המשנה השניה והכונה בה לבאר עניני החלק השני והוא שאמר מצות ערבה כיצד מקום היה למטה מירושלם ונקרא מוצא יורדין לשם ומלקטין משם מורביות לערבה ובאים וזוקפין אותם לצדי המזבח וראשיהם כפופים על גבי המזבח תקעו והריעו ותקעו בכל יום מקיפין את המזבח פעם אחת ואומרין אנא ה' הושיעא נא אנא ה' הושיעה נא ר' יהודה אומר אני והוא הושיעא נא אותך היום מקיפין את המזבח שבע פעמים אמר הר"ם אני משמות השם וכמו כן הו כך אמרו המפרשים לתלמוד ואני אומר שהוא קורא ורומז למה שאמר ראו עתה כי אני אני הוא שזה הפסוק בא בשמירת ישראל וישועתם וכאילו אמר אתה שאמרת ראו עתה כי אני אני הוא הושיעא נא כמו שהבטחתנו ומקצת הגאונים אמרו שהוא רוצה בו מי שאני והוא בצרה הושיעא נא וזה על דרך הפשט והוא אמרו ית' עמו אנכי בצרה כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת אלא שהיו מלקטין אותי מערב שבת ומניחין אותן בגיגיות של זהב כדי שלא יכמושו ר' יוחנן בר ברוקא אומר חריות של דקל היו לוקטין וחובטין על גבי המזבח אותו היום נקרא יום חבוט חריות מיד התינוקות שומטין את לולביהן ואוכלין את אתרוגיהן ר' יוחנן אומר כפות תמרים אחת ללולב ואחת למזבח ואסור לאכול האתרוג בשביעי כי העקר אצלנו כיון שנאסר מקצת היום נאסר כלו ולפיכך אמר התינוקות כי הם אינם מדקדקים באיסור והתר ואין הלכה כר' יוחנן בן ברוקא:
אמר המאירי מצות ערבה כיצד ר"ל בשביעי של חג וכשהוא חל בימות החול ובזמן המקדש מקום היה לו למטה מירושלים ונקרא מוצא ר"ל שהיו מים מתקבצים לשם ונעשה שם יער של ערבה והיה נקרא בשרו"ק הוא"ו מוצא ר"ל שהיה מוצא משעבוד המלך והוא שאמרו מקום קלנייא היה ר"ל בן חורין ור"ל שהוא הפקר לכל ויורדין לשם ומלקטין שם מורביות של ערבה ובאין וזוקפין אותן בצדי המזבח וראשיהן כפופין על המזבח אמה ואי אפשר להיות כן אא"כ גבוהות על קרנות המזבח שתי אמות ולפיכך פירשו בגמרא שגבוהות היו אחת עשרה אמה והיו מניחין אותן על יסוד המזבח שהוא גבוה מקרקע העזרה אמה וכדתנן עלה אמה וכנס אמה זהו יסוד עלה חמש וכנס אמה זהו סובב עלה שלש זהו מקום המערכה וגובה הקרנות אמה נמצא שמיסוד ולמעלה עד תכלית גבהן של קרנות תשע אמות והיו הבדים גבוהות שתי אמות על גובה הקרן שיהו גוחות אמה וישאר בהן גובה אמה על הקרן וכשהיו הכהנים מקיפין תקעו והריעו ותקעו ובכל יום היו מקיפים את המזבח פעם אחת ואומרין אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הצליחה נא ור' יהודה אמר אני והו הושיעה נא והענין שהם שמות גימטריא שלהם אנא ה' והם יוצאים משלשה פסוקים רצופים בסדר בשלח ויסע ויבא ויט שלשתם בני שבעים ושתים אותיות ויוצא מהם שם של שבעים ושתים תיבות ונחשבים אות ראשונה של ראשון ואחרונה של אמצעי וראשונה של אחרון והרי השם הראשון הוא וא"ו דויסע ה"א דהלילה וא"ו דויט והרי וה"ו וכשתגיע על חשבון זה לשם ל"ז תמצא אני א' דמאחריהם שהוא אות ל"ז לפסוק של ויסע כשהתחיל למנות מאות ראשונה שבו ויו"ד דקדים שהוא אית ל"ז לפסוק של ויט כשתתחיל למנות מאות ראשונה שבו ונו"ן ראשונה דהענן שהוא אות ל"ז לפסוק של ויבא כשתתחיל למנות מאות אחרונה שבו ונבחרו שני שמות אלו מבין כל השבעים ושתים ממה שנאמר בכל צרתם לו צר ועל דרך מה שאמרו שכינה גולה עמהם ונאמר בדרש ואני בתוך הגולה כביכול אני עמהם בתוך הגולה והוא אסור בזיקים כביכול הוא אסור עמהם ועל זה בחרו שני שמות אלו כלומר הושיעה ימינך ועננו דרך הערה שבתשועתנו נשגב שמו בעולם או שמא על שם גמטריא של אנא ה':
ואותו היום ר"ל בשביעי היו מקיפין אותו שבע פעמים ובשעת פטירתן אומרין יופי לך מזבח יופי לך מזבח ר' אליעזר אומר יופי ליה ולך מזבח והקשו בה בגמרא והרי אסור לשתף שם שמים ודבר אחר ופירשו שכך היו אומרים ליה אנו מודים ולך אנו משבחים:
כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת ר"ל שכשחל שביעי בשבת היתה ערבה דוחתהו מה שאין כן בשאר הימים והיו עושין בשביעי שהוא שבת כדרך שהיו עושים בחול אלא שהיו מלקטין את המורביות מערב שבת ומניחין אותן בגיגיות של זהב ר"ל ספלים של זהב מלאים מים כדי שלא יכמושו ור' יוחנן בן ברוקא חולק לומר שלא היה ענין זה נעשה בערבה אלא בחריות של דקל שהם ממין הלולב והביאה ממה שקורין כפות תמרים אחת ללולב ואחת לשביעי ומ"מ חכמים סוברים יש אם למסורת וכפת כתיב ולדעת בן ברוקא לא היה נקרא יום ערבה אלא יום חבוט חריות ואין הלכה כדבריו אלא כחכמים:
ומיד ר"ל אחר זקיפת הערבה תינוקות שומטין את לולביהן ר"ל שמתירין אותן מאגדיהן ואוכלין אתרוגיהם שהקטנים לא היו חוששין למה שהוא מוקצה כל היום למצותו כגדולים וי"מ בלשון זה שכל העם היו שומטין את לולביהן של תינוקות מיד התינוקות ומתירין אותן מאגדיהן וחוטפין אותם ולא היו נמנעים משום גזל שהרי קטנים היו ולא מפני דרכי שלום שכך הותרה להם דרך שמחה ולענין אכילת אתרוגיהם מיהא הכל מפרשים אותו על הקטנים ר"ל שהקטנים אוכלים את אתרוגיהם אבל לגדולים אסור כל יום שביעי כמו שיתבאר: