המשנה השנית והוא מענין החלק הראשון והוא שאמר סוכה הישנה בית שמאי פוסלין ובית הלל מכשירין איזו היא הישנה כל שעשאה קודם לחג שלשים יום ואם עשאה לשם החג אפילו מתחלת השנה כשרה סוכה ישנה ופירש בה שעשאה קודם לחג שלשים יום שכל שהוא תוך שלשים מסתמא לשם חג הוא אחר שהגיע זמן ששואלין ודורשין בעניני החג ואינה נקראת ישנה אבל קודם שלשים ושעשאה סתם ולא הזכיר בה שלשם חג הוא עושה אלא שמ"מ לצל עשאה בית שמאי פוסלין שסוכה לשם חג בעינן וכל שמקודם שלשים אין סתמו כפירושו ובית הלל מכשירין הואיל ומ"מ לצל נעשית אין אנו צריכין בה להיות נעשית לשם חג ואם עשאה לשם חג אפילו מתחלת השנה כשרה ואפילו לבית שמאי ומ"מ הלכה כבית הלל ואף מתחלת השנה אין אנו צריכין לעשייתה לשם חג וכשרה אף מחג זה לחג הבא וכן מכמה שנים הואיל ולצל נעשית ונראה שהיא כשרה אף בלא שום חידוש אלא שבתלמוד המערב אמרו צריך לחדש בה דבר חבריא אמרי טפח ר' אסי אמר כל שהוא ובלבד על פני כלה חדוש בגופה הוי חידוש שאין בגופה אינו חדוש וכתבו גאוני הראשונים שדיו בפקפוק ונדנוד הסכך ואף באלו נראה לי שלא נאמר אלא לכתחלה ודרך הדור מצוה אבל לצורך עקר מצוה לא שאם כן לא נשמט התנא שלא להזכירה במשנתנו ובסוכת רקב"ש וגנב"ך שלא הצרכנו שום חידוש בגמרא שלנו:
זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:
עצי סוכה אסורים כל שבעה שנאמר חג הסכות תעשה לך שבעת ימים כשם שחל שם שמים על החגיגה לאסרה עד לאחר הקרבת אימורין ואף לאחר הקטרה דוקא לבעליו ומשלחן גבוה ליאכל בקדושה כך [חל] על הסוכה ואפילו התנה ואמר איני בודל מהם כל בין השמשות אינו כלום שהרי על כרחו חלה קדושה עליהם בין השמשות מחמת קדושת המצוה שהוא צריך לה וי"מ מחמת סתירת אוהל ולא יראה כן שזה שם מוקצה מחמת האיסור יש עליו ולא שם קדושה ושם שמים וכל שמחמת סתירת אהל אף בשאר יום טוב כן אבל כל שמחמת קדושה דוקא בסכת החג ומתוך שחלה קדושתה לבין השמשות חלה לכל החג שכולם כיום אחד הוא הואיל ואין שם הפסק לילות מימים ולא הקלו בתנאי אלא לנויי סוכה והוא הדין לדעת קצת לצורת פתח העשוי לנוי ולא להכשר כגון שיש שם שלש מחיצות שאין בה צורך לצורת פתח אבל של דפנות ושל סכך אסור אף בתנאי למדנו שעצי הסוכה אסורים מן התורה ואע"פ שבמסכת שבת מ"ה ב' אמרו שמשום מוקצה היא ומוקצה מדרבנן הוא ההוא בכל יום טוב אבל בשל חג דוקא משום קדושה ולדעת המפרשה משום סתירת אהל אף אנו מפרשים כן שמוקצה זה אסור מן התורה כמו שביארנו בראשון של ביצה אבל מה שאמרו למטה שאסורין משום בזויי מצוה זו לא נאמרה אלא בנויין וי"מ שמה שאסרוה משום מוקצה פירושו בשמיני אבל כל שבעה אסורים מן התורה בלא סרך מוקצה ועיקר הדברים כמו שכתבנו ומגדולי הדור התירו אף עצי סוכה בתנאי וכבר כתבנו דבריהם במסכת יום טוב:
מי שנפלה לו סוכתו חוזר ועושה אותה בחולו של מועד ולא סוף דבר בשכבר עשאה ונפלה אלא אפי' לא עשאה כלל מתחילת החג ונמלך לעשותה בחולו של מועד אע"פ שאין כאן סוכה לשבעה רשאי כמו שיתבאר במסכתא זו:
מי שעשה ציצית מן הקוצים ומן הגרדים ומן הנימין פסול ודבר זה יש שפירשוהו משום תעשה ולא מן העשוי ושיטת הסוגיא מוכחת כן שהרי הקשו ממנה לבית שמאי כמו שאמרו ובית הילל לית ליה דרב יהודא אמר רב דאמר עשאה מן הקוצים וכו' פסולה מן הציצין כשרה הואיל ואין כאן עשוי אע"פ שלא נטוית לשמה ושמואל אמר אף מן הסיסין פסולה טויה לשמה בעינן ואי אפשר לפרש שלא הקשה לו אלא מן הסיסין מדברי שמואל שמצריך טויה לשמה וכל שכן שפוסל בתעשה ולא מן העשוי שהרי אמרו וב"ה לית להו דרב וכו' שמשמען של דברים שמדבריו של רב הוא מקשה אלמא איסור קוצים וגרדים ונימין איסורן משום תעשה ולא מן העשוי ואחר שכן אתה מפרש מן הקוצים שהרבה פעמים נפסק החוט בשעת אריגה וקושרין אותו ונשאר מן החוט מן הקשר ולמעלה ואם נשאר מאלו בקצה הטלית במקום ציצית ועושה ממנו ציצית פסול שהרי עשוי הוא וקורהו קוצים על שם שהוא בקצה הבגד ומן הגרדים הוא הפסולת הנשאר מן הערב בסוף הבגד אחר אריגה ואם קשרם בחוליות וקשרים פסול הואיל ומעצמם נתלו לשם ומן הנימין הם החוטים הנשארים בקצה הבגד מן התפירה ונמצא שכל אלו מאליהן נפלו ופסולין אבל מן הסיסין והן פקעיות של צמר שכבר נטוה ותלה אותם לשם ציצית כשרה אע"פ שלא נטוה לשם ציצית הואיל ומ"מ נתלה לשם ציצית ושמואל אמר אף מן הסיסין פסול טויה לשמן בעינן ואין גורסין בה מה שנמצא בקצת ספרים אלמא בעינן טויה לשמה הכא נמי בעינן עשיה לשמה שאם כן נמצאת אומר שמדברי שמואל השיבוהו והאיך תמהו לית ליה הרב וכו' ומ"מ הגאונים פירשו מן הקוצים שבשעה שהצאן עוברים בין הקוצים צמר הגס והארוך מסתבך לשם ונימין צמר גס כעין שערות של עזים או של תיש שמתלקטין מבין שאר הצמר ומן הגרדים אותם הבליטות שהגרדי גוזז במספרים אחר אריגתו הנקראים בורילונ"ש וטעם איסורם של אלו מפני שאין ראוים לבגד וכתיב על כנפי בגדיהם וכו' פתיל וכו' פתיל הראוי לבגד ונמצא שאין מזה קושיא לבית הלל שהרי לא משום תעשה ולא מן העשוי נגעו בה כמו שפירשנו וא"כ לא השיבוהו אלא מן הסיסין ומדברי שמואל שפסלם אע"פ שבתלייה מיהא אין כאן עשוי הואיל וטויתם שלא לשמה ואע"פ שאמר תחלה לית ליה דרב יהודה אמר רב על שם סופה נאמרה כלומר לית ליה איסורא במה שנחלקו בו רב ושמואל בענין הסיסין והם גורסין אלמא בעינן טויה לשמה:
ולענין פסק בקוצים וגרדין ונימין הלכה פסול לאיזה פירוש שאתה רוצה לפרש אבל הסיסין לדעת הגאונים הואיל והקשו מדברי שמואל והוצרכו ב"ה לתרץ דבריו לשיטתם אלמא הלכה כשמואל לפסול אף בטויה שלא לשמה וכן פסקוה גדולי הפוסקים והמחברים אלא שגדולי הרבנים פוסקים בה כרב וכל שנתלו לשמן אין לנו ולטוייתם כלום ובמסכת מנחות פרק התכלת מ"ב ב' העמידו מחלוקת זו של רב ושמואל כענין מחלוקתם של חכמים ורבן שמעון בן גמליאל ותורף השמועה ציפן זהב או שטילא עליהם עור בהמה טמאה פסולות עור בהמה טהורה אלא שלא נתעבד לשמה כשר ורבן שמעון בן גמליאל פוסל עד שיעבד לשמה רב כרבנן ר"ל שאינו מצריך טויה לשמה לציצית ושמואל כרשב"ג וגדולי הפוסקים לא פסקו בתפילין הלכה כמי אלא שמאחר שפסקו בציצית כשמואל נראה שבתפילין הלכה כרשב"ג ובששי של סנהדרין נחלקו אביי ורבא באורג למת בגד שלאביי אסור ומטעם הזמנה מילתא היא ולרבא לא מילתא היא והעמידוה במחלקותם של תפילין והוא שם כתנאי ציפן זהב וכו' וגדולי הרבנים פירשו בה אביי כרשב"ג שמצריך עבוד לשמה ועבוד כהזמנה וקשה לדעת שכתבנו שהרי הלכה כרבא ודלא כרשב"ג אלא שהגאונים פירשו שם לפי שיטתם רבא כרשב"ג שמאחר שהוא מצריך עבוד לשמה ולא דיו בהזמנה כלומר שיאמר זה העור יהא לתפילין אלמא הזמנה לאו מילתא היא וכן גדולי הרבנים לשיטתם שפסקו בציצית כרב ובתפילין כרבנן מפרשים דעת רבא בהזמנה לדעת רב בציצית ולדעת חכמים בתפילין ולדעתנו צריך טויה לשמה בציצית ועבוד [לשמה] בתפילין וכתבו גדולי הדורות שאף רבנן לא נחלקו בתפילין אלא ברצועות שהן תשמישי קדושה כעין בגד למת שהם תשמישי מצוה ואע"פ שיש שני קשר אותיות כגון דל"ת ויו"ד משדי מ"מ אין אלו עיקר הקדושה אבל תפילין עצמן ר"ל הקלפים כולם מודים שצריכים בה עבוד לשמה שלא נשתנו מספר תורה שצריך לעבד גוילין שבה לשמה כמו שהתבאר בחמישי של גיטין ומ"מ י"מ שאף ברצועות לא נחלקו שצריכין עבוד לשמה שהרי הן עיקר אות לא נחלקו אלא בעור שהקציצה מחופת בו שלרבנן אין צריך עבוד לשמה ולרבן שמעון בן גמליאל צריך וכן כתבנוה בששי של סנהדרין וגדולי המחברים פסקו בעור קציצה שאינו צריך עבוד לשמה אבל הרצועות צריכות עבוד לשמה וכן במזוזה מחלוקת גדולה שלדעת גדולי המחברים אין צריך עבוד לשמה מפני שלא מצינו מפורש בה כן בתלמוד וכן שאינה חובת הגוף כתפילין וספר תורה שאם אין בית הראוי למזוזה אין מזוזה ורבים חולקים עליהם בזו שאף בציצית תלויה בטלית הראוי לציצית ולרוב גאונים ראיתי שמצריכים עבוד לשמה אף במזוזה:
ציצית שעשאה מצמר הגזול פסול אבל סוכה גזולה כשרה ולא סוף דבר שתקף את חבירו והוציאו מסוכתו שהרי אין קרקע נגזלת אלא אף אם גזל עצים ועשה מהם סוכה תקנת חכמים היא שיתחייב לו בדמי עציו ואפ' גזל נסרים והניחם ולא חברם ולא שינה בהם כלום יצא: