ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר:
ליהודים. בפירוש לא נודע למי מצאתי כתוב וז"ל. בזה דרז"ל אורה זו תורה שנאמר (משלי ו' כ"ג) כי נר מצוה ותורה אור, שמחה זה יום טוב שנ' (דברים י"ו י"ד) ושמחת בחגך, ששון זו מילה שנא' (תהלים קי"ט קס"ב) שש אנכי וגו' יקר אלו תפלין שנא' (דברים כ"ח י') וראו כל עמי הארץ וגו', ותניא אלו תפלין שבראש י"ל בזה המאמר כי בהיות להם התורה יהיה להם השאר רצו' כי כל אלו הדברי' נתחדשו להם בזאת המגלה כמו שביארתי למעלה והאמת זה לפי שהתורה נחלק' אל מצות עיוניות ואל מעשיות והמעשיות או יהיו גופניים או נפשיים או גופנים ונפשיים, כנגד העיוניות אמר תורה וביארו זה מאמרו כי נר מצוה ותורה אור נר' שלא כיון אל העיוניות מאחר שכבר אמר נר מצוה שהוא המעשי, וכנגד המעשיות הגופנית אמר יום טוב וביארו זה מאמרו ושמחת בחגך שהוא במאכל ובמשתה ובמלבושים כנגד הנפשי אמר מילה כי מזה הוא צער לגוף ולבד הוא לנפש וביארו זה מאמרו שש אנכי על אמרתך יר' כי ראוי שיאמר כי כאשר התהלל דע"ה לא התהלל מהמצו' הקלות וא"כ יהיה מהחמורות והמצוה היותר חמורה היא המילה לפי שהיא בבשר, כנגד שניהם אמר תפלין שיש בהן הרכבה מה מגופני ונפשי ולפי שהנפשי מבואר ביארו הגופני כאמרם שהוא כבוד לאדם ולקח מלת נקרא מן יקר, או ירצה בחלוק המעשיות כוונה אחרת והם כי מיני הטובות ג' אם טוב ערב אם טוב בהחלט, ואם טוב מועיל, ואמר כי כל אלו הטובות קנו אם הא' הוא יום טוב, אם הב' המילה. אם הג' התפלין שהוא היקר והוא התועלת, ובפירוש אחר לא נודע למי מצאתי כתוב וז"ל, ליהודים היתה אורה ושמחה פי' הצלה ונתייחסה בלשון אורה ע"ד השאלה ולהודיע כי כמו מי שיוצא מאפילה לאורה יצא מן הקצה אל הקצה בלי אמצעי כמו כן ענין זה של ישראל היה מן הקצה אל הקצה שלא די שלא נהרגו אלא שהרגו והוא נס בתוך נס, והה"ר יוסף גאקו"ן ז"ל כתב וז"ל הרצון כי כמו שאין אמצעי בין האור ובין החשך כן היתה ישועת ישראל כי בהיותם באפילה מנודח' פתע פתאום זרח השמש. והרצון כי לא באה התשועה הגדולה בהדרגה כאור בקר אך פתע פתאום בא אורם. ואמר אורה ושמחה וששון ויקר כנגד אמרו להשמיד להרוג ולאבד אשר הרצון להשמיד הדת להרוג הגוף ולאבד ממונם, וכנגד הדת והנפש אמר אורה כי התורה נקראת אור שנאמר כי נר מצוה ותורה אור והנפש שנאמר (משלי כ' כ"ז) נר ה' נשמת אדם, ושמחה תענוג הגוף שנאמר ושמחת בחגך, ועל הממון אמר ויקר וכנגדן תקנו מקרא מגלה כנגד הנפש, וימי המשתה ושמחה כנגד הגוף, וכנגד הממון ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים. והה"ר יהודה בן שושן ז"ל כתב וז"ל, ליהודים היתה אורה כי עד עתה העולם חשך בעדם והעצבון חזק ועתה שמחה וששון ועד עתה די בזיון ועתה יקר וכבוד, ויש עוד לומר כי השמחה והששון לא גרמו בזיון כמנהג כי היה עמו יקר וכבוד עכ"ל, ונראה לי כי בא לספר איך עתה יצא מלפני המלך בכל הכבוד הזה למה שאמרתי כי הנגזר על השר נגזר על העם וכמו שבא ברבתי דאחשורוש (פרשת ו') ובפרקי ר' אליעזר (פרק ן') א"ר פנחס מרדכי מלך על ישראל שנאמר ומרדכי יצא מלפני המלך מה מלך לובש פרפרין אף מרדכי כן. מה מלך לובש עטרה כלולה אף מרדכי כן, מה מלך מניטון שלו יוצא בכל המדינות אף מרדכי כן. ומה היתה מוניטה שלו מרדכי מכאן ואסתר מכאן. מה מלך אימתו בכל המדינות אף מרדכי כן כי נפל פחד מרדכי עליה' ע"כ. הרי שביארו איך היה מלך ואם כן בעבורו ראוי שינצלו כל עמו ולזה נעשה הכבוד הזה ובפרט כי כבר נסה באלה בפעם הראשון, ומי יודע אם היתה זאת העטרה שהפיל המן ואפשר שלמעלה הזאת שב כנוי ליהודים היתה אורה ושמח' ר"ל כי להמעלה הזאת היתה ליהודים אורה ושמחה וזה יראה ממה שבא התם בפתיחה י"ב ברבות צדיקי' ישמח עם זה מרדכי ואסתר דכתיב והעיר שושן צהלה ושמחה. וה"ר בנימן נר"ו בן הרב ר' מאיר אשכנזי ז"ל פי' עם מה שאמרו ז"ל חברך מית אישר ולזה באגרות ראשונות תכף כשהרצים יצאו דחופים וגו' והעיר שושן נבוכה אמנם עתה לא יאמינו דבר עד שראו כי מרדכי יצא מלפני המלך בכל הכבוד ההוא הנה אז ליהודים היתה אורה וגו' עכ"ל, ובגמר' ליהודי' היתה אורה זו תורה וכו' זה יורה על מה שאמרתי לעיל אצל להשמיד כי כבר התחיל' ההמרה מן העת ההיא ועתה נתן להם רשות על התורה והי"ט והמילה והתפלין. וכן תרגם המתרגם ליהודאי הות רשותא למעסק באוריתא וכו' עיין למר אבא זלה"ה בפסוק ובכל מדינה:
אמר המר משה לא אחשה מלכתוב מה שפירשתי במו פי בימי חרפי במאמר הלזה כי הלא זה עוני גרם שלא סיים מר אבא זלה"ה המהדורא בתרא ואם סיים אותה גנבוה ממנו, קשה מה ראה ר' יהודה על ככה ומה הגיע אליו לדרוש זה שכתוב ופשוטו פשוט כי הגיד כי עתה אשר גברה יד אסתר ומרדכי היתה ליהודים אורה וגו' הפך ממה שהיה להם בעת הגזרה אבל גדול ליהודי' וצום בכי ומספד שק ואפר, ואורה הפך אבל כענין (ישעיה מ"ו ה') שבי דומם ובאי בחשך. שמחה הפך צום כי השמחה היא באכילה, ששון הפך בכי ומספד, ויקר הפך שק ואפר, ועוד למה דרש אלו המצוות לבד וידוע מדרשת להשמיד כי לא היה מניח שרש וענף ובפרש"י ז"ל שכת' וז"ל אורה זו תורה שגזר עליהם המן שלא יעסקו בתורה זהו י"ט קיימו עליהם ימים טובים זו מילה ועל כל אלה גזר, אמרתך זו מילה שנתנה במאמר ולא בדבור (בראשית י"ז ט') ויאמר ה' אל אברם ואתה את בריתי תשמור ומצינו שדוד שמח עליה שנאמר (תהלים ו' א') למנצח על השמינית כשהיה בבית המרחץ וראה עצמו בלא תורה ובלא מצות כיון שנסתכל במילה שמח עכ"ל, קשה אומרו זו תורה שגזר עליהם המן שלא יעסקו בתורה ולא אמר קיימו עליהם את התורה כמ"ש למטה קיימו עליהם ימים טובים, ובכלל למה לא השוה בב' המקומו'. ועוד אומרו זו מילה ועל כל אלה גזר ומי לא ידע שהוא גזר על הכל וכשמת חזרו לאיתנ' ועוד כי מן הראוי שזה הי"ל לרב לאמרו או בראשי' הכל או אחרי הכל והו' הני' חלוק' תפלין:
והנלע"ד הוקשה לרבי יהודה שאם כוונת הכתוב לספר מה שהרויחו היהודים במית' המן וכי סיימם באלו הד' והלא היה יכול לומר ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר וגדולה וגבורה ותפארת וניצוח והוד וכבוד והדר וחיים וכו' כמה דברים היה יכול לומר ומאחר שלא אמר רק אלו הד' לדרשא קא אתו. ואין לומר כמו שאמרנו בספקות אם כי לא אמר בעת הצרה ליהודים היה חשך ועוד כי כנגד אותו הכתוב של ובכל מדינה וגו' אבל גדול וגו' אמר בתשועה ובכל מדינה ומדינה וגו' כנגד אבל אמר שמחה. כנגד צום אמר משתה, כנגד בכי ומספד אמר ששון, כנגד שק ואפר אמר ויום טוב אם כן פסוק ליהודים למה לי אלא לדרשא קא אתי ודברי תורה עניים במקום א' ועשירי' במקום אחד, ולזה אינו מן התימא שלא מצינו היכן גזר בפרטות על אלו הד' וכיון בהם מפני שהשלשה מהם הנה הנם כנגד השלשה אשר גזרו היונים אח"כ, שבת, ר"ח, מילה, כנגד שבת תורה, לא ניתנו שבתות וימים טובים לישראל אלא כדי לעסוק בתורה ואז"ל כי התורה נתרעמה כי בכל הימים הולך אדם למלאכתו והתורה אימתי תקרא והשיב הב"ה שבשבת נמצא עיקר למוד התורה כולל לכל הקהל מבין עם תלמיד הוא בשבת, וכנגד ר"ח ימים טובי' כי מצד הלבנה יודעו הימים טובים, מילה, מילה, ומפני כי כל המעלות לא באו לישראל רק מצד שהם קרויים אדם. וכאז"ל אתם קרויים אדם וכו' ואז"ל על (בראשית ט' א') ומוראכם וחתכם וגו' שאין חיה שולטת על האדם עד שנדמה בפניה כבהמה. לזה התחכם החכם להרע ואמר אם היונים לא יוכלו לעתיד לבטל הג' הנז' מהיהודים הוא מפני היראה שיש להם וזה מפאת התפלין וראו כל וגו' ויראו. ולזה צריך לבטלן מהם. וזה כיון הרב במה שלא אמר על כל אלה גזר אחר התפלין או בראשית הכל מפני שהיה נראה שכולל התפלין, רק הענין כי עם היות שגזר להשמיד ובזה מבטל הכל עכ"ז על כל אלה כלומר הג' הנז' גזר בפרטות מהטעם שאמרנו שכיון למה שכיוונו היונים. וכדי שתתקיים הגזרה הזאת תסיר התפלין כי בהסרתן תוסר היראה, ובהסרתה נמשלו כבהמות ואז יוכל לבטל מהם מה שירצה ואמנם היונים אח"כ לא ידעו הכוונה הזאת אשר כיון הרמאי המן הרע הזה רק חשבו שבטל אחת ממצות ה' ואמר הרב שגזר עליהם המן שלא יעסקו בתורה ולא אמר קיימו עליהם את התורה כמ"ש למטה מפני שכבר נדרש בפסוק קיימו וקבלו הדור קבלוה בימי אחשורוש וכו'. ואמר הרב זהו י"ט שקיימו עליהם ימים טובים, ולא השוה דבריו כמ"ש בספקות וכאז"ל בגמרא (מגילה פ"ק) אמר רב שמואל בר יהודה שלחה להם אסתר לחכמים קבעוני לדורות שלחו לה קנאה את מעוררת עלינו לבין האומות שלחה להם כבר כתובה אני על דברי הימים למלכי מדי ופרס, פרש"י קבעוני ליום טוב ולקרייה ולהיות לי לשם. קנאה את מעוררת עלינו שיאמרו האומות שאנו שמחים להזכיר מפלתן ע"כ (היה אפשר לומר שזה כיון הרב לשני ימי פורים. והיה אפשר לדקדק כי מפני זה לקח לשון קיום כלישנא דקרא לקיים עליהם להיות עושים וגו' לקיים את ימי הפורים וגו' כאשר קיים עליהם וגו'. וכאשר קיימו וגו' ומאמר אסתר וגו' ולכוון לזה לא אמר זהו י"ט שיעשו י"ט על הצלתם האמנם מפני שפסוק ליהודים היה קודם כל זה, ומי יודע אם יאמר המלך כי דת למדי ופרס וכו' כ"ש שיעשו ימים טובים ואין לומר כי הוא ע"ש העתיד ומה גם כי הרב חזר לומר במילה ועל כל אלה גזר ובמילה עצמה לא חדש שום דבר, נראה בפי' שגזר על התורה שהיתה מאז להם ועל הי"ט שהיו מאז להם. ועל המילה שהיתה מאז להם וברור כי גזרת הי"ט היא כאז"ל על ישנו עם אחד שנהון רברבן וכו' שמחת שבת שמחת י"ט וכו' הרי שנתרעם על הימי' טובי' ולזה גזר עליהן ואמר הרב אמרתך זו מילה וכו' הרב ראה כי עם היות כי בכתוב שש אנכי קודם הוא השמחה ואחכ"א במה על אמרתך זו מילה ויאמר ה' אל אברם וגו' הרב תפס בתיבת אמרתך היא העיקר' ושש אנכי הוא מקרה קרה לדוד מפני שראה עצמו ערום ולזה איחרו הרב ואמר ומצינו שדוד שמח עליה שנ' למנצח על השמינית וגו' אזן מלין תבחן וחיך יטעם לו זה כי בהיותי קטן חדשתיו כתבתיו הנה ולמען תברכני נפש המעיין אחברה עליו במלין סוף המאמר הלזה אשר אח"כ מצאתי בגניזה של מר אבא זלה"ה וכמה פעמים כתוב בספריו כמו שביארתי בנעים זמירות אמרתי אל לבי להביא פה אשר כתב שם כפי אשר מצאתי יתר הפליטה הנשארת מברד מהומות הגנבים תגנב תורתם מקרבם חיל בלעו יקואוהו מבטנ' יורישהו אל וז"ל בגמ' (מנחו' פ"ד).
תנו רבנן חביבין ישר' שסיבבן הקדוש ברוך הוא במצו' תפלין בראשיהן תפלין בזרועותיהם ציצית בבגדיהם מזוזות בפתחיהם ועליהם אמר דוד (תהלי, קי"ט קס"ב) שבע ביום הללתיך על משפטי צדקך ובשעה שנכנס דוד למרחץ וראה שעמד ערום אמר אוי לי שאעמוד ערום בלא מצוות כיון שנזכר מילה שבבשרו נתיישבה דעתו לאחר שיצא אמר עליה שירה שנאמר (שם ו' א') למנצח על השמינית מזמור לדוד על המילה שניתנה בשמינית ר' אליעזר בן יעקב אומר כל מי שיש לו תפלין בראשו ותפלין בזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו הכל בחוזק שלא יחטא שנאמר (קהלת ד' י"ב) והחוט המשולש לא במהרה ינתק ואומר (תהלים ל"ד ח') חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם, פרש"י שבע ביום תפלין שבראש ובזרוע הרי כאן שתים וד' ציצית ומזוזה הרי שבע. והכל בחוזק מכל וכל עומד בחזקת שלא יחטא, המשולש תפלין וציצית ומזוזה, סביב ליריאיו העושים מצות, ויחלצם מחטא ע"כ, מה שיש להקשות או' שסיבבן וכו' למה ולמה לא אמר שעיטרן או שציון או שחבבן, ואגב סיפא נקט רישא דוחק גדול, ועוד כמו שחילק מצות ציצית לארבעה למה לא חלק מצות תפלין לשמונה ויהיו יותר, והנה לקמן אמר רב ששת כל שאינו מניח תפלין בכל יום עובר בשמונה עשה, ועוד מ"ש ועליהם אמר דוד שבע ביום הללתיך. מ"ל והרי בירושלמי (ברכות פ"ק) גבי בשחר מברך שתים לפניה וא' לאחריה ובערב מברך שתים לפניה ושתי' לאחריה אמר ר' יוסי בר אבין בשם ריב"ל על שם שבע ביום הללתיך. ועוד או' אוי לי שאעמוד ערום, ואם הוא אסור מה פשעו, ועוד על השמינית מי הגיד לו שהוא זה, ולא על השמינית הושיעה ה' כי גמר חסיד, ועוד מה ענין מזמור זה למילה, והתשובה יש להתעורר על דבר השגור בפי חכמי ישראל חלוקי דרבנן מה ענינן ומה צרכן, וגדול מזה ה' מלך גאות לבש, זה הדור בלבושו. וכאלה רבים. והדבר המלבושים יש מהם להגן מפני הצנה, לא שהמלבושים מחממין אבל מגיני' מפני הצנה כי חום טבעי אשר בלב הוא המחמם, אלא שהגוף הוא ספוגי והאויר המקיף מקרר הגוף על ידי הספוגיות ההוא והבגדים מגינים על האויר ואז החום הטבעי מחמם.
אמר המר משה בנו ובזה יובן ויכסוהו בבגדים, ולא אמר ולא יתחמם, רק ולא יחם לו, ואח"כ ראיתי דברי הרב האברבנא"ל ושמחתי וז"ל ואמרו המפרשים שפירוש לא יחם לו הוא שלא יחם בשרו לו. ויותר נכון שנאמר שהחום הטבעי אשר באדם הוא אשר יחממהו בעצם וכדי שהאויר המקיף לא יקרר אותו יכסוהו בבגדים שמצד הצמר שבהם הם מעט חמים, ומצד הקפתם באדם שומרים אותו מהאויר המקיף שלא יקררהו, וזכר הכתוב שעם היות שהבגדים היו שומרים לדוד הנה החום שהיה ראוי שיחמם הוא לעצמו ר"ל בחומו הטבעי היה כ"כ חלש שלא היה מחמם אותו וזהו לא יחם לו שדוד לא היה מחמם לעצמו עיין שם, (ורז"ל בגמרא (ברכות ע"ט) פירשו פירוש אחר א"ר יוסי בר' חנינא כל המבזה את הבגדים לסוף אינו נהנה מהם שנא' והמלך דוד זקן וגו'. ויכסוהו בבגדים ולא יחם לו, נראה שהם מטבעם מחממים לכל, רק שלדוד מפני שבזה אותם לא חממוהו, וז"ש ולא יחם לו.
אמר המר משה עוד אביא לך מה שכתב החכם החסיד ה"ר משה אלבילד"א ז"ל וז"ל. באדם יש ג' נפשות או כחות, נפש שבה משותף עם הצמחים, רוח שבה משותף עם הב"ח ממנה כח הכעס והגבורה, ומהנפש התאוה, נשמה שהיא המשכלת, וכפי מה שגוברת מהן באדם כן תהיינה פעולותיו דרך משל אם תגבר הנפש תדין שפעולותיו תהיין לתכלית השגת ההנאה, ואם הרוח לתכלית הכבוד והגאוה, ואם הנשמה לתכלית טוב שהתכלית אינו עוזר לשום א' מאלו הנפשות, אבל הוא משרת לתכלית כל א' מהם, ר"ל כי עם הממון יושג ההנאה והכבוד והטוב, כשישתמשו בו במקום הראוי, כמ"ש, (קהלת י' י"ט) והכסף יענה את הכל, ולאלו הג' חלקים נחלקי' אנשי העולם, כהן גדול משמש בשמונה בגדים וביום הכפורי' בד' בגדי לבן, וכהן הדיוט בד' בגדים, ומזה התעוררות אם כשמשמש בבית המקדש של מטה צריך בגדי קדש, בבית המקדש של מעלה עאכ"ו, ומחוסר בגדי' עבודתו פסולה, וכל אחד צריך בגדים הראויים לכ"ג, וביום המקודש ד' בגדי לבן כל המוסיף מעלה מוסיף, אין לבא אל שער המלך בלבוש שק, הכתוב קרא לעונות בגדים צואים שנא' (זכריה ג' ד') הסירו הבגדים הצואי' מעליו וגו' וכתיב ראה העברתי מעליך עוניך וגו'. הבגדי' משמשים ב' שמושי' הא' להגין מן החום אל הקור. והב' להתכבד בהם, וכשהיה נכנס לפני לפנים ביום הכפורי' לא היה לובש זהב עאז"ל (משלי כ"ה ז') אל תתהדר לפני מלך. כן הם המצות ומ"ט לנפש להגין עליה מן החום והקור של גהינם, ולהתכבד להכנס בהיכל המלך, כמ"ש התקן עצמך בפרוזדור וכו' (קהלת ט' ה') בכל עת יהיו בגדיך לבנים וגו' (בראשית כ"ז כ"ז) וירח את ריח בגדיו וגו' ראה ריח בני וגו' א"כ בריח הבגדי' ובריח בנו הכל דבר א', א"כ הם בגדי הנפש, אבל הרשעים הם הולכי' ערומים לא די שהם בבזיון גדול אלא שהם מוכנים לקבל הקור והחום (שם ו' ז') וידעו כי ערומי' הם (איוב א' כ"א) ערום יצאתי (קהלת ה' ד') ערום ישוב ללכת וכו' (איוב כ"ט י"ד) צדק לבשתי, (משלי ל"א כ"ה) עז והדר לבושה, עז כדי להגין. והדר כדי להתהדר. לא תירא לביתה וגו' לא יהיו לבגד. (ישעיה ס"ד ה') וכבגד עדים (משלי ו' כ"ז) היחתה איש אש וגו' ובגדיו רמז אל בגדי הנפש שעבירה מכבה מצוה. ורמז עוד שאותה שעה שאדם מתחמם בעבירה הוא מבעיר ומחתה אש לגהינם, וזה משל לאבידת כבודו שהוא נרמז בבגדיו ומשל ורגליו לא תכוינה, רמז לנזק שיגיעהו, ואמר לא יבוזו שר"ל לא ישיגהו בזיון לפי שיש לו התנצלות והוא שיאמר שגנב למלא נפשו. ולהחיותה ואעפ"כ שיש לו התנצלות ישיגהו נזק בנכסיו, וז"ש (שם ו' ל"א) ונמצא וכו' אבל הנואף הוא חסר לב שאין לו התנצלות כמו לגנב שאמר למלא נפשו אדרבה הוא משחית נפשו. (ויעשה רע לחבירו ולא הועיל לעצמו אדרבה השחית נפשו), א"כ יגיעהו קלון בזמן אחד שעשה רע לו ולחבירו ז"ש נגע וקלון ימצא וגו' בעבור שלא עשה פעולת אדם אלא פעולת בהמה, והגנב עשה פעולת אדם ולפי' לא יבוזו. ואם חסר ממון חבירו ישלימהו משלו וישלם שבעתים. ובזה יכופר לו ויתקן מה שעוות. אבל הנואף לא יוכל לתקן מה שעוות. כי בעל האשה יקנא ולא יר' למחול אע"פ שיתן לו כל ממון שבעולם. וז"ש (משלי ז' ל"ה) לא ישא פני כל כופר וגו' לפי שלא חטא לו בממון, ואמר נגע כנגד מ"ש ורגליו לא תכוינה. ואמר וקלון ובגדיו לא וכו' א"כ מצא הפך חבירו שלא מצא בזיון, ועוד שהשלים נפשו, ותלבש אסתר מלכות, ומרדכי יצא בלבוש מלכות עכ"ל, ויש מהם לכסות בשר ערוה וגם על הבשר הבלתי ראוי להראות, כדברי ר' יוסי מעול' לא ראו קורות ביתי וכו', ויש מהם לכבוד ולתפארת, ויש מהם לסימן ולאות כפ' גווניהם. הלובן על הרחמים לבושיה כתלג חוור, מדוע אדום ללבושיך, והנה הגוף הוא מלבוש לנשמה או נפש כענין עור ובשר תלבישני וגו' כי הנפש בלתי טבעית לעה"ז וצריך להלבישה מעין העולם כדי שתשכון בו, והיא מסתתרת ע"י הגוף כן הנשמה מתכסה במעשיה הטובי'. וזכר לדבר ולא יתכסו במעשיה'. ומהמעשים מלבושי' מגינים מרוח סועה מסער הרעות והחטאים, כענין כל הקורא ק"ש על מטתו, וכל שיש לו תפלין בראשו וזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו הרי הוא בחוזק שלא יחטא, ויש מצות שאדם עושה אותם אוכל פירותיה' בעה"ז ומעתה נבא אל ביאור המאמר ונקדי' כי שורש החטאים והמרדים היא. הגאוה, והיא נמשכת אם ממחשבות המוח אם מהרהורי הלב, אם מיופי הבגדי' כמנין ותתפשהו בבגדו לס' הזוהר. אם מהחמדה במשא ומתן, אשר כנגד אלו נקרא היצר הרע ז' שמות כדאית' בגמרא (סוכה פ"ה) וז"ל, דרש רב עוירא ואי תימא ר' יהושע ב"ל ז' שמות יש לו ליצר הרע הקב"ה קראו רע שנא' (בראשי' י"ח כ"א) כי יצר לב האדם רע מנעוריו, משה קראו ערל שנא' (במדבר י' י"ו) ומלתם את ערלת לבבכם, דוד קראו טמא שנא' (תהלי' כ"א י"ב) לב טהור ברא לי אלהים מכלל דאיכא טמא, שלמה קראו שונא שנאמר (משלי כ"ה כ"א) אם רעב שונאך האכילהו לחם ואם צמא השקהו מים כי גחלים אתה חותה על ראשו וה' ישלם לך אל תקרי ישלם לך אלא ישלימנו לך, ישעיה קראו מכשול שנא' (ישעיה נ"ז י"ד) ואמר סולו סולו פנו דרך הרימו מכשול מדרך עמי, יחזקאל קראו אבן שנא' (יחזקאל ל"ו כ"ו) והסרותי את לב האבן מבשרכם, יואל קראו צפוני שנא' (יואל ב' כ'). ואת הצפוני ארחיק מעליכם, ויש להתעורר, אומרו ז' שמות מנינא למה לי, ועוד יש לו ליצר הרע היל"ל נקרא יצר הרע כמ"ש הב"ה קראו. משה קראו, ועוד למה כל אחד קרא לו שם חדש אחרי שמי שבראו קראו בשם רע. ועוד או' אל תקרי למה, ועוד יואל קראו צפוני למה הזיזו מקרא מפשוטו אשר הוא על הארבה כמ"ש בסוף המאמר ומי זה יעצור ברוחו לשמוע דברי' הללו שנדחקו בכתובים תכלית הדוחק להזיזם ולהסירם ממשמעותם וראשונה יש לי לישב המאמר הזה האחרון וז"ל תנו רבנן ואת הצפוני ארחיק מעליכם זה יצר הרע שצפון ועומד בלבו של אדם, והדחתיו אל ארץ ציה ושממה למקום שאין בני אדם מצויין להתגרות בהן, פניו אל הים הקדמוני שנתן עיניו במקדש ראשון והחריבו והרג ת"ח שבו, וסופו אל הים האחרון שנתן עיניו במקדש שני והחריבו והרג ת"ח שבו, ועלה באשו ותעל צחנתו שמניח אומות העול' ומתגרה בהן בישראל. כי הגדיל לעשות אמר אביי ובת"ח יותר מכלן כי הא דמעשה דאביי שמעיה לההוא גברא דקאמר לההיא אתתא למחר נקדים בדוכתא פלן וניזול אמר איזיל אפרשינהו מאיסור' אזל בתריהו תלתא פרסי באגמ' כי פטרי מהדדי שמעינהו דקא אמרי אורחין רחיקא וצותין בסימא לא יכילנא אזלו כל חד לדוכתיה, אמר אביי אי מאן דסאני לי הוה לא הוה מצי לאוקומי' אנפשיה אזל תלא נפשיה בעיברא דדשא והוה קא מצטער תנא ליה ההוא סבא כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו, ואומר כי הם ז"ל ראו שא"א שדברו דברי' הללו על הארבה, מפני כמה דברים, א' כי לא הזכיר הנביא בתחלה מאי זו פאה יבא הארבה אשר למה יזכירהו עתה ואת הצפוני, עוד שאם היה הצפוני כנוי לארבה היה מן הראוי שיוקדם פסוק זה לפסוק (יואל ב' י"ט) הנני שולח לכם את הדגן וגו' ושבעתם אותו וגו' כי ראוי שיוקדם הסרת הרע להבאת הטוב והוא מבואר. ועוד ציון מקום ראשו אל הים הקדמוני למה ודי שידיחהו מעליה' ולמה לא יתקעהו בים הגדול הוא הים האחרון כדבר הרד"ק ככל אשר עשה במצרי' ויתקעהו ימה סוף ועוד למה הזכיר ועלה באשו וגו' אחרי שבא בשליחותו של מקום, ונשתבח בו חילי הגדול למה יעשה זו. לא עשה כן לחיל מצרי' רק ויתקעהו ימה סוף, עוד אומרו כי הגדיל לעשות וביארו המפרשי' לעשות רעה. ולמפרשי' אותו על חיל כשדים יפול בטוב כי הגדיל לעשות כי הוא ע"ד אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה, אבל למפרשים אותו על הארבה לא שיעשו רעה ולא שיעזרו והוא מבואר, ועל פי הדברי' האלה ביארו הכתוב כמין חומר והוא כי אחרי שנתקבלה תפלתם ותשובת' וצעקת' ובכיתם בשרם ויען ה' ויאמר לעמו והוא ע"ד (דברי' כ"ה ג') ונקלה אחיך לעיניך כיון שנקלה הרי הוא כאחיך. וז"ש ויען ה' ויאמר לא שנואיו כאשר היו עד עתה שבע שנים רק לעמו צאן מרעיתו הנני שולח לכם את הדגן והתירוש והיצהר ותרגם יונתן בן עמר' הא אנא מברך לכון ית עבורא וחמרא ומשחא, וכוונתו אצלי ע"ד מה שאני או' בפסוק (משלי ג' י') וימלאו אסמיך שבע וגו' שלא ימלאו השדות שבע שהוא כדרך העולם אלא שכשתהיה התבואה באסמיך תתברך עד שהאסמים ימלאו שבע והיקבים יפוצו תירוש, לא שיתברכו הגפני' בלבד וזהו הנה שולח לכם את הדגן לא שירדו גשמי' בלבד אלא הדגן בעצמו אשלח ע"ד וימלאו אסמיך שבע וגו' עה"ד שביארנו, וכן באר להלן ומלאו הגרנות בר והשיקו היקבים תירוש ויצהר והוא מבואר. ואפשר ע"ד מ"ש בגמ' (תענית פ"ק) א"ר יוחנן בימי יואל בן פנואל נתקיים מקרא זה דכתיב (יואל ב', י"ט) יתר הגזם אכל הארבה וגו' אותה שנה יצא אדר ולא ירדה גשמי', ירדה להם רביעה ראשונה בא' בניסן. אמר להם נביא ליש' צאו וזרעו אמרו מי שיש לו' קב חטין או קב שעורין יאכלנו ויחיה או יזרענו בקרקע וימות אמר להם אעפ"כ צאו וזרעו יצאו וזרעו ונעשה להם נס ונתגלה להם מה שבכותלים ומה שבסדקים ומה שבחורי נמלים יצאו וזרעו בב' ובג' ובד' ירדה להם הרביעה שנייה בה' בניסן והקריבו עומר בי"ו בניסן, נמצאת התבואה הגדלה בששה חדשי' גדלה בי"א יום ונמצא עומר הקרב מתבואה שלו' חדשי' קרב מתבואה של י"א יום ע"כ. ופרש"י או יזרענו וימות ברעב קודם שתגדל תבואה חדשה שלא יהא להם מה לאכול, נעשה להם נס וכו' והיינו דכתיב ושלמתי לכם השנים אשר אכל וגו' נתגלה להם התבואה שבחורי במלים ומה שבכותלים שאצרו העכברי'. יצאו וזרעו מה שבידם בניסן ומה שמצאו אכלו ולאחר שזרען ירדו להם גשמי' ע"כ, באופן שבאה להם רביעה ראשונה ושניה בניסן, ונתן להם דגן ממש שנתגלה להם מה שבחורי נמלים וכו' ואפשר תירוש ויצהר ע"ד נס באופן אחר. וביען רוב הפעמי' רבוי דברי' הללו סבת המרי כענין (הושע י"ג ו') שבעו וירם לבם וגו' על כן הבטיח' שיעקור מהם יצר הרע וז"ש ואת הצפוני ארחיק וגו' וקראו צפוני שהוא צפון בלבו של אדם איננו מתיאש מהאדם גם כי ינצחנו ק' פעמי' וכמ"ש הרב החסיד רבינו בחיי ז"ל בספר הנפלא חובת הלבבות באופן כי גם כי יהללו את שם ה' אשר עשה להפליא כמ"ש בסמוך אין לבטוח על זה כי תמיד הוא צפון צופה ומבינו מתי יוכל לאדם ולכן צריך להרחיקו, וביען כי כמו שנמשך רע מהיצר הרע גם נמשך ממנו טוב כי ע"י זוכה האדם לחיי העה"ב וכמשל האשה הזונה המובא בס' הזוהר (פרשת תרומה) והיה צריך ביש' יותר כי על כן כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו א"כ הרחיקו משם הגם שדוחי' אותו ממקומו הטבעי, ולכן אמר והדחתיו אל ארץ ציה מקום שאין בני אדם מצוין להתגרות בהם ביען שם מגמתו וכל פניותיו במקדשיו במקדש הראשון והשני ובת"ח ולכן עלה באשו וסורחנו ועל הכל כי הגדיל לעשות בהכשילו ת"ח אשר הם משתיתו של עולם ומעתה נתבאר מאמר זה על נכון.
אמר המר משה בנו עם היות שעל דברי הרב זלה"ה אין להוסיף וכו' אעפ"כ אכתוב לך פה מה שכתבתי אני במאמר הלזה בפירושי על התורה (פרשת כ"ח) קראתיו נועם ה' וכיוונתי לקצת דבריו בהיותי גולה מעל שולחנו כמה ימים ושנים כי הוא שכן בארץ הקדושה אני בארצות אחרות וכמו שהוא מפורסם אוי לבן שגלה מעל שולחן הטהור. מה שיש להקשות בזה המאמר מנינא למה לי, ועוד אומר ויש לו ולא אמר נקראו לו כמו שאמר ביתרו ז' שמות נקראו לו, ועוד התיחסות השמו' לקוראיו ואין לומר תן לי ערב, ועוד בשלמא בהב"ה נאמר לב ומה גם יצר, ובמשה דוד יחזקאל נאמר בהן לב ואז"ל בכל לבבך בשני יצריך ביצר טוב וביצר הרע אמנם האחרי' מהיכן לו שמדבר ביצר הרע, ועוד במשה הרי אמר לבבכם ונר' היצר הטוב והיצר הרע כדרשת רז"ל בכל לבבך בשני יצריך וכו' מדלא קאמר בלבך או בכל לבך ואמר ב' ביתין נר' שני לבבו', ועוד אומ' בדוד מכלל דאיכא טמא וג"כ יאמר ורוח נכון מכלל דאיכא עול. ועוד בשלמה פשוטו פשוט ולמה ברח מהפשט, וכן דרשוהו בגמ' (מגלה פ"ק) ת"ר מה ראתה אסתר שזמנה את המן ר' יהושע או' מאביה למדה שנא' (משלי כ"ה כ"א) אם רעב שונאך האכילהו לחם וה' ישלם לך אל תקרי ישלם לך אלא ישלימנו לך, ועוד או' אל תקרי, ועוד אומרו בכל הנביאי' קראו קראו והלא בשם השם דברו. ומשל"ב עם היות מסדר אנ"ך הי"ל לאחר לדוד ושלמה עכ"ז מסדר תולדותם קדמו, וזה הסדר מורה המנין כלומר בזה הסדר הם ז' וגם להורות מה שכתב הרב בעל העקדה עיין שי"ג דל"ו ע"א ושצ"ז דרע"א ע"א ומה שאומר אני הורה המספר כלו' על זה הסדר הם ז' יש לו כלו' כי יש אנשי' בעול' בכל דור ודור מי שיוכל לקראו רע. ויש ערל ויש וכו' כפי מה שהיה מקודם, ולזה לא אמר נקראו לו שמורה דבר עבר כענין יתרו רק בכל דור ודור יש לו השמות האלו, או אפי' כל איש ואיש יוכל לקראו השמות הללו כפי מה שיתנהג עמו בהתיש כחו יום יום כדרך הרב בעל העקדה ונלמד מדרכו או' אני כי כל א' וא' מהקוראים קרא לו שם כפי מה שהוא הקורא וכפי מה שקרה לו עמו, הקב"ה קראו רע כי ראה היותו הפכי לו ית' כי הו' עצם הטוביות טוב וישר ה' טוב ה' לכל, משה קראו ערל, מלבד דרך הרב הנזכר כי הורה כי הוא אפשרי התקון כנער למולו לח' ימים או לפרי לאכלו אחר ג' שנים. גם הורה לדעתי כי ביען קרה למשה כי מלאך ה' בקש המיתו על ערלת בנו, לזה קראו ערל כלומר תקנו ולא יקרה לכם כמו שקרה לי. ואמר לבבכם כי הצדיק עושה מהיצר הרע יצר הטוב והרשע בהפך, ועיין למר אבא נר"ו באילת אהבים במאמר אם בא יצרך להשחיתך וכו' מאמר תנא דבי אליהו וכו' דוד קראו טמא ביען קרה לו עם בת שבע ואוריה דברים אשר בכל א' נאמרה טומאה. בג"ע (ויקרא י"ח כ"ד) ויעקב שמע כי טמא וגו' אל תטמאו בכל אלה כי בכל אלה נטמאו הגוים וגו' ובש"ד (במדבר ל"ח ל"ד) ולא תטמאו את הארץ אשר אתם יושבים בה וגו' וארז"ל בא לטהר וכו' בא ליטמא וכו' ולז"א לב טהור ברא לי אלהים כי היה ההפך בב' הענינים. ואו' מכלל דאיכא טמא כלומר לי, ואותו הלב הטמא דאיכא לי, ברא אותו טהור, כלומ' שיהפך מטמא לטהור והרי הוא כבריאה חדשה, שלמה קראו שונא מפני שיראה כי הענין כפשוטו לז"א קראו ליצר הרע כי בו מדבר, וז"ט אחר כמנין, כי היה נראה ששלמה [לא] דבר ביצה"ר ואינם ז' קמ"ל. ומפני שנתחכם אני ארבה וגו' נעשה שונאו היצה"ר והכשילו, ומה גם כי כתיב והמלך שלמה אהב וכו' בהם דבק שלמה לאהב' ומפני זה נשנא ונקרע הממלכה קראו ליצה"ר שונא. ואמר אם רעב, ופרש"י רעב ותאב לעבירה הוקשה לו כי על האמת לא תצדק תיב' רעב בשלמה המלך ע"ה כי כמה נשי' היו לו אם לא ע"ד משביעו רעב לז"א בערך העבירה והוסיף תיבת תאב כי בערך זה הוא רעב, האכילהו לחם, פירש"י האכילהו הטריחהו במלחמתה של תורה דכתיב (משלי ט' ה' לכו לחמו בלחמי השקהו מים תורה דכתיב (ישעיה נ"ה א') הוי כל צמא לכו למים, הוקשה לו בשלמא כפשוטו יצדק האכילהו, אמנם לפי פירושך אם רעב ותאב לעבירה מאי תקנתי' האכילהו לחמה של תורה, לזה פי' הטריחהו ותיבת לחם מלשון מלחמה במלחמתה של תורה. ומדאפקי' לשון לחם הביא ראיה דכתיב לכו לחמו בלחמי, ואם צמא ותאב לעבירה השקהו מים תורה דכתיב הוי כל צמא לכו למים, כי גחלים אתה חותה על ראשו אתה חושב שאתה נותן לו לחם ומים ואינו רק הפך המים כי היצה"ר הוא אש, וכמ"ש רז"ל בגמ' (קדושין פ"ד) בההוא מעשה דרב עמרם חסידא אשבעי' ליצה"ר כי נפק מיניה נפק מיניה כעמודא דנורא, אמר ליה חזית דאת נורא ואנא בשרא ואנא עדיפנא מינך עיין המאמר הזה פ' נשא, והתורה היא אש הלא כה דברי כאש נאם ה' וזהו לחם של תורה מים של תורה באופן שאין אתה כובש אותו בדבר הפכי לו כמנהג העולם רק אש לאש וזהו כי גחלי' אתה חותה על ראשו אל תקרי וכו' מפני שע"ד הפשט יתישב היטב או' וה' ישלם לך אמנ' לפי' הזה איך התישב לז"ש אל תקרי וכו' וכמ"ש אל תקרי וכו' בענין אסתר כמ"ש בספקו' עיין במנו' הלוי בפ' ותאמר אסתר יבא המלך וכו' וה' ישלמנו לך שיהיה היצה"ר עצמו יצה"ט כמ"ש מתנא דבי אליהו וז"ט פרש"י שיהא שלם יצרך עמך בב' דברי' בעשה טוב. וכנגד זה אמר ואוהבך, ובסור מרע. וכנגד זה אמר ולא ישיאך לחטא, ואפשר שיאמר ולאבד מן העולם, כלו' לא לו לבד רק ג"כ לאחרי'. כמאמר אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם כלו לכף חובה, ישעיהו קראו מכשול, למה שאם יתנצל האדם ויאמר אם שלמה החכם מכל האדם נלכד ברשתו ונאסף במכמרתו. מה יעשו אזובי קיר. לזה השיב שאינו רק כמו מכשול. ואם יזהר האדם בהתחלה אשר הוא נקל לא יפול אח"כ, ולמה שלמעלה הוכיחם על העבודות זרות, ואמר (ישעיה נ"ז י"ג) בזעקך יצילוך קבוציך ואת כלם ישא רוח יקח הבל והחוסה בי ינחל ארץ ויירש הר קדשי, ואמר סולו סולו כפי' האברנאל ז"ל פנו דרך הרימו מכשול כי אם יזהר האדם ממנו כמו שיזהר בהתהלכו בדרך מלא קוצים וברקנים, לא יכשל בו, וקראו מכשול כלו' שאם יזהר בעון הראשון ואפי' יהיה קל שבקלי' לא יחטא אח"כ ובהפך בהפך וזהו דרך המכשול כי אפי' שיהיה קל שבקלי' יכשל האדם בו. ולמעלת ישעיהו כמ"ש הרב האברבנאל בתחלת פי' לישעיהו עיין שם באורך, לז"א שהמכשול אפי' שיהיה קטן שבקטני' יכשל האד' חשוב בו, וכענין לאיש כמוך רשעך וכמו שנפרש אחר כך במאמר ובת"ח יותר מכלם, וזהו יחס השם הזה לישעיהו. יחזקאל קראו אבן כי אם יאמר האד' אחר שבעונותי נפלתי ולכדתי לא יהיה לי תקנה, לז"א אע"פ שיהיה קשה ההסרה וקשה ההתפעלות כאבן, הנה במי התורה יכול לשוחקו ולכתתו' אם אבן הוא נמוח אבני' שחקו מים כמ"ש הרב בעל העקדה, ובענין הכתוב יש שואלי' למה לא אמר את לב הברזל ומשיבי' לפי שהברזל שיש בו תמונה אפשר שתעשה בו תמונה אחרת מבלתי שתחסר מכמות הברזל, אמנם האבן א"א לשנות' מתמונה לתמונה רק ע"י חסרון, לז"א כי לבבם הוא באופן שלא יקבל תמונה רק ע"י חסרון ע"כ, והענין מבואר כי בצורת הברזל האדם חק תוכות והיא נעשת בעצם, ובאבן הוא חק ירכות והיא נעשת במקרה, יואל קראו צפוני וגו' כי עד עתה כלם כאחד דברו ביצה"ר הגלוי והנביא הזה דבר ביצה"ר העושה במחשך מעשיו, ת"ר ואת הצפוני וכו' אזיל לשיט', שפי' שמדב' על היצה"ר ולזה צריך לישב כל הכתוב אמר שנקרא צפוני עה"ד שביארנו שצפון ועומ' בלבו של אדם, והדחתיו אל ארץ ציה ושממ' למקו' שאין בני אדם מצויין להתגרו' בהם כענין שגזרו עליו שלא ישב בישו' פניו אל הים הקדמוני וגו' כפרש"י מפני ששם פניו כל מגמתו ופניותו אל הים הקדמוני המקדש הראשון שהוא כים שהיו הכל נקבצי' שם כים שכל הנחלים הולכי' אליו, שנתן עיניו במקדש הראשון והחריבו והרג ת"ח שבו, אמר אלו השני דברי, כיונו לאז"ל על עוזבם את תורתי הלואי אותי עזבו ואת תורתי שמרו, נמצא עיקר החרבן הריגת ת"ח, וסופו אל הים האחרון וגו' הכוונה מה שאז"ל בגמרא (יומא פ"ק) מקדש הראשון מפני מה חרב מפני שהיו בו ג' דברי' ע"א וג"ע וש"ד וכו' אבל מקדש שני שאנו יודעי' שהיו מתעסקי' בתורה ובמצות וג"ח מפני מה חרב מפני שנאת חנם שהיה ביניהם ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד ג' עברות, והמקדש הראשון החריב והרג ת"ח שבו בג' עבירות אשר הסית והדיח את העם. והמקדש השני החריב והרג ת"ח שבו בשנאת חנם אשר הסית והדיח וכו', ועלה באשו ותעל צחנתו שמניח אומות העולם ומתגרה בהן בישראל. פרש"י ומפני שעלה באשו וסרחנו שהניח האומות ומתגרה בישראל, הוקשה לו בשלמא לפי הפשט יאמר ועלה עתה באשו ותעל וגו' אמנם לפי פירושך מה באשה וצחנה יש בהרחקת היצה"ר, לזה פי' ההרחקה היא מפני שעלה באשו, ולזה אות וי"ו ומפני שעלה באשו וסרחנו ובמה עלה שהניח היצה"ר האומות ומתגרה פי' הכל לשון עברה אפשר לפי הפשט פניו אל הים וגו' כמ"ש שנתן עיניו במקדש ראשון ושני והחריבם והרג ת"ח שבהם. ובאלו הפניות ונתינת עיניו עלה באשו וצחנתו שמניח א"ה ומתגרה ביש' והענין כי כשהיה מחטיא לא"ה לא נרגש כי אין אומר בקרו גמל בקרו חזיר, ובן פחות כשעושה מה שאינו מן הראוי שיעשה אין העול' מרננים אחריו כ"כ כמו שמרנני' כשח"ו בן טובי' עושה מה שאין ראוי לעשות, כי האחד אינו מזלזל את אבותיו ומעשה אבות יעשו בני' ולא יוכל הנער לעזוב את אביו ועזב את אביו ומת, וזה מזלזל באבותיו וכו'. א"כ בהתגרות בישראל עלה באשו וסרחנו כי בא"ה עע"א לא יש באשה וסרחון בעונותיה' כי הם מורגלי' בכך ומעשה אבות וכו', כי הגדיל לעשות אמר אביי ובת"ח יותר מכלם, כלומר עם היות כי לכל ישראל בכלל בערך א"ה עלה באשו וצחנתו עה"ד שאמרנו, יותר רע מזה הגדיל לעשות בהתגרות בת"ח. ואפשר כי ז"ש לעיל והרג ת"ח שבו בב' מקדשות כי מלבד מה שהסית והדיח לכל ישראל ובסבת זה החריב הב' מקדשות, יותר רע מזה עשה בהסתת והדחת ת"ח ובזה הרגם. ומה מתוק עם זה מ"ש הרב החסיד במס' אבות (פרק ה') וז"ל. ולא אירע קרי לכ"ג בי"ה וכו'. יש מי שהקשה ולמה יארע לו קרי אחר שהיו מזרזין אותו כל ז' הימי' והוא בטהרה כל היום ההוא וזקני העם כל הלילה לא יחשו מלזרזו ואמרי' בגמרא (יומא פ"ד) שלא היה ישן כל הלילה, והתשובה כי יצה"ט והרע מתקוטטים זה עם זה כב' אויבי' וכשאחד מהם קרוב להיות מנוצח יתחזק על עמדו בראותו כי כלתה אליו הרעה והלא בטבעו של עולם היא כי הנר בהיות קרובה ליכבות מתחזק אורה, והרבה מן האנשי' בעת פטירת' יתחזקו וידברו דברי' טובי' כאלו הם בריאי' וכבר הרגישו זה העול' ולא יחושו לו, ולזה היה קרוב מאד להיות כ"ג בעל קרי וכבר אז"ל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו כי יצרו של אדם גדול מצומצם כי לא יניחהו להתפשט והוא אצלו כחרב היוצאת מנרתקה דמיון חום השמש היוצא ביום המעונן כי הוא מתצמצם ואלו היה מתפשט לא היה חומו כ"כ, אבל הרשעי' מניחי' את יצרם להתפשט בכל גופם לרוחה ואינם תאבים כ"כ לחטוא גם אם עונותיה' מרובים כי אין יראת ה' נגד עיניה' כלל והצדיק מושל ביצרו כגבור כאומרו (שמואל ב' כ"ג ג') צדיק מושל יראת אלהי'. ומזה תעמוד על מאמר' ז"ל רשעי' נדמה להם כחוט השערה וצדיקי' נדמה להם כהר גבוה ותלול עכ"ל, ועיין פי' המאמר הזה לי, ונ"ל טעם נכון לאז"ל כל הגדול וכו, ובת"ח יותר מכלם וזה יורה על חכמת רז"ל איך היו בקיאין בכל חכמה ורמזו שהמזג המחייב החכמה הוא המזג החם, הוא הוא המחייב המשגל, אז"ל האי צורבא מדרבנן דרתח אוריתא מרתחא ליה, וסיבת תאות המשגל גם היא חום המזג כמ"ש הרב (ח"א פל"ד) וז"ל וכמי שמזג הבצי' ממנו חם ולח והם חזקות הבנין וכיס הזרע מרבי' להוליד הזרע כי זה רחוק שיהיה ירא חטא ואפילו הרגיל עצמו בתכלית ההרגל הרי כי בטבעו הוא שכל הגדול מחבירו בחכמה שסיבת זה היותו חם המזג ממנו, יצרו גדול ממנו. ע"כ מה שכתבתי בנעם ה' ונחזור למה שכתב מר אבא זלה"ה וז"ל, ונחזור לראשית המאמר של ז' שמות וכו' שעליו נתגלגל זה, ומאמר חביבין ישראל וכו'. ואומר כי נגעי בני אדם בחטאיה' הנם בז' דרכי', ושלשה מהם אז"ל שיסתלקו בציצית, אמרו במסכת ברכות תניא ולא תתורו אחרי לבבכ' זו אפיקורוסות וכן הוא או' אמר נבל בלבו אין אלהי', ואחרי עיניכ' זו הרהורי עבירה שנאמר (שופטי' י"ד ג') ויאמר שמשון אל אביו אותה קח לי כי ישרה בעיני, אשר אתם זוני' אחריה' זו הרהור ע"א וכן הוא אומר ותנו אחרי הבעלי' ע"כ, הא למדנו שמצוה זו צרי לשלש מחלות הללו, ופשר דבר אמרינן בגמרא (מנחות פ"ד) גבי מעשה רב דציצית, אמר לה העבודה שלא ראיתי אשה יפה כמותיך. אלא מצוה אחת צונו אלהינו וציצית שמה וכתיב בה אני ה' אלהיכ' ב' פעמי' אני הוא שעתיד ליפרע ואני הוא שעתיד ליתן שכר ועכשיו נדמו עלי כארבעה עדי' ע"כ. הנה ארוכת האפיקורוסות ע"י הציצית כי אמר נבל בלבו לית דין ולית דיין ולכן השחית התעיב עלילה, מצות לא תעשה, אין עושה טוב זה ביטול מצות עשה לפי שמהרהר שאין מזכיר ומעניש, והנה הציצית כארבעה עדי' להזכירו אני ה' מעניש אני ה' מזכיר אני ה' אלהיכ' אשר הוצאתי אתכ' מארץ מצרי' ונפרעתי מהם, להיות לכם לאלהי' לתת לכם שכר טוב לחול אלהותי עליכ', ומנה ובה זו זנות כי ע"י מצוה זו ניצול מן הזנות כמבואר, ועוד אמרו בספרי וכי מה ענין יציאת מצרי' בכאן אלא שלא יאמר אדם הרי אני נותן צבעונין וקלא אילן והם דומי' לתכלת ומי מודיע עלי בגלוי. אני ה' אלהיכ' דעו מה עשיתי למצרי' שהיה מעשיה' בסתר ופרסמתים בגלוי, והרי דברי' ק"ו ומה אם מדת פורענות מועטת העושה בסתר הב"ה מפרסמו בגלוי ק"ו למדת הטוב מרובה ע"כ, הרי שכר ועונש נלמד ממנה, ובזה לא תתורו אחרי עיניכ' זו זנות דומה לקלא אילן שהוא צבע אחר דומה לזה ובמעט עיון יושג, ומאמר אשר אתם זוני' זו ע"א מתבאר מתוך דברי הגמרא (שם) דתניא היה ר' מאיר אומר מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין מפני שתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לספיר וספיר דומה לכסא הכבוד שנאמר (שמות כ"ד י') ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר. ופרש"י מה נשתנ' תכלת שייחדו הב"ה למצוה זו, דומה לים שנעשו בו נסים לישראל, ורקיע לכסא הכבוד ומתוך התכלת היושב על כסא מתמלא עליה' רחמים ועוד נאה לישראל שיהא כסאו עליהם שנאמר ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר דהיינו רקיע דכתיב ספיר וכתיב (יחזקאל י' י"א) כמראה אבן ספיר דמות כסא. אלמא רקיע היינו כסא ואיתא בספרי ר' מאיר אומר וראית' אותם לא נאמר אלא וראית' אותו מגיד הכתוב שכל המקיי' עליו מצות ציצית מעלה עליו כאילו הקביל פני שכינה שתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד שנאמר וממעל לרקיע אשר על ראשם כמראה אבן ספיר דמות כסא ע"כ, והדין נותן כי אחר שהם ב' דברים תכלת ולבן גם אם הם מצוה אחת היל"ל וראיתם אותם שהם התכלת והלבן אלא מגיד הכתוב שכל המקיים עליו מצות ציצית שיהא זהיר שלא ללכת ד' אמות בלא ציצית וכהא דאמרינן בגמרא (שבת פרק י"ז) יומא חד הוה סליק בדרגא אפסיק ליה חוטא ולא נחית ואתא כמה דלא רמיה. וזהו כל המקיים עליו מצות ולא קאמר כל שיש לו ציצית בבגדו, מעלה עליו כאלו הקביל, ופי' המקרא והיה לכם לציצית ואם תהיו זריזים שיהיה לכם תדיר לציצית מעלים עליכם כאלו ראיתם אותו, ותזכו לזכור את כל מצות ה' ולעשות אותם, ומעתה הנה הציצית ארוכה ומרפא לאפיקורסות עה"ד הנאמר כי עליו יצה"ר צפוני על שהוא צפון ועומד בלבו של אדם כדאמרינן וכמו שקדם והוא האפיקורוסות דמשכא ליבא כדאמרינן בכמה דוכתי' וכמו שהביא מיד מקרא (תהלים י"ד א') דאמר נבל בלבו אין אלהים וכבר נתבאר למעלה. וכמוכן דבר הזנות נתבאר ורפואתו כמו כן ע"י הציצית כי הם עדים מעידים כי על דבר זה נקרא טמא מכלל דאיכא טהור כי על טומאת המשגל כי הוא כמו כן נקרא ידיעה וידע אדם. ואמרינן בגמרא (שבועות פ"ב) כל המקדש עצמו בשעת תשמיש הווין ליה בנים זכרים שנאמר והתקדשתם והייתם קדושים וסמיך ליה אשה כי תזריע. ועל כן נאמר פה מכלל דאיכא נוהור' ולא נאמר ברע מכלל דאיכא טוב שונא מכלל דאיכא אוהב, אלא שהכוונה על זה הדבר המועד לטומאה ויש בו טהרה כמו שנאמר וכן יש תיקון ע"י ציצית לעניו ע"א וכמ"ש אשר אתם זונים זו הרהור ע"א וכן הוא אומר (שופטים ה' ל"ג) ויזנו אחרי הבעלים, ונרפא נגע זה ע"י הציצית אחרי שתכלת דומה לים וים לרקיע ורקיע לכסא הכבוד שנאמר וממעל לרקיע אשר על ראשם כמראה אבן ספיר דמות כסא, ומזה נעקרה ע"א מן הלב אשר עליה נקרא יצה"ר אבן, וכמ"ש שם לכן אמור כה אמר ה' וגו' ונתתי לכם את אדמת ישראל ובאו שמה והסירו את כל שקוציה ואת כל תועבותיה ממנה, ונתתי להם לב אחד וגו' (יחזקאל י"א י"ח) והסירותי לב האבן מבשרם. הנה מבואר כי על הע"א נאמר לב האבן ומעתה ביאור הכתוב לפי דבריהם ולא תתורו אחרי לבבכם זו אפיקורסות כמדובר, ואחרי עיניכם זו זנות כמו שנאמר כי מן הזנות ימשך הע"א ובעלי פעור עדים בדבר, ומקרא מלא (שמות ל"ד י"ז) ולקחת מבנותיו לבניך וזנו בנותיו אחרי אלהיהן והזנו את בניך אחרי אלהיהן והוא מבואר, והנה תפלה של יד מצלת משפיכות דמים הנעשה ביד כי על כן נקרא היצה"ר שונא, ואם בשנאה יהדפנו. ונאמר במכה בשגגה (דברי' י"ט ו') והוא לא שונא לו, ובהיותו קשור תפלין בזרועו כנגד הלב לא יחם לבבו לשפוך דם נקי, והוא מבואר, ותפלה של ראש מצלת מגאוה וכהא דאמרינן בגמרא (זבחי' פ"ט) מצנפת מכפר על גסי הרוח יבא דבר שבגובה ויכפר על גובה. אף אנו נאמר יבא דבר שבגובה ויציל מגובה, ובהיות האדם מוכתר בתפלין של ראש וראה כי שם ה' נקרא עליו ישפל גובה לבבו ורום עיניו אשר על כן נקרא יצה"ר מכשול שכן כתיב (ישעיה כ"ז י"ד) הרימו מכשול מדרך עמי וסמיך ליה כי כה אמר רם ונשא וגו' ואת דכא ושפל רוח וגו' לא לנצח אריב וגו' כי רוח מלפני יעטוף הוא שפלות רוח וענוה למדנו כי המכשול הוא ההפך והוא מבואר, ומזוזה מצלת ממשא ומתן בלתי הגון שלא יכניס לביתו ממון בלתי ראוי וכמ"ש הנביא מיכה (מיכה ז' י') עוד האיש בית רשע אוצרות רשע ואיפת רזון זעומה האזכה במאזני רשע ובכיס אבני מרמה ובתורת אלהינו כתוב לאמר (דברי' ע"ה י"ג) לא יהיה לך בכיסך איפה ואיפה גדולה וקטנה כי על חטא זה נקרא יצה"ר רע כדכתיב לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעוריו וההשחתה ההיא על הגזל היתה כי לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל. ויש פשע רב ועצום מלהשחתת זרע כי מלבד היות דבר גלוי עריות, עוד יש זה, וכהא דאמרינן בגמרא (נדה פ"ב). א"ר מאי דכתיב ידכם דמים מלאו אלו המנאפים ביד, ופרש"י מנאפים ביד מוציא זרע לבטלה, תאנא דבי ר' ישמעאל לא תנאף לא תהא בך נאוף בין ביד בין ברגל ואיתא התם א"ר יוחנן כל המוציא שכבת זרע לבטלה חייב מיתה שנא' (בראשי' ל"ח י') וירע בעיני ה' אשר עשה וימת גם אותו, ר' יצחק ור' אמי אמר כאלו שופך דמים שנאמר נחמים באלי' ותחת כל עץ רענן שוחטי הילדי' בנחלי' וגו' אל תקרי שוחטי אלא סוחטי, רב אסי אמר כאלו עובד ע"א כתיב הכא ותחת כל עץ רענן וכתיב התם (דברי' י"ב ב') על ההרים הרמים וגו' ותחת כל עץ רענן. הנה שהעושה זה את פושעי' נמנה כאילו שופך דמי' וכאלו עובד ע"א עד שתפלתו נמאסת דכתיב (ישעיה א' ט"ו) גם כי תרבו תפלה אינני שומע משום ידכם דמים מלאו וחייב מיתה, ומ"ש אל תקרי שוחטי אלא סוחטי, משום דלא אשכחן לשון סחיטה גבי ע"א אלא זביחה, על ראשי ההרי' יזבחו לבעלי' יזבחו (חבקוק א' י"ו) על כן יזבח לחרמו, ולז"א אל תקרי סוחטי מלשון חכמי' כדאמרינן בשבת אין סוחטין את הפירות להוציא מהם משקים. וכן רשעי' הללו מחמים האבר ההוא ביד או ברגל וסוחטים הילדי' כי מפיקים משם הזרע העשוי להולדה ולכן מעלין עליה' כאלו שחטו הילדי' ומזה ידענו רעת החטאי' האלה כי רבה וחטאתם כי כבדה מאד. ובס' הזוהר החמירו בדבר מאד עד דאמר ר' יהודה לכלהו אשכחנא בר למאן דאושיד זרעא למגנא. ואמר ר' שמעון ת"ח כל חטאוי דבר נש כלהו סכלותא דיליה ותליין וקיימן לאתעבדא בתשובה אבל חטאה דמאן דאושיד זרעא ומחבל ארחיה עליה כתיב (ירמיה ב' כ"ב) נכתם עונך לפני וכתיב לא יגורך רע, בר בתשובה סגי והא אתמר ועל דבר זה נקרא יצה"ר ערל ואע"פ שאין ראיה לדבר סימן לדבר הא דאמרינן בגמרא (ערובין פ"ב) ההוא דמחייבי דינא דגהינם חדא שעתא ואתא אברה' ואקביל להו ואסיק להו לבר מישראל הבא על הכותית ומושך בערלתו ולא מבשקר ליה, ופרש"י אינו מכירו תרגו' ולבקר בהיכלו ולבשקרא בהיכליה דמשכא ערלתיה ודומה לו כאלו אינו נימול. והנה כראות אדם עצמו מהול חתום באות ראשונה של שם שבו נברא עה"ב יחרד לבבו לטמאו כי אז יהיה דומה כערל והוא מבואר, ומעתה נכלל דברי המאמר חביבין ישראל שסיבבן הב"ה במצות יען היו שרשי הפשעי' והחטאי' רבים כמו שהקדמנו צריך שיהיו מסובבין במצות להנצל מכשול בהם. ועליה' אמר דוד שבע ביום הללתיך משום דאמרינן בגמרא (שבת ע' י"ח) תניא רשב"ג או' כל מצוה שקבלו ישראל עליה' בשמחה כגון מילה דכתיב שש אנכי על אמרתך עדיין עושי' אותה בשמחה ע"כ, ומדסמיך ליה שבע ביום יהללתיך דרשוהו על ז' מצות הללו וכאלו אמר שש אנכי על המילה שהיא במקום שבע ביום וגומר ובשעה שנכנס דוד למרחץ וראה שעמד ערום בלי מצוה הם המלבושי' המגינים מהיצר הרע כמו שקדם.
אמר המר משה לא זכיתי למצוא תשלום הענין הזה אמנם אעתיק לך פי' מזמור למנצח על השמינית למר אבא זלה"ה ומתוכו יש תשובה לקושי' על השמינית מי הגיד לו שהוא זה, ודע לך שפי' המזמור שאעתיק לך ג"כ לא זכיתי למצוא תשלומו רק הוא מהדורא קמא:
למנצח בנגינות על השמינית וגו' (תהלי' ו' א') אז"ל על המילה הניתנה בשמינית וי"ל מנ"ל ולמה לא יהיה מזמור למנצח על השמינית הושיעה ה' כי גמר חסיד, וי"ל אחר שאמר בנגינות למה על השמינית ש"מ לדרשא. ויש לחקור למה כינה אותה שניתנה בשמינית ומה איכפת לן במנין וי"ל ז' מצו' נצטוה אדם הראשון ונק' מצוות בני נח אלא שחזרו וניתנו בסיני ליש'. וביען היה נרא' שניתנו לבני נח בלבד קרי זו שמינית להורות כי כולנה לישרא' בביאור המיוחס לרש"י ז"ל אחזיה בנו יואש משלמה עד יואש ח' דורות ולפי שראה דוד שהיה זרעו כלה בימי יואש ע"י עתליהו כדכתיב בספר זה ותקם ותדבר ע"י סם המות עמד בתפלה ואמר זה המזמור למנצח על השמינית שמונה נימין על דור ח' הושיע' ה' כי גמר חסיד ונמלט יואש עד יאשיהו ח'. דורות שראה דוד שיאשיהו ובניו כלם הולכי' לאיבוד זה נהרג וזה ניקרו עיניו התפלל עוד על השמינית על דור ח' ה' אל באפך תוכיחני ובשביל תפלתו נשתיירו בני יהויקים ובכל ספר תהלי' אין יותר על השמינית אלא אלו שנים, כיוצא בד"ה (ב' כ"ב) ובזה המזמור להיותו על מעלת המצו' הזו וספר ממנה סגולות ולפי שהוא חטא בה התפלל על הסליחה בהכיר החטא מצד הסגולות אשר בה. וביען אמר במזמור הקודם לא יגורך רע, והוא החוטא במצוה הזאת ופסוק צווח (בראשית ל"ח ט') ויהי ער בכור יהודה רע בעיני ה' לכן חבר זה המזמור אליו ולא ארחיק שחברו בעת הדבר, ומזמור שיר חנוכת הבית בעת חנוכת הבית כשקנה גורן ארונה כמו שכתבנו שם, חנני ה' הסגולה הא' למצוה זו שעוצרת המגפה, עיין בילקוט נביאים (סימן רמ"ה) על כן שאל רפאני ה'. כי נבהלו עצמי מהמיתה, ואמר אומלל אני להיות לשון נופל על הלשון בדבר המילה כענין ועקרון תעקר, ונפשי הסגולה הב' שע"י רואה פני שכינה וכענין (איוב י"ט כ"ו) ומבשרי אחזה אלוה לזוהר. לכן נפשי נבהלה מאד כי אמרה לא אראה יה כתיב כי לא לעול' אריב וגו' כאשר הרוח אשר הוא מלפני יעטוף כדברי הר"י בשערי תשובה, ואחר שנפשי נבהלה אשר הוא יותר מעטיפא ואתה ה' עד מתי לא תרחם, לרז"ל כשהצדיק בצער שכינה מה אומר' קלני מראשי ואתה ה' עד מתי. בס' הזוהר הנפש אשר בקבר מודיע אל הרוח אשר בג"ע והרוח אל הנשמה והנשמה להב"ה ונפשי נבהלה וגו' ואתה ה' עד מתי, שובה ה' הסגולה הג' ע"י זוכה האדם לנבואה שלימה כענין וירא אליו ה' וכדברי הזוהר וכענין (איוב י"ב ג') לא נופל אנכי מכם לרז"ל וזהו שובה ה' כענין השיבה לי ששון ישעך. כי הסגולה הד' אינו רואה גהינם גם את בדם בריתך, ופערה פיה לבלי חוק. בשאול מי יודה לך, יגעתי לרז"ל לא ביטל דוד מצוו' עונה ערשי אמסה לשון מיאוס לרש"י, והכוונה נפלאה ונוראה כי אף בקיימו מצות עונה הו' בוכה בחטא באבר ההוא, שים עינך עליו, ומה מאד ימתק בדברי ר' יהודה בסנהדרין שהפך משכב של לילה למשכ' של יום שהיה משמש ביום כדי שיהיה שבע מתשמיש ולא יהרהר אחר אשה כל היום כדברי רש"י שם כי עתה היה דואג על ההיפוך ההוא, אשחה בכל לילה אף שאינה ליל עונה, וכשאין ליל עונה בדמעתי ערשי אמסה, עששה על שהביט בת שבע, וכענין פלגי מים ירדו עיני להחסיד ר"י בשערי תשובה, בי"ת בכל צוררי כמו מ"ם כבי"ת והנותר בבשר ובלחם. עתקה מסבת צוררי שמחרפים אותי על הדבר ואז אני בוכה על שחטאתי בעין סורו הסגולה הה' אויביו נופלי' תחתיו. וכענין ס' הזוהר בפרוע פרעות פ' לך לך לכן סורו ממני כל פועלי און כי אין דבר נשאר אבל ת"ח אל תהרהר אחריה' בלילה וכו', שמע הסגולה הו' תפלתי נשמעת וכענין שומע תפלת כל פה" ע"כ מצאתי מענין המזמור. ובחפשי אמתחות מה שהשאירו הגנבי' והשודדים מצאתי זה המזכרת בקוצר רב, ליהודים היתה אורה וגו' ד' מצוות הללו גורמות נצחון כנגד האויבים, בזאת אני בוטח, וזאת התירה זאת אות הברית, בפרוע פרעות לספר הזוהר, ימים טובים. מורים על ז' ראיות על ההשגחה הנן כתובות בהקדמה, תפלין ויראו ממך ולכן גזר עליהן כדי שלא תהיינה כתריס וכו'.