עברו על הנודר שלשה רגלים ולא הביא את קרבנו הרי זה עובר בבל תאחר בכל יום ויום ואע"פ שבכובש שכר שכיר פירשו בב"מ ק"י ב' מכיון שעבר עליו בקר ראשון שוב אינו עובר עליו פירשו בו הטעם מפני שאין הלילות נפסקות מימים לחיוב זה שהרי חובה עליו לפרעו בלילה כביום וכן בכל דבר של צדקה אבל קרבן שאין זמן הקרבתו בלילה נמצא שמתחדש עליו חומר הלאו בכל יום.
כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה ומ"מ השמר דלאו לאו השמר דעשה עשה וא"ת והרי בסוגיא זו אמרו תשמור זו מצות לא תעשה אע"פ שנאמר בו ועשית עקר הענין בא על מניעת איסור והם פירשו ועשית לומר שכופין אותו על הדרך שפירשנו למעלה.
שנה תמימה האמורה בבתי ערי חומה שאם לא גאלה עד מלאת שנה תמימה שהיא מוחלטת ביד הלוקח בשנת הלבנה הוא נאמר והוא שנים עשר חדש ואם נתעברה השנה אף היא אינה תמימה עד שתכלה היא ועבורה.
כבר ידעת על חדשי השנה שהם נמנים כולם אחד מלא ואחד חסר חוץ ממרחשון וכסליו שמשנים את הסדר פעמים מלאים פעמים חסרים פעמים כסדרן וכשהם כסדרן לעולם אין בין פסח של עכשו לפסח של שנה אחרת וכן מעצרת לעצרת ומראש השנה לראש השנה ומחג לחג אלא ארבעה ימים בלבד ר"ל שאם אירע פסח עכשו ביום ראשון בשנה אחרת יחול ביום חמשי שהוא מחרת ארבעה ימים שאחר השבועות וטעם הדבר שהרי כשכל החדשים נמנין כסדרן יתרים על החדשים שמונה עשר ימים וצא מהם ארבעה עשר לשביעיות נשאר ארבעה ימים על השביעיות שאלו היה החשבון כלה לשביעיות היה חל עצרת של עכשו באותו היום בעצמו שחל בו אשתקד וכשנשאר ארבעה ימים על שבועות הרי הוא ביום שאחר הארבעה ימים ובשנה מעוברת יש בין פסח של שנה זו לשנה המעוברת הבאה אחריה חמשה שאין חדש העיבור ר"ל אדר שני אלא עשרים ותשעה ימים ונמצא יום אחד בו על שביעיות של עצמו ואם מרחשון וכסליו מלאים אתה מוסיף עוד יום אחד ונמצאו שלשה לפשוטה וששה למעוברת ואם שניהם חסירים אתה פוחת יום אחד ונמצא שלשה בפשוטה וששה למעוברת והוא שאנו אומרים גד"ה חר"ש בפשוטה וכו'.
מי שנדר קרבן ולא הספיק להפרישו עד שמת אם הניח קרקע כופין את יורשו להביאו ואם לא הניח קרקע אין מטלטלי היתומים משועבדים לכך ודבר זה אינו בעיקר הגמרא אלא שכך יצא לגדולי המפרשים במס' קדושין י"ג ב' בשמועת האשה שהביאה חטאתה וכו' יביאו יורשים עולתה ופירשוה שם בשהפרישתה מחיים שאם לא כן הרי מטלטלי דיתמי נינהו ואף כאן בשהפרישו אביו מחיים ומעתה אם נפרשה בלא הפרישו האב מחיים אתה צריך להעמידה בשהניח קרקע לבניו ולמדת מ"מ שאם הפרישו ולא הספיק להביאו עד שמת אפילו לא הניח קרקע חייב היורש להביאו וכופין אותו ומ"מ אין עליו לאו בל תאחר לעולם.
אשה שנדרה קרבן הואיל ואינה חייבת בראייה שהרי כתוב זכורך להוציא את הנשים אינה בכלל ובאתה שמה ואינה עוברת בבל תאחר אע"פ שבמס' חגיגה ו' א' אמרו שחייבת בשמחה ר"ל בשלמי שמחה שהוא מן השלש קרבנות כמו שיתבאר שם עקר החיוב אצל הבעל לפתותה לילך עמו כדי שתשמח עמו והיא חייבת להמשך אחריו והוא שאמרו אשה בעלה משמחה כמו שביארנו במסכת חגיגה אבל עקר הקרבן אף של שמחה אינו אלא לבעל ואין היא בכלל ובאת שמה הואיל ואין ביאתה לעיקר קרבן ומעתה למדנו שזקן וחולה וטומטום ואנדרוגינוס וחגר וסומא הואיל ופטורין לגמרי אין עוברין בבל תאחר ומ"מ לקט שכחה ופאה וצדקה הואיל ואינן תלויין בעליית הרגל עוברים בבל תאחר הן נשים הן זקנים הן כל שאר הנזכרים ומגדולי המחברים מחייבין את האשה בבל תאחר אף בקרבן ויראה שאמרוה מצד מה שאמרה אביי עצמו במסכת חגיגה בענין קטן עד השתא דהות אימיה מיחייבא בשמחה אייתיתיה אמיה אלמא אשה חייבת בביאה לשם ולהביא קרבן שמחה ודחו מכאן מה שאמרו בכאן על אביי וליה לא סבירא ליה ומ"מ גדולי הדורות כתבו שזו שבכאן עיקר ולא אמרו דהות אימיה מיחייבא אלא מצד פתוי הבעל כלומר שחייבת לימשך אחר רצון הבעל ועקר החיוב הוא אצל הבעל לפתותה לילך עמו כמו שכתבנו.
הבכור צריך הכהן לאכלו תוך שנתו הן תם הן בעל מום שנאמר לפני י"י אלהיך תאכלנו שנה בשנה וכי יהיה בו מום וגו' ומאמתי מונין לו אם תם הוא הואיל וראוי לקרבן מונין לו משעה הראויה לקרבן ר"ל מיום השמיני והלאה ואם נולד בעל מום הואיל ולאכלה עומד מונין לו משעה שהוא ראוי בה לאכילה והוא משעה שנולד שהרי משעה שנולד מותר באכילה אם ברור לו שכלו לו חדשיו ואפילו לא היה ברור לו שהוא צריך להמתינו שמונה להוציאו מכלל נפל יראה לי שאף על זה מונה שנתו משעה שנולד הואיל ומצינו בו צד שראוי לאכילה משעה שנולד וכל שאר הפוסקים מסכימים לומר שאם לא נתברר לו שכלו חדשיו מונה לו מיום שמיני ולא יראה לי כן: