בס' פתגמין קדישין בשם הבעש"ט ז"ל אות ג' איתא וז"ל, (ירמיהו י״ז:ז׳) ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו, (איכה ג׳:ל״ח) מפי עליון לא תצא הרעות והטוב, (חבקוק ב׳:ד׳) וצדיק באמונתו יחיה אל תקרי יחיה אלא יחיה, (מדרש רבתי בשלח פכ"ג סי' ה') כל מה שישראל אוכלין בעולם הזה אינו אלא בשביל אמונה, [ע"ש במדרש שהגירסא הוא, הוא האמונה שישראל נוחלין בה].
הנה לכאורה אינו מובן מהו כפל הענין במלות שונות [אשר יבטח כו' מבטחו], אמנם הענין הוא שתורתינו הקדושה מלמדת את האדם את הדרך האמת והנכון איך לעבוד עבודת השם יתברך, אשר בו יגיע האדם לעבודת הקודש פנימה, והוא, שצריך האדם להחזיק במדת האמונה והבטחון בהשם יתברך, ולהאמין באמונה שלימה שהוא יתברך מלך העולם, היינו שהוא מנהיג את כל העולם מששת ימי בראשית עד תכליתו בהשגחתו וברצונו ובגזירתו, בכלליות ובפרטיות ובפרטי פרטיות, שאין שום דבר בעולם יוכל להתהווה בלא השגחתו ורצונו וגזרתו יתברך, מכלליות ופרטיות עד פרטי פרטיות, וכמו שהוא השגחתו ורצונו וגזרתו כן מוכרח להתהוות כל דבר שבעולם בלי שום שינוי וגרעון ותוספות, ויאמין באמונה שלימה שהשם יתברך הוא טוב ומטיב וחסיד ורחום בשלש עשרה מדות הרחמים, ובפרט לנו לישראל עם קרובו, על כן יהיה לו תמיד אמונה ובטחון באמת בהשם יתברך שבודאי ימציא לו השם יתברך ויעשה לו כל צרכיו הן ברוחניות מה שצריך לו לעבודתו יתברך, והן בגופניות מה שצריך לו מענין חיותו ובניו ומזונותיו ופרנסתו, ויאמין ויבטח בהשם יתברך שכל מה דעביד רחמנא לטב עביד (ברכות ד"ס ע"ב) כי מאתו לא תצא הרעה ח"ו ובודאי גם זה לטובה (תענית כ"א ע"א) ויהיה תמיד אך שמח וטוב לב רק יכניע עצמו בענווה גדולה, וידע בעצמו שאינו ראוי לכל הטובות של הקדוש ברוך הוא.
והנה יש שלשה בחינות בענין הבטחון, מבטיח, בוטח מבטח, היינו הקדוש ברוך הוא נקרא מבטיח כי הוא הבטיחנו בכל צרכינו ובכל הטובות, והאדם נקרא בוטח כי הוא בוטח בהשם יתברך שיתן לו כל צרכו וכל טובתו, והנה כל אדם יש לו איזה סיבה שממנה נמשכה לו פרנסתו וטובתו, ומהות הסיבה הזאת נקרא מבטח, והנה מי שאין לו שכל אזי עיניו ישברו ומצפים להסיבה, ומדמה בנפשו שצריך להיות אמצעות בין המבטיח והבוטח, דהיינו שבהעדר הסיבה אזי יעדר הפרנסה והטובה, על כן באה תורתינו הקדושה ואומרת ברוך הגבר אשר יבטח בה', ומשים בטחונו בה' כל כך בחזקה עד שיהיה ה' מבטחו, היינו שיודע באמת שהשם יתברך בעצמו הוא גם כן המבטח, היינו שאין לו שום נדנוד בטחון בהסיבה הנ"ל, רק מאמין באמונה שלימה שאין צריך להיות חלילה אמצעות בין המבטיח להבוטח, כי הכל תלוי בהשם יתברך לבד, שאם רוצה נותן הטובה על ידי סיבה, והסיבה גם כן ממנו יתברך, ואם רוצה נותן הטובה, בלי סיבה, אמנם הסיבה בעצמה אינה פועלת כלום בלתי השם יתברך, כי הוא המבטיח והמבטח, ואפילו אם רואה שחלילה עוברת עליו איזה סיבה, שלפי ראות בן אדם נראה שאינה טובה עם כל זה יאמץ ויבטח בהשם יתברך בשמחה רבה שכל מה דעביד רחמנא לטב עביד וגם זו לטובה כי מאתו לא תצא הרעה, ובודאי על ידי האמונה והבטחון הזה יזכה שיראה שיהפוך לו זאת הסיבה לטובה גדולה.
והנה להבין הענין על אמתתו, למה באמת לפעמים יש לאדם כמה מקריים רעים, הלא השם יתברך הוא טוב ומטיב, ומאתו לא תצא רעה, וגם להבין פירוש המקרא שאמר מפי עליון לא תצא הרעות והטוב, והוא אינו מובן לכאורה, וגם להבין דברי רבותינו ז"ל שאמרו שמן השם יתברך שהוא הנותן יוצאים טובות, רק מכח האדם המקבל נעשים רעות ח"ו, ולכאורה הדברים אינם מובנים, אמנם עומק הענין הוא כי באמת הנה אנו רואים שיש שני מיני בחינות בטובות השם יתברך אל האדם, יש שבאה אל האדם טובה פשוטה, ונגלית לעיני כל שהוא טובה, ויש אשר הטובה באה מכוסה, היינו שלפי הנראה הוא רעה לו להאדם, אמנם בזמן מה אחר כך נתגלה שאדרבה הוא לו לטובה גדולה, והענין בזה כך הוא, שהן אמת שמן השם יתברך הטוב והמטיב, בודאי אין יוצא לישראל שום רעה חלילה, אדרבה הכל הוא טובות גדולות ישועות ונחמות, רק שאם האדם זוכה אזי באה לו הטובה באתגלייא, אמנם יש לפעמים שהאדם אינו זוכה חלילה מחמת שמעשיו אינם טהורים כל אחד לפי מדרגתו, ואזי כשיוצאת הטובה לאדם זה מעילא לתתא, יש מקטריגים המקטרגים עליו ואינם מניחים שתגיע אליו הטובה, ואזי הפסק דין למעלה הוא כך, שלעת עתה יגיע הטובה הזו אל האדם בצירופים אחרים, מלובשת ברעה חלילה, ואם האדם יעמוד בנסיון זה שיתחזק עצמו באמונה שלימה וחזקה באמת, שכל מה דעביד רחמנא ודאי לטב עביד, ויאמין שאין יוצא ממנו יתברך שום רעה ח"ו, ויאמין שבודאי זו הוא טובה גדולה רק שעדיין אינה נגלית לו, אזי בזכות האמונה שיאמין ויבטח כל כך בהשם יתברך יתהפכו הצירופים ויעשו ויתהוו צירופים הקודמים הטובים, כמו שהיו קודם הקטרוגים, יתגלה הטובה לעין כל, ואף גם זאת שאז בזכות האמונה והבטחון יתגדל הטובה יותר ויותר ביתר שאת, שאף מן הרעה בעצמה יתהווה טובה וגדולה מקמייתא, אמנם אם לא יעמוד בנסיון זה ולא ישים אמונתו ובטחונו בהשם יתברך, אזי מחמת זה שלא יאמין בה' יעמדו וישארו הצירופים חלילה כמו שירדו לתתא עכשיו אחר הקטרוג, זהו הפסק דין למעלה, והבן.
ונמצא בבוא אל האדם מעשה כזו חלילה, היינו איזה מקרה רעה, אזי ישוב בתשובה ויתוודה, ויאמין שממנו יתברך אין יוצאין שום רעות ח"ו, רק טובות וחסדים ורחמים, ובודאי גם זה הוא טובה על פי האמת, רק שהיא ממתנת עליו עד שיתחזק היטב באמונתו, ואזי בזכות גודל האמונה והבטחון ממתיק הדין, ומהפך מדת הדין למדת הרחמים, ויזכה שיתהפכו לו הצירופים באמת לטובה, ויתגלה לו טובה ישועה ונחמה גדולה ועצומה בעגלא ובזמן קרוב, אמנם מכלל הן אתה שומע כו'.
ולכן הצדיקים יכולים לעשות טובה לאדם, כי הם מהפכים מדת הדין למדת הרחמים באמונתם החזקה, והם רישא דעמא, וזהו אין ישראל אוכלין בעולם הזה אלא בשביל אמונה, ושביל היינו דרך כידוע, והבן, וזהו צדיק באמונתו יחיה אל תקרי יחיה אלא יחיה והבן כנ"ל.
והנה זהו דרך אמונה להאמין מה דעביד רחמנא לטב עביד, אמנם יש עוד דרך לפני איש אשר הוא ביתר שאת ויתר עוז, והוא דרך אמונת גם זו לטובה [עיין כל זה בספר בן פורת יוסף דמ"ב ע"ד, ועיין לעיל פ' נח בעמוד התפלה בהגה ק"נ ובסוף הגה קנ"ה], והיינו שיאמין בהשם יתברך הטוב והמטיב שגם זאת הרעה בעצמה הוא לטובה גדולה, היינו שמן הרעה זו יתהווה טובה יותר גדולה וחזקה מטובה קמייתא שהיתה קודם הקטרוגים, וכמעשה דנחום איש גם זו (תענית דכ"א ע"א) ואז בהיות האדם מאמין בדרך אמונה זו, זוכה שגם מן הרעה יתהווה לו טובה, ושוב נוסף לו עוד טובה גדולה וחזקה יותר מקמייתא ביתר שאת ויתר עוז כנ"ל, וזהו החילוק בין דרך מה דעביד רחמנא לטב עביד, ובין דרך גם זו לטובה, והבן כי עמוק הוא, ועל כן בנחום איש גם זו כשבא לידו המעשה עם הארגז שגנבו ממנו כל הממון ואבנים טובות, ומלאו את הארגז עם עפר, והביאו אל המלך, והיה אמונתו ובטחונו חזק כל כך בהשם יתברך עד שאמר גם זו לטובה, על כן נתהפך לו באמת לטובה גדולה יותר ממה שהיה אם היה נותן הזהב עצמו למלך וכו', וזהו פירוש שהכל תליא בכל המקבל כנ"ל, וזהו פירוש מפי עליון, היינו לפי שהוא יתברך שמו טוב ומטיב, לא תצא ממנו הרעות והטוב היינו אפי' בחינה זו שמתחלה תתלבש הטובה ברעה ח"ו ואחר כך על ידי אמונת האדם יתגלה הטוב, אפילו בחינה זו אינה יוצאת ממנו יתברך , רק טובות וחסדים ורחמים גדולים, בלי שום רע ח"ו, רק שמחמת הקטרוג נתהוה זה כנ"ל, אמנם מחמת שהשם יתברך טוב ומטיב אם האדם שב בתשובה כנ"ל, גם מאלו הלבושין עצמם יוצא טובה גדולה ביתר שאת כנ"ל וכו'.