אבל ראיתי בפירוש רמב"ן על התורה (פרשת ואתחנן דף ב') כתב דגם לעשות מצוה בפני עצמו בלאו דבל תוסיף וכן אמרו (מגילה י"ד.) ארבעים ושמונה נביאים וכו' ולא הוסיפו וכו' חוץ ממקרא מגילה מאי דרוש וכו' ובירושלמי (פרק א' דמגילה הלכה ה') שהיו מצטערים וכו' עד שהאיר הקב"ה עיניהם [מדרשא דבתלמודין ז'] וכו' הרי שהיה זה אסור וכו' ומה שאסרו חכמים משום גדר כגון שניות וכו' זו היא מצוה מן התורה ובלבד שידע שמשום גדר וכו' עד כאן:
ולשון מן התורה בדבריו משמע דמפורש בתורה ולא מה שמפי קבלה וגם אי מפי קבלה על כרחך הקבלה היתה גם על מצוות מחודשות ושלא לגדר דהרי מצינו שחידשו גם כנסת הגדולה, ואם כן מאי שיאטיה לגדר דקאמר ועל מה נצטערו אנשי כנסת הגדולה וקאמר מאי דרוש במגילה וגם אקרא דשאל אביך אי אפשר לומר דכיון מהאי טעמא דבכלל זה נמי כל מה דאמרו חכמים וכמו שכתב רמב"ן בספר המצוות שם ורק לאסמכתא דלא תסור חילק שם בין לגדר לדבר מחודש, ועל דרך שכתב פרי מגדים הנזכר:
והיה נראה מזה דהדר ביה ממה שכתב בספר המצוות [דפירוש התורה חיבר בסוף ימיו] והודה לרמב"ם דלאו אסמכתא, ואף על גב דמה שכתב שם דרק מה שלגדר הוא לענין האסמכתא לשיטתו דעיקר קרא במה שהוא פירוש התורה ומה שלגדר לדברי תורה דומה לו מה שאין כן מצוה מחודשת עיין שם, מכל מקום גם אחר חזרה לא נאיד מזה דעיקר קרא בזקן ממרא שם לענין פירוש התורה קאי אלא דבכללו הוא גם כל אשר יורוך, ויש לומר גם כן דוקא דוגמת העיקר דגבי זקן ממרא בפירוש התורה, ואפשר נמי מדנקט לדוגמא שניות לעריות דכוונתו על מצות ושמרתם משמרתי (ויקרא י"ח, ל') דבספר המצוות שם כתב דשניות לא אסמכו אלא תסור אלא אושמרתם כמו שאמרו ביבמות (כ"א.), אלא דשם כתב דהוא אסמכתא כמו שאמרו בגמרא שם וכאן חזר ביה דמה שאמר אסמכתא היינו לענין מה שרצה לומר שם דגוף השניות בפרט נלמד מזה דאם כן שניות עצמן דאורייתא וזה אינו רק הוא מצוה כוללת לחכמים לגזור כשיראו צורך:
ולשונו שאמר מצוה מן התורה על תיקון חכמים מורה כן דזו מצוה לחכמים לתקן ועל כן אינו בכלל בל תוסיף, וזה רק בגדר ובמה דלאו לגדר צריך טעם כמו שאמרו במגילה שם מאי דרוש קל וחומר וכו' דלמדו מן התורה שיש רשות לתקן כהאי גוונא וכיון דיש רשות ממילא הוא בכלל אשר יורוך ומחויבין לשמוע, אלא דהרשות לתקן אינו ממצוה דושמרתם וצריכים למדרש על זה כל אחד איזה טעם ללמדו מן התורה, והכי נמי לנר חנוכה למדו הקל וחומר דיש לעשות זכר לנסים כדאשכחן בתורה סוכות זכר לענני כבוד כמו שנאמר (ויקרא כ"ג, מ"ג) למען ידעו וגו' וכדומה וכן הא דתקיעות לערבב השטן למדו מסברא מדאשכחן בקרא דעל ידי תקיעה נזכרים לפני ה' וכיוצא בכולהו:
ומה שאמרו ארבעים ושמונה נביאים לא הוסיפו דעל ידי נביאים לא נוסף ולא ניתקן מצוה כהאי גוונא קודם להם, דעירובין ונטילת ידים שתיקן שלמה הם סייג לתורה וכמו שכתב רמב"ן בספר המצוות (שורש א') בטעמיה דבעל הלכות גדולות שלא מנאם עיין שם, ותשעה באב דנתקן קודם זה בחורבן ונזכר בכתוב מלשון הכתוב (זכריה ז', ג') האבכה וגו' כאשר עשיתי וגו' נראה דישראל מעצמם עשו כן וקבלו כן על עצמם ואחר כך הוסכם מפי נביא [ואנשי כנסת הגדולה] שאמר (שם ח', י"ט) צום וגו' יהיה לששון וגו' ותיקנו אז דבזמן שמד יהיה צום ובעת שלום לששון וזה היה אחר בנין הבית בימי דריוש בן אסתר אחר מעשה דמגילה, וגם בזה מצאנו בתורה כהאי גוונא שעשו בכי ואבל למיתת צדיקים, וגם מצינו איסור אכילת גיד הנשה לזכר צער שאירע ליעקב כמו שנאמר (בראשית ל"ב, ל"ב) על כן לא יאכלו וגו', ובספר חסידים (סימן רל"א) למד מזה להתענות יום שמת אביו עיין שם, ויש לומר דמזה גם כן למדו תענית תשעה באב, ובזוה"ק (פרשת וישלח קע"א:) את גיד הנשה לאסגאה תשעה באב וכו' עיין שם, ולפי מה שכתבתי גם על דרך הפשט בדקדוק אסמכוה אהאי קרא דמלאו זו של תורה הוא שלמדו חכמים לתקן דוגמתו ובכלל אשר יורוך לחדש דבר מה שנלמד מדברי תורה כיוצא בו:
וחז"ל נקטי מגילה שהיא הראשונה והיחידה מתיקון נביאים דתשעה באב קבלו מעצמם מקודם כנ"ל, ודברי הירושלמי הוא לענין כתיבת המגילה ולקרותה מתוך הכתב, וכל תקנת חכמים תורה שבעל פה ואין אתה רשאי לכתוב בכתב והאיר הקב"ה עיניהם לדרוש דניתן להם רשות לכתוב בספר גם כן, ואולי מזה למדו גם כן היתר לכתוב תשעה באב בזכריה וגזירת טלטול ומקח וממכר בשבת בנחמיה דכל שעל פי נביא ורוח הקודש יש רשות לכתוב כדאשכחן דהתירה תורה לכתוב המגילה:
ועל כל פנים נראה מהנ"ל דרמב"ן הדר ביה אחר כך ממה שכתב בספר המצוות, ולכן שפיר רשב"א וריטב"א נקטו סתם בפשיטות כדברי רמב"ם ולא חשו לדברי רמב"ן רבם, וגם בלאו הכי אין נפקא מינה לענין כיון דגם לרמב"ן על כרחך מדאורייתא מצווין לשמוע ומאי נפקא מינה אי מקבלה או מקרא ועל כן נקטי קרא הפשוט כרמב"ם כיון דאין בזה נפקא מינה אדאתי עלה, ועל כל פנים מבואר מזה דלרשב"א גם מצוה דרבנן דלאו לגדר בכלל לא תסור: