אחר הדברים האלה גדל המלך אחשורוש את המן בן המדתא האגגי וינשאהו וישם את כסאו מעל כל השרים אשר אתו:
אחר הדברים האלה. איתא בגמרא (מגילה פ"ק) אחר מאי. אמר רבא אחר שברא הב"ה רפואה למכה, דאמר ר"ל אין הב"ה מכה את ישראל אלא א"כ בורא להם רפואה בתחלה שנא' כרפאי לישראל ונגלה עון אפרים, אבל לאומות העולם עע"א אינו כן, מכה אותם ואח"כ בורא להם רפואה שנא' ונגף ה' את מצרים נגוף ורפא ע"כ, וכתב רש"י ז"ל ה"ג אחר הדברים האלה גדל המלך בתר בגתן ותרש כתוב, וקא בעי הגמרא אחר מאי מה העיד עליו הכתוב שלא גדלו עד שבא המעשה הזה, ואחר שברא הב"ה רפואה למכה העתידה לבא אחר זמן כרפאי לישראל ואח"כ ונגלה עון אפרים, ע"י שאני מביא מכה עליה ע"כ, וה"פ. הגירסא האמיתית היא אחר מאי, והוקשה לו ז"ל מאי קושיא שהרי מפורש אחר דבר בגתנא ותרש, ולכן לא הייתי גורם אחר מאי שאין מקום לשאלה רק אחר הדברים האלה, אמר רבא אחר שברא הב"ה וכו' לכן אמר ה"ג. וקא בעי הגמרא, שאי אפשר לומר שבא להשמיענו שלא גדלו עד שבא המעשה הזה כי מה איכפ' לן שגדלו אז או שלא גדלו עד כאן יואמ' כי דבר גדול הודיענו כי גדולה זו באה אח' שהגי' מרדכי על בגתנא ותרש כדי שיהיה זה רפואה למכה העתידה לבא אחר זמן כי כן דרכו ית' שנאמר כרפאי לישראל. כי לא היה דבר הרפואה סבה לגלוי עון אפרים אבל הכוונה אחר שרפאתי לישראל כלומר אחר שהקדמתי להם הרפואה אח"כ הבאתי עליהם מכה בסבתה תגלה עון אפרים והמכה היא וגנב יבא וכו' ואני אומר אפשר שאלת אחר מאי מדשני קרא שלא אמר בימים ההם גדל וכו' כמ"ש למעלה בימים ההם ומרדכי יושב וגו' יראה מזה שאין הכוונה המשכ' הסיפור באופן שתהיה תיבת אחר מורה על הזמן. רק מורה על הסבה כי לא הביא עליהם מכה זו עד אשר הקדים דבר בגתנא ותרש כמדובר, ומה שיורה על אמתת זה שאי אפשר לומר אחר סמוך כמשפטו היותר תדיר שהרי חמש שנים עברו בין זה לזה, וכמו שכתב הראב"ע ז"ל, ויראה לי טעם הקדמת הרפואה למכה, חבה יתירה מורה שאין הכוונה ההכאה והנקמה רק כדבר ההקזה וההרקה מהרופא אל החולה שאינן נדרשות לעצמן רק לבקש הסרת החולי והבאת הבריאות ולכן יצוה תחלה להכין את אשר יאכל אחר ההרקה או ההקזה, כן הוא ית' הרופא הנאמן יקדים הרפואה למכה העתידה כי אם תצא כאש חמתו מבלי הקדמה או שאפשר שתאכל ואין מכבה כי השטן מקטרג בשעת הסכנה, וכהא דאמרינן בב"ר ויען בניהו ויאמר אמן כן יאמר ה' ר' פנחס בשם ר' חנן דצפורי לא כבר נאמר הנה בן נולד לך, והיה איש מנוחה, אלא אמר הרבה קטרוגין יעמדו מכאן ועד גיחון ע"כ, ולכן צורך הקדימה רב ועצום, לא כן באומות העולם עע"א כי הכוונה העצמית היא ההכאה והרפואה איננה אלא על צד ההכרח כי לא תהו בראה לשבת יצרה כתיב.
