רשב"ץ פירש הם אמרו ג' דברים והלא דברים רבים אמרו אלא הכוונה שבדברי מוסר ודרך ארץ ותוכחות לא אמרו אלא ג' דברים אבל בד"ת אמרו דברים רבים. וכן אפשר לומר כי ג' דברים אלו היו אומרים תמיד ודורשים אותם ברבים ומרגלא בפומייהו לא כן בשאר הדברים אשר אמרו ע"כ:

ורמב"ם ז"ל פירש כי הג' דברים הם א' יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך. ב' ואל תהי נוח לכעוס. ג' ושוב יום אחד לפני מיתתך. ושאר הדברים שאומר והוי מתחמם וכו' לא אמרם מעצמו רק שמעם מפי אחרים:

וה"ר מנחם לבית מאיר ז"ל פירש כי אע"פ שבדברי ר' אליעזר יותר מג' יש אומרים שחלוקת הוי מתחמם אין כאן מקומה שהוא אמרה במקום אחר ומגיהי הספרים ערבוה כאן מצד שהיא נמשכת למאמר יהי כבוד תלמידך חביב עליך וכו' שכמו שמזהיר לתלמיד להתחמם כנגד אורו הזהיר ג"כ לרב שלא יקל בכבוד התלמיד אלא יסביר לו פנים לזרזו בלמודו. וכתב שזה הפירוש נראה לו עיקר וראיה לדבר מאבות דרבי נתן שלא הוזכרה שם חלוקת הוי מתחמם על כן נראה דגריס יהי כבוד תלמידך:

ולי נראה דאפשר כי השתי חלוקות הראשונות הם אחת וכוונת ר"א להזהיר על הכעס ואמר אם תרצה לקנות מדה זו שלא תהא נוח לכעוס השתדל שיהיה כבוד חברך חביב עליך כשלך ואהבת לו כמוך ואל תהי נוח לכעוס כלומר ובזה לא תהיה נוח לכעוס לפי שלעולם אין הכעס כ"א רק מסבת היות האדם מקיל את כבוד חבירו על כן כועס כנגדו ומחרפו ומגדפו נמצא שמ"ש יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך היא הקדמה וסיוע ותרופה לאדם לבל יכעוס כנגד חבירו כי כבודו חביב עליו כשלו על דרך מש"ה ואהבת לרעך כמוך כמו שאם אתה בידך הזקת את עצמך לא תאמר ידי זאת עשתה היזק לידי האחרת אחזיר בידי האחרת להכות בזאת מפני ששתיהם שלך ואתה מרגיש בכאבה של זו כזו כך כל ישראל הם עם אחד ואם יזיק לך חברך הרי הוא כאבר מגופך ממש ואף אם הוא יכה אותך אין ראוי שתחזיר אתה להכותו כמו שלא היית מכה בעצמך. ונראה לי שסמך לזה את חקותי תשמורו אפשר שכוון למ"ש בגמ' שבא אדם לפני הלל ואמר לו למדני כל התורה כשאני עומד על רגל אחת אמר לו ואהבת לרעך כמוך בפסוק זה תלוי כל התורה כולה וז"ש ואהבת לרעך כמוך ואם אתה עושה כן הרי מעלה אני כאלו כל חקותי אתם שומרים ולא לבד המצות והמשפטים אלא אף החוקים שאין להם טעם אתם שומרים כי כולם תלוים במצוה זו:

ורש"י ז"ל פי' להפך שעיקר האזהרה היא יהי כבוד חברך וכו' ומי יסייעו לקנות בעצמו מדה זו לכבד את חבירו נתן לזה תרופה והיא שאל יהי נוח לכעוס לפי שאם יכעוס א"א שלא יזלזל בכבוד חבירו וזו היא כוונת רש"י ז"ל יהי כבוד חברך וכו' אימתי בזמן שלא תהא נוח לכעוס עכ"ל. וכן פי' רבינו עובדיה ז"ל ומה שאמר ושוב יום אחד היא חלוקה שנית והוי מתחמם חלוקה שלישית:

והחסיד ז"ל פי' כי באלה הג' יוכל האדם להשיג השלימות. והג' דברים הא' בדרך ארץ. הב' במצות. הג' בתורה. וכבר ידעת שהשלם בתורה יקרא חכם ובמצות יקרא בעל הבית ובדרך ארץ ע"ה והחסר משלשה אלו נקרא בור. אמנם בשלשתן הוא כל השלימות לפי שכאן נכלל עיון מעשה מדינית יהי כבוד חברך דבר בד"א. ואל תהי נוח לכעוס הוא תשלום זה כ"א יכעוס עליו בקלות אין זה כבודו לא יכעוס כנגד מי שנתחייב בכבודו. ושוב יום אחד כנגד המצות. והוי מתחמם כנגד התורה עכ"ל:

ואפשר לי לומר שכוונה כי בהיות כי כבוד שמכבדין את האדם נמשך לו ממה שהוא מכבד את אחרים וכענין שאמרו איזהו מכובד המכבד את הבריות א"כ צריך לך שיהיה כבוד חברך חביב עליך   כשלך כי כבוד חברך הוא כבוד עצמך כיון שהוא סבה לכבוד עצמך. א"נ בהיות כי יש ב"א שאינו מחשיב בעיניו הכבוד שמכבד אותו חבירו ואם הוא מכבד את חבירו דבר מועט נראה בעיניו כי כבוד גדול עשה לו לכן להרחיק את האדם ממדה רעה כזו אמר יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך כלומר הכבוד חברך מכבד אותך יהי חביב עליך להחשיבו כשלך כלומר ככבוד שלך אשר אתה מכבד אותו שהיא חביבה בעיניך כמו כן יהי כבוד חברך שמכבד אותך חביב עליך. א"נ צוה לאדם שאם תראה שום אדם נוגע בכבוד חברך ומחרפו ומגדפו יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך ולא תשתוק רק תעמוד כנגדו ותתקוטט עמו על אשר נגע בכבוד חברך וכמו שאם היה נוגע בכבודך היית עומד כנגדו ומתקוטט עמו לפי שנגע בכבודך וכבודך חביב עליך כן יהיה כבוד חברך חביב עליך כשלך. ולפי שלפעמים יאמר האדם אם אני מתקוטט עם המחרף והמגדף הריני מוכרח לבא לכלל כעס ובא לכלל כעס בא לכלל טעות ועבר על לא יהיה בך אל זר ע"כ אמר התנא אני נותן לך עצה לתקן את הכל ע"כ סמך ואל תהי נוח לכעוס כלומר לעולם כשאתה רוצה לכעוס תרגיל עצמך שלא תכעוס מהרה כי פרי המהירות חרטה ואפשר שתכעוס שלא כדין ועבירה היא בידך רק תמתין מעט עד שתשקול במאזני צדק אם ראוי שתכעוס אם לאו ע"כ אמר ואל תהי נוח לכעוס כלומר שלא תכעוס מהרה אמנם אחר ששקלת בשכלך ויראה בעיניך שצריך לכעוס כנגדו ראוי לעשות כן. יצא לנו מכאן שאם הוא מחוייב להתקוטט עם מי שנוגע בכבוד חבירו כ"ש שאין ראוי שהוא יהיה נוגע בכבוד חבירו ולא ירים יד על אחרים אפי' שיהיו ראוים להרמת יד וכמו שמצינו באיוב שאמר אם הניפותי על יתום ידי וגו' הכוונה כלום הרימותי ידי על היתום ואפי' הרמה בעלמא וכ"ש שלא הכיתיו ולפי שלפעמים כשאדם מכה את היתום הרואים חורקים את שיניהם באמרם למה זה העשיר בגאותו הכניע את היתום לענותו שלא כדין ואמר איוב לא מבעיא שלא עשיתי כזה אלא אפי' בזמן שהיתום הטיח דברים כנגדי אף כי אראה בשער עזרתי כלומר שבעיני הרואים טוב להכותו והם עוזרים אותי אפ"ה לא הרימותי ידי כנגד היתום כי אמרתי בלבי הקב"ה אבי יתומים ואם אכה אותו כתפי משכמה תפול ולכן מנעתי עצמי כי פחד אלהים עלי כלומר אני ירא מלפניו. או יאמר כשנדייק למה לא אמר יהי כבוד חברך חביב לך כשלך מה מלת עליך אמנם הכוונה שכשתראה שבני אדם מכבדים את חברך שהוא בעיניך חברך ושוה אליך ומכבדים אותו יותר ממך וזהו עליך יהיה חביב עליך זה הכבוד כשלך כלומר כאלו היה זה הכבוד שלך שהיו מכבדים אותך יותר ממנו שהיה חביב עליך והיית חושב בלבך שעל שראוי לך יתר שאת על חברך כבדוך יותר ממנו אף כי בעיניך הוא חברך ואתה שוה לו שוה בשוה כן כשמכבדים אותו יותר ממך יהיה חביב בעיניך כי בוודאי ראו בחברך שום מעלה שבשבילה ראוי לאותו כבוד יותר ממך ולכן אל ירע הדבר בעיניך. א"נ לפי הספרים דגרסי יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך יאמר לפי שר' אליעזר ראה את רבן יוחנן בן זכאי רבו שהיה מכבד את תלמידיו והיה מונה שבחן וע"כ אמר יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך ולפי שאם הרב יהיה נוח לכעוס על התלמידים בשעה ששואלים ממנו ספקותיהם ימשך מזה שמיראתם אותו לא ישאלו ממנו ולא ילמדו כענין ולא הקפדן מלמד לכך אמר ואל תהי נוח לכעוס כלומר לכעוס על התלמיד והרי מצינו בדוד המע"ה שהיה משפיל עצמו לילך בשווקים וברחובות לדרוש ולהוכיח לרבים כמו שאמר ואתהלכה ברחבה וגו' כלומר כשאני מקיים מצותיך איני מסתפק במה שאני שומר התורה לבדי אלא אני קורא בקול גדול מוכיח לרבים בשווקים וברחובות וז"ש ואתהלכה ברחבה וברחובות ובשווקים אני הולך להוכיח לרבים כשאני פקודיך דרשתי וז"ש שהמע"ה חכמות שהם תורה שבכתב ותורה שבע"פ כאשר הם נדרשים בחוץ לזכות הרשעים אז תרונה אמנם אם הם לבדו אז הם בוכים וברחובות כשנדרשים ברחובות אז תתן קולה האמתית כי לכך נתנה. ומתיישב ג"כ שלא אמר ואל תכעוס שנראה שהיה שולל הכעס לגמרי וזה אינו כי כבר אמרו זרוק מרה בתלמידים. ונ"ל שהגירסא הנכונה היא יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך חדא דלא לפלוג אדרבי אלעזר בן שמוע שאמר לקמן יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך וכבוד חברך כמורא רבך וכו' הרי שנתן מדרגה גדולה לחבירו יותר מתלמידו ולתלמידו די שיהיה חביב עליו כשלו אמנם כבוד חבירו צריך שיהיה כמורא רבו ודוחק הוא לומר דפליג עליה ועוד שא"א שיאמר שיהיה כבוד חבירו חביב עליו כשלו שאם האדם יהיה טבעו שלא לחוש על כבודו והוא נבזה בעיניו א"כ נראה שאין להקפיד אם ג"כ יבזה את חבירו זה בוודאי אינו שהרי מצינו בדוד המע"ה כאשר מנה המעלות והמדות הטובות אשר ימצאו בקדוש אשר יגור וישכון בהר קדשו יתברך אמר מי יגור באהלך וגו' הולך תמים וגו' ואמר עוד נבזה בעיניו נמאס ואת יראי ה' יכבד הכוונה שאם היותו צדיק גמור ואינו רודף אחר הכבוד רק הוא מבזה את עצמו והוא נבזה בעיניו נמאס אמנם אעפ"כ אינו מעריך את שאר יראי ה' לנבזים ונמאסים רק ואת יראי ה' יכבד וכבוד חברך חביב עליו יותר משלו לפי שבשלו הוא רשאי ואינו רשאי בשל חבירו וא"כ לפי זה א"א שנאמר שאמר התנא שיהיה כבוד חבירו חביב עליו כשלו וכיוצא בזה מצינו בדוד המע"ה שאמר פנה אלי וחנני כמשפט וגו' כי אף שהיה דוד מאוהבי שמו ית' לעולם הצדיק נראה לו כאלו מתנת חנם היא הטובות שייטיב הוא ית' לו אמנם לאחיו וחבריו שהם אוהבי שמו ית' נראה בעיניו שהם ראוים לכל הטובות אשר גמלם הש"י ולכן אמר אלי הוא מתנת חנם וז"ש וחנני אמנם לשאר אוהבי שמך הוא משפט ודין ליתן להם טובה כי הם ראוים אליה ולכן פנה אלי וחנני ותן לי מתנת חנם כמו שהוא משפט וראוי לעשות טובה עם אוהבי שמך כן עשה אלי אף שאיני ראוי אלא במתנת חנם אמנם בתלמיד יצדק היטב אומרו יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך ואפי' אם הרב ישפיל ויבזה את עצמו אין כאן קפידא אם יחשיב את תלמידו כמותו כי דיו לתלמיד להיות כרבו:

ואל תהי נוח לכעוס פי' רבינו יונה ז"ל טבע בני אדם להיות נמשכים אחר הכעס ואמר אף אם לפעמים על כרחך לכעוס על הפחות לא תהיה נוח לכעוס וכי יעלה עשן באפך תשקול במאזני שכלך אם ראוי לכעוס או אם יש איזו טענה להסיר הכעס מלבך ולזה לא אמר ואל תכעוס רק ואל תהי נוח לכעוס וז"ש שלמה המע"ה אל תבהל ברוחך לכעוס כי אם בהמתנה ולא יעשה כמו הכסיל שהכעס בחיקו ינוח וכיון שהוא בחיקו הוא קרוב וממהר לצאת כמו הנחש שהארס בין שיניו וכשנושך מיד הארס יוצא שם:

וה"ר יצחק קארו ז"ל פי' כי הוא מקושר עם מה שאמר יהי כבוד חברך וכו' כלומר ואע"פ שעיינת בכבוד חברך והוא חטא לך אל תהי נוח לכעוס:

והחסיד ז"ל פי' כי כשתבדוק יפה תמצא זה המאמר נובע ממדתו ע"ה שהיא עין טובה וזה שהעויין את האנשים בעין רעה ימלא בטנו ממומי האנשים ובמעט סבה כנודות חדשים יבקע כאומרו כי כעס בחיק כסילים ינוח אבל מי שהוא קשה לכעוס מורה בנפשו שמעיין הדברים בעין טובה ולכן לא במהרה הוא כועס ארז"ל בשלשה דברים האדם ניכר בכוסו בכיסו בכעסו. ובחן מתיקות דבריהם כי משתית הכוס בבת אחת תכיר מה שהוא רגיל לשתות כאלו גרת עמו ימים רבים. בכיסו כי הרגיל לעשות צדקה היא מזומנת לו. בכעסו הוא מה שפירשתי כי מן הנגלה תעמוד על המרירות וכוס התרעלה אשר בקרבו ולזה היטיבו רז"ל שאמרו כי הכועס כאלו עובד ע"א עד כאן:

ושוב יום אחד לפני מיתתך אפשר שהכוונה שאף שהרשעת כל ימיך אל תתיאש מן הרחמים ולא תחשוב שלא יקבלו אותך אם תשוב בתשובה שלמה כי זה אינו כי אפילו הרבית לחטוא ולהרשיע סליחת אלהים רבה וגדולה וישב אנוש עד דכא עד דכדוכה של נפש ואפי' אם הוא גוסס אם ישוב בתשובה הקב"ה מקבל אותו אי נמי הכוונה היא כפשטן של דברים שאין אדם יודע אימתי ימות ויעשה תשובה היום שמא ימות למחר נמצא כל ימיו בתשובה ולז"א ושוב יום אחד וכו'. אח"כ מצאתי להרב ר' ישראל שכתב בדברי התנא השני פרושים שפירשתי. ונ"ל שזו היא כוונת דוד המלך ע"ה במה שאמר עני אני וגוע כלומר עני אני מן המצות שלא קיימתי את כולן וגוע מנוער כלומר שאפי' בימי נעורי חושב אני שאני גוע ועושה תשובה היום שמא אמות ואגוע למחר ועל כן נשאתי עלי אימך ופחדך על שכל ימי אפונה ויהיה מלשון פן כמו שפירשוהו המפרשים. והענין הוא לפי שכל מלת פן נאמר על השמא כמו שאמר הכתוב פן תשחיתון פן יפתה לבבכם כי היא מלה מורה על השמא וכל מה שאני עושה אני חושש פן ימשך ממנו נדנוד עבירה וז"ש בני קרח אך אלהים יפדה נפשי מיד שאול ואהיה צדיק כשאחשוב בלבי תמיד שעכשיו יקחני וז"ש כי יקחני סלה שאני חושב סלה שמא אמות למחר ויקחני ואינני בזה אני שב בתשובה ונפדה מיד שאול:

ואפשר להמשיך המשנה כן יהיה כבוד חברך חביב עליך אם תרגיל עצמך שלא לכעוס ואם אין אתה יכול לעמוד כנגד יצרך הרע המביא אותך לכלל כעס ומתגבר עליך זכור לו יום המיתה וז"ש ושוב יום אחד לפני מיתתך שישוב היום שמא ימות למחר ואם לא יספיק זה כי עדיין הוא מתגבר עליך משכהו לבית המדרש וז"ש והוי מתחמם כנגד אורן של חכמים וכו'. ושניהם כאחד היה עושה דוד המע"ה וז"ש נפשי בכפי תמיד וגו'. ולפי שצריך לאדם להכניע יצרו בשני דברים. א' בעסוק בתורה ב' בזכור לו יום המיתה וכמ"ש אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש וכו' ואם לאו יזכיר לו יום המיתה לכן אמר דוד שתים אלו אני עושה כי לעולם נפשי בכפי תמיד כאלו היום אני מת אני זוכר לעולם יום המיתה הרי האחת. ועוד שנית תורתך לא שכחתי דהיינו משכהו לבית המדרש עם זה יכולתי לעמוד כנגד יצרי הרע ואף שנתנו רשעים פחים שהם יצה"ר וסיעתו לא יכלו כנגדי אלא עמדתי על עמדי ומפקודיך לא תעיתי.

ואמר והוי זהיר וכו' שלשה כנגד נדוי חרם שמתא שאחד גדול מחבירו והשמתא גדולה מכולם ואף אם לא יעשו לך שום אחד מהם קללתם הקלה אפילו על חנם היא באה עליך וז"ש וכל דבריהם כגחלי אש. ושוב יום א' לפני מיתתך כ' הס' לב אבות כי אע"פ שעבר עבירות כל ימיו נאמר עליו שוב לפי שנשמתו ממקום קדוש יהלך ושכלו חלק אלוה ממעל אשר ממנו בא לו ואם כן הרי הוא חוזר ושב אל מקורו. ועוד כי האדם בקטנותו אינו מכעיס את ה' בטרם דעתו מאוס ברע ובחור בטוב ואם כן הרי הוא שב לימי עלומיו כי בטבע נולדנו דורכים אל התמימות אלא שאחרי כן פנינו עורף לרדוף אחר הרעה ואין זה כי אם רוע לב:

והרב ר' משה אלשקר ז"ל פי' כי אמר שישוב היום שמא ימות למחר ויזכיר לו יום המיתה ולא יחטא ומזה היה מתרעם השי"ת על ישראל שהיו אומרים אכול שתה כי מחר נמות כי מטבע העולם שכשיזכור יום המיתה ידאג ואלו הם בהפך ועל כן אמר אם יכופר העון וגו' עכ"ל:

אי נמי יאמר בהיות כי התורה משולה לאש כמ"ש הכתוב הלוא כה דברי כאש וגו' וכל העוסק בה הוא ממש מתחמם כל גופו כמו המתחמם באש וכל אדם חייב להתחמם ולחדש בתורה חדושים ורמז לזה על דרך הלצה הט לבי אל עדותיך ואל אל בצע אמר תן בי דעת להבין בתורה שאחדש מדעתי ולא אצטרך לגנוב חדושים מאחרים וז"ש ואל אל בצע שלא אצטרך לגנוב ולהיות בוצע חדושי אחרים אלא הט לבי כדי שמלבי אהיה מחדש. אמנם צריך שלא יהיה מה שיתחמם ויחדש הפך סברת חז"ל ולכן אמר והוי מתחמם כנגד אורן של חכמים כלומר שיהיו מכוונים החדושים שלך כנגד אורן של החכמים והם הדרשות של רז"ל שדרשו בתורה אשר אלו הדרשות יקראו אורן של חכמים לפי שנמשלים לאור ולאש והזהיר לאדם ואמר והוי זהיר בגחלתן שלא תכוה כלומר שלא תחלוק על דברי רז"ל ותאמר הפך דבריהם כי פורץ גדר ישכנו נחש שנשיכתן נשיכת שועל ועקיצתן עקיצת עקרב ולחישתן לחישת שרף ולפי שדברי רז"ל יתחלקו לג' חלקים הא' מדרשים אשר אין מהם נפקותא לא לדיני ממונות ולא לדיני איסור והיתר. הב' דיני ממונות. הג' דיני איסור והיתר. וכנגד הא' אמר נשיכת שועל והנשיכה של שועל אין בה סם המות רק סובל צער גדול וכיון שאין בה סם המות בא לו זה העונש על שחלק עליהם בדבר שאין בו נפקותא של דין על כן ינשכוהו נשיכת שועל שאינו ממית. וכנגד החלוקה השנית אמר עקיצת עקרב שיש בו סם ממית לפי שכיון שחייב את הזכאי וזיכה את החייב הרי זו עבירה היא בידו ויעקצוהו עקיצת עקרב שיש בה סם המות אמנם אינו סם כל כך להמית בהכרח כי אפשר להתרפאות ע"י שום תרופה וגם דיני ממונות יוכל להתרפאות כי ניתן להשבון והשיב את הגזלה אשר גזל וגו'. וכנגד החלוקה השלישית שהיא מעוות לא יוכל לתקון אמר לחישת שרף אשר מעולם לא תוכל להרפא. ואמר וכל דבריהם כגחלי אש כלומר תדע לך שכל דבריהם חשובים לפני ית' כגחלי אש כלומר כאמתתה של תורה הנמשלת לאש כמ"ש הכתוב הלוא כה דברי כאש כענין מה שאז"ל ערבים עלי דברי דודים יותר מיינה של תורה:

ואפשר שאור היא השלהבת המקפת את הגחלת והשלהבת הוא פשטן של דברים והגחלת הוא הסוד הנעלם בתוכו וזהו והוי מתחמם כנגד אורן שהוא הפשט והוי זהיר בגחלתן שהוא הסוד שלא תטעה ותכוה כי במופלא ממך אל תדרוש:

והוי מתחמם כנגד אורן וכו' כתב הרב רבי יונה ז"ל כנגד ולא קרוב שלא תכוה משל למתתמם כנגד האור אם הוא עומד רחוק נהנה ואינו נכוה אם הוא קרוב נכוה כך הנהנה מחכמת החכמים צריך לעמוד בפניהם באימה ופחד ולא בקלות ראש ולא יתקרב עצמו יותר ממה שהם יקרבוהו שנשיכתן נשיכת נחש ולא יעלה בלבך לפתותם בדברים כי לחישתן לחישת שרף אשר לא ישמע לקול מלחשים וכל דבריהם כגחלי אש ולכן לא תחלוק על דבריהם לומר גם לי לבב לומר סברא כמותם כי דבריהם בחידוד מרוב החכמה השורפת כאש בקרבה ע"כ:

וה"ר מנחם לבית מאיר ז"ל פירש קרוב לזה והוי מתחמם וכו' לומר שאין להתרחק מהם יותר מדאי וגם לא להתקרב יותר מדאי פן יקל בכבודם ויענש. ואיוב אמר אשחק אליהם לא יאמינו לא היו מאמינים שאני משתעשע עמהם ולא מפני זה היו ממעטים בכבודי וזהו ואור פני לא יפילון. שנשיכתן נשיכת שועל כלומר שלא ירגיש בעונש לשעתו ואח"כ יגיעהו עונש גדול כדמיון עונש נשיכת השועל ששיניו דקות ועקומות כלפי פנים וכשהשינים נכנסות בבשר אין מרגיש בנשיכה מרוב דקות השן אבל כשחזר להוציא שינו נאחז בבשר בכפיפת השינים ונעתק עמהם והוא מרגיש אז כאב גדול מכל נשיכת שאר בעלי חיים וגם הארס לרוב דקותו אין הבשר מרגיש בו לשעתו אלא שאח"כ נוקב ויורד ומתפשט ומכאיב ע"כ:

וה"ר משה אלשקר ז"ל פירש שנשיכתן נשיכת נחש וכו' הזהיר שלא יטה מסייגי החכמים ומדבריהם ימין ושמאל והסיבה שנשיכתן נשיכת נחש כי פורץ גדר ישכנו נחש. ויש גורסין שנשיכתן נשיכת שועל כמעט אין לה תרופה כי צריכה כמה פתילות כי שיניו עקומות כשיני המגרה. וכל דבריהם כגחלי אש שאם לא יעשו מכה יעשו רושם על כל פנים עכ"ל:

והרב ר' יהודה אלשקר ז"ל פירש כי צריך ליזהר מן החכמים בין בחייהם בין לאחר מיתה לפי שבמיתתם קרויים חיים ושומעים חרפתם ועל כן דימה אותם לגחלת שאע"פ שהיא טמונה בארץ עדיין היא חיה ועומדת ואם תקרב אליו תכוה, כן המזלזל ת"ח אפי' אחר מיתה אשר קבורים בארץ המה יכוה עד כאן:

ורשב"ץ פירש וכל דבריהם וכו' וז"ש ז"ל בתענית האי צורבא מרבנן דרתח אורייתא קא מרתחא ליה שנאמר הלוא כה דברי כאש ולזה נקרא צורבא מרבנן לשון חמימות מן ונצרבו בה וכפירש"י ז"ל שם ע"כ:

וה"ר יצחק בר שלמה ז"ל פירש כי נראה לו גירסת רש"י ורשב"ם ז"ל דגרסו שנשיכתן נשיכת שועל עיקר לפי שכל אלו הג' הם לא זו אף זו כלומר לא מבעיא שהם מזיקים בנשיכתן כשועל שאינו ממית בנשיכתו אלא עושה חבורה אלא שעוקצין עקיצת עקרב מלשון עוקץ והוא הזנב שהעקרב מכה בזנבו ששם כנוס הארס וממית ולא הזכיר נשיכת הנחש שגם הוא ממית לפי שרצה לשנות ג' מיני היזק בשלשה לשונות נשיכה עקיצה לחישה ובנחש אין נופל בו כי אם לשון נשיכה ועוד שרצה לשנות שלשה מיני היזק שונים זה מזה. פה וזנב והבל. השועל נושך בפיו. העקרב עוקץ בזנבו. השרף שורף בהבל פיו. והנחש עיקר היזקו שנושך בפיו שנא' הוא ישופך ראש ולכן לא הזכירו במשנה זו: