכתיב ויבן ה' אלהים ופי' הפ' בראשית שהם א"וא ב' ראש"ית ברא אלהים שהיא המלכות שנק' צלע וטעם אומרו ברא ולא בראו לפי שהם אחדות אחד כנודע. היינו דכתיב ויביאה אל האדם פירוש כמש"ל בשם הרב כי תחלה עלתה המ' להיכל הבינה אצל זעיר וזהו את שהיא המ' עלתה לשמי' שהוא זעיר. כמ"דא עצם מעצמי ופירוש הפ' ואת הארץ ו' שהוא זעיר נותן את. שהם הגבורות הנק' את לארץ שהיא המ' לבנות פרצופה וזהו עצם מעצמי. שהגבורות בונים זעיר ונותן מהם למלכות לבנותה:
ימינא ביובלא שרייא כתב הרב ז"ל שהבינה נתלבשה בחסד זעיר ואחר כך הוציאה ה' קצוות האחרים וז"ש דהא ימינא ביובלא שרייא: וברא עלמא דין פי' עו"הז מן הגבורות כי בי"ע כולם הם חיילי המלכות וצבאיה וכולם מן הגבורות שהוא שם ב"ן:
עד זמנא דאלף שביעאה וכו' פי' כתב הרב כי ז' בחינות יש למ' ובחינה ששית היא בימי שלמה שהיתה המ' כתרה נגד כתרו אבל עדיין היתה צריכה אליו. ובימי המשיח ב"ב תהיה מדריגה ז' דהיינו כתרה נגד כתרו ואינה צריכה אליו אלא שניהם שוים עכ"ל: וז"ש עד ימות המשיח שתהיה בין ימינא ושמאלא בקיומא שלים במדרגה שביעית שאינה צריכה אליו ותהיה בין ימינא ושמאלא רוצה לומר בקו האמצעי בין ימין ושמאל:
וישתכחון שמים חדשים וארץ חדשה פי' כשם שזעיר יש לו מוחין חדשים מאימא גם המ' כן לא תעדי מתמן לעלמין היא עדיפותא אחרת מלבד שהמ' במדרגה ז' עוד זווגה תדירי בלי הפסק משא"כ בימי שלמה שהיה אח"כ חרבן ונפסק הזווג. וז"ש אלא עד זמנא ידיעה דכתיב וכו' שר"ל שלא היה הזווג ושהיתה המ' בימין אלא עד זמן ידוע שהיו האומות כבושים תחת יד דוד ושלמה אבל לא תדיר. את השמים דא שכינתא עילאה פי' א"ת שהיא בינה שכ"ב אתוון דילה מתקנים הזעיר שנק' שמים וזהו את השמים ואת הארץ וכו' פי' הארץ היא מלכות שלוקחת כ"ב אתוון מזעיר הנק' ו וז"ש באתחברותא דכר ונוקבא:
תרי קרא כתיבי כי וכו' פירוש דקשו קראי דאש אוכלה משמע שהמ' אוכלת כל מה שתחתיה וכתיב ואתה הדבקים חיים וכו':
וההוא נהורא אוכמ' או גוון תכלא גרסינן לזמנין תכלא או אוכמא ולזמנין סומקא פי' כשהמ' הלאה דינים היא אוכמא שהאוכם גרוע מן האדום כמר"זל שחור אדום הוא אלא שלקה והסומק הוא דין יותר מהתכלת. כדין כולא אתחבר כחדא איהי אתדבקת בנהורא חוורא גרסינן:
לאוספא תרבין ועלוון וכו' זהו סיום התירוץ של הפסוקים שמ"ש ה' אלהיך אש אוכלה הוא הכי הוא ודאי שהמלכות אוכלת הקרבנות וכל מה שתחתיה אבל ישראל אע"פי שהם דבוקים במ' הם חיים וקיימים. דאינון מלה גסה על מה דקיימא ושריא עליה גרסי:
כמה גווני זיני מאמר זה וכו': מפורש בספר הדרת מלך וגם בספר זוהר הרקיע בדף כ"ה ואילך:
אלא מתהלך פירוש שהת"יו כינוי אל הנקבה שהיא מ' בחכמה דנהירו עילאה פירוש אבא. מאילנא דחיי. פי' זעיר. קלא מלעילא פי' זעיר. חכמתא עילאה פירוש אבא. זיהרא עילאה פירוש בינה. דהא אתרחק אהל מבינייהו גרסינן:
צדיק וישר צדיק הוא יסוד וישר היא מלכות בר משה וכו'. הוה בסטרא אחרא עילאה גרסינן: ופירוש שכל אדם שהוא אחוז במלכות נפגם. אבל משה הוא בזעיר ולא הגיע לו הפגם ח"ו. ובזוהר תרומה אר"ש משה לא מת והכתיב וימת שם משה עבד ה': מסטרא דילן קרי ליה מיתה:
דהא שרייא ביה זמן קציב לכל עלמא פי' ר"ש ס"ל כר' אבא דלעיל דדריש אוהל מועד לביש. אית ימינא לעילא פי' בקדושה יש ימין ושמאל שהם חסד וגבורה. וכן בקליפה יש ימין ושמאל שהם ח"ג כי גם זה לעומת זה עשה האלהים. ומ"ש לקמן ודא הוא סטרא דחויא בישא. פי' היא לילית והיא אחוזה בשמאל כי נוקבא משמאל' אתקשרא:
דאע"ג דאיהו נער לתתא פירוש אעפ"י שיהושע זכה למדריגה מט"ט ויעלה על הדעת שלא נפגם אע"פי כן לא ימוש מתוך האוהל שנפגם כמו האוהל:
בקדמיתא הוו מתלבשן וכו' כיון דחאבו וכו' יובן במ"ש הרב בס' קהלת יעקב והובא לעיל וז"ל דע כי אד"הר היו לו נר"ן דאצילו' ולבוש הנשמה מחשמל דבריאה ולבוש הרוח מחשמל דיצירה ולבוש הנפש מחשמל דעשיה וכשחטא נסתלקו ממנו נשמה ורוח דאצילו' שהם זיהרא עילאה ולא נשאר לו רק נפש דאצילו'. והלבושים שלשתם לוקחתם קליפת נוגה עכ"ל הרב ובזה מובן לשון זה. חד מההוא רוח מסאב פירוש קין. וחד כד תב אדם פירוש שת: אבל הבל לפי שמת מיד לא הזכירו:
חד מההוא סטרא מסאבא הוא קין וחד מסטרא דאדם הוא הבל: והוי דמי הבל בדיוקנא דלעילא וקין בדיוקנא דלתתא גרסינן:
כד"א ומפרי העץ פי' עץ הדעת הוא במ' ונצטוה אדם שלא לאכול ממנו לבדו שלא לעשות פירוד ח"ו והוא אכל ממנו לבדו ובזה נתגברה הקליפה כיון שהפרידו אלוף וכן קין נמי הביא מפרי האדמה שהיא מ' לבדה וז"ש ר' אלעזר נמי מפרי האדמה כד"א אוי לרשע רע שר"ל שע"יז הגביר הקליפה:
כי גמול ידיו דא מלאך המות יעשה לו דאתמשך עלייהו ואתדבק בהד לקטלא לון גרסינן ול"ג כי פרי מעלליהם דההוא בצדיקים כתיב. אמרו צדיק כי טוב וכו' ר' יצחק אמר להחזיק סברתו הא' שארץ שהיא תבל לא קבלה אותו אלא ארקא הפך סברת ר' יוסי:
רזא דרוחא דאתאביד פי' כמ"ש הרב שהבל נתגלגל בשת ומשה ור"ת משה שת הבל דהבל מסטרא אחרא. מצד הקדושה: בדיוקנא דלתתא פירוש אעפ"י שהבל יש בו קדושה יותר מקין מ"מ קצת זוהמא יש בו ולכך לא היה גם הוא בצלם אדם אלא שת דווקא:
א"ל ר' יוסי דהא כתיב גרסינן ומביא ראיה לסברת ר' יהודא ובזה אין צריכים להגהת דרך אמת וכן נמצא בזוהר מוגה:
אבל לילית ונעמה וכו' פירוש ארבעה הם ר"ת שלהם אל"מן כמ"ש בס' אמתחת בנימין ומחלת ואגרת בתה נפקי מסטרא דלילית ונעמה:
אוזיף ליה ע' שנין פירוש אדם שרומז לזעיר נתן הארה מז' קצוות לדוד שהי' המ' והם ע' שנה. אי נמי שהמ' היא מהחזה ולמטה ושם שני חסדים המגולים דנ"ה וב' שלישי הת"ת הם ע' ומקבלת המ' הארה מהם ועיין בדרוש המילה בסוד יין. לשית מאה ושבעין נגד אד"ני במילואו שעולה תרע"א שהוא תר"ע עם הכולל: אלף ות"ק מפתחן. נגד ט"ו חסדים כנודע. דמגו רזא דנא פירוש מז"ון אתברי אדם:
על ברית יסוד בריתי יומם ולילה פי' יסוד שעל ידו מתחברים ז"ון שהם יומם ולילה. וקיים עליה עלמא פירוש שמיסוד מתקיימת המלכות שנק' עלמא. דכתיב בראשית בראשית גרסינן והוא היסוד שכולל כל הו"ק כנודע. א"נ שכולל ו' פרקים דנ"ה כמ"ש באידרא וצדיק יסוד עולם דכליל שית. בקרטופ' חדא באת יו"ד פי' יסוד נק' יו"ד זעירא:
אודי על חטאוי שקרא שת בלא י"ד לומר שפגם ביסוד איהו בי"ת פי' יסוד נקרא בי"ת לפי שהוא שני למ' ממטה למעל'. אר"י למטה אתהדרו פירוש שלא היה הפגם רק למטה בעו"הז והיו נתקנים האותיות קצת בכל דור עד סיני טרפי אילנ' כחו' חיצונייו'. חמא לון לאינון טרפי אילנא:
אל לבו עציב פירוש מלכות ולא לאתר אחרא פי' זעיר ולפי זה מ"ש הוד והדר לפניו היינו לפני זעיר. כיון דקביל תנחומין ודאי דינא. קשה לדעת ר' חזקיה דאמר לביש וקביל תנחומין על מה דאביד. איך יפרש הפ' וינחם ה' על הרעה וכו' והתם וכי קיבל תנחומין על מה דאביד. וי"ל שר"ח מפרש קיבל תנחומין כאלו נאבדו בשביל הרעה שדיבר עליהם ואלמלא זכות מר"עה שעלה אח"כ לסיני כמ"ש אעלה אל ה' אולי אכפרה וכו' ואם אין מחני וכו'. לא היו ניצולים. שכבר קיבל תנחומין עליהם:
חס עליה קב"ה וגניז ליה וכו' פירוש ע"י האור שהראה לו הקב"ה יוצא מג"ע למערת המכפלה אז עשה שם מקום קבר לו ולאשתו. ובזה ניחא שתחלה אמר בשעתא דמית סמיך לגנתא. ולבסוף אמר עבד מערתא חדא ואתטמר בה וכו':
רוחא דחוי דלעילא פירוש בינה לאתר דיעקב שרייא פירוש זעיר ששם אחוז יעקב אבינו. להאי עולם דדוד מלכא שרייא ביה: פי' מלכות ששם אחוז דוד: לעולם חסדו פירוש מלכות יש שם חסדים. לעלם בלא ו' פירוש לרמוז אל הנוקבא:
השתא דחאבו וכו' ופירוש הפ' כך הבינה אומרת לא ידון רוחי לא תהיה הארתי נמשכ' באדם שהוא זעיר ומזעיר לעולם שהיא מלכות בשביל שלא יינק הנחש: וז"ש בשגם הוא בשר וע' בדף ל"ז שלשון זה מוכיח על לשון דהתם כדי שלא נא' פליגי ודוק:
זה ינחמנו ממעשינו זה אמאי וכו' בדרך אמת מחקו וטעמו משום דלשון זה עיקרו בפ' נח דף ס' ע"א ושם יפורש בע"ה: