ונראה דברי תוס' על פי מה שראיתי בספר הפלאה (כתובות כ"ד:) ארש"י ד"ה דאיסור עשה כתב דנראה לו פשוט דמצות עשה נמי לישראל להתברך מהכהנים ודכן בכמה מקומות אף על גב דבתורה כתיב על העושה מכל מקום המצוה על שניהם כגון ביבם וכו' עיין שם, והגם דראייתו מיבם ערביה ערבא צריך וכבר הביאו בחבורים אחרונים מספר החינוך ומתשובות הר"י ן' פלט שבריש ספר אבודרהם שער ג' דהיבמה אין מצווה וכתבתי מזה במקום אחר דמלשון הגמרא (נדה נ"ב.) וכיון דתנן חייבת בכל מצוות האמורות בתורה או חולצת או מתייבמת למה לי משמע דחליצה ויבום הוא גם כן בכלל המצוות שהיא חייבת בהם:
[ועיין שם אחר כך דשוב מצא מפורש כן בספר חרדים, ועיינתי שם במצוות עשין התלויות בפה (אות י"ח) הלשון שם משמע רק כשהכהנים מברכים מצוה לישראל לעמוד נגדם ולכוין לקבל ברכתם ולא שיהיו מחויבים להדר אחר כהן לברכו וגם הם אי בעי לא יתברכו ולא יקראו לכהן לברכם ועל זה יש לומר דליכא מצוה, ואדאתי עלה בעל הפלאה שם ליישב דברי תוס' שבת סגי גם בזה עיין שם ולא לעניינינו אלא דלשון הפלאה הנזכר אינו כן]:
מכל מקום דינו נראה לי אמת ומוכרח מדברי תוס' כאן ולזה כיונו מה שכתבו אין עובר דמצוה איכא להוציא ציבור ידי חובתם דגם עליהם המצוה להתברך בכל יום, ולא שייך בל תוסיף כשצריך להוציאם דהם לא נתברכו עדיין ואף על פי שיצא מוציא מטעם ערבות דחשיב גם הוא בכלל המצוה דאחר ועליו לראות שיצא האחר גם כן ועל כן חשיב זימניה, ואם כן שפיר מייתי לתקיעות דדמי ממש לההוא דהוא פטור ובציבור אחר יעשה רק בשבילם: