בדק לן מ"כ בקושי' על מה שכתב הש"ך סי' שמ"ט ס"ק א' אסורין בהנאה שנאמר ותקבר שם מרים וכו' עד אף מת וכל תכריכיו אסורין בהנאה, וק' הא אנן כרבא קיי"ל דהזמנה לאו מילתא היא ורבא גמר דתכריכין של מת אסורין בהנאה ממשמשי ע"א. ונלע"ד דיש ליישב עפ"י פשוטו דהא באמת כתבו התוס' סנהדרין מ"ח ע"א ד"ה משמשין דאפילו לרבא מת גופיה ילפינן מעגלה ערופה, ואפילו תכריכין כתבו התוס' בדף מ"ז ע"ב בד"ה מ"ט דרבא לשיטתו דסבר ע"ע עריפתה אוסרתה הוי מצי למיגמר תכריכין מע"ע וכן הפירוש בקושי' הש"ס מ"ט לא גמר מע"ע לטעמי' ובאמת הקשו כמה מפרשים מאי מתרץ הש"ס לאפוקי ע"ע דהיא גופה קדושה הא מצי למילף תכריכין מע"ע בק"ו דאם בגוף הקדושה הזמנה אינו אוסר מכש"כ במשמשין ומה שתירצו יש מפרשים דיש ג"כ סברא לומר דבגוף הקדושה מקילינן דהזמנה לא אלימא להוריד קדושה לדבר אבל אם גוף הקדושה כבר בעולם אלימא הזמנה להוריד קדושה למשמשין, סברא זו היה נראה להש"ך דחוק, דהא חזינן דהנ"י ס"פ נגמר הדין ובעל המאור פ"ק דסוכה סוברים אף דבמשמשין אין זמון מ"מ בגוף הקדושה יש זמון וא"כ הסברא היא להיפך דבגוף הקדושה יש להחמיר יותר. וע"כ פירש הש"ך דבאמת היה יכול רבא למיגמר תכריכין ג"כ מע"ע אלא דהגמ' מתרץ דיליף מדדמי לי' משמשין ממשמשין. וכיון שכך הש"ך דהוצרך להביא הילפותא מע"ע בשביל מת גופי' מקצר ועולה ויליף גם תכריכין מע"ע דהא באמת גם ילפותא זו ניחא לרבא אלא דקשה קצת לדידן דקיי"ל דע"ע ירידתה לנחל איתן אוסרתה וכמ"ש הרמב"ם פ"י מה' רוצח ה"י א"כ איך קיי"ל כרבא דהזמנה לאו מילתא היא נילף מע"ע דמילתא היא, וי"ל דבאמת ס"ל לש"ך כנ"י דבגוף קדושה הזמנה מילתא היא ויליף דתכריכין נאסרו במעשה מגופא קדושה דעגלה ערופה דמיתסרא בהזמנה ואין להאריך כאן.
ומה שהקשה מ"כ שנית דברי התוס' אהדדי דבסנהדרין מ"ח ע"א ד"ה משמשין משמע דס"ל לתוס' דעור המת אסור מדאורייתא ובזבחים דף ע"א ע"ב ד"ה בטריפה כתבו דעור המת שרי בהנאה מן התורה באמת גברא אגברא קרמי הא ידוע דהרבה מחברים חברו התוס' לש"ס וא"ל דפליגי תוס' דזבחים עם תוס' דסנהדרין. אך קשה לתוס' דזבחים קושי' התוס' בסנהדרין ד"ה משמשין האיך אפשר לומר דעורו של מת שרי מה"ת וכי גרע עור מתכריכין, וי"ל דראיתי באחד מן המפרשים שהקשה מאי מקשה התוס' דעור ליתסר כמו תכריכין הא עור הוי כצר ביה ולא אזמניה דשרי ותי' ע"פ מ"ש מג"א בסי' מ"ב ס"ק ה' דאם צר ביה חד זימנא אדעתא למיצר בי' לעולם אפילו לא אזמניה אסור והביא ראיה מטור ומנ"י, וא"כ עור נמי הוי כצר אדעתא למיצר ביה לעולם. אמנם המג"א הביא שם דהש"ג פ"ג דברכות לא ס"ל כן וא"כ י"ל דתוס' בזבחים סברי נמי כשי' הש"ג דאפילו צר אדעתא למיצר בי' לעולם צריך הזמנה וא"כ לא קשה קושי' תוס' דסנהדרין מעור די"ל דעור הוי צר ביה ולא אזמניה.
ומה שהתרעם מ"כ על הני גברי דגבו מעות צורך המת ושינו המעות לצורך אחר, הנה אם המעשה שהי' כך הי' כמו שכ' מ"כ ודאי יש הרבה להתרעם על הני גברי. אמנם צדיק הראשון בריבו ובא רעהו וחקרו. וכאשר סופר לי מפי המשגיח פריעדמאנן המעשה שהי' כך הי' כשגבו המעות היו סבורים שהיורשים אין ביכולתם לשלם ואח"כ נמצא שהיו יכולים לשלם ולא נצרך המעות לצרכי קבורה. ומעתה באנו למחלוקת שבירושלמי דשקלים פ"ב ה"ה גבו לו בחזקת שאין לו ונמצא שיש לו. והנה בש"ע לא הביא פסק בהאי דינא גופא והפני משה כתב דיש לפסוק דגם בזה המותר ליורשים. אולם הגר"א בביאוריו לסי' רנ"ג סעיף ז' ס"ק ט"ו תפס בפשיטות דמסקנת ירושלמי דבזה לא אמרינן מותר המת ליורשים (וכן משמע לשון הש"ע סי' שנ"ו) דאמרינן דעתייהו שלא התנדבו על דעת כך עיי"ש ועיין בפי' תקלין חדתין ובמשנת אליהו על הירושלמי דשקלים. והנה כפי מה שסופר לי הגבאים לקחו את המעות לצורך הכנסת כלה (וע' סי' רמ"ט סעיף ט"ו) ולא נודע אם עשו שאלה אצל מורה הוראה או עשו כן עפ"י סברתם מפני שלא ידעו שזה צריך שאלת חכם. בין כך ובין כך קשה להעמידם בדין או להוציא מהם בדיינים בענין זה, דהרי פסק בש"ע י"ד סי' רנ"ג סעיף ו' דאם ראו הפרנסים שיש צורך שעה ורצו לשנות הרשות בידם. ודין זה נובע מירושלמי דאיתא התם ואין ממחים ביד הפרנסים לכך. ומפני שאני משועבד להיות מלמד בבתי מדרשים ואין לי זמן פנוי אמרתי להרב ר' מאיר הילדעסהיימער נר"ו שיזמין הבעלי דינין לפני ב"ד בעת ידוע, ונשמע בין אחינו ונראה את מי האמת והצדק. ותקותי חזקה שנעשה פשרה ושלום בין המריבים.