כשאוגדין את ההושענא אין צריך לאגדה סביב הלולב אלא אם ירצה אוגדו בפני עצמו תחלה ואח"כ תוחב את הלולב בתוכו ואע"פ שבתחיבתו עלי ההדס נושרין ונופלים בינתיים וחוצצין בין (מין) הלולב להושענא ונמצא שאינו אגד אחד ואין כאן נוי שיפקיע את החציצה שלא לעכב מהיות נקרא אגד שני מ"מ מין במינו הוא ומין במינו לענין זה אינו חוצץ ואגד אחד הוא וכן אם היה הלולב ארוך לו יותר מדאי ורצה לגוז ממנו מלמטה יגוז אף בעוד שהלולב בתוך ההושענא שאע"פ שעלי הלולב הנחתכים נשארים תלושים מן השדרה ומתערבים בנתים וחוצצין בין הלולב השלם להדס ונמצא שאינו אגוד כאחד מין במינו הוא ולענין זה אינו חוצץ:
הדס של מצוה והוא אותו הנאגד עם הלולב אסור להריח בו שהדבר למד מן הסוכה שאמרו עליה חג הסוכות וכו' כשם שחל שם שמים על החגיגה כך הוא חל על הסוכה כלומר שאסורה בהנאה אחרת והוא הדין ללולב וכל מיניו והלכך ההדס אסור אף להריח שהרי עיקר הנאתו לריח וכשמקצהו למצוה ליאסר לו בהנאה אחרת מריחו מקצהו שהרי הוא עיקר הנאתו אבל אתרוג של מצוה מותר להריח בו שעיקר הנאתו לאכילה הוא וכשמקצהו למצוה מן הסתם מאכילה הוא מקצהו ולא מריחו ומ"מ יש אומרים שלא נאסר ההדס בריח והאתרוג באכילה אלא מן הסתם אבל אם התנה עליהם מותרין כנויי סוכה וכשיאמר איני בודל מהם כל בין השמשות שלא תחול קדושה עליהם לאותו דבר ואף אני מפרש כאן מאכילה מקצה ליה ושאר הנאות שבו הרי הוא מן הסתם כהתנה עליהם ואע"פ שעצי סוכה אין תנאי מועיל בהם לדעתנו שלא נתפרש כן אלא על הנויין שאינן גוף המצוה אבל סוכה שהיא גוף המצוה לא ואף אלו גוף מצוה הן וראוי לומר שלא יהא תנאי מועיל בהם וכדעת רוב מפרשים הם אומרים שההדס אינו דומה לסוכה שהסוכה הנאתה בסתירתה וסתירתה גורמת בטול מצותה אבל הדס אין בהנאתה גרמא לביטול מצוה ובאתרוג מיהא לא מצאו ידיהם אלא שאני אומר כן לשיטה זו אף באתרוג שהאתרוגים מצויים הרבה וכשמתנה על זה סומך על האחרים או על הנשאר ממנו לדעת המפרש כן למעלה בענין מטבל ביה ונפיק אבל סוכה מיהא לא סוף דבר ביום טוב שיש בהנאתה איסור סתירת בנין אלא אף בחול המועד מ"מ אין עשיית אחרת מצויה כל כך ומ"מ יש מתירין אף עצי סוכה בתנאי כל שאין שם איסור סתירת אהל כגון בחול המועד ואף גדולי הדור נוטים לומר כן וכבר כתבנו דעתם ברביעי של יום טוב בסוגיית המשנה השניה:
הדס במחובר מותר להריח בו בין ביום טוב בין בשבת שמאחר שהנאתו לריח לבד והרי הנאתו מגעת לו מעכשיו לא יבוא לקוץ וי"מ בה דוקא שלא בנגיעת יד שהרי אסור להשתמש במחובר ולי נראה אף בנגיעה שאם היה בפחות משלשה ארעא סמיכתא היא כמו שכתבנו בשלישי של עירובין ואף כשהם למעלה משלשה מ"מ אין דין משתמש במחובר נאמר אלא בשכופף את ענפיו או נשען עליהם או על גוף האילן הא אתרוג במחובר אסור להריח בו שמא יביאהו ריחו לתאוות מאכל ויבא לקוץ ויש שואלים בה ממה שאמרו בשלישי של עירובין מ' א' בבני גננא דגזו להו גוים אסא ולא התירו בריחו עד לערב ובכדי שיעשו ומה צריך בכך אחר שביום טוב עצמו יכול להריח ומתרצים בה שמה שאסרוה שם לא להריח אלא לעשיית הגננא ומפני שנתלשה בשבת לדעת כך וזה שתפסו שם לישנא דארוחי הואיל ועיקר הדס בחופה מפני הריח הוה נקיט ליה הכי וענינו אסר להו בעשיית הגננא באותו הדס הא לארוחי לחודיה בלא עשיית גננא לא היה אוסר וי"מ שאף להריח לבד היה אוסר ומפני הטלטול ומפני שהם סוברים שלא הותר להריח הדס במחובר אלא שלא בטלטול ומגע ועיקר מה שאסר לטלטול הוא הא להריח בלא טלטול לא היה אוסר או שמא אף בזה היה אוסר מחשש טלטול מפני שהטלטול בדבר התלוש קרוב לטעות בו ומפני שהטלטול לצורך הריח היא נקט ליה לישנא דארוחי וי"מ שלא הוצרכו שם לשיעור אלא מפני ההבאה מחוץ לתחום וכדעת גדולי הפוסקים שמצריכין שיעור אף בהבאה שמחוץ לתחום אלא שאחרוני הרבנים כתבו שאין הבאה מחוץ לתחום צריכה שיעור אחר שאין בה איסור מחמת עצמו וכבר כתבנו טעם דבריהם בשלישי של יו"ט ומ"מ גאוני ספרד גורסים כאן בהיפך הדס במחובר אסור להריח בו הואיל ועיקר הנאתו לריח אילו אתה מתירו להריח יבא לקוץ להפליג בריחו אבל אתרוג לא יבא לקוץ לכונת ריח שאין אדם מתכוין לריחו כל כך הואיל ועיקר הנאתו בדרך אחרת ולקוץ לאכילה ודאי זכור הוא ואין חוששין לו:
כשבא ליטול את הלולב לצאת בו צריך שיהא לולב בימין ואתרוג בשמאל ופירשו הטעם בגמ' הכא תלת מצוה והכא חדא ולאו דוקא שיהו ארבעתם מצות חלוקות שהרי ארבעתם מצוה אחת ומעכבין זה את זה אלא פירושו שבזו שלשה חלקי המצוה וכל שיש בו רוב חלקי המצוה ראוי ליטלו בימין ואם החליף ונטל לולב בשמאל ואתרוג בימין יש אומרים שפסול וכמו שאמרו למטה כששאלו והא מדאגבהיה נפק ביה תירץ בו בשהפכו והם מפרשים בו אף בהפכה שמימין לשמאל ומ"מ עקר הדברים שבדיעבד יצא ולא אמרו בשהפכו לא יצא אלא בשהפכו ראשו למטה וסופו למעלה וכל המצות אין אדם יוצא בהם אלא דרך גדילתם דכתיב עצי שטים עומדים ונטילתן ביד אחת נראה ג"כ שלכתחלה אסור אפי' נטל את כולן בימין ומה שאמרו למעלה באתרוג שבגדול כדי שיאחז שתים בידו אחת ופירשו הטעם כדי שיהא האתרוג והושענא ניטלין ביד אחת פירושו כשמניחן לביתו אבל לנטילת מצוה לכתחלה לא הא בדיעבד נראה שיצא דלא אתי להחליף של ימין לשמאל ומ"מ יש פוסלין ומפני שאין לחבר האתרוג עם השאר כפות תמרים כתיב ולא וכפות אלמא צריך שיהא האי לחודיה והאי לחודיה וכן כתבוה חכמי לוניל:
היה איטר יד ימינו הסכימו הגאונים שנוטל הלולב בשמאלו שהוא ימין שלו שהרי בתפילין שחיובן בשמאל אמרו באיטר שמניחן בימינו שהוא שמאל שלו ומ"מ אם היה שולט בשתי ידיו נוטלו בימין אחר שהוא ימין שלו וימין כל אדם:
היה גדם ואין לו יד לא ימין ולא שמאל אוחזן בזרועותיו דלא כתיב ולקחתם ביד אלא ולקחתם וכמו שאמרו יבמות ק"ה א' ביבמה גדמת שחולצת בשניה מדלא כתיב וחלצה ביד ואם היה גדם ביד ימין נראה שנוטל את הכל בשמאל:
כשהוא בא ליטול ארבעת המינין אינו מברך אלא על הלולב שהוא עיקר האגד וכולם טפלים לו הואיל ובמינו גבוה מכלם אם שהאילן שלו גבוה משאר אילנות אם שהוא צריך שיהא יוצא מן האגד על כל אותן הנאגדים עמו ולדעתי אמר שהוא גבוה מכולם בערך המעלה וזהו לדעתי שאמר במינו כלומר באותם הנאגדים עמו שרומזים על איזה חסרון אם בריח אם בטעם אם בשניהם והלולב שהוא בעל הטעם שרומז על מין החכמים הבלתי שלימים הוא גבוה מן הנרמז באחרים שבאגד ורמז באגד שיהו לאגודה אחת לעבודת האל והאתרוג שהוא רומז על השלם במיני חלקיו אינו נכלל עם השאר ולא באה הברכה עליו למיעוטו שהעולם נידון אחר רובו וכי רובו על הלולב הואיל וגבוה מכולם במינו כמו שרמזנו וכבר כתבנוה בארוכה בקצת חבורינו ואם לא אגד את הלולב אלא שיצא בהם בזה אחר זה מברך על כל אחד ואחד בפני עצמו בשעת נטילתו כמו שביארנו:
המשנה הששית והכונה בה בענין הנענוע והוא שאמר ובהיכן היו מנענעים בהודו לה' תחלה וסוף ובאנא ה' הושיעה נא כדברי בית הלל בית שמאי אומרים אף באנא ה' הצליחה נא אמר ר' עקיבא צופה הייתי ברבן גמליאל ור' יהושע שכל העם היו מנענעין בלולביהן והם לא נענעו אלא באנא ה' הושיעה נא בלבד אמר הר"ם לפי שאמר בתחלת הפרק כדי לנענע הודיעך כי מצותו בנענוע הודיעך בהיכן מנענעין וצורת זה הנענוע מוליך ומביא מעלה ומוריד:
אמר המאירי היכן היו מנענעין וכו' שאלו בגמרא נענוע מאן דכר שמיה כלומר שעיקר הדבר ודאי בנטילה הוא וכמו שאמרו מדאגבהיה נפק ביה והיכן מצינו שיהא צריך נענוע בנטילה עד שהוא שואל היכן מנענע והשיבו שהוא מוסב על מה שאמרו במשנה לולב שיש בו שלשה טפחים כדי לנענע ופירשנו בה וכדי לנענע ומתוך כך הוא שואל היכן היו מנענעין ור"ל מלבד הנענוע שהוא מנענע בשעה שבא לברך עליו לצאת ידי חובת נטילה שעל אותה נטילה אין מקום לשאול היכן אלא שבאיזו שעה שביום שהוא רוצה מברך ונוטל ומנענע אלא שקבלה היתה בידם שאף בתוך ההלל היו מנענעים להתעוררות שמחה ועל אלו הוא שואל היכן ולא הוצרך להזכיר במשנה שבשעת הברכה צריך נענוע שקל וחומר הוא אם במקומות שבתוך ההלל צריך כל שכן בשעת הברכה שהוא עיקר ובהדיא אמרו המשכים לצאת בדרך מביאין לו שופר ותוקע לולב ומנענע מגילה וקורא בה וודאי על הנטילה שהוא נוטלו לצאת בו הוא אומר כן דומיא דשופר וכן ראיה אצל קצת חכמי הדור ממה שאמרו בגמרא בסוגיא זו רב אחא [בר יעקב] ממטי ליה ומייתי ליה ר"ל מוליך ומביא ואמר האי גירא בעיניה דשטנא ואילו בנענוע של הלל האיך הי' מפסיק לשיחת חנם אלא לנענוע של ברכה הוא אומר כן ופשוטה היא אלא שבנענוע של הלל הוא שואל היכן מנענע ואמר בהודו לה' תחלה וסוף ופירוש תחלה הראשון הסמוך להללו את ה' כל גוים וסופו אותו שבסוף המזמור לאלי אתה ואודך וי"מ תחלה וסוף על פסוק אחד ותחלה בהודו לה' כי טוב וסופו בכי לעולם חסדו ומפני שקשה להם לפיירשנו לשון תחלה והוא שהיה לו לומר ראשון ואחרון ואין דבריהם כלום שלא נאמר תחלה וסוף אלא על ששניהם במזמור אחד והראשון תחלת המזמור והאחרון הוא סוף המזמור ופירוש הענין בהודו לה' שבתחלת המזמור ושבסופו ובאנא ה' הושיעה נא אבל לא באנא ה' הצליחה נא שהוא סוף הפסוק ובית הלל אומרים אף באנא ה' הצליחה נא ואין זה בכלל חומרי בית הלל שלא נחלקו אלא במנהג:
אמר ר' עקיבא צופה הייתי ברבן גמליאל ור' יהושע שכל העם היו מנענעים ר"ל בהצליחה נא כדברי בית הלל והם לא היו מנענעים אלא באנא ה' הושיעה נא וכן הלכה ועכשיו נהגו להקל ולסמוך על נענוע שבשעת הברכה וכל שכן במקומות שאין הלולבין ומינין שבהם מצויים בריוח ומפני שהנענוע שבקריאת ההלל אינו אלא מנהג ומ"מ ראוי לתלמיד שיאחז לולבו ולנענע בכל מקום הראוי לו כל שאפשר לו בריוח ושליח צבור מיהא מנענע בכל המקומות הראויים לכך וקצת גאונים כתבו שראוי לנענע במלת הודו במוליך ומביא ובמלת לה' במעלה ומוריד בין בהודו שבתחלה בין בהודו שבסוף אבל באנא ה' הושיעה נא מעלה ומוריד באנא ה' ומוליך ומביא בהושיעה נא כדי שתהא ההעלאה במלת ה' ואומר אני סימן לדבר כשהוא זוקף זוקף בשם:
ולענין תכונת הנענוע והביאו בגמרא מה שנאמר במסכת מנחות בפרק כל המנחות ס"ב א' בתנופת שתי הלחם ושני כבשי עצרת שנותן שתי הלחם על שני הכבשים בעודם חיים ומניח הכהן ידו תחתיהם ומניף מוליך ומביא מעלה ומוריד שנאמר אשר הונף ואשר הורם והנפה הוא מוליך ומביא כדכתיב ישעיה י' ינופף ידו הר בת ציון ומתרגמינן מוביל ומייתי בידיה והרמה היא העלאה ואין העלאה אלא בהורדה ומתוך שאף ההנפה הוא לשון הרמה אומר אני שאף בהולכה והבאה צריך שיגביה ידו מעט כלפי מעלה ואע"פ שמקרא זה ר"ל אשר הונף ואשר הורם אינו בפרשת שתי הלחם אלא בפרשת מלואים מ"מ כתיב כאן והניף הכהן אותם וכל התנופות למדות ממלואים והנפה זו של שתי הלחם וכבשי עצרת היתה בעודם חיים ולאחר שחיטה ונתוח היו חוזרין ומניחין חזה ושוק שבשניהם בצד הלחם ומניף את הכל גם כן במוליך ומביא ומעלה ומוריד ופי' בגמ' על זה מוליך ומביא למי שארבע רוחות שלו מעלה ומוריד למי ששמים וארץ שלו ואע"פ שהולכה והבאה אינה אלא בשתי רוחות ר"ל הולכתו לצד שלפניו והבאתו לצד שאחריו בחזרתו אצל עצמו מ"מ המולך בשתים מולך בארבע ואין טענה מכאן בלולב להוליך בארבע רוחות ואף הגאונים כתבו על העושה כן שדעת חיצוני הוא ואף מה שאמרו בפסוק ראשון של קריאת שמע להאריך באחד כדי להמליכו למעלה ולמטה ובארבע רוחות העולם אף זו אין צורך אלא לתנועה לשתי רוחות שבצדדיו ולמטה ולמעלה שאין לתנועת הפנים מקום בהולכה והבאה לצד שלפניו ואחריו ולא עוד אלא שיש אומרים באחד שאינו צריך לשום תנועה אלא בציור הלב כמו שביארנו במקומו והתנופה מיהא שצריך לכך דיו במוליך ומביא מעלה ומוריד וכן בלולב כמו שיתבאר בסמוך וכן אמרו מוליך ומביא לעצור רוחות רעות מעלה ומוריד לעצור טללים רעים כלומר שתהא מחשבתו להאמין שהשם ייטיב לטובים ויכפר לשבים ואם בשירי מצוה כן ר"ל במצוה שאינה מעכבת שאם לא הניף אע"פ שאין הכפרה מן המובחר מ"מ קרבנו עולה לו ואינו צריך להבאת קרבן אחר ואם שירים אלו מעכבין את הפורענות קל וחומר גופה של מצוה ואמרו על זה וכן ללולב כלומר שאע"פ שהנטילה גופה של מצוה ויצא בו בלא שום נענוע וכמו שאמרו מדאגבהיה נפק ביה מ"מ הנענוע שירי מצוה וצריך שיוליך ויביא ויעלה ויוריד בנטילתו בשתי רוחות ובמעלה ובמטה כדרך תנופת שתי הלחם וכבשי עצרת על הדרך שביארנו ויראה ממה שכתבנו ומסוגיא זו שאינו צריך לנענוע שדרה ועלין אלא הושטה לצד שלפניו וחזרה אצל עצמו וזהו מוליך ומביא והעלאה והורדה למעלה ולמטה וזהו מעלה ומוריד והוא הוא הנענוע שאנו מזכירים בכל הסוגיא וכדמיון תנופה שהרי עליה אמרו וכן ללולב ויש מקשין לשיטה זו ממה ששנינו לולב שיש בו שלשה טפחים וכדי לנענע בו כשר ומפרשין הטעם מפני שאין הנענוע ניכר בפחות מהשיעור זה ואם דיו בהושטה לבד הרי ההושטה בכל שהוא ומתוך כך הם אומרים שצריך נענוע בשדרה ועלין ולדעתי אין טענה זו כלום שאם כן אף אתה צריך לומר שיהא הנענוע מעכב שהרי השיעור מעכב הוא אלא שצורך השיעור אינו אלא מפני שהלולב עיקר כמו שכתבנו וצריך שתהא נטילתו מפורסמת עד שיהא ראוי לנענוע ולהושטה הניכרת ואע"פ שההושטה והנענוע אין מעכבין ראוי לכך מיהא בעינן שכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכל שאין ראוי לבילה בילה מעכבת בו ואין מכאן טענה לנענוע שדרה ועלין שההושטה במוליך ומביא ומעלה ומוריד הוא הוא הנענוע ואף גאוני הראשונים כתבו בתשובת שאלה שאין צריך אלא להושיט ראשו של לולב לצד שלפניו ולהחזיר זנבו כלפי עצמו ואח"כ מעלה ומוריד וכן כתבו שהסוגיא מוכחת כן מדקאמר וכן ללולב והתנופה אין בה אלא הושטה ואע"פ שלשון נענוע מורה נענוע העלין כל דבר שאדם מניעו ממקום למקום נענוע הוא וכמו שאמרו מו"ק כ"ז ב' אבל כיון שנענע ראשו אין המנחמים רשאים לישב אצלו וכן בפרק תפלת השחר כ"ח ב' בענין מודים כיון שנענע בראשו שוב אינו צריך וכן אם באו רשעים על אדם ינענע להם בראשו וכל אלו אינם אלא הרכנת הראש אם באבל להעלים עינו מן היושבים דרך מיאון ואם במודים דרך כריעה ואם ברשעים דרך הודאה לדבריהם וכל שהוזכר לשון נענוע אנו מפרשים אותו בהושטה לבד לפי הסוגיא ואף הרבה מחכמי הדורות שלפנינו נהגו בעצמם כן:
ומ"מ ראוי לנו לחוש לכבוד אבותינו ורבותינו שכולם מתאימים לב אחד ומסכימים ונוהגים לנענוע שדרה ועלין וכן שבתלמוד המערב אמרו צריך לנענע שלשה פעמים על כל דבר ודבר ור' זעירא בעי הכין חד והכין חד או הכין והכין חד ואין ביאורו מתיישב אא"כ בנענוע שבשדרה ועלין ואף במשנה זו מצאתי בגמרות ישנות ומדוייקות בעדותו של ר' עקיבא שכל העם היו מטרפין לולביהם והם לא היו מנענעים אלא באנא ה' הושיעא נא ואף בערוך גורס כן וכן בהלכות גדולי הפוסקים אלמא לשון מנענעין ולשון מטרפין הכל אחד ולשון מיטרפין ודאי הוא נאמר על תנועה מהירה ומבולבלת כענין טרף בקלפי וביצה טרופה או שמא להשמעת קול תנועת העלין מלשון עלה שתרגומו טירפא ומתוך כך אני אומר שזו שאמרו על התנופה וכן ללולב על הנענוע נאמר כלומר שנענוע הלולב יהא בהושטה לרוחות אלו ר"ל שיוליך וינענע ויביא וינענע ויעלה וינענע ויוריד וינענע ונתחדש בתלמוד המערב שבכל הושטה יהו שלשה נענועים ועל כל דבר פירושו לשיטתנו על כל הושטה והושטה והוא ששאל ר' זעירא הכין חד והכין חד או דילמא הכין והכין חד ודעתי לפרש שר' זעירא היה שואל אם היה קורא ההולכה דבר אחד וההובאה דבר אחד וכן ההעלאה דבר אחד וההורדה דבר אחד עד שיהו נענועים אלו שבהוצין שנים עשר או שמא הולכה והבאה שניהם דבר אחד וכן העלאה והורדה עד שיהו נענועים אלו שבהוצין ששה ולא נתבררה השאלה והולכין בה להחמיר וכן פסקוה לדעתי גדולי הפוסקים אע"פ שאין דבריהם מבוררים כל כך עד שהבינו רבים מתוך דבריהם שצריך להולכה והבאה ולהעלאה והורדה בלא נענוע אלא בהושטה לבד ואח"כ ינענע שלשה פעמים בהולכה ושלשה פעמים בהבאה וכן בהעלאה והורדה אלא שאני מפרש את דבריהם על שיטת פירושנו וזה שכתבו צריך לנענע שלשה פעמים בהולכה והבאה חוץ ממוליך ומביא פירושו חוץ מגוף ההולכה כלומר שלא דיו בהושטה לבד אלא שצריך בכל הושטה נענוע ההוצים להוסיף בהערה ובשמחה ואע"פ שלא הזכירו בנענוע זה אלא מוליך ומביא קצור דברים הוא והוא הדין למעלה ומוריד וי"מ בדבריהם בפשוטן של דברים שתחלה מוליך ומביא מעלה ומוריד בהושטה לבד בלא שום נענוע ואח"כ יוליך ולנענע ואין צריך בזה להעלאה והורדה ושאל בה אם הולכה אחת והבאה אחת עד שינענע בכל אחת שלשה או שתיהן אחת ואחר שיוליך ויביא ינענע שלשה לבד וי"מ כשיטתנו שהעלאה והורדה בכלל זה הנענוע אע"פ שלא הוזכרה בדבריהם ושבראשונה אין בהם אלא מוליך ומביא מעלה ומוריד בהושטה לבד בלא שום נענוע ואח"כ יחזור בכולם בנענוע שלשה על כל דבר ודבר אלא שמפרשים בהכין והכין חד שאחר כל ההושטות ינענע שלשה לכולן ואף לשיטה שאנו מפרשים כדבריהם שעל ההושטות הוא אומרה י"מ הכין חד והכין חד בכל הושטה והושטה כמו שפירשנו אבל הכן והכן חד כלומר שאחר שהוליך והביא והעלה והוריד בהושטה לבד בלא נענוע ינענע שלשה פעמים לבד על שם כולם ומ"מ לדעת המפרשים שאין צריך נענוע עלים כלל מפרשים בו צריך לנענע שלשה פעמים על כל דבר ודבר ר"ל על כל מקומות הנענוע כגון שעת הברכה והודו לה' תחלה וסוף אנא ה' הושיעה נא כלומר שיושיט בכל אלו המקומות שלשה פעמים ושאל בו אם הולכה אחת וההבאה אחת והעלאה והורדה שתיהם אינם אלא אחת הואיל ואין הלולב משתנה בהורדה שום שינוי אלא שיורד בקו הישר בעצמו שעלה בו או שמא אף הולכה והבאה אינם אלא אחת ונמצא שצריך להולכה והבאה שתי פעמים והעלאה והורדה פעם אחת וכן יש שפירש בהולכה אחת והבאה אחת ויוליך פעם אחרת ויהיו שלשה או הולכה והבאה אינן אלא נענוע אחד וצריך להוליך ולהביא שני פעמים עוד אבל העלאה והורדה אינה בכלל כלל שנענועין אלו אחר שהוליך והביא והעלה והוריד הם ואין צריך עוד אלא להולכה והבאה בהושטה לשם נענוע וזהו פירוש גאוני הראשונים ודברים רחוקים הם ועיקר הדברים כשיטתנו ולכל הפירושין מיהא בשאלתו של ר' זעירא הולכין לחומרא אחר שלא נתבררה ויש פוסקין בה לקולא הואיל וההושטה והנענוע אינן אלא מדברי סופרים וכן הדברים נראין אלא שנאה הדבר להחמיר על הדרך שכתבנו ואף גדולי המחברים כתבוה בהדיא:
זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו: