לאוטבא ליה על אינון עבין דהשתא ודנין ליה על זכיין דאיהו זמין למעבד מלשון זה דקדק הרב כה"ר שלמה עמאר זלה"ה שהמצות שעשה אותם האדם כבר בזכותם מטיבים לו וכ"ש שבשבילם ניצול. אבל המצות שעתיד לעשות מצילים אותו דווקא אבל לאו לאוטבא ליה וז"ש אלא לאוטבא ליה על אינון טבאן דהשתא וכו'. על זכיין דאיהו זמין למיעבד ובגינייהו אשתזיב. ה"ג ובאבוד רשעים רנה והכתיב החפוץ אחפוץ במות הרשע וכו' אלא וכו':
והרמ"ז כתב וז"ל אי זכאה לאתקיימא אהדרת להאי עלמא כנשמת יונה שחזרה אחר שעלתה והענין שכל נשמה מסתלקת בלילה לעלות ליסוד נוקבא בסוד מ"ן ואיתמנת קמי בי דינא הם סוד הגבורות אשר בסוד רחל והיינו ממש בי דינא שהם מתעוררות לעיין בדין כל א' וא' אם ראוי ליכנס בתוך היסוד הוא ג"ע אם לאו וז"ש אי זכאה לאתקיימא ר"ל אם צד הטוב שבו עדיף חיליה לעמוד נגד צד הרע כי בזה תלוי קיומו שיהיה לו כח לדחות הסיגים לעשות הבירור ואז חוזרת ליכנס בגופה: אבל ק' שהרי כמה רשעים קמים בבקר ולמה אחר שמסתלקת נשמתו בלילה בבקר חוזר וניעור. ולתרץ זה אמר:
ודינא הוא בתרי גוונין דהא לא דיינין על בישין דאיהו עתיד וזמין למעבד כפל לשין עתיד ר"ל שיש לו חפץ ורצון לעשות הרע. וזמין שיש לו הכנה והזמנה לעשותו שלא יבצר ממנו להוציאו לפועל אפ"ה לא דיינין ליה עליהו ואין קושיא מבן סורר ומורה שכבר התחיל ברעת זלותו ושלט עליו יצ"הר במעשה ואין ספק ימות חייב:
אלא לאוטבא ליה על אינון טבין דהשתא שגם אם הוא רשע אם יש לו איזה מעשה טוב יועיל לו להחזיר נשמתו לשלם לו על פניו להאבידו כי אותו הטוב המושפע עליו ועודנו בטומאתו מוסיף כח בקליפה והרי זו דין א' מתרי גווני של זה שמחזירי' לו נשמתו. דין ב' דיינין ליה על זכיין. דאיהו זמין למעבד דוק שלא אמר טבין דאיהו זמין כמ"ש בתחילה שאין הכוונה על איזו מצוה שיעשה דלא עדיפא מאותה שכבר עשה שמשלמ' לו להאבידו ואין כחה יפה להגין על העתיד אלא זכיין ר"ל טובה שתבוא לישראל על ידו או שיעשה תשובה שלימה. או שבהתגלגל ההיא טיקלא יפול לו איזה ניצוץ טוב בגורלו דיפוק מניה זרעא מעליא:
הקב"ה עביד טיבו עם כל בריין אפילו עם הרשעים כי צופה עתידות הטוב המזומן ממנו כאמור ובג"כ אתדן ב"נ קמי קב"ה כי הוא מקור הטוב והחסד משא"כ ב"ד של מעלה כמ"ש בישמעאל שהמלאכים וב"ד היו רוצים שימות בצמא. וזהו טעם למה לא מת יונה כדין כובש נבואתו חדא משום משיח בן יוסף העתיד לצאת ממנו ב' מפני שמחשבתו היתה לכבודן של ישראל ובמה שהושלך לים נחה מד"הד העומדת נגדו והוא הים העליון העומד על י"ב בקר כנז"ל. ויעמוד דקאים בקיומיה וכו' שכביכ"ול אין מנוחה למ' העליונה כשיש עון בעולם הראוי לעונש כי שוטרי הדין נאחזים למעלה ע"ד ויבא גם השטן בתוכם וכמ"ש קץ כל בשר בא לפני וכן כאן בים העליון היתה רוח סערה שהיא קליפה ד' שלעומת שם ב"ן הקדוש וסוד ים עם ב' אותיותיו עולה ב"ן ואיתא בכוונת השופר שכשיורדים ב"ן אותיות של שם אלהים בים שהיא המ' רועשים גליהם ומתגעשים ומשם נאחזים החיצונים. אבל כשנעשה הדין בעקרה תפיסת החיצונים מהמ' ונפרדו הסיגים כמר"זל כשהקב"ה עושה דין שמו מתגדל כי אז מתבסמות הגבורות ונפרד הרע מן הטוב וז"ש ויעמוד הים וכו' כאתתא דמתעברא כי קושי הלידה הוא מחמת אחיזת הנחש בה ומכחו היא מלאה דינים קשים דמי טומאה:
וכד אולידת שכיך רוגזא כי כבר נפרדו הדמים ואין עוד אחיזה לדינים באשה ואדרבם דם נהפך לחלב כן כשעוש' דין ברשעים הוא נייחא דיליה היינו ביסום הגבורות כנ"ל. למיקם בדוכתא שלים שאין הדין יוצא חוץ ממקומו שאינו מתפשט כי אם עד גמר ק"ך צירופיו שהוא עד סוף הקדושה שבעשיה ואז יפה כר' הגבורות ליתן כח להעלות ניצוצי קדושה למעלה וע"כ נאמר ובאבוד רשעים רנה שזהו סגולת הלוים ברנתם להעלות הניצוצות והעולמות ולייחדם:
כד"א החפוץ וכו' ק' שזה הפכי למ"ש ונראה שמקשה הוא בעצמו על עצמו שאמר כד"א שנראה ששני הפסוקים לא קשו ולפשטיה דקרא שאין חפץ במיתתן של רשעים ואיך אמר כד"א ותירץ כאן קודם וכו' וכמ"ש הענין בפ' נח דעלי' קאי מ"ש הזוהר הא אוקימנ' הוא שם בפ' נח ופי' הפ' החפוץ אחפוץ וכי תמיד אני חפץ במות הרשע אין זה מדתי הגם שלפעמים אני חפץ שימות אותו שנתמלאת סאתו. מאי שנא שרה וכו' ר' חייא הבין שר"ל שאין צורך לדעת מיתת הנשים שהם נגררי' אחר בעליהן משא"כ באנשים שיש בו צורך לדעת המשך הדורות וגם להבין מדת כל א' וא' לפי הסוד ולזה הקשה והכתיב ותמת רחל הגם שמחוה עד שרה לא נזכר כלום במיתת הנשים הנה משרה ואילך הוזכרה בנשים חשובות כרחל שלמדו כמה דברים ממיתתה קללת חכם אפי' על חנם ונקברה בדרך ע"פי הדבור או על שבזתה משכב הצדיק ובמרים מיתת נשים צדקניות מכפרת לפי שנסמכה לאפר פרה ובמיתתה חסרו המים שהיו בזכותה והיתה מנהגת הדור כמ"ש ואכחד שלשת הרועים וכו' והקדימם
לדבורה לפי שהיו פנות גדולות בישראל:
