אבל באמת בלאו הכי אין כוונת הפסיקתא כלל משום בל תוסיף דאם כן לא הוה ליה למימר הקרא דבסוכות וגו' רק שהרי אמרה תורה לא תוסיף, וגם מה שאמר אחר כך למה הטריחה וכו' מבואר דלאו משום בל תוסיף הוא והוצרך לבקש טעם למה וכו', ואין לומר דכוונתו לענין בל תוסיף גם כן פירוש למה חשו בזה יותר מאכילת מצות ביום שמיני בארץ ישראל כשאין לו חמץ או שנשארו לו מצות ואין רוצה לקנות חמץ והרמ"א (בהג"ה בסימן תרס"ו) כתב דלא אמרינן נראה כמוסיף אלא ביום עיין שם ואפשר דרצה לומר משום שהוא יום טוב חשו טפי ונימא דלזה כיון גם כן בפסיקתא הנ"ל, דזה אינו דאם כן היה לו לומר רק שהוא רגל ולא רגל בפני עצמו, ובלאו הכי אין טעם בזה לחלק בין יום טוב דהא איכא חול המועד שהוא חול ויושבין גם כן בסוכה רק עיקר החילוק בין יום שמיני שהוא סמוך ליום טוב ובין הרחוק וכן הוא בלבוש שם:
ובלאו הכי לשון הטריחה התורה משמע שהוא מן התורה ואי משום נראה כמוסיף ובל תוסיף הוא רק גזירה דרבנן, ואף דמצינו לשון אמרה תורה על דרבנן וכמו שכתב הרמב"ן בספר המצוות (ריש שורש א'), מלבד דיש לומר דזהו רק בדבר שיש לו רמז בכתוב כניסוך המים וכן ברכות דראש השנה אף דהם דרבנן מכל מקום למדום (ראש השנה ל"ב.) מקראי, וגם יש לומר דלא אמרו אלא במצוה דרבנן ולא במה שהוא רק לגדר וסייג לדברי תורה וכמו שכתבתי במקום אחר בזה, בלאו הכי נראה דלא שייך אלא לשון אמרה תורה דזה יש לומר שפיר כיון דתורה אמרה לא תסור ומברכינן מהאי טעמא אשר קדשנו במצוותיו וציונו אדרבנן קריה אמרה תורה, אבל לשון הטריחה תורה דקאי אאותו טורח פרטי על זה נראה דלא שייך לומר לשון הטריחה תורה: