התרומה מה היו עושין בה וכו'. ביד רפ"ד דהלכות שקלים וסי' ה' ו':
תמידין ומוספי'. וכ' פי' הר"ש שיריליו ז"ל דכתי' ולקחת את כסף הכפורים מאת בני ישראל ונתת אותו על עבודת אהל מועד דהיינו צרכי אהל מועד דכתיב בעזרא והעמדנו עלינו מצות לתת עלינו שלישית השקל בשנה לעבודת בית אלהינו והיינו על עבודת אהל מועד דכתב רחמ' ומפרש ללחם המערכת ומנחת התמיד ולעולת התמיד השבתות החדשים למועדים ולקדשים ולחטאות לכפר על ישראל וכל מלאכת בית אלהינו ללחם המערכת היינו לחם הפנים ומנחת התמיד הייכו נסכי תמידין וה"ה לנסכי מוספין דכולהו עולות ולעולת התמיד היינו תמידין שבתות חדשים ומועדים היינו עולות מוספים. קדשים היינו זבחי שלמי צבור. ולחטאות היינו שעירי ר"ח ושל מועדות דמיקרו חטאות הצבור וכל מלאכת בית אלהינו לרבות עומר ושתי הלחם וקטרת וכל מידי דעבודת פנים:
וכל קרבנות צבור. לאתייי קטרת ומלח ועצים דאמרי' פ' הקומץ רבא דמתרומת הלשכה הן באין אבל פר העלם של צבור ושעירי ע"ז פלוגתא דר' יהודה ור' שמעון בפ' התכלת מהיכן באין ע"כ. לשון החכם ה"ר סולימאן ז"ל:
שומרי ספיחים וכו' וא"ת והאיך מותר להקריב העומר מן הספיחי' השמורים הא ניחא להרמב"ם ולהרמב"ן ולרש"י ז"ל שסוברים שאע"פ שאסור לשמור אין הפירות נאסרין אלא למי שסובר שהספיחי' הנשמרין אסורין מאי איכא למימר ותרצו התוס' בפ"ק דר"ה דף ט' דלא הויא שמירה ממש דלא היו צריכין לשמור מבני אדם דמאליהן היו פורשים כשהיו יודעין שהן לצורך העומר ולא היו שומרים אותם אלא מבהמה חיה ועוף ומ"מ עדיין קשה התינח לרבנן דס"ל שאין הספיחי' אסורין אלא מדברי סופרים דאיכא למימר דלא גזרו במקום מצוה אלא לר' עקי' דס"ל שהספיחין אסורין מדברי תורה מאי איכא למימר ומתרץ בירושלמי אמתני' דשומרי ספיחין עשאוהו כחמשה דברים באין בטומאה ואינם נאכלין כדאיתא במתני' פ' כיצד צולין וזה הירושלמי הביאו הראב"ד ז"ל בפירושו על תורת כהנים פ' בהר סיני ע"ש. ומשמע שם מפירושו ז"ל שמה שמקשה הירוש' ומתרץ הוי אליבא דר' עקי' ואם תעיין בירוש' תמצא שאינו מזכיר כלל ר' עקיבא אדרבא משמע התם דשקיל וטרי אליבא דרבנן דס"ל שאין הספיחי' אסורין מן התורה אלא אם יהיו נשמרין וזה מסייע לסברת התוספות שסוברים שפירות שביעית הנשמרין אסורין מן התורה וכפשט הברייתא דת"כ מן השבות אתה אוכל ואי אתה אוכל מן השמור אלא שאין הירוש' סובר כתירוצם שלפי תירוצם שיירי העומר נאכלין ולפי הירוש' אינם נאכלין ואפשר שלא ראו הירושלמי עכ"ל ז"ל:
שומרי ספיחים מציעא פ' הבית והעליה דף קי"ח ומנחות ר"פ כל קרבנות (מנחות דף פ"ד) רמי ליה רמי בר חמא לרב חסדא היכי מקרבינן עומר מספיחי שביעית והא בעי לשרוף קומץ ע"ג המזבח ורחמנא אמ' גבי שביעית לאכלה ולא לשריפה והא יכול להביא משל כרמל דאשתקד אע"פ שהיא תבואה ישנה ומסיק ר' אלעז' משו' דרחמנא אמ' ראשית קצירכם דבשעת הבאה להוי ראשית קציר דהאי תבואה ואי מייתי משל אשתקד אינו מביא מראשית שהרי נקצר מאשתקד וסוף קציר שנה שעברה הוא בשעת הבאה ועוד דבכורים כתיב בין בעומר בין בשתי הלחם דמשמע דבעינן שיהו בכורים בקצירה הלכך לא אפשר שאם אינו מביא של שביעית נמצא עומר בטל ורחמנא אמ' בעומר לדורותיכם שאי אפשר לבטלו. ובס"פ בתרא דיבמות דף קכ"ב וגם בפ"ק דר"ה דף ט' הקשו התוס' דהא דבר השמור בשביעית אסור כו' וכתבו שם עוד ומופקר נמי לא שרי לבצור אלא ע"י שנוי ובת"כ דקתני מן המשומר אי אתה בוצר היינו אפי' ע"י שנוי ע"כ ואיתא נמי למתני' בתוס' בפ"ק דר"ה דף ט' ובס"פ קמא דבכורות:
ר' יוסי אומר אף הרוצח מתנדב ש"ח א"ל אף אתה אומר וכו'. ה"ג ברוב הספרים וכן מייתי לה בירוש' פ"ד דתעניות דף ס"ח ובפ"ק דמגלה דף ע' אבל בס"פ הבית והעליה לא משמע הכי גם בפי' הר"ש שיריליו ז"ל מצאתי ר' יוסי אומר רצה מתנדב ש"ח דס"ל דודאי ימסרום יפה יפה אם אתה אומר כן אינם באין משל צבור אם נשמע לך לא יביאו שתי הלחם ועומר משל צבור דשמא לא ימסרם יפה יפה דנוח לו שיקריבום משלו כיון שאין העומר ושתי הלחם אלא פעם אחת בשנה הכי משמע להו לבעלי הירוש' פירושא דהא פלוגתא והכי אית ליה לרבא פ' הבית והעליה לחד לישנא ומש"ה מוקמי' בירוש' ברייתא דכתנת כר' יוסי ובפ' א"ל הממונה מפ' דשמעי' מההיא ברייתא דלא חיישי' שמא לא ימסרום יפה יפה ע"כ ושם בפ' הבית והעליה בלשון שני דרבא מוקמינן פלוגתייהו דבחיישי' לבעלי זרועות קמיפלגי פי' שאם לא נוציא עליהם קול שהן של הקדש יש בעלי זרועות שלוקחין אותן בחזקה ולעצמן דת"ק סבר דתקינו רבנן למיתב ליה ד' זוזי כי היכי דלישמעו בעלי זרועות וליפרשו מינייהו ור' יוסי סבר לא תקינו ומאי אתה אומר אינם באין משל צבור ה"ק ליה מדבריך דקאמרת ישמרם חנם לדברינו דס"ל דתקינו רבנן ד' זוזי מן התרומה לשומרי ספיחים וזה מוחל עליהן ונמצאו לו בתרומה ד' זוזים שאין לצבור חלק בהם ואם קונים מהם תמידין ומוספי' ושאר קרבנות צבור אין תמידין באין משל צבור וכן כי אתא רבין א"ר יוחנן חוששין לבעלי זרועות איכא בינייהו: