והיה נראה לדקדק דעל כרחך כוונתו כמו שכתבתי, דשם לפני זה אתקנת ר' אבהו בתקיעות כתב כיון דעושין רק משום ספק ליכא בל תוסיף עיין שם, ועל כרחך אין טעמו בספק לפי שהדין כן בספיקא דאורייתא להחמיר, דאפילו תימא דסבירא ליה ספיקא דאורייתא מן התורה להחמיר ולא כרמב"ם מכל מקום ספק דהתם שיש בו שלושה צדדים לאחר שתקעו שני סדרים שוב ליכא ספק שקול לחייב לתקוע סדר השלישי דהרי יש כאן שני צדדים לומר דכבר יצאו ורק צד אחד לחוש דלא יצאו וכל שההיתר קרוב מהאיסור גם בדאורייתא להקל כמו שכתבו תוס' (עירובין ה':) ד"ה וספק, ועל כל פנים אינו מן התורה להחמיר לדברי הכל והוא רק מדרבנן ומתקנת ר' אבהו, ואכתי למאי דקאי השתא דגם בתקנת חכמים יש בל תוסיף הרי בתקיעת סדר השלישי יש בל תוסיף:
ודחוק לומר דסבירא ליה דכל שעושה מפני ספק אף דמן הדין להקל והוא רוצה להחמיר לצאת ידי הספק ליכא בל תוסיף, וגם מדברי גאון ורשב"א הנ"ל מבואר דפשיטא להו דגם בספק כשמדינא להקל אין רשאי להחמיר משום בל תוסיף אף שעושה מפני ספק, ועל כרחך כוונתו כמו שפירש רש"י (עירובין צ"ו.) הנזכר לעיל דכאן אי אתה צריך לכוין למצוה וליכא בל תוסיף דצריך כוונה, ואם כן על כרחך לא סבירא ליה כהתוס' (ראש השנה ט"ז ריש ע"ב וכ"ח:) דחשבינן ליה זימניה בתקיעות משום דאי מתרמי ציבורא ואין צריך כוונה עיין שם:
וכן הוא בחידושיו לראש השנה (ט"ז:) שכתב וכי תימא והאיכא בל תוסיף ואפילו תימא דכיון שתקעו [כן צריך לומר] פעם אחת עבר זמנו וכו' הרי אנו מתכוונין למצוה הא ליתא דמשום ספק עבדינן עד כאן, ואף שכתב בלשון אפילו תימא על כרחך התירוץ על זה קאי דכיון דעבדינן משום ספק הרי אין מתכוונין רק אי לא יצא ואי יצא לא יצא למצוה ועל כן כתב שם בפשיטות בלשון הא ליתא דקאי על מה שכתב דמתכוונין וכאן קיצר וגם כן כוונתו כן, ועל כרחך דסבירא ליה דזה לא חשיב זימניה מה שיוכל להוציא ציבור אחר דההיא לאו מצוה דידה ולגבי דידיה עבר זימניה: