ואף דראיתי בפרי מגדים (שם אות מ') דלרמב"ם דכל דרבנן הוא דברי תורה מלא תסור גם על דרבנן איכא בל תוסיף בהני דלסייג וגדר דיש לא תסור יעוין שם, ומשמע דרצה לומר אפילו אי מכוון לדרבנן או לתוספות שלו אדרבנן ולא אדאורייתא שייך בל תוסיף, לדעתי פשוט דזה אינו ורק כשיאמר דמצות התורה דאשר יורוך ולא תסור הוא גם על מה שמחדש היחיד ולא בית דין איכא בל תוסיף אלאו דלא תסור ועשה דאשר יורוך שהוא מוסיף על מצוות התורה, אבל אם עושה לשם מצוה דרבנן ולא לשם מצות התורה דאינו אומר שהוא בכלל מצות אשר יורוך ולא תסור להחשיבו למצות תורה אין זה אלא מוסיף אדרבנן ולא על דברי תורה ואין אזהרת בל תוסיף אלא במוסיף על דברי תורה, והוא מוכרח מההוא גופיה דאתי עלה הפרי מגדים שם במהדרין דנר חנוכה שכתב לרשב"א דגם בכופל מצוה שני פעמים יש בל תוסיף על כרחך בדרבנן ליכא בל תוסיף דבכלל לא תסור לרמב"ם רק מה שלגדר ולא נר חנוכה ומגילה וכיוצא עיין שם:
והנה חילוקו לרמב"ם כתב (באות ל"ח) ליישב דברי תוס' דלא סבירא ליה כרשב"א כנזכר לעיל והרי רשב"א שכתב אהא דתוקעין לערבב השטן דתקנת חכמים שאני דכתיב אשר יורוך הרי סבירא ליה אף מה שאינו לגדר בכלל מצות התורה דאשר יורוך, וההיא גריעא מנר חנוכה ומגילה דמצינו דוגמא בתורה לעשות זכר לנסים ליציאת מצרים וכדומה והכי נמי לנסים שנתחדשו אחר כך מה שאין כן ההיא דלערבב דתורה לא חש לו ועם כל זה סבירא ליה דבכלל אשר יורוך הוא וכל שכן נר חנוכה, ואם כן עדיין לא תירץ כלום לרשב"א והוא לטעמיה כנזכר לעיל דסבור דרמב"ם ורשב"א פליגי ולא הבין דברי רשב"א כמו שכתבתי לעיל:
ועיין שם (אות ל"ט) כתב ושלא בזמנו וכו' אפשר כל שמכוון למצוה אפילו מדרבנן עובר וכו' ובית דין שאני גם לחזק דברי תורה שאני עד כאן, וכיוון לדברי תוס' (שבאות ל"ח) דשם (כ"ח ב') ד"ה ומנא כתבו ועוד וכו' כיון דמתכוין לשם מצוה וכו' עיין שם הרי דפשיטא להו דחשיב מתכוין, ומיהו שם (ט"ז ריש ע"ב) לא כתבו הך ועוד רק טעמא קמא דהוה זימניה ומשמע קצת דמסתפקים בסברא זו כיון דמתכוין לדרבנן וכמו שכתבו גם כן בדף כ"ח אלא דהלשון כיון וכו' שכתבו שם משמע דלא נסתפקו בזה, ויש לומר בדף ט"ז באו להקשות לדברי הכל גם לרבה דשלא בזמנו אינו עובר כלל אפילו במתכוין, ומכל מקום נראה דכתבו משום זה לשון אפשר:
והוא סובר כן גם בדעת רשב"א וכמו שכתב (ריש אות ל"ו) דסבירא ליה אף שיאמרו שהוא מדבריהם עובר ולא מחלק בין כוונת המתקנים לכוונת העושים ולעולם בדרבנן עושין לשם מצוה דרבנן וסבירא ליה גם בזה יש בל תוסיף אם לא בית דין שאני או לחיזוק דברי תורה שאני לתוס' לפי דבריו באות ל"ח ושם הוא מוסיף על דברי תורה בזה, ובנר חנוכה לא שייך מוסיף על דברי תורה לשיטתו בסוף (אות ל"ז) וכן בספרו ראש יוסף לשבת הנדפס מחדש (כ"ה סוף ע"ב) דלא שייך אלא במה דשייך לדברי תורה ולא בדלית ליה שייכות כנר חנוכה ומגילה עיין שם, ועל כן הוה ליה רק מוסיף אדרבנן וסבירא ליה דרשב"א אפשר דלית ליה כלל הא דרמב"ם דדרבנן הוא דאורייתא מלא תסור ולא מייתי מלא תסור רק מאשר יורוך לענין דיש לבית דין רשות, ואף אי סבירא ליה דוקא בגדר וההוא דראש השנה לאו משום דהוא דאורייתא רק משום דיש לבית דין רשות ומאשר יורוך נפקא לן רשות גם במה שאינו לגדר ועל כן ליכא בל תוסיף כיון דמכוונין לדרבנן כך צריך לומר בישוב דבריו ודעתו:
אבל באמת כל זה ליתא ואי הוא בכלל אשר יורוך ממילא מצוה הוא מן התורה דלא תסור לא תעשה ועל פי אשר יורוך מצות עשה כמו שכתב רמב"ם (ריש הלכות ממרים) והכל על ענין אחד ורשב"א נקט המצות עשה משום דאמכוון למצוה דאורייתא קאי כמו שכתבתי לעיל נקט לשון המצות עשה דאורייתא שיש על זה ואין הכי נמי ממילא דאיכא נמי לאו דלא תסור כיון דאשר יורוך קאי על זה גם כן הרי ממילא יש על זה עשה דלעשות ולא תעשה דלא תסור, ולרמב"ן בספר המצוות (שורש א') דלא תסור קאי רק בפירוש התורה גם אשר יורוך קאי על זה ודברי רשב"א כרמב"ם, ובריטב"א לראש השנה שם סיים וחייבין לעשות כדבריהם משום לא תסור, הנה הזכיר גם לא תסור ולענין חיוב העשיה וכתב תחילה מה שכתב לצורך לגדר וסייג ואחר כך כתב דהכי נמי לצורך הרבים בתקיעות וכו' עיין שם וכן שם (כ"ח:) פתח במשום סייג וסיים דהכי נמי לתקיעות עיין שם ומדמינהו בפשיטות מאחר דהם לצורך עירבוב שטן והרי דסבירא ליה דגם הני דלאו לסייג בכלל לא תסור: