תוך העין תוך האוזן וכו'. אבל מבחוץ אפי' אצל העין וסמוך לפה וכ' מטמא בנגעים ור' יוסי בר יהודה פליג בתוספתא דתניא ר' יוסי בר יהודה אומר היתה בהרת סמוכה לראש לעין לאזן לחוטם ולפה טהור שנאמר וראה הכהן את הנגע בעור הבשר שיהא כל חוצה לו עור הבשר וראוי לפשיון ועוד תניא בתוספתא האודם שבפה נידון כבית הסתרים והרמב"ם ז"ל פסק בפ' ששי דהלכות טומאת צרעת כר' יוסי בר' יהודה והראב"ד ז"ל השיגו שם:
הקמטין. לשון הרמב"ם ז"ל שם ר"פ ששי הקמטין שבבטן והקמטין שבצואר:
כף הרגל. בס"פ השג יד בברייתא גרסי' מראשו ועד רגליו ראשו ולא ראשו בכלל רגליו ולא רגליו בכלל ופי' שם הרא"ש ז"ל בכתיבת יד דהאי רגליו היינו כף הרגל דקתני הכא ומשום דחשיב כבית הסתרים לפי שאדם דורך עליו והוא מכוסה תמיד וקרא כתיב לכל מראה עיני הכהן ע"כ והוא תירוץ למה שהקשו שם תוס' ז"ל וטעמא דראשו מפני שאינו יכול לראות מפני השער וכמו שפירש שם רש"י ז"ל:
והקדח המורדין. כצ"ל והפירוש שלא נתרפאו יפה וקאי המורדין אשחין ומכוה וקדח:
ואינם מיטמאין משום מחי'. קשה לע"ד לפירוש הראשון שהביא רעז"ל היינו ואין מעכבין את ההופך כולו לבן דקתני בתר הכי:
חזר הראש וכו'. וה"ה דה"ל למיתני נתפשטו הקמטים כדתניא בתוספתא הקמט שנתפשט הרי הוא כעור הבשר לכל דבר ותנן לקמן פ"ז בקמט ונתגלה:
ונעשו צרבת. הר"ש ז"ל נראה דגריס צרבא שפירש צרבא כמו צרבת וכן בערוך ז"ל: