ובספר צפנת פענח דנ"ב דיש ע"ב כתב וזה לשונו, דהקשה הרמב"ם בפסוק ויהיו שניהם ערומים וגו' ולא יתבוששו, הא מעלת הבושה הוא מעלה גדולה, ומאי טעמא קודם החטא לא יתבוששו ולאחר החטא יתבוששו, ותירץ וכו', וביאר תירוצו הרבני מוהר"ז ש"ן, כי ההפרש שבין עץ החיים ובין עץ הדעת טוב ורע, הוא זה, כי יש שני סוגי בני אדם, אחד המתלהב בעבודתו יתברך שמו ואינו חושש לבני אדם המלעיגים עליו, או שאר מניעות, זהו מבחינת עץ החיים, מה שאין כן סוגי בני אדם המתבושש מבני אדם המלעיגים, או שאר מניעות, שחושב אם ימנע מהתלהב מכח איזה מניעה אם לאו, והוא מכח מלחמת היצר הרע כנודע, הוא מבחינת עץ הדעת טוב ורע, וכתבתי מזה במקום אחר בביאור יותר, עכ"ל, וכן הזכיר זה בקיצור בס' בן פורת יוסף די"ח ע"ב.
ובתוי"י פ' חקת דק"ס ריש ע"ד כתב גם כן בקצרה, כי בהיות האדם דבוק בו יתברך שמו, שום מורא של בני אדם או לעג, לא יעלה על ראשו לחוש מן המלעיגין, מה שאין כן ברדתו ממדרגת הדבקות, אז הוא בוש וירא מבני אדם המלעיגין, והחוש והנסיון מעיד על זה כו', אחר כך מצאתי קושיא זו במורה נבוכים וכוונתי לדעתו הרמה, עכ"ל, ועי' לקמן פ' במדבר אות א'.
ושם בס' בפ"י די"ז ע"ג סיים על זה וז"ל, וכן שמעתי מהרב המוכיח מוהרי"ל [ביאור דברי בעש"ט הנ"ל] שיש שבעים אומות, ויש אומה הישראלית מועטין הקרובין לאחדות השם יתברך, ובתוך אומה ישראלית יש רבים העושין מצוות להתפאר להיות אנשי שם, וכן בתורה להתגדל, ובני עליה הם מועטין, וכל היותר קרובים לאחדות השם יתברך הם יותר מועטין וכו' ודפח"ח, עכ"ל.