ובמדרש הילקוט (סימן תתרנ"ג) אחר הדברים האלה, הרהורי דברי' היו שם, מי הרהר ר' יהודה אומר המן הרהר אמר הדא אסתר אי יהודי' היא קרובתי היא שנא' (מלאכי א' ב') הלא אח עשו ליעקב אי משא' עממייא היא כל עממייא קריבון דין לדין ראוי לי ליטול קרקופי מתחת ידה, ר' יודן אמר אחשורוש הרהר, אמר מרדכי מבקש לבנות בית המקדש. לבנות אי אפשר ולהחזירו אי אפשר אלא הריני מגרה בו את המן ויהיה זה בונה וזה סותר. וחכמים אמרו הב"ה הרהר, אמר יבא המן ויכנוס ויכין רשע וצדיק ילבש ואח"כ יבא מרדכי ויטלה ממני, ויבנה בו בית המקדש ע"כ. ויש לדקדק בו. א' הרהורי המן סכלות גדולה כי יעלה על לבו שאחוה זו תעלה לו לקחת כבודו מידה שהוא לשון קרקופי כדפירש בערוך. והנה קורבה זו קלון מתמיד וחרפה רצופה, ואיך תטול כבודו מתחת ידה ואף אם תהיה הקורבה ראויה, או במה יטלה, ב' הרהור אחשורוש זר כי היכן מצינו שבקש מרדכי לבנות הבית וכמה כחו גדול עד שלהחזירו א"א, ג' דבר אלהינו קשה מכלם וכי הקצור קצרה יד ה' עד שיצטרך לבנין ביתו עשרו של המן, וכתיב לי הכסף ולי הזהב. והפך זה שמענו מדברי פסיקתא רבתי (מלכים א' ט"ו ט"ו) ויבא שלמה את קדשי דוד אביו, ולמה לא נצרך להם. יש דורשים אותו לשבח. ויש דורשין אותו לגנאי, לשבח דוד בקש על הדבר. אמר רבש"ע צופה אני בנביאותי שסוף בית המקדש ליחרב וכל מה שהפרשתי מבתי ע"א שהייתי מחריב שלא יהיו הנכרים אומרים מה היה דוד סבור החריב בתי אלהינו ועשה בית לאלוהו ננערו אלהינו והחריבו בית אלוהו. לכך התפלל שלא יצטרך אליהם שלמה, ומי שדורש לגנאי על שבא הרעב בימי דוד ג' שנים וכמה תוסבריות היו לדוד צבורים מכסף וזהב מה שהיה מתקן לבית המקדש היה צריך להוציאו ולהחיות בו הנפשות ולא עשה כן אמר לו הב"ה בני מתים ברעב ואתה צובר ממון לבנות בו בנין חייך אין שלמה נצרך כלום מהם ע"כ. הנה הדורשים אות לגנאי הוא שבח גדול שלא בחר דוד בממון ההוא שלא יאמרו ננערו אלהינו וכו' אשר למה יבחר אלהים בממון המן הרשע לבנות לו בית, וסופו ליחרב כראשון והן אמת יש להפלא על מאמרם זה של פסיקתא רבתי הפלא ופלא, דבשלמא לדורשים אותו לגנאי ניחא כי גדולה הצלת נפשות מבנין בית המקדש וכהא דאמרינן בירושלמי דשקלים ר' הושעיא רבה ור' חמא בר חנינא הוו מטיילין באילין עשתא דלוד, א"ל ר' חמא בר חנינא לר' הושעיא רבה כמה ממון שקעו אבותי כאן. אמר ליה כמה נפשות אבדו כאן מי לא הוו בני אנשא דילעון באורייתא ר' אבין עבדו ליה תרעא לסדרא רבה, נחת ר' מני לגביה, אמר ליה חזי מה דעבדית קרא עליה (הושע ח' י"ד) וישכח ישראל את עושהו ויבן הכלות מי לא הוו בני נשא דילעון באוריתא ע"כ. ואם כן שורת הדין שלא יצטרך שלמה אליהם, על כן אמר ואתה צובר ממון לבנות בו בנין. ואלו לבנות בו בית המקדש לא קאמר כאלו אין בנין זה קדוש אחרי שבסבתו נאבדו כמה נפשות אבל היא בנין בעלמא, אלא לדורשין אותי לשבח מאי היא, והא אמרינן בירושלמי דפאה (ד"ה א' כ"ב י"ד) ואני בעניי הכינותי וגומר שהיה מתענה ומקדיש סעודתו לשמים, אשר הוקשה להם איך יקרא עצמו עני ואומר שבעניותו הכין כל כך, ולכן אמרו שפירושו בתענית, שהיה מתענה, ומה שהיה לו לאכול היה מקדישו לבנין הבית. ולמה הכינו ואח"כ התפלל שלא יהיה שלמה נצרך אליו, ונשמע קולו דכתיב (מלכים א' ז' כ"א) ויבא שלמה את קדשי דוד אביו את הכסף את הזהב ואת הכלים נתן באוצרות בית ה', ויש ליישב קצת זה הדבר כשנאמר כי דוד בפחדו שלא יאמרו אומות העולם וכו' היה מערב עם הממון ההוא מה שהיה מצמצ' עצמו ומתענה ומקדיש לבנין כדי שיבא זה ויציל את זה כהא דאמור רבנן כי עושר העשוי כמשפט אין פרוטה של רבית מכלתו, ומדה טובה מרובה וכו' ואף גם זאת דאג שלא יאמרו וכו' והכין עצמו לדורון ולתפלה וה' הוא הטוב בעיניו יעשה. והוא יתברך ענהו בזה כדי שלא יתחלל שמו חלילה. ומעתה נחזור לענייננו אשר למה יבחר הוא ית' בחיל חוטא ובשלמא לתת לטוב לפני ה' זה מרדכי כמו שקדם בהקדמת המגלה בפתיחה ה' ניחא, אלא לבנין הבית זר עד מאד, והנראה אלי כי רז"ל ברוח בינתם ראו פרשת גדולת רשע זה זר עד מאד, אם מהמקבל המעלה בלתי ראויה אליו, המן הרע הזה, אם מהנותן אותה הוא אחשורוש. אם במסכים בדבר ה' שמו' ועוד הוקשה להם שתהיה תיבת אחר הדברים סמוך או מופלג סמוך לא יתכן כי כבר קדם שעברו בין זה לזה ה' שנים ומופלג אין תועלת בי להודיענו שעבר זמן רב, ולכן בחרו בדרכם אשר דרכו בה בתיבת אחר שהוא הרהורי דברים, וכמו שדרשו, (בראשית כ"ב א') אחר הדברים האלה היה דבר ה' אל אברם במחז' הרהורי דברים שהיו שם ב"ר (פ' י"ג) וכן ויהי אחר הדברים האלה והאלי"ם נסה את אברהם, אחר הרהורי דברים שהיו שם ב"ר (פר' כ"ח) וכן ויהי אחר הדברים האלה ותשא אשת אדוניו את עיניה אחר הרהורי דברים שהיו שם ב"ר (פרשה ע"ו) כי לא טוב בעיניהם שיהיה הדבר הרחבת הדבור בהמשכת הספור רק קיצור רב שירמוז כי בין זה לזה היו דברים אחרים לא הוזכרו וכן פסוק זה על דרך זו וכי הוא בא להורות טעם הג' כתות, וזהי כי הדבר קשה וזר עד מאד מצד המן המקבל אחר שנתפרס' כי מרדכי אומן המלכה וע"י כך עלה מרדכי לגדולה מקרוב והיאך מלאו לבו להמן להגרות בו ולא פחד מהמלכה וכבר יראה זה פעל פתאומיי מבלי מחשבה והרהור טרם העשותו, ואמרו כי לא כן הדבר אבל היה זה בהרהור רב וכבר עלה על לבו דבר המלכה וזהו המן הרהר, כי אמר אם יהודית היא, והוא הנאמ' למעל' שודאי מרדכי לא הגיד כי היא יהודית ומה הוא לה רק שהיתה אסופית אשר אספה אל תוך ביתו מבלי הדעת אי מזה עם היא באופן שעדיין יש ספק אם היא מעמו אם לאו ואם היא יהודית אחר שאין לה קורבה עם מרדכי כאשר יראה ממה שלא ידע לומר עמה ואלוהיה, וכמו שנראה ממה שיעץ בקבוץ הבתולות שנית וכמו שקדם ואם היה לה קורבה עמו לא היה מיעץ ככה ואם באולי היה לה אי זה קורבה. כבר נתרחקה בצאתה מרשותו וקשים מומרים לישראל כדברי הה"ר יצחק עראמה ז"ל, ולכן אין לפחד ממנה כי גם היא קרובתו מספק ספקא, ספק אם היא יהודית ספק אם היא קרובה למרדכי, ואחר שעיניה רואו' כי המלך חפץ ביקר' גם היא תבח' באהבתי, אם מאהבה מצד המלך כאמור אם מיראה כי נפשה יודעת מאד. כי אני יצאתי לשטן לושתי ותירא לנפשה פן גם עליה תעבור כוס, באופן שעכ"פ אקבל ממנה כבוד, ועל הזרות אשר יפול מאחשורוש הנותן המעלה, אמרו אחשורוש הרהר. וזה כי הדבר מגונה שהמלך הזה יעלה הקטן שבשבעת השרים העומדים לפניו כנראה מספור סדרם למעלה כרשנא שתר וגו' ממוכן אשר הוא המן כפי קבלת רז"ל וכמו שקד' למעלה טעמו של דבר ופירושו, אשר למה ינשאהו התנשאות רב ועצום עד העלותו למעלת אלוה ויראה זה כמו כן פעל מגונה מבלי השקפה ועיון בדבר, והנה מרדכי אשר הצילו ממות לא נעשה עמו דבר וזה אשר לא נודע ממנו דבר טוב אל המלך אדרבה אין הצר שוה בנזק המלך קטל לושתי וכמו שיבא בס"ד, ושם ככב בשמים לא יסבלהו השכל. לכן אמר אחשורוש הרהר. כי גם זה היה אחר עיון והרהור בדבר, וזה כי אחרי אשר העלה מרדכי לגדולה והושיבו בשער המלך בעצת אסתר כאמור ניחם על הדבר וחשב מחשבות שמא בסבת מעלתו ימלאנו לבו לשאול על בנין בית המקדש. והיאך לא יפחד על מרדכי והוא פחד מאסתר שלא תשאל על הדבר בסבת אומנה עם מרדכי כי על כן התנה עמה עד חצי המלכות ולא דבר החוצץ במלכות כדאמרינן בגמרא (מגילה פ"ק) וכמו שיבא בס"ד עאכ"ו שיפחד על מרדכי אשר הוא מהעולים לבנות בית ה' כמו שבא בספר עזרא (עזרא ב' א') ואלה בני המדינה העולים משבי הגולה וגו' אשר באו עם זרובבל ישוע נחמיה שריה רעליה מרדכי בלשן. ובמגלה (פ"ק), שהוא מרדכי שהיה בקי בשבעי' לשון והוה כייל לישניה והשכל מחייב כי אחרי שרואה עצמו בגדולה שיגבה לבו ויחזור לשאול שאלתו הקשה בנין הבית אחר שהוא היה מהשואלים הראשונים כאמור. הנה טעם מבואר לפחדתו, ואמר לבנות א"א ביען הוא מושבע ועומד על הדבר מגשם ערבא' וסנבלט חורונאה וטוביה עבדא עמונאה כמו שכתב המתרגם בפסוק עד חצי המלכות וכמו שיבא בס"ד באופן שלבנות א"א ולהחזירו כלומר להחזיר פניו ריקם אי אפשר כי הוא אומן המלכה ויושב בשער המלך לכן הנני מגרה בו את המן ויהיה זה בונה וזה סותר ועל הזרות הנופל בהסכי' הוא ית' ע"י אמר הב"ה הרהר, אמר יבא המן ויטול וכו' ואם ארכו לנו הדברים בספקות על הדבר הזה הנה היתרו קל מאד כאשר נזכור דבריהם ז"ל ברבתי דאחשורוש (פר' ו') ר' פנחס אמר ב' עשירים עמדו בעולם א' לישראל וא' לאומות העולם ולא עמד להם ממונם אלא לרעתם קרח בישראל שמצא אוצרות כסף וזהב שהטמין יוסף והמן באומות העולם שלקח אוצרות מלכי יהודה ובפרקי ר' אליעזר הגדול פרק ן' עוד, שלקח כל אוצרות מלכי יהודה וכל אוצרות בית קדשי הקדשים, ומעתה כשר הדבר שיטלהו מרדכי ויבנה בו בית המקדש כי ממקום קדוש יצאו ואל מקום קדוש יהלכו, והובררו דברי המאמר עוד ברבתי דאחשורוש (פר' ו') טעם למה הסכימה חכמתו ית' בגדולה זו של המן הרע הזה. איתא התם, א"ר לוי זש"ה (תהלים צ"ב ה') בפרוח רשעים כמו עשב מה כתיב בסוף להשמדם עדי עד לא נתגדל המן אלא לרעתו ולמה גדלו משל ללגיור שקלל בנו של מלך אמר המלך אם אני הורגו אומרים לגיור הרג, עשה אותו טוריכונוס. ואח"כ עשה אותו הגמון. ואח"כ התיז את ראשו, כך אמר הב"ה אילו נהרג המן כשירד ויעץ לאחשורוש לבטל בנין בית המקדש לא היה מי יודעו אלא יתגדל ואח"כ יתלה לפיכך וישם את כסאו מעל כל השרים ואח"כ ויתלו את המן הרי אויבי הב"ה למפלתם הם מתגדלים וכתיב (איוב ב' כ"ג) משגיא לגוים ויאבדם ע"כ, ויש לדקדק בו א' מ"ש זש"ה בפרוח רשעים והוא לא פירש בו דבר חידוש כאשר יורה מאמר זש"ה כאלו הוא ביאור הכתוב והי"לל כתיב בפרוח רשעים, ב' מ"ש מה כתיב בסוף קרייא להשמד' עדי עד אריכות זה למה ומי לא ידע בו והיל"ל בפרוח רשעים וגומ' להשמדם עדי עד לא נתגדל המן אלא לרע לו ויותר האריך בלשונו מה שהיה יואריך אם היה מביא כל הפסוק, ג' אומרו ולמה גדלו והוא כבר הקדים כי לרעתו גדלו. ומה זו שאלה ודי שיאמר לא נתגדל המן אלא לרעתו' משל ללגיור, ד' צורך המשל בלתי מושג, ה' לפיכך וישם את כסאו, ואח"כ ויתלו את המן וכל זה אריכות ללא צורך, ו' אומרו אויבי הב"ה למפלתם הם מתגדלים וכל זה הוא נאמר כבר אין בו אלא שינוי לשון לרעתם או למפלתם. וצריכים אנו לדעת טעמו של דבר, ז' אומרו וכתיב משגיא לגוי ויאבדם מאי וכתיב ובפסוק בפרוח להשמדם עדי עד יותר מבואר שמורה שהמעלה אי ההצלחה מתחלה היתה לתכלית המפלה או הרעה, והוא מבואר.
והתשובה הוקשה להם, צורך עוצם המעלה הזאת למה. אחרי שאחשורוש שונא את ישראל יוהר מהמן הרשע כדאיתא ברבתי דאחשורוש (פרש' ו') בפסוק ויסר המלך את טבעתו וכמו שיבא שם בס"ד, הנה לפי זה אחשורוש מוכן לדבר ויספיקהו קלה שבסבות ולגיור קטן שידרוש מעמו הדבר הזה ידרש אליו ואף כי הוא א' מז' שרי פרס ומדי ולמה עוד גדולה על גדולה והשיבו זש"ה בפרוח רשעים וצריך להציע פה מאמר פרקי ר' אליעזר (פרק מ"ט) בביאור מקרא זה.
איתא התם בפרוח רשעים אימתי שאתה רואה את הרשעים פורחים כמו עשב לכסות פני כל הארץ והציצו כל עובדי ע"א שהם ומעשיהם און צפה לימות המשיח שלא הרבה אותם הב"ה אלא לאבדם מן העה"ז ומן העוה"ב שנאמר (תהלים צ"ב ו') להשמדם עדי עד ואתה מרום לעולם ה'. ראה דוד שרבו רשעים כמו עשב לכסות את פני כל הארץ והציצו כל עובדי ע"א שהם ומעשיהם און ולא אמר הללויה עד שראה שהם עתידים לישמד שנאמר (שם ק"ד ל"ה) יתמו חטאים מן הארץ הללויה, ואז הקב"ה מלך בעליונים ובתחתונים שנאמר ואתה מרום לעולם ה' ע"כ. ויש לדקדק בו א' מה שאמר פורחים כמו עשב לכסות פני כל הארץ למאי נפקא מינה ונודע כי העשב מכסה הארץ, ב' מ"ש שהם ומעשיהם און היכן נזכר זה בפסוק ומעשיהם ניחא, אלא הם היכן רמיזא, ג' צפה לימות המשיח מנא לן, ד' אומרו ראה דוד, ופסוק בפרוח רשעים מי אמרו כי אעפ"י שאז"ל שאדם הראשון אמרו עכ"פ כלם מתיחסים לדוד. ה' ראשונה אמר פורחים לישנא דקרא. ובדוד אמר שרבו כמו עשב, וזה לא יהיה ללא סבה:
והתשובה הגיד לנו ר' אליעזר הגדול כי אין ענין בפרוח רשעים כמו עשב, כענין כציץ יצא וימל אשר הוא יורה על מהירות הצמיחה והגידול אבל עניינו על כמות הדבר כי כמו שהעשב מכסה הארץ כענין ועמקים יעטפו בר כאלו הארץ נכבשה מהעשב, כן הרשעים מרבים לעשות רע עד שמכסים פני כל הארץ והארץ היא נכבשת מהם. הנה אלה רשעים שהם רעים לבריות, ועובדי ע"א שהם רעי' לשמים יציצו כמו כן כעשב הארץ. ומדלא קאמר עושי און ואמר פועלי און הורה שהם ומעשיהם הם און. וביאור זה כי נמצא לאחרונים מבדילים בין פעל למעשה והוא כי מעשה הוא כל דבר אשר יעשהו האדם ואיננו נשאר בו כעין בחרשת אבן ובחרשת עץ ובכל מלאכה איננו נשאר באדם אבל יוצא ממנו, והפעל הוא הדבר היוצא מן האדם ונשאר בו כענין במדות ובדעות יפעל הצדק והחסד וישארו בו התכונות ההמה ישכיל ויוציא מן הכח אל הפועל ילמד לאחרים והכל נשאר בו, והנה אלה שהם רעים לה' הם פועלי האון באופן שיצא מהם ונשארה בהם התכונה הרעה ההיא והרי הם ומעשיהם און ואימתי שאתה רואה צפה לימות המשיח והוא ענין ואתה מרום לעולם ה' שאז הב"ה מלך בעליונים ובתחתונים אלא שהוצרך להקדים שכל זה הוא להשמדם עדי עד לאבדם מן העה"ז ומן העה"ב כי כן דרכו ית' לתבוע ראשונה עלבון יראיו כענין בפרעה הרשע אשר אמר (שמות ה' ב') לא ידעתי אה ה' וגם את ישראל לא אשלח והוא יתברך לא תבע ראשונה דבר לא ידעתי את ה' אלא עודך מסתולל בעמי לבלתי שלחם, ירבעם בן נבט זובח ומקטר לעבודת אלילים ולא נתבע על זה, וכאשר שלח ידו בנביא לאמר תפשוהו אז יבשה ידו, וכן סנחריב אשר חרף וגדף מי בכל אלהי הארצות אשר הציל מידי וגו' ולא היה בו דבר וכאשר ערך מלחמה נגד חזקיה. אז ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור כמו שבא כל זה באורך בספר הזוהר בפרשת בשלח, לכן הוצרך פה להקדים להשמדם עדי עד, ואח"כ אמר ואתה מרום כמדובר והורה כי הגדולה הרבה היא סבת המפלא הנפלאה, וטעמו של דבר בעיני היא כי אחרי שנתגדל ביותר נתחייב עוד להכנע לפניו ית' ולדעת כי ממנו היתה זאת וכהן גדול אשר נתגדל משאר בני אדם שוחה בסוף כל ברכה וברכה. והמלך אשר לו עוד מעלה וממלכה כאשר שוחה פעם ראשונה שוב אינו זוקף, וכאשר כן לא יעשה. הוא רשע בעונו ימות וטעום צוף דבש אמרי נועם אמרו ראה דוד וכו' כי עם שבמזמור צ"ב מזמור שיר ליום השבת אמר בפרוח רשעים וגו' להשמדם עדי עד, חזר ואמר במזמור ק"ד מזמור ברכי נפשי את ה' יתמו חטאים מן הארץ וגו', לפי שראה שרבו רשעים כמו עשב כי בתחלה לא היה הדבר כל כך והיה הדבר קשה ואמר שהוא יודע בטוב טעם שאמרנו שסופם ליאבד מן העולם מן העה"ז ומן העה"ב אחרי שאינם מכירים ומודים על הטובה אדרבה מרבי' ההבל והרשע. האמנה אחרי ראותו כי רבו מארבה באופן שאין אדם שליט ברוחו להתאפק ולהתפייס במה שאמר היה מונע עצמו מלומר הללויה אשר ביאורי הללו למי שברא ב' עולמות הנבראים בי"ה כמו שאמר כי ביה ה' צור עולמים והיאך יאמר ויצוה להללו והנה לב האדם מלא הוללות על שרבו הרשעים והנה העה"ז מלא רע והיאך יהיה השני לגמול טוב יחייב ההילול עד שראה ברוח הקדש שהם עתידים להשמד אז אמר הללויה ולהפליג בדבר חזר ואמר שרבו רשעים כמו עשב לכסות וכו' והציצו כל פועלי און הם עובדי ע"א וכו' אשר בזרות יפול הפלגת רשע כזה ברבים ולכן מנע עצמו מלומר הללויה. עד שהופיע עליו רוח הקדש והבטיחו במפלתם יתמו חטאים וכמו שהקדים (תהלים ק"ד ל"ד) יהי כבוד ה' לעולם אשר עד עתה לא היה לעולם וישמח ה' במעשיו אשר עד עתה לא שמח כדבריהם ז"ל והטעם המביט לארץ וגו' כי הוא מביט במעשה הרשעים ותגעש ותרעש הארץ וההרים נמוגו, לולא כי יערב עליו שיחי וגו' ויענהו רוח הקדש אל תירא עבדי דוד כי בלי ספק יתמו חטאים מן הארץ וגו' ואז אמר הללויה, ובזה נתבאר המאמר והותרו ההערות אשר העירונו בו, ואחרי ההצעה הזאת נבא לביאור המאמר שאנו בביאורו אשר עליו נתגלגל זה. ואומר בעל המאמר ראה פסוק בפרוח רשעים שלא נתבאר בו בפי' ענין ההצלחה הזאת אם ה' צבאות יעצה, אם באה מהמקרה או מהמערכה, והודיענו כי מענין המן הרע הזה אנו למדים פי' בפרוח רשעים כי הוא מכוון ממנו ית' וזהו אומרו זש"ה כלומר זה ביאור הכתוב שמה לפי שהוא זר לייחס אליו ית' דבר זה ק"ו מהחשך אשר הוא תיקון גדול לעולם כי בו ינוחו בני אדם ממעשיהם ומעצבון ידם וכמו שהאריך בזה החסיד רבינו בחיי זלה"ה (בחובת הלבבות) ואף גם זאת לא יחד שמו הב"ה עליו ולא יחסו אליו ככתוב ולחשך קרא לילה ואילו קרא אלהים לילה לא כתיב כדבריהם ז"ל וק"ו בן בנו של ק"ו ליחס הצלחת הרשעים אליו ית' ומה גם הצלחה אשר ממנה נמשכה רעה רבה כמ"ש על כן אמר מה כתיב בסוף קרייא להשמדם עדי עד כלומר לא יקשה בעיניך לייחס דבר ההצלחה אליו ית' אחרי שהיא הכנה אל ההכנעה וההשפלה, ואתה קרא אותה השפלה לא הצלחה לא נתגדל המן אלא לרעתו ואם כן איננה גדולה רק תקלה והוא ע"ד שפיל לסיפיה דקרא כי מה שיקשה בראשו יתוקן בסופו, ולמה גדלו, ביאורו כי הצלחת הרשע להשמידו אפשר לפי שלא הרבה ברשע כ"כ ומצליחו למלאת סאתו ויתחייב בעצם, אמנם הרשע הזה כבר הפליג ברשע כ"כ עד אשר הרע אויב בקדש, ובעצתו בטילת עבודת בית אלהים, וא"כ למה יאריכו לו עוד ומה צורך לגדולה זו, והשיב כי לא היתה הכוונה לגדלו רק לגדל שמו ית' כי אם היה הורגו אז היו אומרים לגיור הרג לא היה מי יודעו לכן גדלו להשפילו ולהגדיל שמו, ואשר הוצרך למשול משל מפני שהוקשה לו כי ממה שהקדמנו מספר הזוהר למדנו שהוא ית' איננו תובע עלבונו רק עלבון יראיו והנה פה שתבע עלבונו ביען החריב ביתו או שבטל בניינו, ע"כ הוזקק לדברי משל הלגיור שקלל בנו של מלך להורות כי תביעת עלבון בית המקדש איננו בעצם על מה שנוגע אליו ית', אלא על מה שנוגע לעם בני ישראל כי הוא בית תפלתם וכפרתם. ועמוד על זה א"ע לפיכך וישם את כסאו וגו' כי זרות. הפלגת הגדולה מורה זה, כי גדל המלך וינשאהו תינח אבל לשום את כסאו מעל כל השרים זה זר עד מאד, אלא שהיתה הכוונה ויתלו את המן כמו שנתבאר הענין יפה במדרש אשר בילקוט (סימן תתרנ"ד) ז"ל א"ר עקיבא עד היכן גדלו עד עץ של חמשים אמה שנאמר יעשו עץ גבוה חמשים אמה, מעל כל, עד דתחמיניה תלוי על חמשים אמה, כ' עשרין ל' תלתין הרי חמשין ע"כ, הנה שבמקום גדולתו נרמזה מפלתו. ולכן לא הביא ראיה מתחלת הכתוב אלא מסופו וישם את כסאו מעל כל השרים, כי שם הוא עיקר גדולה ושם נרמזה כמו כן ההשפלה כמדובר. ויען דבר זה איננו כל כך מפורסם שהיתה סבת המפלה אשר יעץ מבטול בנין בית המקדש לכן אמר, הוי אויבי הב"ה לרעת' הם מתגדלים, כלומר הא מהא זכינו במה שאמרנו כי תכלית גדולת אויבי הב"ה. הלא הוא לרעתם וביען כל הבנין הזה על יסוד מסופק והוא שכתוב בפרוח רשעים הוא ממנו ית' לא מהמקרה ולא מהמערכה וכמו שקדם, ואין דבר ברור יכריח להורות זה, לכן אמר וכתיב (איוב י"ב כ"ג) משגיא לגוים ויאבדם, כי פה הזכיר בפי' כי הוא ית' המגדיל להשפיל, אלא שלא הורה על עוצם ההצלחה כמו פסוק בפרוח רשעים, והוא מבואר כאשר תזכור כל הנאמר ונתבאר המאמר. במסרה, אחר הדברים האלה ג' ר"פ (בראשית ט"ו א') אחר הדברים האלה היה דבר ה' אל אברם וגו' אל תירא אברם, אחר הדברים האלה כשוך חמת המלך וגו' אחר הדברים האלה גדל המלך אחשורוש, הורו כי נתבשר אברהם אבינו שלא יירא מענין המן הנראה אליו במחזה והנה (שם ט"ו י"ב) אימה חשכה גדולה נופלת עליו אשר בתיבת גדולה שם שם לו חק המן ומשפטו וכמו שדרשו בב"ר (פרש' מ"ד) גדולה זה מדי דכתיב אחר הדברים האלה גדל. וכן בויקרא רבה (פרש' י"ג) ולכן אמר אל תירא אברם כי בהקדים אחר הדברים האלה כשך חמת המלך לאחר הדברים האלה גדל ימשכו ב' דברים להפסק גדולה זו, כי על כן הטעים בעל הטעמים תיבת אחר בפסק להורות על הפסק הגדולה טרם הזכרתה. והב' דברים הלא המה א' המלכה אסתר כנודע, ב' כי אחר שזכר את ושתי ואת אשר נגזר עליה בהגיע תר אסתר בת אביחיל לבא לידי מדה זו יזכור עונו. וכמה דאמרינן בגמרא (מגילה פ"ק) כי אין הצר שוה בנזק המלך. אמרה לו צר זה איננו שוה בנזק המלך קטל ושתי ואיקנאי בי בעי למקטלי. ופרש"י שוה חושש ואין ספק שהיתה סבה חזקה להעלות חמה ולנקום נקם וכמו שיבא שם בס"ד, עוד במסרה, גדל ב' (יהושע ד' י"ד) גדל ה' את יהושע. ודין, נודע כי יהושע היה הראשון אשר נלחם בעמלק ומרדכי זה האחרון ושניהם מבני בניה של רחל באופן שבגדול החל יהושע משבט יוסף ובקטן כלה מרדכי מבנימין ולכן בהזכיר גדולת הרשע הזה הזכיר תחלת מפלתו והוא על ידי יהושע להבטיח כי כן תהיה מפלתו ע"י הקטן שבבני בני' של רחל, האמנה בטעם גדולה זו על דרך הפשט הטיבו אשר דברו המפרשים כי אחרי אשר הצליח בעצתו יבקשו למלך, ומצא אשה טובה כתאות נפשו ראוי הוא לגדולה. והיה הטעם הזה כ"כ טוב יישר בעיני הה"ר יעקב בר נחום ז"ל. עד שכתב ומפני מה זכה לגדולה זו מפני שהשיאו עצה לאחשורוש לגרש את ושתי ולקחת אחרת ועשה כן ונתקיימ' עצתו לטובה, והה"ר מאיר עראמה ז"ל דרך דרך זו אלא שהוסיף כי נדמה להם היות שופע בו שפע אלהי והוא אמצעי בינם לאלוה. ולכן יכרעו וישתחוו לי. עה"ד שעשה נבוכדנצר לדניאל, ובאופן הגדולה, אומר אני שעשה לו ג' דברים א' גדל והוא ענין הממון כי אף אם היה לו הון רב ואוצרות מלכי יהודה ואוצרות בית ה' בידו והוא עבר לפנינו אף גם זאת מדרך המלכות לתת לו עוד כיד המלך וזהו גדל וסימן לדבר (איוב א' ג') ויהי האיש ההוא גדול מכל בני קדם האמור בדבר הממון, ב' וינשאהו הוא ענין הרוממות והממשלה להנהיג מדינות ומלכיות וישמעו אליו כלם:
משה ועם זה מוטעם אומרו אשר אתו כי אם היות פי' מהיושבים ראשונה במלכות וחוזר למלך, עם זה חוזר להמן כי היה אחרון ועתה הראשון וגם מדברי ההר"י עראמה ז"ל למדתי זה. עם היות שהרב שם לא פירשו. וכמו שיבא בצרת נפשו בהתחננו אל מרדכי בעת מפלתו וכמו שיבא מדברי המתרג' שמה בס"ד' ג' וישם את כסאו כי עד עתה כסאו למטה מכלם כנר' מאופן סדורם למעל' כרשנא שתר אדמתא תרשיש מרס מרסנא ממוכן, עתה שם כסאו למעלה מכלם: