זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:
כל המצות כולן אין אדם יוצא בהן ידי חובה אלא כדרך גדילתן כגון נטילת לולב והדס וערבה ואתרוג וכיוצא באלו אינו יוצא בנטילתן אא"כ הוא נוטלן ראשן מלמעלה וזנבן מלמטה כדרך גדילתן שנאמר עצי שטים עומדים והיה לו לומר ועשית את הקרשים עומדים שהרי הענין שיהו הקרשים עומדים כדרך גדילת העצים וכבר ביארנוה למעלה:
הלולב מברכין עליו כל שבעת הימים ואע"פ שאין נטילתו כל שבעה בגבולין אלא מדברי סופרים אעפ"כ מברכין כשאר מצות שמדברי סופרים וכמו שאמרו בכולן והיכן צונו מלא תסור ואע"פ שאינו דומה לגמרי לשאר דברי סופרים שהרי זה עיקרו ביום ראשון מן התורה בכל מקום והיה ראוי לומר שמכיון שבירך עליו כדין תורה לא יחזור ויברך עליו מדברי סופרים מ"מ יום ראשון לחוד ושאר הימים לחוד שהרי לילה מפסיק בין שני החיובים אחר שהלילה אינו זמן לולב ומברך ביום ראשון מן התורה ובשאר הימים מדברי סופרים ודוקא בשעת נטילה לצאת אבל נטילת המנהג שאדם נוטלו כל היום כמו שהזכרנו במנהגן של אנשי ירושלים אף ביום ראשון אינו צריך לברך אע"פ שכבר הניחו וחזר ונטלו אע"פ שבתלמוד המערב נראה היפך הדברים כמו שביארנו ומעתה אין צריך לומר בסוכה שהיא מן התורה כל שבעה שמברכין עליה כל שבעה ואע"פ שאין הפסק בה בין חיוב לחיוב שהרי אף לילה זמן סוכה והיה לנו לומר כולהו כחד יומא אריכתא דמי ומשברך פעם אחת לא יהא צריך לברך אינו כן אלא כל שבעה כמו שיתבאר הטעם בסמוך: