ולפי זה יש לומר דעיקר הקושיא הוא משום גזירה על רובא דעלמא דידעי דמשום ספק הוא דעבדינן שמחשיבין אותו לספק שביעי, וכשישינין בו גם כן משום ספק נהי דמה שמחשיבין לספק שביעי וחכמים לא החשיבוהו לענין השינה לספק שביעי בזה לא שייך בל תוסיף מה שמוסיפין להחשיבו לספק שביעי מטעמים הנ"ל דמוסיף אדרבנן או דטועה, מכל מקום איכא בל תוסיף מצד הספק שמיני שמכוונין רק לספק ושאם הוא שמיני לא יהיה למצוה ואי אין צריך כוונה יש גם בזה משום בל תוסיף, ובשלמא אי חכמים ציוו על זה הרי הם אמרו לישב על הספק, ואף שמצד הספק דשמיני יהיה בל תוסיף כיון דהם אמרו לישב עבדינן זה על פי התורה דאשר יורוך וליכא בל תוסיף, וכמו אם היה ספק שמן התורה להחמיר לא שייך לחוש לבל תוסיף על צד הספק השני למאן דאמר דאין צריך כוונה שהרי דין התורה, והכי נמי כשמדרבנן להחמיר וכן כשחכמים אמרו להחשיבו ספק, אבל בשינה דלא ציוו חכמים כשמכוון אי שמיני לא יהיה למצוה ואינו מכוון לדרבנן ולא טועה הוא רק שאין מכוון למצוה כלל בזה שפיר הוה ליה מוסיף אדאורייתא בלא כוונה:
ולא אדרבנן לבד כיון דאיכא מצות סוכה דאורייתא והוא לא מכוון לדרבנן מהיכי תיתי נימא דמוסיף אדרבנן ולא אדאורייתא ועל מצות בסוכות תשבו שבעת ימים שהוא ישן גם בשמיני והוי תוספת אשבעת ימים דאורייתא כיון דאין צריך כוונה והוא מכוון שלא למצוה כלל ולא לדרבנן, ושפיר כתב רש"י דאי אין צריך כוונה ניחא אספק דשמיני לפי שכל הקושיא רק מספק דשמיני, ואם כן אדרבא דברי רש"י אלו סייעתא להרשב"א וגם להראבי"ה, וגם מתוס' דראש השנה הנ"ל לא קשה ארשב"א דשפיר כתב אי אין צריך כוונה לא יתבינן וכמו שכתבתי בדברי רש"י משום גזירת שינה ויהיה גם מהם ראיה לראבי"ה: