בגמרא ירושלמית מפרש שנקרא שמואל הקטן לפי שהיה מקטין את עצמו וכאותה שמצינו שמספידין עליו אי חסיד אי עניו. ועוד מפרש בגמרא ירושלמית שהיה מעט קטן משמואל הרמתי שאף הוא נתנבא בשעת מיתתו וראוי היה שתשרה עליו שכינה אלא שאין דורו ראוי לכך:
וראוי להבין למה אמר פן יראה ה' שראיית הקב"ה אין בה ספק. ועוד למה ישוב מאפו, ועוד אם כן תבא עליו ברכת טוב שישמח בנפול אויבו כדי שהשם ישיב מעליו אפו. ועוד שהרי מצינו שאמר הכתוב ישמח צדיק כי חזה נקם. ואומר באבוד רשעים רנה. ואפשר לפרש הכתוב הזה בהיות שהנפילה היא שנופל האדם לגמרי מלא קומתו ואין זה קם על נקלה והכושל הוא נקל שיקום על כן אמר בנפול אויבך שהיא נפילה גמורה שאז אין אתה חושש שיקום אל תשמח דהיינו שמחה בפירוש דכיון שאין אתה מפחד ממנו שיקום עוד אתה שמח לעיניו, ובהכשלו כי אז בודאי לא תשמח בפירוש כי תפחד שמא היום או למחר יקום מכשלונו אל יגל לבך דהיינו בסתר בקרב לבך ונתן טעם לדבר ואמר פן יראה ה' ורע בעיניו ולא קאי מאי דקאמר פן יראה ה' על ראיית השמחה ורע בעיניו ענין השמחה אלא ראיה זו אינה ראיה ממש רק השגחה של רחמים כמו ראה ראיתי את עני עמי וגו' והכוונה כי אפשר כי נפילתו של זה היתה שפגעה מדת הדין בו ופקד עליו חטאתו והיום או למחר אפשר שמדת רחמים תרחם עליו ויקים את סוכתו הנופלת כי זה הוא שם של רחמים ולז"א פן יראה ה' כמסתפק כלומר כי אפשר שה' שהוא רחמן יראה את נפילתו ואת עניו ויהיה רע בעיניו היותו נופל והשיב מעליו אפו ועל כן ראוי לך לשמוח ולהיות טוב בעיניך מה שאפשר שהוא רע בעין רחמנותו יתברך. ומשה"כ ישמח צדיק כי חזה נקם פעמיו ירחץ בדם הרשע הכוונה על הרשע שברוב רשעו לא הניח מקום למדת רחמים לרחם עליו כי הרשעים מהפכין מדת רחמים עליהם למדת הדין על זה מצוה לשמוח וכן באבוד רשעים ירונו וישמחו כי על אלו הקב"ה שמח ונעלה ולזה הרג ולא חמל:
ואפשר עוד לפרש דלא קשו קראי אהדדי אפי' אם נאמר שמ"ש בנפול אויבך הוא אפי' יהיה האויב רשע גמור והענין הוא זה כי מ"ש ישמח צדיק ובאבוד רשעים רנה הכוונה שישמח על נקמתן ומפלתן של רשעים בבחינת היותם שונאי ה' ומרגיזי אל ומ"ש בנפול אויבך אל תשמח הכוונה בבחינת היותו אויבך אויב לך ומבקש רעתך ואמר פן יראה ה' ורע בעיניו כלומר כי אולי יראה ה' כי בשמחה זו ששמחת חסת על כבודך ולא חסת על דבר כבוד שמו ולזה יהיה רע בעיניו זאת השמחה ששמחת ושב מעליו אפו נמצא שאתה הסיבות שלא ינקם דבר כבוד שמו יתברך אשר חללו זה הרשע ולכן אל תשמח, ואמר פן יראה ה' וגו' כמסתפק בדבר לפי שאפשר שאפי' שזה שמח שלא יניח הקב"ה מלנקום נקמתו לקדש את שמו ברבים אם הרשע הרבה להכעיסו ועל כן אמר מלת פן:
ורבינו יונה ז"ל כתב כי מרגלא בפומיה דשמואל היה הפסוק הזה כי הוא לימוד גדול שרוב העם נכשלים בו. ויש גורסין חרון אפו לא נאמר אלא אפו מלמד שמוחלין לו על כל עונותיו ולפי גרסא זו השמיענו שמואל חדוש גדול שיראה ה' שזה שמח בנפול אויבו וימחול לאויבו ויסלק כל אפו מעליו ויקים אותו והוא עונש לשמח:
וה"ר מתתיה היצהרי ז"ל כתב חרון אפו לא נאמר שהוא חום האף לבד אלא אפו כלומר כל האף וכן משה"כ ארפא משובתם אוהבם נדבה כי שב אפי ממנו שהיא רפואה שלמה לכן לא אמר חרון אפו עכ"ל:
והר"י בר שלמה ז"ל כתב ששהמע"ה שאמר זה הפסוק לא אמרו רק בשני בני אדם ששונאין זה את זה בעסקי העולם ושמואל לא אמרו אלא כנגד שני תלמידי חכמים שנתנצחו זה עם זה בהלכה שלא ישמע במפלתו עכ"ל:
והחסיד ז"ל כתב ענין פירוש המשנה הזאת כי משפטי השי"ת כולם לטובה אין דבר רע יורד מלמעלה ואע"פ שהיסורין עצמו רעים אבל הם לתכלית טוב כדי שיחזרו בתשובה וזה מה שדקדקו חז"ל באמרם כל דעבדין מן שמיא לטב לא אמר טב כי יש דבר שתחלתו רע וסופו טוב, ולכן אמר לטב, והנה השמח במפלת אויבו מורה בדעתו הפך מ"ש כי רע יורד מלמעלה והוא מכוון לעצמו ולזה ימחול השי"ת לאויבו יען כי קבל מהצער יותר ממה שכוון השי"ת כי הוא רחמן וישיבהו על השמח וזהו אומרו והשיב ולא אמר ושב, וראוי הוא לעונש ההוא כי השי"ת כביכול הוא עצב במפלתו של זה והוא שמח ועוד כי מאמין מה שאין ראוי להאמין וכמו שאמרנו. ואולם אומרו מלת פן כמסתפק לפי שאם לא יצטער האויב משמחת אויבו לא ימשך שישיגהו כן ואע"פ שהוא עתיד ליתן את הדין והוא ע"ד משה"כ כי אם צעוק יצעק אלי שמוע אשמע צעקתו ואמהר עונשו. ד"א המשנה הזאת נשענת על שתי הקדמות. האחת כי את אשר יאהב ה' יוכיח. הב' כי מרירות האדם הרבה בהנקם אויבו ממנו על כן אמר בנפול אויבך אל תשמח כי הוא נאהב לשי"ת עתה שקבל היסורין הלא היה לך ליראה הלא הוא טוב ממני כי אותו הוכיח ולא אותי וכשתשמח תכפול מרירותו ולא כן צוה הש"י ע"כ ימחול לו על כל עונותיו כי המכה את בנו יותר ממה שחשב מתחרט ומוחל לו מה שהיה בלבו להרע לו. חרון אפו לא נאמר שיהיה מורה שעיקר האף עדיין קיים אבל אמר אפו מלמד שמוחלין לו על כל עונותיו. ויש להקשות שהרי כתיב למען ישוב ה' מחרון אפו ונתן לך רחמים. והתשובה שאע"פ שה' ית' נפרע מהרבים בעבור חטא היחיד ה"מ ביסורין בזה העולם אבל עיקר העונש על היחיד וכיון שכן לא היה צריך לשוב מהאף עצמו כי הוא שמור לעובדי עכו"ם ואמר ונתן לך רחמים כנגד מה שקבלו מהצער והיסורין והרבך כנגד מה שחסרו הנהרגין מן המנין עכ"ל:
ואפשר עוד לפרש כי בהיות שמדרך החסיד להיטיב אפי' למי שהוא אויבו כמש"ה ואני בחלותם לבושי שק וגו' ולעולם הוא רודף להשלים אתו כמש"ה ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו, והכוונה בעשות רצון ה' הם כל דרכי איש מי שהוא איש וחסיד כל מגמתו לרצות את אלהיו ולא מיבעיא שמרצה את אלהיו שהוא אוהב לו אלא גם אויביו ישלים אותם אתו כי הוא רודף שלום ומקטין א"ע בפניהם עד שישלים אותם אתו ושמואל הקטן היתה מדתו כך ולכן נקרא שמואל הקטן כי אין האיבה באה אלא מצד הגאוה והשלום בא מסבת הענוה. א"נ אפשר בכוונת הכתוב במקומו כי אמר גם אויביו ישלים אתו כי לא לבד הוא מרצה את השם יתברך אלא זוכה ומזכה לחייביא וז"ש גם אויביו יתברך ישלים אותם אתו יתברך ורבים השיב מעון. א"נ לעולם הוא משתדל לרצות את אלהיו כדאמרינן ואפי' יצרו הרע שהוא אויבו בוודאי ישלים אתו וז"ש גם אויביו יצר הרע וסייעתו ישלימם אתו ואין צריך להלחם עמהם כי לכל אשר יחפוץ יטה אותם ע"ד אז"ל ומצאת את לבבו שני לבבות. אי נמי לעולם מרצה את אלהיו ואפי' אויביו סמאל וסיעתו ישלימו אתו שלא יקטרגו עליו כי לא יכלו למצוא עילה עליו וגם נותן להם חלקם כענין שעיר עזאזל ומים אחרונים חובה כמו שאמרו בספר הזוהר. ועתה דבר שמואל הקטן עם החסיד הזה שאפשר שלפעמים ירצה להטיב עם אויבו הרשע ולהשיב מעליו חרון אפו יתברך ולכן הוא רוצה לשמוח במפלתו ולהכעיסו יותר כדי שיכנע לבבו הערל וישוב אל ה' וירחמהו וכענין וכעסתה צרתה דחנה, וכוונת החסיד הזה כדי שיראה ה' את הכנעתו של זה ורע בעיניו ית' היסורין שהביא עליו וישיב מעליו אפו אפי' לכוונה זו שהיא טובה אל תשמח כי היא מדה רעה ומתוך זו שהוא לשמה תבא שלא לשמה, וגם אפשר שישנא אותך בלבו על ששמחת במפלתו. ואפשר לומר שמ"ש מלת פן כמסתפק אינו שב לראיית הש"י כי אין ספק כלל בראייתו והשגחתו אבל מלת פן היא שבה אל ורע בעיניו כי אפשר שזאת השמחה יהיה רע בעיניו ית' ואפשר שלא יהיה כי גדול עונו מנשוא ומצוה לשמוח במפלתו וכיון שאפשר שיהיה רע בעיניו יתברך אל תכניס עצמך בספק ולכן בנפול אויבך אל תשמח: