ויכו היהודים בכל אויביהם מכת חרב והרג ואבדן ויעשו בשנאיהם. כרצונם:
ויכו. כתב הה"ר יהודה בן שושן ז"ל וז"ל, לסבות הנזכרות בכל אויביהם אפילו מדיים ופרסיים גם השרים ידם עמם וז"ט בכל אויביה' ואמר מכת חרב והרג כי לא כל מכת חרב הרג אבל הרג בלשונם ז"ל הוא על מיתת חרב ואמר ואבדן כלשון אבד זכרם ותאבד כל זכר למו והוא בפתח האל"ף ואמר ויעשו בשונאיה' כרצונם כי לא חלו פניהם אוהבי שונאיה' ויותר נכון אצלי לפרש כי באו עליה' לבטח לא בבהלה כי אין מוחה ביד' ולכן עשו בהם כרצונם:
אמר המר משה עיין דברי מר אבא זלה"ה בפס' בחדש הראשון, ואומר אני כי החכם בעל ספר חותם תבנית כתב בשער הרביעי אויב שונא משטמה, וזה סוף דבריו הנה ביארנו כי לשון איבה אינו נופל אם לא בתגרת איש באחיו לא בבעלי חיים זולת ולא בדבר שאין בו חיות כמו הבצע והמתנות ונחלה, ושאר השמות הנזכרים בשערינו זה שלשון שנאה נופל עליהם. ואיבת הנחש עם האשה לא יקשה בעיניך לדברי האומר כי הנחש היה יצה"ר, וגם האיבה איננה על דבר ולא בסבת גורם אותה לבד ואיבה אשית. ואיבתי את אויביך, שהם על דבר לפי שהם בגזרת הבורא על עוברי דתו ומצותו והוא יתברך כאשר אויב ברואיו או כאשר ישית ביניהם איבה לא יכשר לומר שיעשה כי אם על דבר כי אלהי משפט ה' אשרי כל חוכי לו, והאיבה הכרחנו שהיא עולמית והשנאה היא נופלת בכל ב"ח ובזולתם כאשר אין בהם כמו השמות שזכרנו, לפי שענין שנאה היא המיאוס, והשנאה באה בסבת דבר הגורם להביאה, על כן אמרנו כי היא אינה עולמית שכל תלוי בגורם בטל הגורם ובטל הדבר כמשאז"ל באהבה התלויה בדבר כן אני אומר בשנאה הבאה על דבר עכ"ל, הרי מזה דבר על דבר אויביהם שונאיה'. אמנם קשה לי מה חסר במה שאמר מכת חרב והרג ואבדן, עד שאמר כרצונם. ואומר אני זה לי ימים ושנים כתבתי בנעם ה' פי' על התורה לי נלמד מדברי הרב בעל העקדה ז"ל שכתב בפ' וישלח, כי בני יעקב כיונו כל דבריהם מראש ועד סוף באופן שכשיתבונן האדם בהם ימצא שלא הפילו דבר מכל דבריה' ארצה, והנה לא הפרו בריתם ולא שקרו באמונתם, והם מעצמם נתאנו ונתפתו בפתיותם וכו' והכוונה כי מעולם לא נמצא בדבריה' לשון מורה על ההודאה בבירור. אמנם המניעה אמרוה בבירור. וזאת חכמה גדולה. ואם כן לא התלו בהם ולא חללו דבריהם כלל ע"כ כוונת דברינו, והנה דומה לזה נמצא במשלי הערב שעשיר גדול היה בארץ נכריה סוחר, וחלה את חליו והיה לו בן קטן, וצוה מחמת מיתה כי לא יהיה בנו יורש ממונו זולת מה שירצה אושפיזו וימת מהחלי ההיא, ולימים רבים גדל היתום וילך למקום אשר מת אביו לשאול עזבונו ויתן לו אושפיז אביו מאה דינרים, ויאמר לו קח אלו ותחזור לעירך כי אין לך יותר בנכסי אביך, וילך היתו' הולך ובכה עד לפני שער המלך ויאמר לו הושיעה אדוני המלך כי אבי היי למר שבק הון עתק כי היה אמוד בעשיר גדול וימת במקו' הזה ואושפיזו איננו נותן לי מכל נכסיו רק מאה דינרים, ויצו המלך להביאו לפניו וישאלהו על צואת הסוחר ויקרא אותה המלך ויאמר לו ולמה פטרת היתו' הזה מכל עושר אביו בדבר מועט ויען אינני עושה רק על פי צואת הסוחר ונוסח צואתו שאתן לו מה שאני רוצה, א"ל המלך ושאר הממון למי אתה רוצה לתתו, א"ל אני רוצה ללוקחו, ויען לו המלך אם כן זהו מה שאתה חייב לתת ליתום כפי הצואה שתתן לו מה שאתה רוצה והמאה בלבד יהיו לך כי הנפטר בחכמה צוה, והנה אלו מיני ואופני חכמה באנשי' המעולים וז"ש וייטבו דבריהם בעיני חמור וגו' יר' כי החמורים פתאים כמו הם נתפשו בהבנת הדברים ההם. לא החכמים, וז"ש פה ויעשו בשונאיהי' כרצונם כפי מה שהיה רצון האויבים לעשות בהם.