עיין לעיל בפרשתינו בהגה י"ג מענין זה, ועיין בס' תוי"י פ' בראשית ד"ט ע"ב בגנות מדת הגאוה וז"ל, כתיב (ירמיהו ט׳:י״ב) על עזבם את תורתי, היינו שילכו לפניהם התלמידי חכמים, להאיר להם באור התורה, איזה דרך ילכו בה, ומחמת גסות רוחם ביזו את התלמידי חכמים, שלא ילכו לפניהם, ושמעתי משל שהלך משרת המלך עם אור הנר לפני איש אחד להאיר לו, וקצף עליו [שחשב שזה לו פחיתות כבודו, שמשרת ילך לפניו, ולא הרגיש שזהו לצרכו להאיר לו, שאי אפשר להאיר לו אם לא ילך לפניו זה שהנר בידו], והנה אמרו בש"ס כל הכופר בע"ז נקרא יהודי וכו', והגאוה נקרא עבודה זרה כמפורש בש"ס דסוטה כו' ע"ש.
ובפ' בא דמ"ח ע"ג הביא ג"כ משל כזה בשם הישיש המנוח הרב מ' אפרים מ"מ דק"ק בראד, כי היה איש אחד בקראקא מפחותי ערך שנתעשר ונעשה אחד מטובי העיר, ופעם אחת נתאספו טובי העיר וישבו עד חשכת הלילה, וכשיצאו ללכת לבתיהם, הלך המשרת לפניו, ונשא נר לפניו להאיר לו, והרע בעיניו, על שזה המשרת הקדים לילך לפניו, ואמר לו מי אתה שתלך לפני, ודיבר לו קשות עד הכאה, ובאמת זה לא בדעת ידבר, שהליכתו לפניו להאיר לו הוא לטובתו, שאם ילך אחריו האיך יכול להאיר לו, רק שעל ידי הגאוה שיש בו כועס עליו בלא דעת, עכ"ל.
ועיין לעיל פ' ויקרא אות ח' ולקמן פ' אחרי אות ה' ואות ו' מה שהעתקתי עוד בגנות הגאוה.
ועיין באוצר החיים פ' תצא דקנ"ח ע"ב מענין שהכופר בגאוה נקרא יהודי, ועיין שם כוונות ויחודים להסיר הגאוה עיין שם באריכות, ועוד הזכיר מזה בס' צפנת פענח דס"א ע"ב והביא מס' פרי עץ חיים שער היחודים תקוני העוונות פרק זיי"ן להסיר הגאוה ע"ש באריכות.