ומיהו אי נחליט כדרכי משה הנ"ל דשינה אין דרך אם כן על כרחך ראבי"ה לית ליה הנ"ל דאם כן למה ליה טעמא דאין מברכין תיפוק ליה משום דאין דרך לעריבות, אבל באמת לא ידעתי טעם ברור לזה לחלק בין שינה וכפי הנראה כשחביל עלמא כמו שירצו לאכול שם בצל סוכה הכי נמי לישן, והדרכי משה כתב כן לפי מקומו וזמנו כפי הנראה כפי מה שהיה נהוג אז לפעמים, ובעת החום ביותר כפי הנהוג היום אצלינו אדרבא דרך טפי לישן בחצר וסוכה וכדומה מקום אויר מלאכול שם אלא שאין זה מצוי במדינות אלו בחג, ובסימן תרל"ט (ס"ב בהג"ה) מביא ממרדכי שאין ישינים מפני הצינה ומשמע דמסתמא הוא כן במדינות אלו ואפילו אי אין מצטער עריבות ליכא אבל אז גם אאכילה ליכא עריבות כלל, ואולי מכל מקום אאכילה יארע לפעמים ושוב ראיתי באליה רבה (ס"ק ו') השיב גם כן על זה:
ואפשר דבבבל דחביל עלמא טובי גם בתשרי כמו שאמרו בראש השנה (כ'.) הוי רגילי כולי עלמא בשינה לבקש צל סוכה לעריבות אבל באכילה היה רק לפעמים, והא דבעינן היכר על ידי הברכה היינו כשהוא רק פעמים לעריבות ולא ידעו לתלות אבל במה דרגיל ומצוי תדיר גם בלא היכר יתלו בכך וראבי"ה לפי מקומו דיבר [ומה שכתב במרדכי בשמו ראיה מהגמרא דהישן בשמיני ילקה לשון דיעבד עיין שם, יש לומר דנקטי לשון דיעבד לענין היכי דליכא עריבות גם כן, ואפשר דאפילו למאן דאמר דגם בלא כוונה איכא בל תוסיף היינו בסתם אבל בניכר וגלוי שהוא רק לעריבות מודה דליכא משום בל תוסיף ועל כן הקושיא בדליכא עריבות ועל כן אמר לשון דיעבד] אבל בבבל שפיר ישינים גם כן, ובזה סרה קושית הנודע ביהודה (קמא אורח חיים סימן מ') אראבי"ה מהגמרא בהא דרב הונא בר ביזנא ואין צורך למה שדחק שם יעוין שם:
והא דבתשיעי צריך בבבל גם כן היכר דכלים כנזכר לעיל ולא אמרינן דיתלו בעריבות אפשר לומר לפי זה דאמתניתין דמוריד וכשאין לו מקום קאי שם ומתניתין דקתני סתמא מוריד דתנא בארץ ישראל קאי דליכא ספק ולדידהו לא חביל עלמא ורק פעמים ערב ועל הסתם כל אחד מוריד כליו ויושב בבית, ורק כשאין לו מקום שאלו מהו וקאי בבבל נמי דכוותיה כשצריך להוריד שיש רוחות ושינוי אויר דאין עריבה רק שאין לו מקום ובזה שפיר צריך היכר, וכשיש לו מקום צריך לירד גם בשמיני ולא מהני הך היכר כלים כיון דאין לתלות בעריבות ורק כשאין לו מקום אז מהני הך היכר להעיד על זה ושוב ממילא בשמיני דהוא ספק שביעי צריך לישב על ידי היכר זה ואין יכול לפחות ולפסלה:
ואתי שפיר גם בזה דברי רש"י מקושית הרא"ש הנ"ל דלא כתב אלא אדהתם דמיירי כשכפי העת אין עריבות ובאין לו מקום דוקא דביש לו מקום צריך להוריד גם בשמיני, והא דכולי עלמא יתבי היינו כשיש עריבות לפעמים ובזה שפיר מודה דאין צריך היכר, וגם על פי זה יש לומר דהיכר דהתם שפיר הוא גם בשעת אכילה כיון דמיירי בעת שאין עריבות לא מהני היכר דברכה כמו בלולב כשאין יכול לתלות בעריבות ואין לו מקום לא שכיח ולא יתלו בו על כן צריך היכר המוכיח דאין לו מקום כנ"ל, ובארץ ישראל דליכא ספק אף דיש לתלות בעריבות לא סמכינן בהיכר הברכה דלא סמכו על זה רק כשצריך לישב מפני הספק אבל שם דאין צריך, צריך לפסלה ואף היכר נר וכלים לא מהני כיון דאפשר לפסלה ולא אמרו בהיכר אלא כשאי אפשר: