והיה נראה לכאורה לפרש דברי התנחומא בדרך אחר ובדקדוק הלשון להפטר ולא אמר לצאת או שלא לישב, דסבירא ליה הא דמיתב יתבינן לא שהיה תקנת חכמים על זה ביחוד לעשותו חובה ומצוה לישב דאם כן היה (צריך) לברך גם כן אשר קדשנו במצוותיו וצונו כיון דנצטוינו מפי חכמים על זה ומדלא מברכים על כרחך דלא תקינו זה לתקנה ומצוה בדבר זה בפרט, אלא דמכללא שתיקנו יום טוב שני בעלמא וחשו לספיקא נלמוד מעצמינו לחוש גם בזה ולישב, אבל אין מצות חכמים פרטית על זה ביחוד ועל כן לא שייך לברך אשר קדשנו במצוותיו וצונו על זה דלא מסתבר להו שיהיה מצוה ועם כל זה יתקנו שלא לברך דכיון דהוא מצוה צריך לברך ככל מצוות ובזה דלא מברכין הכוונה דלא תיקנו בזה מצוה פרטית שיצטרך לברך כנ"ל:
וקצת משמע כן נמי לישניה דר' יוחנן שמיני לזה ולזה ללישנא קמא דמודה דיתבינן רק דאין מברכין, [ומשמע דקיימא לן כן דהא קיימא לן רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן והכא אפסוק הלכתא דיתבינן ואף דכל כללי הלכות אינם כשנפסק בגמרא נגד זה זהו בדחזינן בהדיא כן אבל בסתמא יותר יש לומר דפסקו כלישנא קמא וככללא דכר' יוחנן ולא להעמידו נגד הכלל] איך שייך לקרותו שמיני לסוכה משום דאין מברכין לבד כיון דיתבינן וברכות אין מעכבות. ועל כרחך כמו שכתבתי דלענין מצוה דסוכה הוי שמונה דלא תקינו בזה מצוה מיוחדת ופרטית דעל כן אין מברכין רק דאנן ממילא מחמרינן מצד חשש הספק דחשו לה בעלמא כנ"ל:
ונפקא מינה בזה אי קבעוהו למצוה יש לומר לענין למיעבד טצדקי למיפטר נפשיה דגבי מצוה גמורה אין לעשות וכמו שאמרו במנחות (מ"א.) ואדרבא יש לחזר ולהביא עצמו לידי חיוב כמו שכתבו תוס' (פסחים קי"ג:) ד"ה ואין ומסתמא גם במצוות דרבנן כן, אבל בזה דלא נקבע למצוה רק דאנן חיישינן מפני הספק שפיר יכול לכתחילה לבקש טצדקי להפטר מזה:
ויש לומר דזהו כוונת לשון התנחומא שהתירו להפטר היינו לעשות טצדקי להפטר, וזהו שאמר כדי שיתפללו וכו' דאי הוא מצוה גמורה ככל מצוות, הגשמים סימן קללה שבאים לבטל ממצוה וכל שכן שאין לבקש על זה אבל השתא שפיר יבקשו בלב שלם וכשירדו גשמים ויפטרו יפטרו כיון דיכולין להפטר דאינו מצוה חיובית הקבועה: