וכבר כתבתי דרחוק שיחלוקו ארש"י ולא יביאו כלל דבריו, והיה אפשר לומר על זה דרש"י שם סיים דלהכי שריא דאי שמיני הוא לא מכוון למצוה, וזהו בזמן שהיה ספק ויש לומר אז דהיה באמת ספק לא צריך היכר כלל ולא שייך נראה כמוסיף דכולי עלמא ידעי דאין אנן בקיאין בקביעא דירחא ושהוא ספק ועל כן צריכין לישב מספק וגם דמתכוונין על הספק ודאם הוא שמיני לא ישבינן למצוה, אך האידנא דבקיאין הרי ידעינן דהוא שמיני ולא שייך לומר זה דאם הוא שמיני אינו למצוה וצריך לומר דיכוונו דאין יושבין למצוה רק לזכר מנהג אבות ודבר זה מאן מפיס מה שבלב ושייך נראה כמוסיף, והגמרא דסוכה דמצריך היכר הוא לבקיאין כנ"ל, ואין הכי נמי דאין ישינים לפי מה שכתבתי דעל זה לא מהני להכניס כלי מאכל, ורש"י עירובין לפרש הקושיא דהישן נחתי מדישינים והיינו לאותן שהוא ספק וכן מסיים שפיר הטעם לענין ספק אי שמיני וכו' ולא נחית לבאר לדידן דבקיאין דשם קאי אישינים דאין בקיאים:
אבל עדיין קשה מה דדייק ראבי"ה מלשון גמרא דהישן משמע דיעבד ורש"י כתב לכתחילה, ואפשר ליישב גם זה דסתמא דגמרא נקט לשון דיעבד דבזמנם היו בקיאים ואין ישינים כנ"ל ועוד דגם בזמן שאין בקיאים יש מקומות דמטו שלוחים עד שמיני עצרת ומכל מקום עושים שני ימים משום גזירה כניסן אטו תשרי (ראש השנה כ"א.), וכיון דידעי ורק משום גזירה יתבי שייך נראה כמוסיף ואין ישינים כנ"ל, ולבבל היו יכולים לבוא גם קודם החג וגם בימי אמוראים דאסתתום דרכי כדאיתא שם בעובדא דלוי ודרב נחמן דנודע להם בי"א תשרי ועיין שם (כ"ג:) ובתוס' ד"ה כמה, והא דכל התלמוד מלא דבבבל עשו שני ימים צריך לומר דלשם לא הלכו שלוחים משום חירום וכדומה דעושין שני ימים כמו שכתב רמב"ם (פרק ה' מהלכות קידוש החודש הלכה ט') ומכל מקום היה מצוי שיזדמנו נחותי מארץ ישראל שיגידו להם קודם שמיני עצרת ולא יהיה להם ספק רק יעשו משום גזירה ואין ישינים, ועל כן למה לי לשון לכתחילה כיון דאינו הלכה פסוקה בכל מקום להיתר ואיכא דאין ישינים לכתחילה, ורש"י דבא לפרש פשיטות הקושיא קאמר דהא יתבינן גם לכתחילה והיינו במקום שהוא ספק ואי איכא בל תוסיף אסור בכל מקום מן התורה ולוקה: