אלא דלפי זה דכל הטעמים שאין אוכלים בלילה שייכי גם ביום אם כן מוכח מתנחומא הנ"ל דיהיב טעמא דתפילת גשמים דלא סבירא ליה טעמים הנ"ל ובלילה דלא שייך טעם זה צריך לישב, ומיהו באמת המעיין שם בלשון התנחומא לא משמע כלל לחלק בין יום ללילה ובין מקצת סעודה דסתמא אמר ולמה התירו חכמים להפטר מן הסוכה ביום טוב האחרון של חג וכו', וגם דקדקתי בלשון התירו חכמים דמשמע שהיה חיוב מדינא וחכמים התירוהו והרי באמת כל חיובו דרבנן וחכמים לא חייבו יותר ולא שייך על זה לשון התירו רק היה לו לומר לא חייבו או לא הצריכו לישב בסוכה:
ועל כן נראה דהתנחומא כמאן דאמר שם (מ"ז.) דמיתב נמי לא יתבינן [ולאיכא דאמרי שם סבירא ליה לר' יוחנן כן והמדרשות הם אגדות ארץ ישראל מחכמי ארץ ישראל ולא נזכר בהם מאמוראי בבל וגרירי מסתמא בתריה דר' יוחנן] רק דסבירא ליה דהפלוגתא רק האידנא דבקיאי בקביעא דירחא ורק משום מנהג אבותינו אבל בזמן דלא בקיאי והיה הדבר אצלם ספק באמת ודאי לדברי הכל צריכים להחמיר בספיקא דאורייתא ולישב, אלא דבזמן רב ור' יוחנן כבר היו בקיאים אף דקידשו עדיין בארץ ישראל על פי הראיה וכמבואר בביצה (ד':) דר' אסי [שהיה בזמן רב] היה בקי וכן ר' זירא אמר שם והאידנא ידעינן וכו' עיין שם ברש"י ד"ה קים לן ומשום מנהגא בעלמא הוא דסבירא ליה דלא יתבינן:
ושוב ראיתי בחידושי הריטב"א לסוכה שם שכתב כן עיין שם שתמה איך אפשר דלא יתבינן והוא ספיקא דאורייתא ותירץ כנ"ל דקאי בזמן הזה דבקיאינן ומשום מנהג לבד סבירא ליה דלא מזלזלין ביום טוב עיין שם:
ושפיר הלשון ולמה התירו וכו' היינו עתה דבקיאי דבימי אבותינו היו יושבים ובכל חומרי יום טוב מחמירין גם עתה כמנהג אבותינו ובזה התירו ולא חייבו לעשות כמנהג אבות ועל זה אמרו כדי שיתפללו וכו' והוא טעם על פטור הישיבה לגמרי גם בלילה ואף על גב דבלילה לא שייך טעם זה כיון דהוצרכו לפטור ביום על כן אין לחייבו גם בלילה דאין היום חלוק ואי אפשר לחייב במקצת ולפטור בקצתו, ואף שאמרו בריש פסחים (ב':) דפלגי רבנן בין יממא ללילא היינו בדשייך לחלק ולא בזה לענין מצות סוכה דאין טעם לחלק כלל והמצוה ביום ולילה בשוה וכיון דהוצרכו לפטור ביום התירו חיוב דשמיני עצרת לגמרי, ולפי זה אין ללמוד מהתנחומא כלל לדידן אליבא דהלכתא: