ועל פי זה אפשר לומר גם כן הא דבראש השנה דנקט ציבורא אחריתא דוקא דאז היא דהוה רשות דמצוה וחשיב זימניה בשעת תפילת ציבור אחר, אבל באותו ציבור אפילו בשעת תפילה אי נחשוב לברכה אחת הסמוכה לאותה תפילה כיון דכה תברכו קפידא שלא להוסיף ברכה אחרת הכי נמי כפילת הברכה אם הוא אותה ברכה עצמה ואומר שתי פעמים הרי אינו כה בנוסח התורה, רק יכול לכפול לאותו ציבור אחר כך ואינו עוד נסמך לתפילה ולא היה מצוה רק רשות גמור וגם לא הוה זימניה עתה דסמוך לאותה ברכה לכפול באורך ברכה זו בכופל הוה ליה נמי מוסיף, אבל בציבור אחר שפיר מה שכתבתי לעיל גם מיד כשהשלים ברכת ציבור זה חוזר ומברך לציבור האחר והוא ברכה אחרת ולא מוסיף על זו ועל כל פנים בזה הוי רשות דמצוה מן התורה:
ולפי זה מוכרח מזה דהמצוה אינו משום הציבור דהא ארבעה פעמים ביום הוא גם לאותו ציבור רק כל שעת תפילה, ומהר"מ מינץ מדמה שפיר בפשיטות אותה תפילה לאחרת ואדרבא ציבור אחר באותה תפילה עדיף דאיכא עוד דאותו ציבור לא נתברכו עדיין באותו יום, וגם מצד הכהנים יש בזה משום מצוה טפי דהמצוה עליהם לברך כל יום ואיכא שעת תפילה וגם ציבור אחר, וגם מדמה שפיר להא דיחיד דאתי עלה דהתם נמי רשות דמצוה:
אבל לפי זה צריך ביאור דמיון התוס' לתקיעות, וצריך לומר דסבירא להו כיון דהא דיכול להוציא משום דכל ישראל עריבין כמו שכתב רש"י (ראש השנה כ"ט סוף ע"א) ד"ה אף על פי גם זה חשיב ליה רשות דמצוה דאף שאין החיוב עליו דוקא ואחר יכול להוציאו מכל מקום כשהוא מוציאו עביד מצוה כיון דהוא בערבות למצוה דידהו וסבירא ליה לדמות גם זה לרשות דמצוה: