הרצים רכבי הרכש האחשתרנים יצאו מבהלים ודחופים בדבר המלך והדת נתנה בשושן הבירה:
הרצים. כתב הה"ר יוסף גאקו"ן ז"ל וז"ל, באגרות הראשונות לא יצאו כי אם הרצים בלבד והם ההולכים ברגל לפי שהיה להם זמן ארוך, ועתה כדי שלא יארע אי זו תקלה בין כך ובין כך יצאו רוכבי הרכש והם הפרדים הנולדים מן הסוסיא והחמור, וכבר שאלתי לאיש פרסי על הפרד מה שמו בלשון פרסי ואמר ששמו אחשתר אבל הסוסיא לא נקרא רמכה אמנם הוא לשון ערבי, ואחשוב כי אלו הם פרדי הבר אשר רצים במאד מאד מהלך י' ימים ביום א' וכאלו אמר מבוהלים ודחופים כי ברצון הולכים ובראשונות הלכו בהכרח כי מצרים על הענין, וכתב הה"ר יהודה בן שושן ז"ל ז"ל, הרצים רוכבי הרכש לא אמר כן ברצים של ספרים הראשונים כי שם לא הוזכרו ב"ח שרוכבים עליהם אבל כאן היו רוכבי הרכש. ואמר מבוהלי' ודחופי' כדי לשמח את ישר' גם כי מי יודע מה ילד יום אם מקדימים כזריזין לקיים רצון המן, ובמלת האחשתרנים בני הרמכים כתב רש"י שהם מיני גמלים ואחרים פירשו פרדות. והמפרשי' הסכימו שהם עולי הסוסי' בני הסוסיאו' הנקראים בלעז שלנו פוטרו"ש בני הייגוא"ש. ואני אומר כי לבעלי הש"ס אנו שומעין שאמרו אטו אנן האחשתרני' בני הרמכים דאמרינן מי ידעינ' מאי קאמרי ואעפ"י שראיתי כי מי שביאר כי כנגד ההמון אמרו אטו מי ידעינן מאי קאמרי כי אליהם ידוע היה. זהו הנראה לי בענין אלו הכתבים, ואחד מחכמי הדור כתב אם על המלך טוב שהמבוקש בעצמו הוא טוב בעיני הנשאל, עד ומרדכי יצא. אמר המר משה נין הרב המחבר כוונת ה"ר יהודה ז"ל היא על הרב בעל העקידה ז"ל וכבר הוא נדפס, וכתב ה"ר יהודה בסוף דברי הה"ר בעל העקידה ז"ל וז"ל, זה הוא דרכו של החכם ואני לא נתחוורתי בו כי עקר הדבר התול ושחוק כי יאמרו מצוה לאלו שיהרגום ויאבדום ומצוה לאלו שיצילו את נפשם בהקהל להרוג בהורגיהם והנה זה שטות ומהומה והמקרא המסייעו שהוא להקהל ולעמוד על נפשם נתיישב גם לפי דרכנו יפה יפה והוכרח לצוות שיהרגו בשונאיה' לפי דרכנו לומר שבמקום זיופו של המן שזייף שיהרגו שונאי היהודים בהם לכלה נחרצת מבלי רצון המלך אשר מן הסתם זה הזיוף נעשה לבקשת שונאיה' לכן ראוי שהם יקחו חלקם ושים לבך בזה. גם ונהפוך הוא הנה הוא נהפך ממה שנעזר בו וכמו שאפרש בהגיעי שם, גם מה שכתב הר"א איננו נכון בטעם כי אמר שאחשורוש אמר למרדכי עשה כל מה שתוכל להציל עמך כי הספרים הראשונים שכתב המן בשמי וחתם בטבעתי א"א להשיבם כדת מדי ופרס והנה דריוש לא יכול להציל דניאל מן הבור והוצרך מרדכי לכתוב דעו כי המלך צוה להמן משנהו שיכתוב בשמו ונתן לו טבעתו לחתום כדי שיהרגו היהודים את אויביהם ביום י"ג לאדר והוא הפך הדבר שיהרגו היהודים ביום הנזכר וכשנודעה למלך מחשבתו הרעה תלהו על העץ על ששלח ידו בם הפך רצון המלך וזה פירוש ובבואה לפני המלך והעד שנתלה המן וצוה המלך להכתב ספרים אחרים ונחתמו בטבעתו כרצונו הראשון וזהו ונהפוך הוא ותמה על פירושו זה כי למה צוה המלך מתחלה שיהרגו היהודים בעם מדינות המלך גם לשון הכתוב האומר הנה בית המן נתתי מתישב יותר לפי דרכנו כי אמר המלך שאין צריכין אל התיקון.
וראיתי מי שפלפל והרבה והעתיר כמה דפין בענין זה ולקטתי מעט מהרבה מרוב דבריו ואבחר היותר משולל מהתפושה אצלי וזהו ענין דבריו, ותוסף אסתר כלומר בתחלה שאלה על נפשה באמרה תנתן לי נפשי ואח"כ הוסיפה לבקש על עמה באמרה ועמי בבקשתי ועל זה הענין השני שהוא הוספה דברה עתה ויהיה פי' המלות ותוסף ותדבר במה שהוסיפה למעלה ואמרה ועמי בבקשתי דברה עתה זה דעת ר"א בלשונו, ואיננו נכון בלשון הכתוב אלא שבא לומר שעתה הוסיפה בכי ותחנונים ורבוי דברים על כללות בקשתה הראשונה שבקשה על נפשה ועל עמה ועתה חתרה וחפשה דרך להשלים ההצלה המבוקשת ומטוב מדעה כי כל מה שהמלך מוסיף לחבבה ולגדלה בתת לה בית המן ועשותו למרדכי משנה היא מוסיפה להשפיל עצמה וז"ט ותדבר ותפול כי מרוב פחדה ואימת המלכות אשר עליה כאלו נפלה בדברה אליו ובכת' את בית אביה והתחננה כאלו אינה ראויה לקבל רוב חסדיו ורמזה בדבורה מאיזה מקום תמצא מודעא וביטול להשיב ספרי המן אף לדתי מדי ופרס כי דבר ברור הוא כי טעם דתם ומנהגם מפני שחוששין לזלזול ב"ד הראשון כי יודע לכל כי הדת היוצא בראשונה הוא בתכלית העיון עד שא"א להרהר אחר אשר כבר עשוהו ולא היתה תקנתם לקיים הענינים הרעים הבלתי משוערים אל הדעת כי דבר המלך נתיסד על מחשבת המן לא על מה שהבין המלך ממנו ודברים שבלב המן אינן דברים וז"ט אמרה ואת מחשבתו והנה היה פעל ומעשה וקוראתו מחשבה ע"ד הנזכר ונכלל בזה פיוס ופתוי רב כי ישמח לב המלך בראותו במה היא משתדלת להעבירו ממחשבת רעת המן חלילה לו ואפשר ג"כ כי זה ההתנפלות וההכנע הרב שעשתה אחר קבלת רוב חסדים הוא ענין טבעי נזכר בחכמה החיצונית כי נפש המקבלת חסדים טובים משתפלת ומתקטנת לפני גומליה עד מאד כי בראותה אותם בוחרת במיתתה להיותה משועבדת אל גומליה בטבע וז"ש יעקב (בראשית ל"ב ח') קטנתי מכל החסדים כי נפשי מתקטנת מאד כשמשערת כל החסדים והאמת שקבלתי ממך כי במקלי וגו' וכן עשתה אסתר והושיט לה השרביט כמו יודעת כי יפיק רצונה ועכ"ז מטוב מדעה לא שאלה מעתה ממנו כאלו כבר הוא מחוייב ומשועבד כי ראתה כי אין ראוי להראות שהמלך עושה הדבר מצד איזה מין מהשעבודים או נמנע מעשות דבר מפני אי זה הכרח ולכן אחר שקמה חזרה להתחנן בדברי רצוי ותחנון כבתחלה וכה אמרה בדברה אם על המלך טוב בהתיחס אל היהודים מקבלי החסד ואם אינו עושה כן בגינם יעשה בגין שמצאתי חן בעיניו ובתנאי שהתנאי בעצמו כשר לא כדבר המן הפגו' המשתדל לשפוך דם נפשות אביוני' נקיים ובסוף דבריה אחר ששאלה על זולתה שאלה על נפשה וזהו אמרה וטובה אני בעיניו וזה מגודל מוסרה ואני אומר ממיעוט צרכה אל בקשת הצלת עצמה, והמריצה טענת' כי מצד הצער המגיע' ראוי שיגן על עמה והוא אמר' כי איככ' וגו'. ומזה הדרך היתה עתיר' מרע"ה במעש' העגל כי אחר שמיושר הש"י שלא לצער הצדיק ראוי להגן על אוהבי הצדיק מצד הצער המגיע לצדיק בהפסדן ונזקיהן ובאמת שכן הוא והתורה מליאה מזה ומזה ניצולו בני נח וכמה וכמה עניני' בתורה ובנבוא' מלאי' מזה וקורא אני על זה ועל כיוצא בו ולא יפסוק בדברים אחרים כשדורשה וכללה בדבריה כי לא תחיה בנפול עמה ומולדתה ביד צר אבל תמות בצערה, ואבדן פי' בו כי הנו"ן במקום מ"ם או יאמר באבדן נפשות מולדתי והנכון שהוא שם דבר כמו הרג ואבדן. הנה בית המן נתתי כו' ואותו תלו וגו' כלו' כל מה שבידי לעשות להראות העמים והשרים זיופו עשיתיו אמנם בהשבת הספרים אתם דעו מה תעשו וכתבו וחתמו כי אני אין בידי להשיב את הספרים לפי שכתב אשר נכתב בשם המלך ונחתם בטבעתו אין להשיב ולכן צריכים אתם לבקש דרך התחכמות לבטל הספרים ההם מבלי התבטל הספרים הראשונים כי אם בערמה, ואמר נתתי לאסתר כי מפני שהיא יהודית ניתן לה כדי שתאכל ותשבע משלל אויביה ומבקשי רעתה, ואמר עוד המפלפל הנזכר בענין השבת הספרים קם חכם א' שמו בן כספי כנגד כל הראשונים וההנהו מה שאמר עד שעשאו חבור לעצמו לא דבר בו בזולת זה ובו הרעיש והרעים בקולו כקול מים רבים על כל שהיו לפניו כי לא ירדו לעומקו של דבר כאלו נשאר מונח בקופסא לו מאבותיו והעלה חרס בידו להתגדר בו כי בטל בדעתו ובדבריו דברי כל הראשוני' וסברתם הפר וכשיעויין דעתו ודעתם בבטלו דעתם גם דעתו שב אל העפר כי העולה מדעתו הוא העולה מדעת ר"א והוא סותר דברי ר"א ולא הרגיש. ואציע ואומר כי שורש הדבר שדת מדי ופרס אין להשיבו. וגם ידענו כי אחר שהספרים הראשונים הם להשמידם ולהרגם אי אפשר לכתוב עתה בטול הספרים האלה מבלי שיסתרו כוונתם ומאמרם והבא לקיים שני אלה כמקיים שני סותרים ואין מרגיש וכיון שכן אין דרך ומנוח רק כשיכתבו בדרך שיבוטלו דברי הספרים הראשונים במקצת וזה יספיק לבטל המכתב הראשון לגמרי עם מה שיכללהו המכתב השני והמעשה אשר נעשה מתליית המן ובניו והנה אף בדתי מדי ופרס הוא קללה בטל הראשון מפני השני שהרי לא העלו על דעתם מתחלה בדתי פרס ומדי על דבר גדול כזה מענין מפלת המן שלא יספיק לבטל הראשון מתורת גלוי דעת באונס המצוי ואינו מצוי ואומדנא דמוכח ודבר העשוי להגלו' הנאמרי' בהש"ס אבל מה שחשב זה החכם שיוכלו לכתוב במכתב השני דבר שלא יניח אפשרות אל העמים לקיים המכתב הראשון מבלי עבור על מצות השני הראשון ורצה להעלות כן בידו זה ממה שא"א כשיעויין היטב כי הוא אמר שאין סתירה מהראשונים האומרים לכל העמים שיהרגו את היהודים אל השניים האומרים שהיהודים יקהלו לעמוד על נפשם שהרי לא צוה בראשונים ליהודים שיפשטו צוארם להורגיהם ולא צוה בשניים שלא יהרגו את היהודים ואע"פ שהצוי הראשון במקומו עומד כי הוא צוה ויאמר להשמידם הנה בראותם כי המלך מחזיק ביד עשוקים ידל כוחם וידי היהודים תחזקו הנה זהו מה שההנהו במאד מאד וחדש הוא לו כי ראה שאין כאן ביטול מזה לזה ולא ראה כי עכ"פ יש סתירה בין ראשון לשני כי לזה אומר הרוג ולזה אומר הנצל ולא ראה כי אע"פ שאין זה הכתב מבטל את זה הנה יותר מזה אנו צריכי' שלא יסתור זה את זה ומבואר הוא שעל הדרך שהוא אומר שיבוטל המכתב הראשון הוא אפשרי לא מוכרח כלל כי גם אחר שכתב שיקהלו וינצלו לעמוד על נפשם אלו לא יפחדו העמים מהם ויבאו עליהם הנה לא עברו על מצות המלך ואיה איפה תקוני הענין אם לא שיודה שהעמים ימשכו ידם מתוך מכתב השני אשר בו יראו רצון מלך בהמן לתלותו ובמרדכי להעלותו ולהגדילו וא"כ למה חרד אליו זאת כל החרדה ואת ההרעש' כי הוא בורא חדשה והן הן דברי ר"א אשר לבו רחק מהם ולא הרגיש כי כמוהו כמוהם. ואלו הם דברי ר"א אשאל איך יוכל המלך להשיב הספרי' ואין ככה דת מדי ופרס וכן אמר אין להשיב, יש להשיב שהמלך רמז למרדכי שיכתוב המלך צוה להמן לכתוב שיהרגו היהודי' אויביה' וכשהיתה הטבעת ביד המן הפך הדברים וכשנודע למלך נתלה המן לפי ששלח מחשבתו ביהודי' וכבר רמזו קדמונינו הטעם הזה שאמרו לולי אגרות ראשונות לא נתקיימו אחרונות ודי למרדכי ולישר' להנצל ולמה יהרגו עוד בשונאי ה' רק לא יתכן שנצל אם לא תעשה דת המלך וזהו הנה בית המן נתתי לאסתר לפי שמדבר עם שניהם ואתם לא אדע עצה שתעשו רק ככה כי לא אוכל להשיב את הספרים שכבר נכתבו ע"כ דעתו אשר מהם יראה שא"א בשום פני' לעמוד על ביטול המכתב הראשון עכ"פ מבלי הבטל דת מדי ופרס ואין דרך כי אם בהביא עצות שיחשבו העמים מעצמם כי רצון המלך הוא הענין השני והוא בעצמו דעת בן כספי ולא שיער בו ולולי שאנכי ירא לפי שלא פי' א' מהמפרשי' מה שנ"ל בביאור ענין זה הייתי אומר שדרכו של ר"א מבואר בכתוב ולא שיער בו. כי מה שאמר ויכתב בשם המלך וגו' אשר נתן המלך וגו'. אינו ספור מה שנותן להם עתה אבל הוא ספור מה שנתן בספרים הראשוני' שזייף המן כמו שקדם לומר שהמלך מודיעם שאם באולי באו להם ספרי' כתובי' וחתומים בטבעתו שאינם בסגנון זה שהכל זיוף כי ידעו כי מה שנתן מתחלה לא היה אלא שיתחזקו היהודים כנגד אויביהם וישמידום וז"ט אשר נתן וכן הצרים אותם מוכיח כן כלו' אותם שהם צרים להם מעולם והם זרע עמלק כי לא יאמר לשון זה על אות' שיבואו לצור אותם, ואמר פתשגן הכתב וגו' ולהיות בוא"ו כלומר והנכלל עוד בכתב הוא שזה יתפרסם לכל העמים כדי שלא יעשו דבר ע"פ הספרים הראשונים ועוד נכלל בו להיות היהודים עתידים להנקם בפעל מאויביהם כמחשבת המלך מאז גם מעתה הנה שבדרך זה אינו מבטל הראשונים אלא שולח אליהן כנגדן, וז"ט וא"ו של ולהיות כי יש כאן שני ענינים א' שמודיע לכל העמים נסח האמתי מהספרי' הראשונים ומתוכו ילמדו לעשות גם עתה נמצא שנסח הספרים הראשוני' הוא הנשלח עתה וזכרון א' עולה לכאן ולכאן, והענין הב' שמצוה שישובו היהודים אל הענין וזה עולה לפר"א מכל צד:
גם הרלב"ג התקרב לדעת הנז' ואמר שספרים הראשונים היו רשות שיוכלו להרוג אם ירצו והשניים היו ליהודים שילחמו ויהרגו הקמים נגדם וכאלו נתן רשות לב' הכתות שיעשה כ"א מה שיוכל, ובטל הפי' הזה המפלפל הנזכר מטעמים רבים הא' כי מה צורך לרצים דחופים כדי להרשותם ועוד כי נער וזקן טף ונשים איננו מדברי הרשות ועוד מהו קביעות יום מיוחד ואם לא ירצה לעשותו אז ויעשו ביום האחר האם הם עוברים על מצות המלך אם לא אין אלו אלא דברי התול. ועוד כי העמים יצחקו על הרשות הזה מי השואלו ועוד כי מה תועלת להמן בזה ואולי המורשי' לא ירצו להשתמש בו ומה הועיל המן בתקלתו כי לשון ונהפוך הוא מתהפך עליו כי כמו שהוא מצוה ליהודים כן ראוי שיהיה ענין הגוים שיהיה מצוה לא רשות כי אין הפכו של מצווה מורשה כי אומר אשר ישלטו מורה שיהיה הרשות לזה יתר על שכנגדו ולא כדבריו שאמר שנתן רשות לשניהם להלחם זה עם זה ואחר שנלחם בעל כל אלה הפלפולים אמר אלו הייתי שם הייתי אומר יפה מכלם כי אחר שהמן נתלה גלוי מה יספיק לבטל ולגרום שלא יעשו דבר מהכתב הראשון כי דתי פרס ומדי אשר לא יעבור אינם לסלק מעליהם היכלת שלא יוכלו להחליף חקיהם בהסכמת כלם כי קהל שהסכימו לקיים בדבר הרשות כשיסכימו לבטל בטל דבר ומה שאין להשיב הוא בשיש לדבר שואל ומערער בביטולו הנה אז לא יבוטל מבלי הסכמת כלם ואמנם זה לא נעשה לבקשת העמי' כדי שיערערו ויאמרו עכ"פ דת מדי ופרס אין להשיב והשואל שהוא המן בעץ כשל והדבר אין בו לערער נמצא הדבר קל ליבטל ולמה יחמירו עלינו את הקלות, עוד פלפל בדקדוק הכתבים כי מ"ש המלך אין להשיב כפי מקומו היה לו לומר אין להשיבו אבל כלפי שאמרה אסתר יכתב להשיב הנה גם הוא אחריה לומר להשיב כלשונה, ואמר אל היהודים ככתבם כדי שיזדרזו להלחם גם כי אולי יכבשו השרים הספרים ויתרשלו בדבר, ופי' רוכבי הרכש במתיחת השוקים כי יש רכיבה בסוסים בקליטת השוקים כמו בקצת ארצות הנכרים ובארץ ישראל, ורכש הם סוסים קטנים שקורין הקא"ש, וסוסים הם הגדולים ומ"ש בסוסים רוכבי הרכש הוא חסר וא"ו כמו ורוכבי והסוסים לקרובים והרכש לרחוקים ואולי רכש הם ממין גמלים הקטנים הנמצאים בארץ המערב ילכו בהם ביום אחד ק' פרסאות והם לארץ רחוקה מאד הם הנקראים בכרה קלה, ומ"מ אין מקום לעמוד על אמתתם ואמר מבוהלים ודחופים מעצמם וברצונם בדבר המלך כלומר לעשות חפצו וטעם מבוהלים ודחופים ואעפ"י שיש זמן רב עד י"ג בחדש אדר שהוא יום סברם לשברם כבר כתבתי אני בזה ואשית נוספת כי למה ימתינו והחפץ משתנה מעת לעת ועוד כי המעותד ליהרג ישועבד בכל יום וישמח ביסורין שאינם הרג ממש וראוי לחוש לזריזין אולי יקדמו כי כבר רמזו רז"ל כי האגרות הראשונות היו סבה שיתישבו בדבר ולא יחלטוה אחר שגם המלך מאריך ברעתו לתת זמן והדת ניתנה בארמון המלך כדי שלא יהיה עוד ערעור בדבר ואין ספק שארמון המלך היה בעיר גדולה ועם כל זה איננה שושן סתם כי שושן סתם היתה עיר קרובה לשושן הבירה אשר רובה ישראל.