רבנן פתחי וכו' ז"ל הרמ"ז ק' מה שייכות יש לפתיחה זו עם הפרשה ועם הענין ויובן במ"ש הרב שג' כלי זו"ן יורדים לבי"ע להחיות העולמות ולעלות הבירורים. גם נודע שביום הוא תיקון כולל בכל העולמות בי"ע אבל בערבית הוא בבריאה לבד וז"ש לכה דודי נצא השדה כי השדה הוא מקום הקליפות ושם הוא היציאה ביום. נלינה בלילה בכפרים ה"ס היכלות הבריאה שהם בנות העיר הגדולה מ' דאצילות והיא מתחננת לדודה שילך עמה בכל אותו הדרך של בי"ע לשמרה מכל פגעים רעים עד שתשוב לביתה העליון אחר שתעשה המוטל עליה שהוא בירורי נדחיה מדי יום ביומו וזה בכח הצדיקים כמ"ש בפ' אחריו נשכימה לכרמים שדרשוהו רז"ל על בתי כנסיות ובתי מדרשות וזה מדרש הנעלם דורש את אברהם לסוד הנפש ואת שרה לבחי' הגוף וידוע שיש למעלה עצמות וכלים באופן ששרה שהיא בחינת הגוף רמז לכלים שהם היורדים לבי"ע:
עוד נודע שהכלים ה"ס האותיות דא"ב ויש א"ב דכורין לכלי הזכר וא"ב נוקבין לכלי הנוקבא ונודע כי טנ"תא מתחלק בכל פרצוף נועמים בכתר נקודות בחכמה תגין בינה אותיות ז"ק והנה באבא שהוא שם ע"ב דאצילות יו"ד ה"י בכח"בד שלו וחצי השם וי"ו ה"י בז"ק שלו שמשם שורש אותיות דכורין והוא צירוף ויה"יו. ובאימא שם ס"ג יו"ד ה"י בכח"בד שלה וא"ו ה"י בז"ק שלה שהם גי' חי"י והרי רמז לכלי ז"ון דכורין ונוקבין היורדים לב"יע:
ולימא להו להני שלשה כאחד בניחותא ומאחר שיכול לכוללה בשאר שאלת צרכיו מוכח שאין בה חתימה בתפלת הדרך דאי הויא בחתימה לא הויא דומיא דשאר צרכיו. גם מכאן משמע דאינו מעכב אחיזתו בדרך ובודאי שזה נעלם מהרב ר' יוסף קארו וע"כ בא"ח סי' ק"י תמה על הרמ"בם ז"ל שלא הזכיר חתימה בתפלת הדרך וגם לא כתב שיתפלל משיאחז בדרך ומכאן סיוע להרמ"בם ז"ל:
וע"פי הסוד ברכה זו הוא בכתר רחל המכוון כנגד מקום יסוד אימא והתחלת יציאת יסוד אבא ושם הוא עיקר כוונת התפלה ששם התחלת המקום הנקרא עמיקא דבירא אשר אליו כוונתינו בתפלתנו כמ"ש בראש סה"כ: ושורש נשמת שרה היא בכתר רחל הנז' כמ"ש בליקוטי תורה. ושם אמר שלכן היו שנותיה קכ"ז כמספר אדנ"י בריבוע עם הכולל שהוא בכתר זה. ויסוד אימא נקרא דרך כמ"ש בספר זוהר ברקיע שהוא גימטריא ס"ג קס"א אשר שם ולכן יכלול תפלת הדרך בשומע תפלה:
כגולם שאינו משגיח כי האדם שאינו משתדל להשתלם בתרי"ג מצות שהם כנגד איברי הפרצוף וניצוציו נשאר גולם ממש בלי צורת פרצוף. והרי הוא בבחי' הקטנות כעין מ' בהיותה בסוד נקודה ועומדת באחו' ואין לה כח ועינים להשגיח בעה"ב ה"ס יסוד אימא שבחזה זעיר והנה זעיר מבינו בה ונוקבת הארת עיניו לעיין במ' כפי הבירורין שהיא מעלה למעלה ולפ הן יהיה שלימותה ובניינה וכן האדם ממש נבנה ונשלם לפי מעשהו:
יעל ספרך מה שהמ' נקרא ספר נלע"ד שהוא אותו השורש שלה שבחזה זעיר שהוא ממש ה אחרונה של שם שהוא בחי' זעיר אלא ששם שורשה של נוקב' ונזכר זה בדרוש הלולב ויכון שם ספר בזה המקום כי ספר בכל מקום הוא היסוד כמ"ש בפ' בראשית שספר הזכרון הוא הרקיע שבו חמה וכו' והוא היסוד כמ"ש ביודעי בינה שלי ולפ"ז יצדק שם ספר בשורש המ' שבת"ת זעיר ששם סוד ד' יסודות או"א וישראל ולאה ושם הוא המשכת אורות עיני זעיר להאיר בשורש מ' ומשם נקיב לאחורוי ואז נבנה הגלם שלה אשר שם באחור. והנה בחזה ה"ס שרי ושרה כי בתחילה היתה נקודה וגולם הארת י' דאתמר בה שחורה אני ונאוה שהיתה טומטום ואח"כ האירה בה ה' אחרונה ונק' שרה. ודוגמת זה יהיה לכל אדם שמעשיו נכתבין בספר הוא שורש של נשמתו שהרי כל הנשמות הן בכנסת ישראל ועינים העליונים מעייני' באותו גולם וכל העניינים כולם בספר יכתבון ליתן עליהם דין וחשבון וב' עיני זעיר ימין ושמאל מעיינים בדין על מל"ת וחשבון שכר מ"ע. אלא מי שהוא גולם נודע שהעון הורס בנין הרוחני וחוזר לזמן התוהו נקודה א' בלי פרצוף אם יש רק מעט פגם אז אין מיעוטה כ"כ כי אם שבמקום היותה שוה לזעיר מתמעטת עד החזה וכמ"ש בגלות בבל בדרוש תיקון המ': וכן יארע לאדם שנשמת הצדיק היא בנויה בתר"יג ניצוציה ולפו ערך עונו היא מתמעטת עד שחוזרת לנקודת הקטנות גולם ממש בלי צורה כבזמן התהו וכמ"ש הרב שהמוציא שז"ל חוזר ומחדש שבירת הכלים ואז נאמר עליו כולו ס"ג ר"ל סי"ג גי' גל"ם:
ולא אדם שאבדה ממנו סגולת התיקון שה"ס אדם דלא מסתכל בנשמתא קדישא יובן במ"ש הרב בענין כרת שלכל אדם יש בחינת נשמה פנימית תוך גופו. ועל ראשו נשמה בסוד מקיף וכשחוטא אז נשמתו הפנימית יורדת למטה בקליפה ולעומת ירידתה של זו הפנימית יורדת ג"כ המקפת ונכנסת לתוכו וברבוי העונות תרד כל הפנימית ושוקעת בקליפה עכ"ל. ונלע"ד זש"ה והאבדתי את הנפש ההיא שהיא אבודה תוך החיצונים ואין לו כח להסתכל בה ואז הוא במדרגת בהמה שהוא ב"ן דחצונייות וז"ש כהאי בעירא באופן שממעלת אדם שה"ס התיקון יורד לשל גולם הקדמון מסוד ס"ג למדרגת בהמה ב"ן דאלהים בחי' החיצונייות:
וכי דוד מתקרי גולם לפי מה שדרשו על בעל עבירות ותירץ אדה"ר אמרו ויש לדוד התייחסות בזה שדוד סודו מאדם כמ"ש אדם דוד משיח ומפני שדוד היה מאותה מדרגה שהיה בה אז אדה"ר קודם קבלת נשמתו שהרי לא היו לו חיים לדוד כידוע לכן יצדק לייחס לעצמו שם גולם בעצם:
