ואח"כ פרחה בכולו טהור. משום דטהורה וכו' לשון רעז"ל עד סוף. אמר המלקט כן פירשה הר"ש ז"ל. וכתב עליו הרא"ש ז"ל ולא נהירא לי האי טעמא דאי משום הפסק שבין שתי הפריחות קא מטהר לי' לפי שכבר טמא בפריחה ראשונה וה"ל פורח מן הטמא א"כ אמאי נקט שתי בהרות אחת טמאה ואחת טהורה ופרחה מזו לזו ליתני בהרת טהורה ופרחה וחזרה ופרחה בכולו טהור ועוד דהאי מלתא כבר תנינן לה לעיל פרחה במקצתו טמא פרחה בכולו טהורה ונראה לפ' דבלא הפסק פרחה אלא שפריחת הטהורה עברה דרך הטמאה וכשהגיעה הפריחה עד הטמאה השלימה ופסקה פריחת הטהורה ונקראת הפריחה מכאן ואילך ע"ש הטמאה ולכך טהור ור' נחמי' פליג בתוספתא ואמר אם מתחלה פרחה מטמאה לטהורה טהור ומטהורה לטמאה טמא דאזיל בתר התחלת הפריחה. בשפתו העליונה וכו'. לפי פי' שפירשתי נראה לפ' בשתי אצבעותיו קאי ארישא וה"ק ל"מ כשיש הפרש בין שתי הבהרות דאמרי' כשהגיעה הפריחה עד הטמאה שפסקה ונשלמה שם הטהורה אלא אפי' הם סמוכות זו לזו שאחת בשפתו התחתונה וכו' אפ"ה אמרי' כשהגיעה הפריחה עד הטמאה פסקה שם הטהורה ממנה עכ"ל ז"ל. ולשון הרמב"ם ז"ל שם פ"ז ולא עוד אלא אפי' היו אחת בשפתו העליונה ואחת בשפתו התחתונה וכ' והראב"ד ז"ל השיגו איני יודע מאי אפי' ע"כ ועיין שם בכסף משנה וזה קיצור לשונו ז"ל ורבינו ז"ל כפי פירושו שכתבתי דסיפא אשמעינן שאע"פ שאינו נראה כולו לבן אלא בשעת חבורן זה לזה חשוב הפך כולו לבן והשתא הוי שני הדברים מענין אחד ושפיר דמי למיתני ולא עוד ע"כ:
אע"פ שמדובקים. מ"מ מדביקים ונלע"ד שצריך הגהה להגהה וצריך להיות מדביקן:
אבל לא בבוהק. פי' רש"י ז"ל בפ' כל היד (נדה דף י"ט) בהק לשון לובן שנראה באנשים בחורים טפות לבנות מאוד בפניהם ע"כ:
חזרו בו ראשי אברים כמין בהק טהור. פי' הרמב"ם ז"ל שנאמר וביום הראות בו בשר חי יטמא לא מקום לבן ואמר יתעלה או כי ישוב הבשר החי ונהפך ללבן ולא אמר ונהפך לצרעת כמו שאמר תחלה וכסתה הצרעת הנה יתבאר מכל זה שאצל פריחת הצרעת לא יטהר ונאמר בו כולו הפך לבן עד שיחזור מקום הבהק צרעת ואצל הראות בשר חי אחר זה לא יטמא בו עד שיחזור ממנו הלובן לגמרי שאפילו הבהק לא ישאר בזה הבשר החי:
חזרו בו ראשי אברים פחות מכעדשה. ר"ל כי כאשר היה בשר חי כעדשה ופחות מכעדשה מזו העדשה בהק ר"מ אומר מאחר שזה הבשר החי אינו כולו בהק אבל אשר בו מן הבהק פחות מכעדשה וכל פחות מכעדשה לא יתתבר אליו הנה הוא טמא זה המאמר אמר אותו ר"מ לדברי ר' יוסי אשר יאמר כי כאשר יראה בשר חי בראשי אברים לא יטמא עד שיהיה כעדשה וא"ל ר"מ לפי דעת זה ואפי' היה קצת העדשה ההיא בהק טמא אמנם אצל ר"מ הנה יאמר שבשר חי כאשר יראה כאשר נהפך כולו לבן הנה הוא טמא בכל שהוא כמו שנתבאר בספרא [הגהה אמר המלקט עיין בספרא דפ"ה דפרשת נגעים ותמצא כדבריו אם הוא טעות שם שצריך להחליף שם דברי ר"מ לר' יוסי ודברי ר' יוסי אשר שם לר' מאיר אבל אם אין שם טעות צ"ע בדבריו ולא מצאתי מוגה בפי' משנה זו ע"י הרב בצלאל אשכנזי ז"ל כי לא הגיה ז"ל רק מסכת כלים וקצת פרקים ממסכת אהלות כאשר רמזתי קצת מהגהותיו שם:]. וחכ"א שאצל פריחת הצרעת בגופו כאשר כללהו כולו זולת פחות מכעדשה בשר וישלם שלימות השיעור כעדשה בהק הנה הוא נשאר בטומאתו ונאמר שכעדשה בכללו בשר חי תחשב לאמרו והנה כסתה הצרעת וזה בהק כמו שקדם אמנם כאשר כללה הצרעת וטהר ונתגלה ממנו בשר חי כעדשה וממנו קצת זאת העדשה בהק הנה אינו סימן טומאה ולא נחשוב אותה כולה בשר חי עד שיהא בשר חי זולת הבהק כעדשה כמו שהשרשנו עכ"ל ז"ל והראב"ד ז"ל בהשגות פ"ז דהלכות טומאת צרעת גריס וחכמים אומרים בהק ופחות מכעדשה וכו' בוי"ו ואפשר דהרמב"ם ז"ל גרס נמי הכי לפי שיטתו כמו שכתב שם מהרי"ק ז"ל ע"ש: