כי נמכרנו אני ועמי להשמיד להרוג ולאבד ואלו לעבדים ולשפחות נמכרנו החרשתי כי אין הצר שוה בזנק המלך:
כי נמכרנו אני ועמי וגומ'. טעמו וראו מתק דבריה כי עיקר המכר הנה היא והעם נטפלים אליה, ולכן הקדימה אני גם שהיא פרטית להורות שהיא היא עיקר המבוקש והעם כסות עינים כמדובר. ואלו לעבדים ולשפחות וגו' כי אין הצר שוה בנזק המלך. לפי דברי רז"ל בגמרא (מגילה פ"ק) דבר כי אין שוה בנזק המלך מוסב לדברי תנתן לי נפשי בשאלתי אמרי' בגמ' כי נמכרנו אני וגו, כי אין הצר שוה בנזק המלך אמר' לו צר זה אין שוה בנזק המלך איקני בה בושתי וקטלה השתא איקני בדידי ואיבעי למקטלי פרש"י צר זה אינו שוה בנזק המלך שוה חושש. ואתם עדת המעייני' הביטו וראו כי פתחו בכי נמכרנו אני ועמי והנם מדברים בכי אין הצר שוה בנזק המלך, אלא שכיוונו למה שאמרנו תנתן לי נפשי וגו' כי נמכרנו וגו' כי אין הצר שוה וביאור הדבר גם כי נעשה בעקבה לבלתי הזכיר שמי דע וראה כי אני לקוחה למות ולכן אני שואלת נפשי כי נמכרנו אני תחלת המחשבה ועמי סוף המעשה כאמור ולאו חדתא היא לו כי הוא אמוד ורגיל בזה כי כאשר הראה בחלקות שפתיו בדבר ושתי שהיה חושש לכבודך לא כן הדבר כי הקנאה הביאתו לדבר דבריו ולהדיח עליה את הרעה וכן עתה איקני בדידי ומבעי למקטלי כי כל המעשה הזה הוא למקטל יתי כמ"ש ואינו חושש בנזקו של מלך אשר ראה בצרת נפשו וצרת כל העמים עד יבקשו לו מלכה וכמה פיזור נעשה בדבר כמ"ש שם, ואינו חושש לזה ובעי למיקטלי ומ"ש שוה במקום חושש או' אני איננו מעריך בנזקי המלך, ודומה לזה כתב הרד"ק בס' השרשים פן תשוה לו גם אתה כלו' תהיה כמוהו בשיוויו וערכו' כי אין הצר שוה בנזק המלך כלו' לא ישוה הצר בכל כסף וזהב שיש לולא ישוה בנזק שינזק המלך ביהודים אם יאבדם ע"כ, ודברי יותר קרובים, ואפשר שכיוון למה שבח במדרש לקח טוב ז"ל הריוח שיעשה זה הצר למלך אינו שוה כנגד הנזק שיזיק לו כי הוא נותן י' אלפים ככרי כסף והם נותנים המס בכל שנה ושנה ע"כ. וכבר עלה בעיוני בימי בחורותי ואלו לעבדים נמכרנו החרשתי ביען אין ביכולת הצר לתקן נזק המלך כי יתן כל הון ביתו כי מתנתם מרובה ותדירה מנדה בלו והלך, וכשיגיעו ימים ושנים תראה ובחנת מה שחסר באוצרותך מכסף וזהב תתנחם ותקרא להם דרור באופן שיהיה הצער שלנו מתוקן מה שאין כן עתה שהוא להרוג כי כשתכיר בנזק המגיע מה תוכל עשוהו הרפאי' יחוללו, ולכן חרפתי נפשי למות שאם אתחייב מיתה בעוברי על מצותיך כבר מתה אנכי ואולי אוכל הציל עמי ואם תזכור מה שכתבנו בפסוק ועשרת אלפי' ככר כסף אשקול כי הרעו פניו של הצר על שנתחייב בממון עד שהוצרך המלך לותר לו הממון כמו שתראהו יצהלו ויצהבו פניך בדבר כי אין הצר שוה בנזק המלך כי גם כשאמר לשקול י' אלפים לא היו פיו ולבו שוים, והבן זה ואפשר שהיתה זו כוונת הרד"ק בדבריו אלא שקצר בלשונו.