ימים יוצרו ר"ל שאלו הו' בני אדם היו מבחי' ו"ק שהם ו' ימים וכמו שהיה אדה"ר באותה שעה בבחינת יניקה שעדיין חסר לו אור המוחין והיא היא בחינת יצירה כנודע אצלנו וז"ש בהאי צורה דדין בהיותו בבחי' גולם:
ולא אחד בהם פי' לא מת שום אחד מהם מיתת עצמו שהם עצמם גרמו מיתתם עם שהיה להם הכנת החיים כמו שהית' לאדה"ר קודם חטאו עכ"ז לקו בההוא ענין שגרמו לעצמם כאדה"ר:
א"רי בכולהו וכו' כוונתו שנשתנה זכרון מיתתה מהזכרת שאר צדקניות וזמ"ש דלא כתיב הכי מיתתהון באורייתא אלא באופן אחר כי בשרה הודיע ימיה וקבע לה פרשה אחת לעצמה:
אלא רזא איהו וכו' יובן בהקדים דברי הרב שכתב שבחטא אד"הר נפגמו הנשמות וירדו ניצוצותיהן אל הקליפות וכן ירדו ט' אחרונות דמלכות לעולמות בי"ע ונשארה רק נקודה א' במ' דאצילות דהיינו הכתר שלה כמ"ש באוצ"ח בדרוש רפ"ח ניצוצין ולכן גלתה שכינה לאסוף נדחיה הן הניצוצות ואיתא בס' א"י שכפי מספר הניצוצות שיש לכל א' כך הוא מספר ימיו והיום שעשה בו מצוה הוא ניתקן ומאלו הניצוצו' נעשו מלבושים לנר"נחי שלו ונמצא שכל יום שנתקנו נינוצותיו הלא השכינה מקבצתם ומעלה אותם במ"ן להתקן כנודע. וז"ש כאן שימי האדם תלויים בשכינה. ונלע"ד בשרה כל עוד שנק' שמה שרי היתה בבחינת אותה הנקודה של כתר הנשאר באצילות וזהו סוד יו"ד שבסופה ואז היתה בלתי תיקון. אבל אחר צ' שנותיה זכתה ברוב צדקתה להעלות ניצוצותיה עם ט' ספי' דמ' סוד צ' וכמ"ש מעבר לדף מיתת שרה ונחתת וסליקא וכו' ר"ל שביררה בירוריה בשלימות וזכתה להבנות פ' שלם כי עלתה עד כנגד החזה ונוסף בה ה כנגד תנה"ים דזעיר ששם התפשטות קומת' מאת שנה כתר שלה ועשרים שנה חו"ב ולפי ששם גילוי החסדים שבהם סוד הייחוד לכן נאמר שנה לשון יחיד. וז' שנים הם ז' קצוות שלה סוד הגבורות לכן הם לשון רבים. עכ"ל הרמ"ז:
דדא היא בתראה כתב באוצ"ח כי שרי בלאה ושרה היא ברחל ולכך אתמנון יומהא ושנהא לרמוז לרחל העליונה ואע"פי ששאר האמהות גם הם רומזים למ' מ"מ שרה היא ראשית האמונה כמו אברהם:
שעיר דראש חדש בגין וכו' פי' טעם שעיר של ר"ח בשביל להפריש הקליפה הנקראת שדה מהמ' וכאלו אמר בגין דיתפרש: ולא שריין בהאי שדה כאלו אמר ולא ישרון בהאי שדה שהיא הקליפה: ברכאן מהאי מלך שהיא מ' א"נ נפרש בגין דאתפרש ר"ל טעם השעיר של ר"ח בשביל שנפרשה מ' שהיא שדה כמ"ש הזוהר לעיל אית שדה ואית שדה וכו' ממלכא קדישא שהוא זעיר ולא שריין במ' ברכות מזעיר ולכך מקריבים השעיר לייחדה עם בעלה ולפ"ז אין צריך להגיה:
היינו דתנן כל ז' הימים וכו' ג' לבכי ז' להספד וסוד הדבר פי' הרב ז' ימים של אבל לתקן ל"מ דצלם של הנפש שהם ב' מקיפים עליה להגן עליה ולהיות שבהם תלוי קיום הנפש לכן ימי שנותינו בהם ע' שנה נגד ל"מ דצלם גי' ע' ונלע"ד שכנגדם ז' הקפות שעושים למת ליתן כח למקיפים להתקן ולהתחבר עם הנפש דווקא כי רוח ונשמה הולכים אחר המות למקום הראוי להם אבל ז' מקיפי הנפש הם נפרדים ממנה והיא הולכת לבדה עם הגוף בקבר ומדי יום ביומו מז' ימי אבילות הולך לו מקיף א' להתחבר אל הנפש עד שביום הז' יש לה כל ז' מקיפיה והולכת לה למקום הראוי לה והגוף נשאר בקבר עם הבל דגרמי ולפי שעיקר דין הקבר הוא בז' ימי האבלות לכן נפשו פוקדתו בכל יום ומצטערת בצערו אך בשרו עליו יכאב עליו על עונו שעשה בעה"ז ונפשו עליו על הגוף תאבל כל ז' ימי האבילות:
כהאי גוונא וכו' שכוין לתקנה בכל ז' מקיפיה ותיקון זה יהיה לפי ערך הנושא כי גוף קדוש כאמנו שרה שמתה בנשיקה כנז' לקמן ושנכנסה בעמקי הקליפות ויצאה לשלום וכנ"ל אתת שרה ונחתת וסלקת וכו' ובודאי שפירוד מקיפי נפשה לא היה אלא כרגע יציאתה אבל מיד חזרו לה כדי שגם נפשה תמהר ללכת למנוחתה כרוח ונשמה שמיד מתחברים להם מקיפים והולכים למנוחה שאין אחיזה לחיצונים ברוח ונפש. באופן שסיפור עניינו של אברהם הוא ממש דוגמא לשאר הצדיקים ולנשמתם שאברהם רומז לה וז"ש כהאי גוונא ויבוא אברהם נשמת הצדיק לספוד לשרה זה הגוף של אותה הנשמה הקדושה ועיקר ההספד היינו הזכרת שבחיה לעטרה במע"ט דכדי שלא תצטער על גופה מודיעים לה שיהיה שוכב בשלו' ולא יהיה קנטור בין ד' יסודות שמזה נמשך רקבון אלא כאחאי בר יאשיא וינוח על משכבו כי טבע הבלא דגרמי הנשאר בארץ לנוח שם ע"ד הדגים שחיותם במים הה"ד יבוא שלום שהמלאכים מבשרי' לצדיק שישכון שלום בגופם וגם הבל דגרמי ינוחו על משכבות' ובזה נחה דעתו והולך נכח פני ה' שה"ס ה ראשונה שבשם שה"ס גן עדן וידוע שאמא נקרא עלמא דדכורא ולכן קרינן נכחו:
קב"ה פי' מלכות דאתכליל מאתר עילאה וכו' הוא אריך כמ"ש הרב שאו"א נקראים סתימין שהם סתומים תוך זו"ן ואריך סתום בתוך או"א לכך נקרא סתימא דכל סתימין:
במאה פי' כי אריך כולל כל עשר ספירות דאצילות שהם מאה לפי שכל אחד כלול מעשרה ונפקין מכללא סתימאה דלעילא פי' ז' תחתונות אינם בכלל ג' ראשונות שהם חשובות כאחת:
עביד לון לזמרא פי' והיו אומרים המזמור כמו שאומרים אותו בני אדם בחיתוך התיבות דיוקים קב"ה לישראל מעפרא בביאת המשיח.
אלו שאר גופות וכו' איתא בליקוטי תורה פ' לך לך שבני חת הם מהז' מלכים שמלכו בארץ אדום ולכן נק' בני חת לשון שברון עכ"ל. וידוע שהצרות שסובלים הצדיקים בע"הז הם לתקן ניצוצות המלכים ולעשות הבירור להעלותם עד מחשבה העליונה היא חכמה הנקרא יראה כנודע מסוד דחילו אבא ורחימו אימא: וז"ש למען יראת קונם ה"ס החכמה שבה סוד ישראל הנקראים ראשית מטעם הבירור:
ואמאי צריכה להו פי' מהו הצורך לנשמה לדבר עם שאר גופות הצדיקים והלא כל אחד עומד בשלו: כולא במנינא כתיבין ר"ל שהצדיקים שנטהרים מזוהמת חלק הרע שמבחי' עץ הדעת טו"ר ונשאר בהם חלק הטוב והם בסוד עולם התיקון. ומתנהגים זה עם זה בפיוס וכבוד: לא כרשעים שהם בחי' עולם התוהו שהעילה ועלול היה ביניהם פירוד מכח שרש הקליפות שהיה כמוס וגנוז בהם:
לא אתמר מיומא דאתברי עלמא פי' ואע"פי שכבר אמרו אותו הפרות ודוד המלך יש לומר שהיו אומרים מה שעתידה השכינה לומר בימות המשיח:
והכא שירתא דא איהי חדש ואיהי תחת השמש פי' הפסוק עצמו מתרץ קושיא זו כיון דאין כל חדש תחת השמש וסיהרא היא תחת השמש והיא אומרת שירה חדשה לכך מתרץ בגין דנפלאות עשה ושיעור הכתוב מזמור שהיא השכינה אומרת שיר חדש ואם יקשה לך הא אין כל חדש וכו' כי נפלאות עשה ולכך אומרת דבר חדש:
גר ותושב ר"ל בין גר בעו"הז בין תושב בעה"ב תמיד אנכי עמכם כי בעה"ז עסקתי בתורה ומעשים טובים ובע"הב אהנה בג"ע בשכרי וגם להם ייטב בשפע אשר יושפע עליו ואח"כ אמר תנו לי וכו' כאלו מתנה היא לו מאתם מה שקנה בזכותו. ואולי ירמוז למה שאנו מכוונים באומרנו בברכת על הצדיקים ושים חלקנו עמהם שפירושו כל האורות והשפע שנזכה להרויח בתומ"ט יהיו מופקדים אצל החסידים שבהם נהיה מובטחים שאם ח"ו נעשה איזה עבירה ב"מ שלא נאבד אותם שהחסידים אינם רוצים ליהנות אלא משלהם ומחזירים לכל א' את שלו וכמו שאמר בסה"כ על ישמח משה במתנת חלקו וז"ש תנו לי הרי הוא כאלו מתנה:
לההוא דרגא דהאי מזמור כאלו אמר דאיהי מזמור: בזמנא דיקומון מתי עלמא פי' ר"ח פליג על ר"י וס"ל דמזמור זה בתחיית המתים אומרת אותו המ'. רבי יוסי אמר בזמנא דיעביד וכו' רבי יוסי חוזר לסברתו שבביאת המשיח הוא שאומרת אותו:
כמה ארבין פי' הם הנשמות הקדושות ואית ארבין וכו' פי' יש נשמות שהם מצד הקדוש' ויש מצד הקליפה. דא בהאי עלמ' השתא דאיהו עקבי יובן במ"ש באוצ"ח שעקבי לאה בראש רחל ומשם ניזונים הקליפות ובעוה"ז אינם מתגברים הקליפות אלא בשביל היניקה שהם יונקים מאותם עקבים וז"ש ואתה תשופנו לישראל בשביל היניקה שאתה יונק מעקב. א"נ יובן במ"ש בס' קהלת יעקב שבשעת החרבן נפלו ט' ספירות דמ' דאצילות בקליפה והם נקראים רישא ומשם היו ניזונים ישראל ומהמ' דנוקבא דאצילות יונקים אומות העולם וזו המ' דמ' נקראת זנבא: וז"ש בפ' במדבר רישא שכיבת לעפרא וזנבא שליט. ומ' דמ' נקראת עקב וזהו ואתה תשופנו עקב תשופנו לישראל בשביל שרישא בעפרא וזנבא שהיא המ' דמ' שנק' עקב שליט. א"נ יובן במ"ש הרב כי זעיר בקטנותו נקרא יעקב לפי שיש בו מוחין דקטנות שני פעמים אלהים גי' עק"ב עם עשרה אותיותיהם גי' יעק"ב ונודע כי בגלות אין לו אלא מוחין דיניקה שהם ב' פעמים אלהים גי' עק"ב ויניקת הקליפה ממוחין דקטנות וז"ש ואתה תשופנו עקב אבל כשזעיר בגדלותו אז נקרא ישראל:
וע"ד קרי ביומהא ויהיו גרסינן כל חיין נגד מוח דעת שיש בו חו"ג שהם מים חיים וכל נהירו נגד מוח בינה וכל משח רבות נגד מוח חכמה שנק' שמן והכוונה שזעיר ממשיך מהמוחין שלו שהם חב"ד למ':
ת"ח האי נער גרסינן רזא דקרית ארבע ברזא עילאא פי' קריה שיש בה ד' אותיות אד"ני ושמא תאמר מ' לבדה לכך אמר היא חברון דאתחבר דוד מלכא באבהן. א"נ רזא דקרית ד' מלכות בהתחברותה עם חג"ת הם ארבע וז"ש לקמן היא חברון דאתחבר דוד מלכא באבהן ותני והדר מפרש למה נקראת המ' קרית ארבע לפי שהיא חברון שמתחברת עם חג"ת והיא קרית שמשלמ' לארבע ת"ח כד יומין דבר נש אתקיימו וכו' כתב הרמ"ז וז"ל יובן במ"ש הרב זל"הה שיש לאדם שני אורות א' אור מקיף על ראשו וא' אור פנימי בתוכו והנה הצדיק מקיימם במציאותם שמדבק אור העליון המקיף עם הקדושה העליונה שמשם שואב זוהר וחיות אבל הרשע גורם שאור פנימי שלו ישפל וירד לחיצוני' אשר מתחת ואז אור מקיף שלו יורד מעליו ונכנס תוך גופו והוא יורד עד התחתונים. וידוע שיש על זעיר מ"ל דצל' שהם מו"ק דאו"א והם הם ע' שנה כידוע וסוד' מז' יוד"ין של שם ס"ג וע"ב מ' ד' יודי"ן דע"ב ל' ג' יודין דס"ג והנה אלו מ"ל שעל ראש זעיר הם מז"ק דאו"א כאמור והם מאירים בזעיר ממה שהם מקבלים מחב"ד דאו"א שהם ב"פ יו"ד ה"י העולים ע' ואלו מאירים בוי"ו ה"י דע"ב וא"ו ה"י דס"ג העולים ל"ז גי' ויהיו חיי גי' כ"ח כמנין וא"ו ה"י וזש"ה ימי שנותינו בהם ע' שנה פי' ימי שנותינו שהם ז' ימים של ז"ק דאו"א דהיינו ל"מ שעל ראש זעיר בהם מאירים ומשפיעים ע' שנה דהיינו יו"ד ה"י יו"ד ה"י חו"ב דא"וא שאז יש לנו שנות חיים שאדוקים בשורשם. וה"ה באדם שכשמקיים א"מ שעליו סוד ל"מ דצל"מ שלו אז ימיו מתקיימים אדוקים בדרגין עילאין וכו' שלפי שסודם במקיפי זעיר לכן לא קראם יומין אלא דרגין. ועוד י"ל שב' דרגין הם אור מקיף ואור פנימי ששניהם יורדים ממדריגתם אור פנימי יורד לחיצונים ואור מקיף נקטן ובא תוך הפנימיות:
בגין דלא אתקיים וכו' פי' תיכף שאור המקיף נבלע בגוף והפנימי יורד להדבק בימי רע עד ששוקע לתחתיות הקליפה הוא דרגא דמותא. וטס עלמא כמ"ש בשעת המגפה ב"מ שגדול כח הגבורות שהן בחו"ג ע"ד שכתוב בסוד כנפי המלאכים ובזה גדול כחו וטס עלמא וכו':
ונטיל נשמתא לא כצדיקים שאין כח למ"ה אלא להוציא הנשמה אבל מיד נדבקת בשכינה: אבל ברשע נוטלה לעצמו שנכנסה לעמקי ממשלתו לדיוטא התחתונה:
וסאיב ליה לגופא כי הנה אור מקיף גדול כחו להגין על הגוף שלא יתאחזו בו החיצונים בחייו וגם במותו שאע"פי שנפרד ממנו כל ז' ימי האבילות שסודם ל"מ דצלם מ"מ אחר ז' ימים חוזר להקיף וזהו ענין שהצדיקים במיתתם קרויים חיים משא"כ הרשעים שאפי' בחייהם קרויים מתים כי סר צלם מעליהם ולכך גופם טמא טומאה עצמית ונשארת דבוקה בהם. אבל הצדיקים שלא נטמאו בחייהם לא אשתאר בהו אע"ג שבז' ימי האבילות הם בלי אור מקיף מ"מ אין הטומאה נשארת דבוקה בהם כי סרה בחזרת המקיף אח"כ. עכ"ל הרמ"ז:
והנשמה אצל ממלה וכו' שיר השירים עניינו הנשמה לגבי הקב"ה שתאותה להדבק בו ושלמה הנז' שם הוא מלך שהשלום שלו וה"ס בינה ואיתא בפרשת ויחי שאע"פי שהיא נקבה לגבי חכמה מ"מ היא עלמא דדכורא והנה הנשמה שמקורה מבינה היא טפלה אליה כסתם נקבה בערך הזכר. והגוף נקבה לגבי הנשמה שהיא הזכר והגוף מנוחתו בג"ע התחתון דעשייה והנשמה מנוחתה בג"ע העליון בבריאה דאימ' מקננא תמן. א"נ הנשמה שמתהוה מזווג רוחא ברוחא תנוח בג"ע שה"ס או"א ולכן מביא זאת המשנה מסוד טפי העדן וגם הנהר הנעשה מהם והיינו ונהר יוצא מעדן וכו' וכל אחד יורש מעלתו
בד' פעמים וכו' ה"ס ד' תקופות השנה שמקורם על י"ב צירופי הוי"ה שכל ג' צירופים מתחילים באות א' משם הו"יה וע"כ תמוז וטבת הם ראש לקור וחום. שה"ס הדינים ובהם התחיל פורענות ישראל ששניהם ראשים לב' חלקי צירופי הוי"ה המתחילים בה' וב' תקופות של ניסן ותשרי הם נגד ב' חלקי צירופי הוי"ה המתחילים ג' ביו"ד וג' בוא"ו וכנגדם י"ב שבטים המתחלקים לד' דגלים נגד ד' חלקי הצירופים וששה מהם על הקללה וששה על הברכה:
בכל יום עדן מנטף פי' בכל יום מצ"א ימי התקופה עדן מנטף מאותה בחינה ששולטת באותו יום ואיתא באידרא זוטא מאן איהו עדן דא חכמה עילאה ודא י' להשקות את הגן דא ו' ומשם יפרד והיה לד' ראשים דא הוא ד' וכולא כליל ביו"ד עכ"ל. ויובן במ"ש שיסוד אבא מבריח בכל קו אמצעי דזעיר בשני בחינות אחת עד הת"ת שלו שהם ו' מדות חב"ד חג"ת שהוא עיקרו של זעיר. ועליו אומר להשקות את הגן שהוא לאה שמקומה באורך הששה מדות הנז' וגם ופ"ו גי' לא"ה: בחינה ב' היא מהחזה ולמטה ששם יוצא להאיר לרחל לכחב"ד שלה שהם ממש ד' ראשים ולפי ששם מתגלה האור ביותר דאבא יסד ברתא לכן אמר והיה לרמוז שמתהוה שם בהו"יה אחרת מאירה יותר וכמ"ש בא"ז הנז' י וכולא כליל ביו"ד כל הסוד נרמז באות יו"ד נקודת י' אבא ו' חב"ד חג"ת דזעיר ד' כחב"ד דרחל ועוד יפ"י ק' ופ"ד כ"ד והכל גי' עד"ן כי ריבוי הי' לבדה יורה על התפשטות עצמות פ' אבא בכל פ' זעיר בגדולתו שאז כל מדה שלו כלולה מעשר והיינו ק' וריבוי ופ"ד ירמוז לאור אבא המאיר בז"ון:
ואומרו מנטף להורות שאין כח בזעיר ליהנות מעצמות אבא אלא מעט מזעיר כדמות טפין וככון לרמוז לאור אבא שהו"יה שלו מליאה יו"דין שהם סוד טפין ויוצא מאותם הטפות וכו' הוא יסוד אימא שבתוכו ניתכים אותם הטפות ועליו נאמר ונהר יוצא מעדן:
דמתחלק לד' ראשים הם כח"בד של רחל ואמר מתחלק שכן הוא נחלק ויוצא מן החזה דזעיר לחוץ לרחל לתקונה:
שמנה וארבעים וכו' ה"ס י"ב צירופי יהוי"ה שבהם מ"ח אותיות ולפי שכל אורות אבא בסוד יוד"ין הרי מ"ח טפות ולכן שם יסוד אימא יובל כמ"שה ועל יובל ישלח שרשיו והוא גי' מ"ח. הה"ד ישבעו עצי ה' ק' שכל הבריות אלו הנז' בפ' הרים מעינים וכו'. לא ייחסם לי ית' כי אם אלו העצים. ומפרש שרצונו על אילני הגן הנז' שהוא זעיר ששמו ת"ת ע"ש פארותיו והוא נק' סתם בשם הוי"ה והיינו עצי הוי"ה:
משקה הרים הם חב"ד חג"ת ותנא סתם והדר מפרש מעשיך סוד מעשה ה"ס רחל ולפי ששם נגלה אורו לכך מדבר לנוכח כמ"ש בסוד הברכות וחג"ת חב"ד נק' הרים לערך הארץ שהיא נמוכה:
איזו היא עליה וכו': פי' העליונה שבכולם זהו עדן ואומרו עליות לשון רבים רמז למעלות מ"ח טפות למעלה מערבות ה"ס הדעת שבו מתערבים חו"ג אש ומים כמו שכתוב בפרשת תרומה והכוונה שבחינת עדן הוא למעלה מדעת זעיר:
בערבות הוא וכו' עי' אור יסוד אבא שבתוך הדעת שהוא האוצר העליון והיינו יסוד אימא שבדעת זעיר והוא הנק' ג"ע העליון ושם מושרשים עיקרי השפע דהיינו תרין עיטרין חו"ג שהם עצם הדעת שבו שם אהו"ה העולה טוב וד' פעמים טו"ב גי' חי"ים והיינו חיים טובים בר"כה יסוד בינה ושל"ום יסוד חכמה שהוא הברית התיכון המקשר כל האצילות:
והגנוז העליון הוא הדעת העליון המושפע מתיקון ואמת כמ"ש בס' א"י א"נ ה"ס דעת דאבא הגנוז בשל אימא כמ"ש בראש סה"כ. ועי"ל שנודע שיש עדן עליון ועדן תחתון חכמה ומ'. עדן גי' ע"ב ב"ן לרמוז שמתחיל בסוד ע"ב ומסיים בב"ן ובאמצע כל רקיע מ' דעשייה שם הוא עדן התחתון מכוון כנגד העליון:
גן בארץ וכו' וממנו נפרדים ד' נהרות שבהם אותם טיפות הנז'. מ"ח נביאים וכו'. אמר שכל א' נטל תמצית וכו'. מפני שמדריגת נביא היא באימא דאיהי ס"ג גי' נבי"א לכן לא נטל עצם הטיפה אלא תמצית שלה אבל אין ספק שיש לכל טיפה מעלה מעולה מחברתה והטיפה של מר"עה היתה מעולה ועליונה שבכולם ושורש כולם:
אד"הר שהיה מקבל וכו' שהוא היה בג"ע ונהנה מן הנהר הכולל היוצא מעדן שבו היו כל הטיפין משא"כ אחרי הפרדו לד' ראשים שנחלקו כל הטיפות בארבעתם. עכ"ל הרמ"ז זל"הה:
והכתיב ולא הלך וכו' פי' דמשמע שיש פעמים שאינו עושה בכח אותם הנחשים שלמד מעזא ועזאל ותירץ:
סטרא תתאה מרוח מסאבא דלעילא פי' וישת אל המדבר פניו רצה לעשות נחשים ולהזיק לישראל בכח הקליפה שנמשכה במדבר ע"י העגל ושורש אותה הקליפה מנחש הקדמוני נמצא שלעולם כל מה שעשה הוא בכח נחשים דעזא ועזאל אלא שתחלה היתה כוונתו להמשיך נחש הקדמוני ולבסוף וישת אל המדבר בכח הקליפה שנמשכה במדבר ע"י העגל וז"ש בכולא עבד חרשוי:
דהא נשין מסטרא דשמאלא וכו' פי' כמו דבר אחר טעם שהמכשפות מצוי בנשים לפי שהם מסטרא דשמאלא שהזכרים מהחסדים והנקבות מהגבורות ויניקת הקליפות מהגבורות:
תו בגין דאיהו צלי כל יומא זה הפך ממ"ש הזוהר בפ' בא אל פרעה שכתב שלא היה מתפלל שם אלא יצחק אבל אברהם כבר קבע מקום לתפלתו ולא רצה לשנותו:
חמי מה כתיב ויקם השדה וכו' השדה היא העולם שהיתה קודם ביאת אברהם חרבה כשדה ועכשיו ויקם השדה ופי' והמערה מה שבתוך המערה הוא אד"הר:
מה דהוה טמיר קם ואסתלק פי' האור שהיה במערה היה נעלם מפני עפרון ועתה שקנה אותה אברהם נתגלה אותו האור שהיה גנוז ופי' ויקם השדה והמערה ר"ל האור שהיה בשדה ובמערה. א"נ אד"הר שהיה טמיר וגנוז שם כשבא אברהם נתגלה:
האי מערתא לאו איהי כפלתא בתמיה וכי אינה כפולה והרי קראה מערת המכפלה שהמערה כפולה וקרי לה לבתר מערת שדה המכפלה דמשמע שהשדה הוא כפול ולא המערה ותירץ
לאו שדה איקרי מכפלה וכו' פי' אין כוונת הכתוב בין במערה בין בשדה על הכפל כפשטיה אלא על הרמז שמכפלה היא מ' והשדה יונק מהמ' שנק' מכפלה:
ת"ח ירושלים וכו' פי' טעם למה נק' המ' מכפלה שירושלים וכל ארעא דישראל אתכפל תחותה תחת מערת המכפלה שהיא פתח ג"ע וכל השפע בא משם לארץ ישראל. ואיהי קיימא לעילא ותתא פי' שמערת המכפלה מקבלת שפע מלמעלה ומשפעת אותו לארץ ישראל שהיא תתא: ה"ג
ירושלים לעילא אחידת בתרין סטרין לעילא ותתא ירושלים לתתא אחידא בתרין סטרין לעילא ותתא ופי' שהמ' שהיא ירושלים של מעלה אחידא בתרין סטרין שמקבלת מזעיר ומשפעת לבי"ע וכן ירושלים של מטה מקבלת השפע ומשפעת אותו לכל העולם ובג"כ כפלתא איהי פי' לפי שהמ' מקבלת מלמעלה ומשפעת לתחתונים נמצא שהיא אחידא לעילא ואחידא לתתא לכך נקראת מכפלה:
ולא שדה הכפול פי' אם על הכפל מדבר הכתוב הו"לל שדה הכפול ומדקאמר מכפלה ש"מ שהוא שם דבר ר"ל השדה מקבל ממדה הנק' מכפלה שהיא מ'. וכולא קיימא כחד פי' שהמ' שהיא ה' אפרונה מקבלת מן ה' ראשונה:
וכד אמר לבני חת כסי מלה פי' שהאמת פי' מכפלה כמ"ש שעל המ' מדבר ואברהם כשדבר עם בני חת שאינם יודעים הסוד אמר מערת המכפלה כדי שיבינו שעל הכפל נקרא' מכפלה שהיא מערה לפנים ממער' ובזה תירץ ר"ש קראי שכשדבר עם בני חת אמר מערת המכפלה וכשהתורה מספרת הענין אומרת שדה המכפלה לרמוז שהשדה שהוא גדול מהמערה יונק מהמ' שנקראת מכפלה והמערה בכלל השדה לכך כתיב מערת שדה המכפלה:
נפקין כל ברכאן הם החסדים וכל טיבו הם הגבורות שהם יין המשמח א"נ ברכאן הם מוחי חו"ב וכל טיבו הוא מוח הדעת:
חציריך פי' עולם היצירה שהוא עולם המלאכים:
לית ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד פי' כי המ' יורדת לבריאה הנק' בית כמ"ש הרב על פסוק כי תבנה בית חדש בית עילאה רב רבא שהיא בריאה. ולכך אמר נשבעה בטוב ביתך לפי שהוא בחינת המלכות דעיילי לגו פי' לאצילות שהמשכן היא מ' דאצילות כמ"ש הרב זל"הה על כ' בקרקע המשכן שהבריא' היא קרקע מ' דאצילו' הנק' משכן ואמר הכתוב והחונים לפני המשכן דהיינו שחונים לפני המ' דאצילו':
נטל עפריה מאתר דמקדשא פי' מ' ובנה גופיה מד' סטרין דעלמא פי' הם חג"תם. רוחא דחיי פי' נשמה מבינה. מעילא נשמתו מבינה. ותתא גופו מהמ' כמ"ש הרח"ו בהגהותיו פ' וארא. לארקא טלא היא הארת מוחא סתימאה דאריך ונגיד דרך ד' נימין דשערי דאריך. שנמשכים עד רישא דזעיר וז"ש לארקא טלא מרישיה שהוא רישא דזעיר ושרשו ממוחא סתימאה:
מאינון נהורין דלעילא כמ"ש לעיל שהוא ממוחא סתימאה ונמשך לרישא דזעיר וז"ש אורות ממש מאינון נהורין דלעילא שהם אריך וזעיר כמ"ש באידרא רבא וז"ל בהאי גולגולתא (פי' זעיר) נטיף טלא מרישא חוורא (פי' רישא דאריך) דאתמלי מני' תדיר ומהאי טלא זמינין מתייא לאחייא והוא טלא דאתכליל בתרי גווני מסטרא דרישא חוורא חוור בגוויה דכליל כולהו חוורי אבל כד אתיישבן בהאי רישא דזעיר אתחזי ביה סומקא כהאי בדולחא דאיהו חוור ואתחזייא גוונא סומק' בגוונא חוורא וכו' וכולא כליל בההוא טלא הה"ד כי טל אורות טליך אורות תרי עכ"ל הרי מבואר שהטל של תחיית המתים שרשו מרישא דאריך ממוחא סתימאה שנקרא טלא דבדולחא כמ"ש הרב ז"ל לפי ששרש המוחים הם חב"ד וחב"ד הם יה"ו ויה"ו דאלפ"ין גי' טל ומשם נמשכת הארה דרך הנימין דאריך על רישא דזעיר ומתערבים גווני אריך שהם חוור עם גווני זעיר שהם סומק ולכך כתיב כי טל אורות לשון רבים לרמוז על אריך וזעיר וז"ש כאן דזמין קב"ה לאחייא מיתייא פי' הוא זעיר:
זמין איהו לארקא טלא מרישיה דהיינו רישא דזעיר מאינון נהורין דלעילא שהם אריך וזעיר:
כי טל אורות טליך מאי טל אורות אורות ממש מאינון נהורין דלעילא דבהון זמין לארקא חיין וכו' דלא פסקין לעלמין. בספר ע"ה דף נ"ב ע"ב וז"ל ידוע כי י"ס ותבונה נקראים בינה דאצילות והם מתפשטים בתוך הורידים והדופקים דזעיר בסוד כולם בחכמה עשית בבינה בתוך זעיר כי מהם מתפשט סוד האחוריים שהוא שם קפ"ד אחוריים דאבא ובתוך זעיר שהוא ו' דשמא קדישא נעשה דופק. ובתוך הדופקים מתפשט כל חיותו בסוד הא"ס המתפשט בחכמה ומשם לתוך הדופקים. וזש"ה קול דודי דופק בתוך הצנורות של ג' מוחין שלו ודופק בתוך העורקים הדופקים אשר מהם בא התנועה ומהו אומר הקול דודי. פתחי לי אחותי שהוא החסד כלי החכמה בסוד אמור לחכמה אחותי את. ובסוד ואיש אשר יקח את אחותו חסד הוא:
רעיתי היא הבינה שנעשית מכלי הגבורה כי הבינה דזעיר עם החכמה שלו הם דוגמת או"א עילאין דכללות אצילות שהם רעים דלא מתפרשין ולכן נקרא רעיתי יונתי הוא סוד הדעת ששם הטפה לבנונית כמ"ה הרב בליקוטי ס' יונה:
תמתי הוא סוד הת"ת שהוא איש תם בסוד יעקב ומשם מתחלת קומת המלכות תרגום איש תם גבר שלים כי הזעיר נשלם עם המלכות שהוא ה' אחרונה שלו והיא שלימו דיליה ושם מתחיל קומת הכתר שלה. ולכן אומר לה שראשי נמלא טל הוא סוד טלא דבדולחא בראש זעיר הנוטף ממוחא סתימאה מהטלא דבדולחא שלו. וז"ל זוהר וירא כי טל אורות וכו' ע"ש והנה יש כמה מיני טל יו"ד ה"א וא"ו גי' טל. וגם השם כוז"ו גי' ט"ל. אהי"ה דהה"ין במילוי המילוי גי' ט"ל אותיות. וגם ד' שמות ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן יש בהם ט"ל אותיות. ולכן אומר הכתוב כי טל אורות פי' כי הטל אורות שהוא טל א' הוא טליך שהם טללים רבים הבאים אליו מלמעלה ובהם יהיה תחית המתים וז"ש הזוהר דבהון זמין לארקא חיים לעלמא. ולכן אומר הזעיר שראשי נמלא טל פי' לבד הטל שיש לי תמיד כי טל לא מיעצר ובכל יום ויום נוטף אצלי זה הטל. עתה הראש שלי נמלא בג' מיני טל הנז' וז"ש שראשי כי כללות הראש כולל כחב"ד וכאן יש ד' מיני טל וטל אחד מתפשט בכל מוח מהכח"בד וכל הראש נמלא בטל אחד לכל מוח ונעשה כבריכה מליאה ואלו הט"ל אורות מבטלים כל ט"ל מלאכות שהם בחינת עשיה מלאכ"ה גי' א"ל אדנ"י כי הטל יורד ג"כ למלכות כמבואר בזוהר שהטל היה יורד לחקל תפוחין קדישין והיה נקרש שם ונעשה ממנו המ"ן שהוא ככפור על הארץ וסודו הוא כי הגבורות שבמלכות הם מגבילים להטל בסוד המזונות שבאים מסט' דגבורה. ולכן המן כשרואה החמה היה עולה כנגדו למעלה בסוד ותעל שכבת הטל: עכ"ל ספר ערוגות הבושם:
אינון גופין קדמאין להוו כלא הוו יובן במ"ש הרב בס' הגלגולים פרק יו"ד וז"ל צריך אתה לדעת מי שלא זכה תחלה אלא לנפש ופגם בו והגוף השני תקן הנפש מה שלא ניתקן בגוף רראשון וגם תיקן רוח ונשמה. הנה בתחיית המתים נמצא שהגוף הראשון לא יקח רק את החלק מה שתיקן מן הנפש אכן שאר חלקי הנפש שנשארו פגומי' וגם הרוח ונשמה הכל לגוף השני שתיקנם והשלימם ולזה רמז בפ' חיי שרה בדף קל"א ע"א באותן דלא זכו להוו כלא הוו:
והענין שאין לגוף ראשון דלא אצלח זולת חלק קטן מהנפש כפי מה שתיקן וא"כ הרי הם כלא הוו כי עיקר התענוג שלעתיד אחר התחייה הוא לרוח ונשמה וכיון שלא זכה לרוח ונשמה הרי הוא כלא היה ובזה יצדקו שני המאמרים דהא בסבא דמשפטים אמר דאי תימא גופא קדמאה אתאביד אי הכי למגנא אשתדל בפקודייא דאורייתא וכו'. אך הענין הוא שבודאי אותם חלקי הנפש שתיקן יקחם ויקום עמם בתחייה אלא כיון שלא זכה לרוח ונשמה הוא כאלו לא היה בכף הדמיון כלא הוו למיעוט התענוג שישיגו והבן זה עכ"ל הרב:
זמין קב"ה לארקא עליהו רוחין וכו' כמ"ש במדרש הנעלם בפ' זו בפסוק ויוסף אברהם ויקח אשה וכו' שהרשעים בתחיית המתים נותן להם הקב"ה נשמה אולי יזכה בה אחר התחייה במעשים טובים שיעשו אותה שעה וז"ש כאן זמין קב"ה וכו' ואי זכאן בהו יקומון בעלמא כדקא יאות פי' אחר התחייה שנתן להם הקב"ה נשמה בתורת חסד אם זכו ועשו מעשים טובים באותה שעה יזכו באותם הנשמות ויתקיימו בהם. ואם לאו שלא עשו מ"ט יהון קטמא וכו' ולפי דברי הרב דלעיל החילוק שיש בין רבי יוסי לרבי יצחק דרבי יוסי ס"ל כלא הוו דהיינו שאינו קם בתחייה רק באותו ניצוץ הנפש שתיקן. אבל רבי יצחק ס"ל זמין קב"ה ליתן להם נשמות אחרים בתורת חסד אולי יעשו מצות באותה שעה ואם יזכו ויעשו מ"ט יזכו באותם הנשמות ויתקי מו בעולם ע"י איתם הנשמות:
ואינון דלבר גרסינן ול"ג מאינון:
באה מבעי ליה פי' שלגבי אליעזר היא באה אצלו וא"כ באה מ"ל כמ"ש ורחל באה וסימנא נקט בידיה פי' מ"ש לקמן כיון שראה אליעזר שהגיע אצל רבקה בעת מנחה ודאי הקב"ה יצליח דרכו:
שמעה לנוקבא פי' בזה מתרץ קושיא קמייתא דההוא יודאי אמאי לא יפסיק ב"נ בינו לבין הקיר כי הקיר היא המ' ולכך צריך שיסב פניו אל הקיר בלי הפסק. דעבדא מנייהו עטרה פי' שהתפלות של ישראל עולים בה בסוד מ"ן ומתקשטת בהם. ושוי ליה ברישא דצדיק וכו' פי' ע"י התפלות שעלו בה בסוד מ"ן מזדווגת עם זעיר ויורדת הטיפה מהמוחין דזעיר עד היסוד בו ומשם לעטרת יסוד דזעיר שהוא ראש צדיק וז"ש ושוי ליה ברישא דצדיק חי העולמים דכתיב ברכות לראש צדיק:
לא אהדרו דמעין בריקנייא הכא תלת דרגין וכו' גרסי' לגבי מלכא עילאה וכו' ז"ל הרב בס' הכוונות הנה הארת יסוד אבא יורדת בסוד דזעיר ומשם מאיר אל המ' שהיא בבריאה להעלותה וז"ש בזוהר ומלכא עילאה נפק לקבלה כי מלכא עילאה הוא יסוד דאבא כי הוא עליון נגד יסוד אימא ולכך צריך לקום מעומד כשאומר תהלות לאל עליון וכו' לכבוד מלכא עילאה דנפיק וכו' שהוא יסוד אבא עכ"ל. וז"ש כיון דעאלת לגבי מלכא עילאה פי' אחר שיורד יסוד זעיר בהארת יסוד דאבא שבתוכו. ומעלה אותה מהבריאה ויש בו ביסוד דזעיר הארת יסוד דאבא נמצא שהיא עומדת אצל הארת יסוד דאבא ואמר והוא אתי לקבלא לה כמ"ש לעיל שיסוד דזעיר בכח הארת יסוד דאבא שבתוכו מעלה אותה:
כדין אינון קיימין קמי מלכא עילאה פי' הוא יסוד דאבא כמ"ש הרב שצריך לקום לכבודו באומרו תהלות וכו': דהא כדין אתחבר דכורא בנוקבא פי' שיסוד דזעיר מתחבר עם המ' וז"ש ובגין דלא יפסוק בין גאולה לתפלה שהגאולה ביסוד ותפלה במלכות:
בשיעורא דסורטא דיוצר כולא פי' שארבע אמות הם נגד ד' אותיות הוי"ה שרמוז בהם ה' פרצופים קוץ היו"ד הוא אריך וארבע אותיות הם אי"א וזו"ן נמצא שד' אותיות הוי"ה הם ה' פרצופים דאצילות שהם שיעור קומה:
צללי ערב פי' שם אלהים יש בו ק"ך צירופים גי' צל ושני פעמים צל הם ב' פעמים ק"ך וזהו צללי ערב כי הקליפות אינם יונקים רק משני אלהים שהם חו"ב דקטנות וז"ש לקמן ונטו צללי ערב דאינון דינא קשיא וטעם שרמז רק ב' אלהים נגד חו"ב ולא הזכיר הדעת לפי שהדעת אינו נגלה בקטנות כמ"ש הרב ואין שם רק חו"ב:
עד זמנא דפלגות ליליא וכו' פי' שלאה אינו נשלם פרצופה אלא עד חצות כמ"ש הרב ובחצות מזדווגים יעקב ולאה וז"ש ואיהי שלטא בחשוכא ר"ל שעדיין לא נשלם פרצופה עד זמנא דפלגות ליליא דאשתעשע קב"ה עם צדיקייא בגנתא דעדן פי' קב"ה הוא יעקב וגנתא דעדן היא לאה והנשמות עולים בה בסוד מ"ן וסוד השעשוע הוא הזווג. א"נ יש לפרשו על רחל שאין לה נחת רוח רק אחר חצות שמשתעשעת בתורת הצדיקים וז"ש ואיהי שלטא בחשוכא עד זמנא דפלגות ליליא דאשתעשע קב"ה שהיא רחל בגנתא דעדן שהיא עולם הבריאה ששם יורדת רחל ויש לה נחת רוח בתורת הצדיקים:
יעקב משמש במרום פי' יעקב מזדווג עם לאה בחצו' כמ"ש הרב שפי' יעקב משמש במרום הוא זווג יעקב עם לאה
יצחק ברזא דארבע דסטירו דרבקה ז"ל הרב יצחק גי' ר"ח נגד ג' גבורות ממותקות בג' חסדים הם ג' ב"ן וב' גבורות של נ"ה הם ב"ן רביעי הרי ד' ב"ן וז"ש בזוהר יצחק ברזא דארבע דסכיירו דרבקה עכ"ל:
ברזא דקודשא אברהם בשרה פי' אברהם מצד הקדושה לא היתה לו רק שרה אבל מצד האחר היו לו הגר ושני הפילגשים שר' חייא ס"ל פלגשים ממש ואינם בני קטורה. ת"ח הכא אתכליל מייא באשא גרסי' וכן נמצא בזוהר מדוייק:
ובקדמיתא כחדא אשא במייא וכו' והשתא אתכלילו וכו'. פי' כתב הרב בס' הליקוטים בדרוש מיתוק הגבורות ע"י החסדים וז"ל שתחלה יורדים ליסוד דזעיר ג' חסדים פחות שליש ואח"כ יורדים ה' גבורו' ליסוד זעיר ונמתקים בדרך ירידה ג' גבורו' של חג"ת ע"י השלשה חסדים ואח"כ כשעולים החסדים בתוך היסוד דזעיר בדרך עלייה נמתקים שני גבורות דנ"ה עכ"ל וז"ש ובקדמיתא כחדא אשא במייא ר"ל שיורדים הגבורות שהם אשא בתוך החסדים שנקראים מייא כדי להמתק ומ"ש והשתא אתכלילו מייא באשא ר"ל כשעלו החסדים בדרך עלייה ומתקו את הגבורות ונכנסו החסדים בתוך הגבורות וזהו מייא באשא א"נ יש לפרשו ע"ד מ"ש ס' ק"י שאור הגבורה בכלי החסד וזהו אשא במייא. ואח"כ נכנס אור החסד בכלי הגבורה וזהו והשתא אתכלילו מייא באשא: