האומר הרי עלי עצים וכו'. פ' ט"ז דהלכות מעשה הקרבנות סי' י"ג:
זהב לא יפחות מדינר זהב לכפרת. כך נ"ל דגריס הרש"ש ז"ל כמו שכתבתי לעיל בסמוך:
ששה לנדבה. ראיתי בספר כתיבת יד שעבר הקולמס כאן על מלות ששה לנדבה ולפי זה מתני' דששה לנדבה דמייתי לה בס"פ המנחות והנסכים (מנחות דף ק"ד) ובפ' הרי עלי עשרון (מנחות דף ק"ז) מתני' דלעיל היא והתם וגם בירוש' מפ' כמה טעמי כנגד מי הני ששה וחד טעמא דאמר חזקיה הוא שהן כנגד ששה בתי אבות הכהנים של ששת ימי השבוע שתקנו להם חכמים שיהא להם שלום זה על זה פי' שעורות של בהמות הניקחות מן השופרות היו לכהנים שמקריבין העולות וכל זמן שאין המזבח בטל לא היו לוקחין מן השופרות ואם לא היה להם אלא שופר אחד אתו לאנצויי דשמא באותו יום של בית אב ראשון או של בית אב שני יביאו נדרים ונדבות הרבה ולא יטול הבית אב מן השופר כלום ובשאר ימות השבוע של אלו בתי אבות לא מייתי נדרים ונדבות כ"כ ונמצאו אותם בתי אבות מקריבות מן השופר כדי שלא יהא המזבח בטל והוו עורות שלהן ומינצו הנך קמאי בהדי הנך בתראי ואמרי לכם יש עורות מן השופר ואנו אין לנו כלום ואי משום הנך עולות שהביאו הנך יחידים במשמרות משום מזלנו הוא א"נ יש שלמים שהעורות לבעלים הלכך תקינו ששה שלא יטול זה משופרו של זה וכשהמעות באים חולקים אותם לששה חלקים ונותנין אותן לשופרות ע"כ והוא פי' רש"י ז"ל לטעמו של חזקיה. ושבעה טעמים אחרים איכא התם בפ' עשרון אמאי תקינו ששה ע"ש. ומפ' התם דכולהו כחזקיה לא אמרי משום דלאנצויי לא חיישי' ולא הוה צריך לכולהו בתי אבות אלא חד שופר וכל חד וחד בית אב קעביד המותרות שיזדמנו לו דביומו נותנן לשופר ובו ביום מקריבן ואינו משיירן עד לערב כדאמרי' חזקה שאין כהנים מתעצלין עד שיכלו כל מעות שבשופר ע"כ:
נדבה מה היו עושין כו'. ביד שם סי' ג'. ומצאתי שהגיה ה"ר יהוסף ז"ל אשם לה' ואשם לכהן ואומר כסף וכו':