Mesillat Yesharim 26:12

בְּבֵאוּר מִדַּת הַקְּדֻשָּׁה
עִנְיַן הַקְּדֻשָּׁה כָּפוּל הוּא, דְּהַיְנוּ: תְּחִלָּתוֹ עֲבוֹדָה וְסוֹפוֹ גְּמוּל, תְּחִלָּתוֹ הִשְׁתַּדְּלוּת וְסוֹפוֹ מַתָּנָה. וְהַיְנוּ: שֶׁתְּחִלָּתוֹ הוּא מָה שֶׁהָאָדָם מְקַדֵּשׁ עַצְמוֹ, וְסוֹפוֹ מָה שֶׁמְּקַדְּשִׁים אוֹתוֹ, וְהוּא מָה שֶׁאָמְרוּ זַ"ל (יומא לט א): אָדָם מְקַדֵּשׁ עַצְמוֹ מְעַט מְקַדְּשִׁים אוֹתוֹ הַרְבֵּה. מִלְּמַטָּה מְקַדְּשִׁים אוֹתוֹ מִלְּמַעְלָה. The matter of holiness is dual. Its beginning is service [of G-d] while its end is reward; its beginning is exertion while its end is a [divine] gift. That is, its beginning is that which a man sanctifies himself, while its end is his being sanctified. This is what our sages, of blessed memory, said: "if a man sanctifies himself a little, he becomes much sanctified. If he sanctifies himself below, he becomes sanctified from above" (Yomah 39a).

הַהִשְׁתַּדְּלוּת הוּא שֶׁיִּהְיֶה הָאָדָם נִבְדָּל וְנֶעֱתָק מִן הַחָמְרִיּוּת לְגַמְרֵי וּמִתְדַּבֵּק תָּמִיד בְּכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה בֵּאלֹהָיו, וְעַל דֶּרֶךְ זֶה נִקְרְאוּ הַנְּבִיאִים מַלְאָכִים, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר בְּאַהֲרֹן (מלאכי ב:ז): כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת הוּא. וְאוֹמֵר (ד"ה ב' לו:טז): וַיִּהְיוּ מַלְעִבִים בְּמַלְאֲכֵי אֱלֹהִים וְגוֹ', וַאֲפִלּוּ בִּשְׁעַת הִתְעַסְּקוֹ בַּמַּעֲשִׂים הַגַּשְׁמִיִּים הַמֻּכְרָחִים לוֹ מִפְּאַת גּוּפוֹ הִנֵּה לֹא תָּזוּז נַפְשׁוֹ מִדְּבֵקוּתָהּ הָעֶלְיוֹן, וּכְעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים סג:ט): דָּבְקָה נַפְשִׁי אַחֲרֶיךָ בִּי תָּמְכָה יְמִינֶךָ. The exertion is that which a man completely detaches and removes himself from the physical, and clings always, at all periods and times to his G-d. In this manner, the prophets were called "angels", as said of Aharon: "For a priest's lips shall guard knowledge, and Torah shall be sought from his mouth; for he is an angel of the L-rd of Hosts" (Malachi 2:7), and it is said: "but they mocked the angels (prophets) of G-d" (Divrei Hayamim II 36:16). Even when he is engaged in physical actions required for his bodily side, his soul will not budge from its clinging on high. This is as written: "my soul clings after You; Your right hand supports me"(Tehilim 63:9).

וְאָמְנָם לְפִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לָאָדָם שֶׁיָּשִׂים הוּא אֶת עַצְמוֹ בַּמַּצָּב הַזֶּה כִּי כָבֵד הוּא מִמֶּנּוּ, כִּי סוֹף סוֹף חָמְרוֹ הוּא בָּשָׂר וָדָם, עַל כֵּן אָמַרְתִּי שֶׁסּוֹף הַקְּדֻשָּׁה מַתָּנָה, כִּי מָה שֶׁיּוּכַל הָאָדָם לַעֲשׂוֹת הוּא הַהִשְׁתַּדְּלוּת בִּרְדִיפַת הַיְּדִיעָה הָאֲמִתִּית וְהַתְמָדַת הַהַשְׂכָּלָה בִּקְדֻשַּׁת הַמַּעֲשֶׂה, However, it is impossible for a man to place himself in such a state. For it is beyond his ability. He is after all a physical creature, of flesh and blood. Thus I said that the end of Holiness is a gift. For that which is in man's ability to do is the initial exertion, pursuing true knowledge and continual thought on the sanctification of deed.

אַךְ הַסּוֹף הוּא שֶׁהקב"ה יַדְרִיכֵהוּ בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה שֶׁהוּא חָפֵץ לָלֶכֶת בָּהּ, וְיַשְׁרֶה עָלָיו קְדֻשָּׁתוֹ וִיקַדְּשֵׁהוּ, וְאָז יִצְלַח בְּיָדוֹ זֶה הַדָּבָר, שֶׁיּוּכַל לִהְיוֹת בַּדְּבֵקוּת הַזֶּה עִמּוֹ יִתְבָּרַךְ בִּתְמִידוּת. But the end is that the Holy One, blessed be He, will guide him on this path he desires to follow and imbue His holiness upon him, and sanctify him. Then this matter will succeed and he will be able to achieve this clinging with the blessed G-d constantly.

כִּי מָה שֶׁהַטֶּבַע מוֹנֵעַ מִמֶּנּוּ יַעַזְרֵהוּ יִתְבָּרַךְ וְסִיּוּעוֹ יִתֵּן לוֹ, וּכְעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים פד:יב): לֹא יִמְנַע טוֹב לַהֹלְכִים בְּתָמִים. For that which his nature hinders this, the blessed G-d will help him and give him assistance. This is as the verse states: "G-d will not withhold good from those who walk wholeheartedly" (Tehilim 84:12).

וְעַל כֵּן אָמְרוּ בַּמַּאֲמָר שֶׁזָּכַרְתִּי אָדָם מְקַדֵּשׁ עַצְמוֹ מְעַט שֶׁהוּא מָה שֶׁיּוּכַל הָאָדָם לִקְנוֹת בְּהִשְׁתַּדְּלוּתוֹ, מְקַדְּשִׁים אוֹתוֹ הַרְבֵּה שֶׁהוּא הָעֵזֶר שֶׁעוֹזֵר אוֹתוֹ ה' יִתְבָּרַךְ וּכְמוֹ שֶׁכָּתַבְנוּ. Therefore our sages said in the statement I brought: "a man sanctifies himself a little", which refers to that which a man can acquire through his own exertion. Then "he is sanctified much", which refers to the divine help which the Creator, blessed be He, aids him as I wrote.

וְהִנֵּה הָאִישׁ הַמִּתְקַדֵּשׁ בִּקְדֻשַּׁת בּוֹרְאוֹ אֲפִלּוּ מַעֲשָׂיו הַגַּשְׁמִיִּים חוֹזְרִים לִהְיוֹת עִנְיָנֵי קְדֻשָּׁה מַמָּשׁ, וְסִימָנָךְ אֲכִילַת קָדָשִׁים שֶׁהִיא עַצְמָהּ מִצְוַת עֲשֵׂה, וְאָמְרוּ זַ"ל (פסחים נט ב): כֹּהֲנִים אוֹכְלִים וּבְעָלִים מִתְכַּפְּרִים. Behold, for the man sanctified with the holiness of his Creator, even his physical deeds become actual matters of holiness. A sign of this is in "the eating of temple offerings", which our sages of blessed memory said: "the priests eat and the owners obtain atonement" (Pesachim 59b).

וְתִרְאֶה עַתָּה הַהֶפְרֵשׁ שֶׁבֵּין הַטָּהוֹר לַקָּדוֹשׁ: הַטָּהוֹר, מַעֲשָׂיו הַחָמְרִיִּים אֵינָם לוֹ אֶלָּא הֶכְרֵחִים, וְהוּא עַצְמוֹ אֵינוֹ מִתְכַּוֵּן בָּהֶם אֶלָּא עַל צַד הַהֶכְרֵחַ, וְנִמְצָא שֶׁעַל יְדֵי זֶה יוֹצְאִים מִסּוּג הָרַע שֶׁבַּחָמְרִיּוּת וְנִשְׁאָרִים טְהוֹרִים, אַךְ לִכְלַל קְדֻשָּׁה לֹא בָּאוּ, כִּי אִלּוּ הָיָה אֶפְשָׁר בִּלְתָּם, כְּבָר הָיָה יוֹתֵר טוֹב. You can now see the difference between the Pure man and the Holy man. The physical actions of the pure man are only to him as necessity. His only intent in doing them is on their necessary aspect. Through this, his actions escape the evil side of the physical and remain pure. But they do not enter the domain of Holiness, for if it were possible to do without them, it would already have been better for him.

אַךְ הַקָּדוֹשׁ הַדָּבֵק תָּמִיד לֵאלֹהָיו, וְנַפְשׁוֹ מִתְהַלֶּכֶת בֵּין הַמֻּשְׂכָּלוֹת הָאֲמִתִּיּוֹת בְּאַהֲבַת בּוֹרְאוֹ וְיִרְאָתוֹ, הִנֵּה נֶחְשָׁב לוֹ כְּאִלּוּ הוּא מִתְהַלֵּךְ לִפְנֵי ה' בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים עוֹדֶנּוּ פֹּה בָּעוֹלָם הַזֶּה. But for the Holy man who constantly clings to his G-d, whose soul treads freely among true thoughts in love of his Creator and fear of Him, behold, it is considered as if he is walking before G-d in the Land of the Living, while still here in this world.

וְהִנֵּה אִישׁ כָּזֶה הוּא עַצְמוֹ נֶחְשָׁב כַּמִּשְׁכָּן, כַּמִּקְדָּשׁ, וְכַמִּזְבֵּחַ, וּכְמַאֲמָרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (בראשית רבה מז:ח): וַיַּעַל מֵעָלָיו אֱלֹהִים (בראשית לה:יג), הָאָבוֹת הֵן הֵן הַמֶּרְכָּבָה, וְכֵן אָמְרוּ (רש"י בראשית לה:יג): הַצַּדִּיקִים הֵן הֵן הַמֶּרְכָּבָה. Such a man is himself considered as a tabernacle, a temple and an altar. This is as our sages said (Gen. Rabba 62:6): "'and G-d went up from him' (Gen.35:13) - the forefathers are the divine chariot". Likewise, they said: "the righteous are the divine chariot".

כִּי הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה עֲלֵיהֶם כְּמוֹ שֶׁהָיְתָה שׁוֹרָה בַּמִּקְדָּשׁ. וּמֵעַתָּה הַמַּאֲכָל שֶׁהֵם אוֹכְלִים הוּא כְּקָרְבָּן שֶׁעוֹלֶה עַל גַּבֵּי הָאִשִּׁים, כִּי וַדַּאי הוּא שֶׁיִּהְיֶה נֶחְשָׁב לְעִלּוּי גָּדוֹל אֶל אוֹתָם הַדְּבָרִים שֶׁהָיוּ עוֹלִים עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ כֵּיוָן שֶׁהָיוּ נִקְרָבִים לִפְנֵי הַשְּׁכִינָה. For the Shechina (divine presence) dwells within them just as it dwelled in the Temple. Due to this, the food they eat is like a sacrifice offered upon the fire of the altar, for certainly it was a great elevation for those things to be offered on the altar, since they were offered before the Shechina.

וְאֵין הַדָּבָר הַזֶּה שֶׁיִּהְיוּ הַתַּלְמִידֵי חֲכָמִים לְהוּטִים אַחֲרֵי הָאֲכִילָה וְהַשְּׁתִיָּה חָס וְשָׁלוֹם שֶׁיְּמַלְּאוּ גְּרוֹנָם כְּמַלְעִיט אֶת הַגַּרְגְּרָן, אֶלָּא הָעִנְיָן הוּא לְפִי הַכַּוָּנָה שֶׁזָּכַרְתִּי, כִּי הַתַּלְמִידֵי חֲכָמִים הַקְּדוֹשִׁים בְּדַרְכֵיהֶם וּבְכָל מַעֲשֵׂיהֶם הִנֵּה הֵם מַמָּשׁ כַּמִּקְדָּשׁ וְכַמִּזְבֵּחַ, מִפְּנֵי שֶׁהַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה עֲלֵיהֶם כְּמוֹ שֶׁהָיְתָה שׁוֹרָה בַּמִּקְדָּשׁ מַמָּשׁ, וְהִנֵּה הַנִּקְרָב לָהֶם כְּנִקְרָב עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וּמִלּוּי גְּרוֹנָם תַּחַת מִלּוּי הַסְּפָלִים. This does not mean that Torah scholars were craving for food and drink, G-d forbid, that one fills their throats like one stuffs a glutton. Rather, the matter is according to the intent I explained. That Torah scholars who are holy in their ways and in all their deeds are actually just like the Temple and the altar, for the Shechina (divine presence) literally dwells upon them as it did in the Temple. Thus, what is offered to them is as offered on the altar, and the filling of their throat is as the filling of the basins.

וְעַל דֶּרֶךְ זֶה כָּל תַּשְׁמִישׁ שֶׁיִּשְׁתַּמְּשׁוּ מִדִּבְרֵי הָעוֹלָם אַחֲרֵי הֱיוֹתָם כְּבָר דְּבוּקִים לִקְדֻשָּׁתוֹ יִתְבָּרַךְ, הִנֵּה עִלּוּי וְיִתְרוֹן הוּא לַדָּבָר הַהוּא שֶׁזָּכוּ לִהְיוֹת תַּשְׁמִישׁ לַצַּדִּיק, וּכְבָר הִזְכִּירוּ זַ"ל בְּעִנְיַן אַבְנֵי הַמָּקוֹם שֶׁלָּקַח יַעֲקֹב וְשָׁם מְרַאֲשׁוֹתָיו (חולין צ"א ב): אָמַר רַבִּי יִצְחָק מְלַמֵּד שֶׁנִּתְקַבְּצוּ כֻּלָּן וְהָיְתָה כָּל אַחַת אוֹמֶרֶת עָלַי יַנִּיחַ צַדִּיק רֹאשׁוֹ. In this way was all use they made of the things of this world. Since they were clinging to G-d's holiness, blessed be He, behold, it was an elevation and an enhancement for that thing which merited to be of use to a Tzadik (righteous person). Our sages already referred to the matter of the "stones at the place" which Yaakov took and put under his head: "Rabbi Yitzchak said: This tells us that all the stones gathered themselves together into one place and each one said: 'Upon me shall the righteous man rest his head'" (Chulin 91b).

כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר עִנְיַן הַקְּדֻשָּׁה הוּא שֶׁיִּהְיֶה הָאָדָם דָּבֵק כָּל כָּךְ בֵּאלֹהָיו, עַד שֶׁבְּשׁוּם מַעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לֹא יִפָּרֵד וְלֹא יָזוּז מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ, עַד שֶׁיּוֹתֵר יִתְעַלּוּ הַדְּבָרִים הַגַּשְׁמִיִּים אֲשֶׁר יְשַׁמְּשׁוּ לְאֶחָד מִתַּשְׁמִישָׁיו בְּמָה שֶׁהוּא מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם, מִמָּה שֶׁיּוֹרֵד הוּא מִדְּבֵקוּתוֹ וּמַעֲלָתוֹ בְּהִשְׁתַּמְּשׁוֹ מִדְּבָרִים גַּשְׁמִיִּים. The general principle of the matter: Holiness consists of one's clinging so much to his G-d that for any action he does, he will not separate nor budge from G-d, blessed be He, so that the physical things he uses will attain greater elevation than that which he diminishes in his clinging and level due to his using physical things.

וְאָמְנָם זֶה בִּהְיוֹת שִׂכְלוֹ וְדַעְתּוֹ קְבוּעִים תָּמִיד בִּגְדֻלָּתוֹ יִתְבָּרַךְ, וְרוֹמְמוּתוֹ וּקְדֻשָּׁתוֹ, עַד שֶׁיִּמָּצֵא כְּאִלּוּ הוּא מִתְחַבֵּר לַמַּלְאָכִים הָעֶלְיוֹנִים מַמָּשׁ עוֹדֵהוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה. However this refers only to one whose mind and intellect is always fixed on G-d's greatness, blessed be He, and His exalted holiness, such that it is as if he is actually among the lofty angels while still in this world.

וּכְבָר אָמַרְתִּי שֶׁאֵין הָאָדָם יָכוֹל לַעֲשׂוֹת בָּזֶה מִצִּדּוֹ, אֶלָּא לְהִתְעוֹרֵר בַּדָּבָר וּלְהִשְׁתַּדֵּל עָלָיו, וְזֶה אַחַר שֶׁכְּבָר יִמָּצְאוּ בּוֹ כָּל הַמִּדּוֹת הַטּוֹבוֹת שֶׁזָּכַרְנוּ עַד הֵנָּה מִתְּחִלַּת הַזְּהִירוּת וְעַד יִרְאַת הַחֵטְא, בָּזֹאת יָבֹא אֶל הַקֹּדֶשׁ וְיַצְלִיחַ, שֶׁהֲרֵי אִם הָרִאשׁוֹנוֹת חֲסֵרוֹת מִמֶּנּוּ, הֲרֵי הוּא כְּזָר וּבַעַל מוּם שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ וְזָר לֹא יִקְרַב (במדבר יח:ד). I already mentioned that a man is unable to do this on his own. He can only rouse himself in the matter and strive towards it. And this is after he has already acquired all of the previous virtuous traits we mentioned, from the beginning of Watchfulness until the Fear of Sin. Only with this will he approach the Holy and succeed. For if he lacks the previous traits, he will be like an outsider or a blemished [Kohen] of which it is stated: "an outsider (non-Kohen) shall not come near" (Bamidbar 18:4).

אַךְ אַחֲרֵי הֲכִינוֹ אֶת עַצְמוֹ בְּכָל הֲכָנוֹת אֵלֶּה, אִם יַרְבֶּה לִדָּבֵק בְּתֹקֶף הָאַהֲבָה וְעֹצֶם הַיִּרְאָה בְּהַשְׂכָּלַת גְּדֻלָּתוֹ יִתְבָּרַךְ וְעֹצֶם רוֹמְמוּתוֹ, יַפְרִיד עַצְמוֹ מֵעִנְיְנֵי הַחֹמֶר מְעַט מְעַט, וּבְכָל פְּעֻלּוֹתָיו וּבְכָל תְּנוּעוֹתָיו, יְכַוֵּן לְבָבוֹ אֶל מַצְפּוּנֵי הַהִתְדַּבְּקוּת הָאֲמִתִּי, עַד שֶׁיַּעֲרֶה עָלָיו רוּחַ מִמָּרוֹם וְיַשְׁכִּין הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ אֶת שְׁמוֹ עָלָיו כְּמוֹ שֶׁעוֹשֶׂה לְכָל קְדֹשָׁיו. But if after he has prepared himself with all these preparations, he persistently clings with powerful love and intense fear in pondering G-d's greatness and infinite exaltedness, he will separate himself from physical matters little by little and will direct his heart in all his actions and movements to the true inner clinging, until, a spirit from on high will pour upon him and the Creator will cause His Name to rest upon him, as He does with all of His holy ones.

וְאָז יִהְיֶה כְּמַלְאַךְ ה' מַמָּשׁ וְכָל מַעֲשָׂיו אֲפִלּוּ הַשְּׁפָלִים וְהַגַּשְׁמִיִּים כְּקָרְבְּנוֹת וַעֲבוֹדוֹת. He will then actually be like an angel of G-d, and all his actions, even the lowly and the physical ones, will be like Temple sacrifices and services.

וְהִנְּךָ רוֹאֶה שֶׁדֶּרֶךְ קְנִיַּת זֹאת הַמִּדָּה הוּא עַל יְדֵי רֹב הַפְּרִישָׁה, וְהָעִיּוּן הֶעָצוּם בְּסִתְרֵי הַהַשְׁגָּחָה הָעֶלְיוֹנָה וּמַצְפּוּנֵי הַבְּרִיאָה, וִידִיעַת רוֹמְמוּתוֹ יִתְבָּרַךְ וּתְהִלּוֹתָיו עַד שֶׁיִּתְדַּבֵּק בּוֹ דְּבֵקוּת גָּדוֹל וְיֵדַע לְכַוֵּן מַחְשַׁבְתּוֹ בִּהְיוֹתוֹ הוֹלֵךְ וּמִשְׁתַּמֵּשׁ בַּדְּרָכִים הָאַרְצִיִּים כְּמוֹ שֶׁהָיָה רָאוּי לַכֹּהֵן שֶׁיִּתְכַּוֵּן בְּעוֹדוֹ שׁוֹחֵט הַזֶּבַח אוֹ מְקַבֵּל דָּמוֹ אוֹ זוֹרְקוֹ עַד שֶׁיַּמְשִׁיךְ בָּזֶה הַבְּרָכָה מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם. Behold, you can see that the way to acquire this trait is through much Separation, intense study of the secrets of divine providence, the hidden matters of the creation, and knowledge of His exaltedness, blessed be He, and His praises, until one clings greatly to Him, and knows how to have intent in his thoughts, as was proper for the Kohen to have intents while slaughtering the offering, receiving its blood, and sprinkling it, until he would draw down the blessing from G-d of life and peace.

וְזוּלַת זֶה אִי אֶפְשָׁר שֶׁיַּשִּׂיג מַעֲלָה זוֹ וְיִשָּׁאֵר עַל כָּל פָּנִים חָמְרִי וְגַשְׁמִי כְּכָל שְׁאָר בְּנֵי אָדָם. Without this, it is impossible for him to reach this level, and he will remain physical and corporeal like all other human beings.

וְהִנֵּה מָה שֶׁעוֹזֵר לְהַשָּׂגַת הַמִּדָּה הַזֹּאת הוּא הַהִתְבּוֹדְדוּת וְהַפְּרִישָׁה הָרַבָּה כְּדֵי שֶׁבְּהֶעְדֵּר הַמַּטְרִידִים תּוּכַל נַפְשׁוֹ לְהִתְגַּבֵּר יוֹתֵר וּלְהִדָּבֵק בַּבּוֹרֵא. That which helps to attain this trait is much solitude and Separation, so that in the absence of distractions, one's soul will be able to strengthen more and cling to its Creator.

מַפְסִידֵי הַמִּדָּה הֵם חֶסְרוֹן הַיְּדִיעוֹת הָאֲמִתִּיּוֹת וְרֹב הַחֶבְרָה עִם בְּנֵי הָאָדָם כִּי הַחָמְרִיּוּת מוֹצֵא אֶת מִינוֹ וְנֵעוֹר וּמִתְחַזֵּק, וְנִשְׁאֲרָה הַנֶּפֶשׁ לְכוּדָה בּוֹ וְלֹא תֵּצֵא מִמַּאֲסָרָהּ. The detriments to this trait [of Holiness] are lack of true knowledge and much association with other people. For the physical meets its kind, awakens and strengthens, and the soul remains trapped in it and will not escape its prison.

אַךְ בְּהִפָּרְדוֹ מֵהֶם וְהִשָּׁאֲרוֹ לְבַד וְיָכִין עַצְמוֹ אֶל הַשְׁרָאַת קְדֻשָּׁתוֹ, הִנֵּה בַּדֶּרֶךְ שֶׁרוֹצֶה לֵילֵךְ בָּהּ יוֹלִיכוּהוּ, וּבָעֵזֶר הָאֱלֹהִי אֲשֶׁר יֻתַּן לוֹ תִּתְגַּבֵּר נַפְשׁוֹ בּוֹ וּתְנַצַּח אֶת הַגּוּפָנִיּוּת, וְתִדְבַּק בִּקְדֻשָּׁתוֹ יִתְבָּרַךְ וְתִשְׁלַם בּוֹ. But when one separates himself from others, remaining in solitude, and preparing himself for the receiving of His holiness, behold, in the way he wishes to go, he will be led, and with the divine help G-d will give him, his soul will strengthen within him and defeat the corporeal, cling to His holiness, blessed be He, and be rendered whole (perfect) through Him.

וּמִשָּׁם יַעֲלֶה אֶל מַעֲלָה גְּבוֹהָה יוֹתֵר, וְהוּא הָרוּחַ הַקֹּדֶשׁ שֶׁכְּבָר תַּגִּיעַ הַשְׂכָּלָתוֹ לִהְיוֹת לְמַעְלָה מֵחֹק הָאֱנוֹשִׁי. From there, he may ascend to a higher level, namely, Holy Spirit (Ruach HaKodesh), then his thinking will ascend beyond the bounds of human limits.

וְיָכוֹל לְהַגִּיעַ דְּבֵקוּתוֹ אֶל מַעֲלָה כָּל כָּךְ גְּדוֹלָה שֶׁכְּבָר יִמָּסֵר בְּיָדוֹ מַפְתֵּחַ שֶׁל תְּחִיַּת הַמֵּתִים כְּמוֹ שֶׁנִּמְסַר לְאֵלִיָּהוּ וְלֶאֱלִישָׁע שֶׁהוּא מָה שֶׁמּוֹרֶה עַל עֹצֶם הַהִתְדַּבְּקוּת בּוֹ יִתְבָּרַךְ שֶׁבִּהְיוֹת הוּא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ מְקוֹר הַחַיִּים, הַנּוֹתֵן חַיִּים לְכָל חַי, וּכְמַאֲמָרָם זַ"ל (תענית ב א): שְׁלֹשָׁה מַפְתְּחוֹת לֹא נִמְסְרוּ בְּיַד שָׁלִיחַ מַפְתֵּחַ תְּחִיַּת הַמֵּתִים וְכוּ', הִנֵּה הַדָּבֵק בּוֹ יִתְבָּרַךְ דְּבֵקוּת גָּמוּר יוּכַל לִמְשֹׁךְ מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ אֲפִילּוּ מֶשֶׁךְ הַחַיִּים עַצְמָם, שֶׁהוּא מָה שֶׁמִּתְיַחֵס לוֹ בִּפְרָט יוֹתֵר מִן הַכֹּל וּכְמוֹ שֶׁכָּתַבְתִּי, וְהוּא מָה שֶׁסִּיֵּם הַבָּרַיְתָא וּקְדֻשָּׁה מְבִיאָה לִידֵי רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ מְבִיאָה לִידֵי תְּחִיַּת הַמֵּתִים. His clinging may reach such high levels that the key to revival of the dead will be given to him, as it was given to Eliyahu and Elisha. This will reveal how intensely is his clinging to G-d, blessed be He. For in His being the source of life, who bestows life to all living things, as our sages of blessed memory, said: "three keys the Holy One, blessed be He, has retained in His own hands and not entrusted into the hand of any emissary (angel): the Key of the Revival of the Dead..." (Taanit 2a). Behold, one who clings to the blessed G-d completely will be able to draw down even the flow of life itself from Him, which is, what is attributed to G-d more than anything else as I wrote. This is what the Beraitha concludes: "Holiness brings to the Holy Spirit, and the Holy Spirit brings to the Revival of the Dead".

וְאַתָּה קוֹרֵא נָעִים יָדַעְתִּי שֶׁכָּמוֹנִי תֵּדַע אֲשֶׁר לֹא כִּלִּיתִי בְּסִפְרִי זֶה אֶת כָּל חֻקֵּי הַחֲסִידוּת, וְלֹא אָמַרְתִּי כָּל מָה שֶׁיֵּשׁ לוֹמַר בְּעִנְיָן זֶה, כִּי אֵין לַדָּבָר סוֹף, וְאֵין לַהִתְבּוֹנֵן תַּכְלִית. I know, dear reader, that you realize just as I do, that I have not completed in this book all the principles of piety, nor did I say all there is to say on this area. For it has no end and its study is without limit.

אֲבָל אָמַרְתִּי קְצָת מִכָּל פְּרָט שֶׁבִּפְרָטֵי הַבָּרַיְתָא, אֲשֶׁר עָלֶיהָ יִסַּדְתִּי חִבּוּרִי זֶה, וְהוּא מָה שֶׁיָּכוֹל לִהְיוֹת הַתְחָלָה וְרֵאשִׁית לְהַרְחִיב הָעִיּוּן בָּעִנְיָנִים הָהֵם, כֵּיוָן שֶׁנִּגְלָה דַּרְכָּם וְנִפְתַּח אוֹרְחָם לְעֵינֵינוּ לָלֶכֶת בָּם בְּדֶרֶךְ מִישׁוֹר. וְעַל כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה נֶאֱמַר (משלי א:ה): יִשְׁמַע חָכָם וְיוֹסֶף לֶקַח וְנָבוֹן תַּחְבֻּלוֹת יִקְנֶה, וְהַבָּא לִטָּהֵר מְסַיְּעִים אוֹתוֹ (שבת קד א): כִּי ה' יִתֵּן חָכְמָה מִפִּיו דַּעַת וּתְבוּנָה (משלי ב:ו), לְהַיְשִׁיר אִישׁ אִישׁ אֶת דַּרְכּוֹ לִפְנֵי בּוֹרְאוֹ. But I spoke a bit on each of the particulars of the Beraitha which I based this book on. This may serve as a start and beginning to expand study in these matters. For their ways have been revealed and their paths opened to our eyes so that we may walk in them on the straight path. On such matters it is written: "Let the wise man hear and increase learning. The understanding man shall acquire wise counsels" (Mishlei 1:5), and "if one comes to purify himself, he is helped" (Shabbat 104a), and "for the L-rd gives wisdom; from His mouth comes knowledge and understanding" (Mishlei 2:6), so that every man may straighten his ways before his Creator.

וְזֶה פָּשׁוּט כִּי כָּל אָדָם לְפִי הָאֻמָּנוּת אֲשֶׁר בְּיָדוֹ, וְהָעֵסֶק אֲשֶׁר הוּא עוֹסֵק, כָּךְ צָרִיךְ לוֹ הַיְשָׁרָה וְהַדְרָכָה, כִּי דֶּרֶךְ הַחֲסִידוּת הָרָאוּי לְמִי שֶׁתּוֹרָתוֹ אֻמָּנוּתוֹ אֵינוֹ דֶּרֶךְ הַחֲסִידוּת הָרָאוּי לְמִי שֶׁצָּרִיךְ לְהַשְׂכִּיר עַצְמוֹ לִמְלֶאכֶת חֲבֵרוֹ, וְלֹא זֶה וָזֶה דֶּרֶךְ הַחֲסִידוּת הָרָאוּי לְמִי שֶׁעוֹסֵק בִּסְחוֹרָתוֹ, וְכֵן כָּל שְׁאָר הַפְּרָטִים אֲשֶׁר בְּעִסְקֵי הָאָדָם בָּעוֹלָם, כָּל אֶחָד וְאֶחָד לְפִי מָה שֶׁהוּא רְאוּיִים לוֹ דַּרְכֵי הַחֲסִידוּת, לֹא לְפִי שֶׁהַחֲסִידוּת מִשְׁתַּנֶּה, כִּי הִנֵּה הוּא שָׁוֶה לְכָל נֶפֶשׁ וַדַּאי, הוֹאִיל וְאֵינֶנּוּ אֶלָּא לַעֲשׂוֹת מָה שֶׁיֵּשׁ נַחַת רוּחַ לְיוֹצְרוֹ בּוֹ. It is evident, that each individual needs correction and guidance according to his particular trade and occupation. For the way of Piety appropriate for one whose occupation is Torah study is not the way of Piety for one who needs to hire himself out to work for his fellow. Nor are these two the way of Piety appropriate for one occupied in business. Similarly for all other various affairs of human beings in the world. Each person according to who he is, will be the ways of piety suitable for him. This is not because Piety varies, for it is certainly equal for everyone, since piety is nothing more than doing what is pleasing to one's Maker.

אֲבָל הוֹאִיל וְהַנּוֹשְׂאִים מִשְׁתַּנִּים אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יִשְׁתַּנּוּ הָאֶמְצָעִיִּים הַמַּגִּיעִים אוֹתָם אֶל הַתַּכְלִית כָּל אֶחָד לְפִי עִנְיָנוֹ. וּכְבָר יָכוֹל לִהְיוֹת חָסִיד גָּמוּר אִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִפְסֹק מִפִּיו הַלִּמּוּד כְּמוֹ מִי שֶׁמִּפְּנֵי צָרְכּוֹ הוּא בַּעַל מְלָאכָה פְּחוּתָה, וּכְתִיב (משלי טז:ד): כֹּל פָּעַל ה' לַמַּעֲנֵהוּ. וְאוֹמֵר (משלי ג:ו): בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ. But since the subjects vary, it is impossible for the means which bring to this goal to not vary accordingly with each individual. Thus one can be a complete Chasid if he is a man whose mouth does not interrupt from Torah study, just like one who, due to necessity, is a lowly laborer. And it is written: "G-d has made everything for His sake" (Mishlei 16:4), and "in all your ways know Him, and He will straighten your paths" (Mishlei 3:6).

הוּא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ בְּרַחֲמָיו יִפְקַח עֵינֵינוּ בְּתוֹרָתוֹ, וְיוֹרֵנוּ דְּרָכָיו, וְיוֹלִיכֵנוּ בְּאוֹרְחוֹתָיו, וְנִזְכֶּה לָתֵת כָּבוֹד לִשְׁמוֹ, וְלַעֲשׂוֹת נַחַת רוּחַ לְפָנָיו. יְהִי כְבוֹד ה' לְעוֹלָם יִשְׂמַח ה' בְּמַעֲשָׂיו. (תהילים קד:לא) יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל בְּעֹשָׂיו בְּנֵי צִיּוֹן יָגִילוּ בְמַלְכָּם. (תהילים קמט:ב) אָמֵן אָמֵן אָמֵן. May the blessed G-d, in His mercy, open our eyes in His Torah, teach us His ways, guide us in His paths, so that we may merit to give honor to His Name and bring gratification to Him. "The glory of G-d will be forever; G-d will rejoice with His works" (Tehilim 104:21), "Israel will rejoice with its Maker; the children of Zion will exult with their King" (Tehilim 149:2), amen, amen, amen!