ובאליה רבה (סימן תרס"ח סוף ס"ק ד') כתב דלפי מה שאמרו להביא כלי אכילה פשיטא דמותר לישן עיין שם ולפי מה שכתבתי זה אינו, ולא ידעתי מאי פשיטא שכתב והרי ודאי ראבי"ה ומרדכי ומהרי"ל שכתבו דאסור ולא כתבו הך תקנה לא סבירא להו שיועיל זה לשינה:
ונראה דמרדכי וראבי"ה לא פליגי ארש"י דשמעתתיה בפומייהו תמיד ולא יכתבו סתם נגדו מבלי שיזכירו דבריו, רק סבירא להו דעת רש"י כהתוס' (מ"ה סוף ע"ב) ד"ה אחד דמברך בכל פעם שנכנס עיין שם, ורבינו תם הוא שחידש זה לברך רק בשעת אכילה וגרירי אחריו ודעת רש"י יש לומר דאינו כן [ושוב מצאתי בספר פרדס הגדול לרש"י (סוף סימן קפ"ז) מבואר כן עיין שם] ואם כן גם בשינה וכל ישיבה חיובית יש היכר דאין מברך, והגמרא שם דבעי היכר אחר ובארץ ישראל דפוחת ולא מהני היכר ניחא, אבל דברי ר' יהושע בן לוי לן קשה וצריך לומר דהוא סבירא ליה כשמואל דאין מברך אלא יום ראשון וליכא היכר כלל בברכה ושפיר אאכילה צריך גם כן היכר אחר, ועל כן הוכרח רש"י לומר לשון מחר וכהנ"ל ולדידן דמברכין בכל יום אין הכי נמי דלא צריך היכר:
והרוקח דמצריך היכר הוא פליג אראבי"ה ולא סבירא ליה היכר הברכה דהוא רק בתחילה אבל מרש"י אין הכרח כרבינו תם רק ראבי"ה אזיל בשיטת רבינו תם ולדידיה אין הכי נמי יש לפרש הגמרא אליבא דהלכתא ולענין שינה כמו שכתבתי לעיל, וכשאין לו מקום על כרחו גם בשינה ישן על ידי ההיכר אבל בשיש מקום אין לו לעשות כן כיון דמאוס כנ"ל, רק רש"י לא סבירא ליה כרבינו תם ולדידיה אין הכי נמי דישינים גם כן לפי זה [אם ירצו יכניס דחיובא ליכא] ועם כל זה לא פליג אראבי"ה לדינא למאי דנהגין כרבינו תם:
ועיין שם במרדכי דראבי"ה דייק מלשון הגמרא (ראש השנה כ"ח:) הישן בשמיני בסוכה משמע דיעבד מדלא אמר מותר לישן עיין שם, ורש"י (עירובין צ"ו.) ד"ה ועוד הישן כתב ואנן מיתב יתבינן בשמיני ספק שביעי לכתחילה וכו' עד כאן ומשמע דרצה לומר דישינים לכתחילה דלפרושי הישן דגמרא קאי ומה שכתב מיתב יתבינן לשון הגמרא דסוכה נקט וכן ראיתי בספר חכמת אדם (כלל קנ"ג) בשם הגר"א למד מדברי רש"י אלו חיוב לישן עיין שם:
ולדעתי חיוב ודאי לא משמע ואדרבא מלשון לכתחילה שכתב נראה לי לדקדק כמו שכתבתי דאף דסבירא ליה דשינה בכלל יתבינן שאמרו מכל מקום סבירא ליה דהוא רק רשות לעשות כן אפילו לכתחילה דאי חיובא הוא היה לו לומר סתם יתבינן ומאי לכתחילה דקאמר ועל כרחך דרשות הוא וכמו שכתבתי, רק דאנן עבדינן כן לכתחילה ועוד מבואר יותר להדיא כן בסיום הלשון שם שכתב ולהכי שרינן וכו' הרי מבואר דרק היתר הוא ורשות דשרינן לעשות כן ולא חיובא דאם כן היה לו לומר יתבינן, וזה ראיה גדולה למה שכתבתי דסבירא ליה דהוא רק רשות שהתירו לעשות כן, אבל על כל פנים משמע דעבדינן לכתחילה ולא כראבי"ה דאסור: