פסוק של זכרונות שנאמר על יחיד אפילו לטובה כגון זכרה לי אלהי לטובה וכגון זכרני י"י ברצון עמך אין מזכירין אותו כלל.
לשון פקידה כגון פקוד פקדתי אתכם הרי זו כזכרונות ואף וי"י פקד את שרה רשאי להזכירו בפסוק של זכרונות אע"פ שהוא לשון יחיד הואיל ורבים יצאו משם ומ"מ נתפשט המנהג שלא להזכיר כלל אלא לשון זכירה וגדולי המחברים פסקו שהפקידות אינן כזכרונות כלל.
מי הוא זה מלך הכבוד הראשון אינו נחשב לפסוק של מלכיות שאינו אלא לשון שאלה אבל אחרון הואיל וכתוב בסופו י"י צבאות הוא מלך הכבוד סלה יוצא בו וכן בשאו שערים ראשיכם הראשון והאחרון ונאמר בשניהם ויבא מלך הכבוד.
שני מלכיות האמורים בפסוק אינם אלא כאחד.
זכרון שיש עמו תרועה כגון זכרון תרועה מקרא קדש אומרה עם איזה מהם שירצה או עם זכרונות או עם שופרות ומכאן סמכו רבים למקרא האמור בקצת מחזורים ותקעתם בחצוצרות וכו' ונזכרתם לפני י"י אלהיכם לאמרו בשופרות בהשלימו בתורה ויש מוחין מצד שאינו אמור אלא בחצוצרות ואין בזה הכרח ולא עוד אלא שאף בספרי יראה כדעת ראשון וכן מלכות שיש עמו תרועה כגון ותרועת מלך בו אומרה עם מלכיות או עם שופרות איזה שירצה.
תרועה שאין עמה כלום כגון יום תרועה יהיה לכם אומרה בשופרות.
שמע ישראל י"י אלהינו י"י אחד וידעת היום והשבות אל לבבך אתה הראת לדעת כי י"י הוא האלהים כלם מלכיות הם ורשאי להזכירם במקום מלכות שהאחדות הוא קבלת עול מלכותו ושוללת הממשלה מכל אחר וכבר נתפרסם המנהג בנסח ברכות אלו ובפסוקים שבהם בסדור המחזורים אלא שהוסיפו בהם בקצת מחזורים יתר מעשרה ואין הכרח בכך שלא אמרו שלא להוסיף אלא שלא לפחות.
ולענין מה שנהגו להוסיף בשלש ראשונות ובקצת שלש אחרונות יש מוחין ביד העושים וממה שאמרו שלא ישאל אדם צרכיו לא בשלש ראשונות ולא בשלש אחרונות אלא שנתפשט המנהג על כך ודעתנו נוטה להתיר הואיל וצרכי רבים הם וכן שאין השאלה בצרכי הגוף אלא בצרכי הנפש ואף במסכת סופרים הוזכרו קצתם וכבר הארכנו בזה בחבור התשובה.
המשנה הששית העובר לפני התיבה וכו' כונת המשנה לבאר באיזה תפלה תוקעין על סדר ברכות ואמר שבתפלת המוסף תוקעין והוא שאמר השני מתקיע שהיה מנהגם להעמיד שני חזנים אחד לתפלת שחרית ואחד לתפלת מוסף ואע"פ שהיה ראוי להקדימם מטעם זריזין מקדימים למצות פי' בגמ' בשעת הדחק שאני ונתפרש הענין בתלמוד המערב מפני מעשה שאירע שפעם אחת תקעו בראשונה פי' בשחרית והיו אויבים סבורים עליהם הם באים ועמדו עליהם והרגום תקנו שידחו עד תפלת מוסף ומתוך שיראו אותם עסוקים ברוב תפלות יבינו שמתורת מצוה אנו תוקעים ולשונם בזה השתא מגו דאינון חמון קרו קריאת שמע ומצלו קרו אוריתא ותקעין אמרין בנימוסיהון אינון עסקין וממה שתפש במשנה זו לשון מתקיע לא לשון תוקע פירשו קצת גאונים שאין שליח צבור רשאי לתקוע על סדר ברכות שמא יבא לידי טרדא ולא יכוין לבו לשוב לתפלתו ומ"מ נראה שאם בקי בעצמו לשוב לתפלתו רשאי וכמו שאמרו בברכת כהנים ואם הבטחתו לישא את כפיו ולשוב לתפלתו רשאי ובתקיעות שמיושב מ"מ אין לנו עליו טענה אלא שכתבו הגאונים שזה שתוקע מיושב הוא ראוי שיתקע מעומד.
ובשעת ההלל כגון שאר ימים טובים הראשון ר"ל חזן של שחרית מקרא את ההלל ואמר לשון מקרא מפני שהיה מנהגם ששליח צבור קורא מעט מעט ועונין לו הצבור על כל קוץ וקוץ כמו שיתבאר במסכת סוכה ל"ח א' וממה שאמר בשעת ההלל למדנו לפי דרכנו שאין אומרין הלל בר"ה וביום הכפורים וטעם הדבר מפני שהוא זמן הכנעת הלב ולא זמן שירה והוא שאמרו דרך צחות אמר הקב"ה ספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפני וישראל אומרים שירה.
זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו.
המשנה השביעית שופר של ר"ה וכו' כונת המשנה לבאר שאין מחללין יום טוב מפני תקיעת שופר אף באיסור חכמים ואמר שאין מפקחין עליו את הגל אם נפל מפולת על השופר אע"פ שאין כאן אלא טלטול דרבנן ואין מעבירין עליו את התחום ר"ל לילך חוץ לתחום להביאו או לשמעו אפילו תחומין דרבנן ר"ל אלפים אמה ולא עולין באילן אם השופר בראש האילן אע"פ שאין בעלייתו אלא איסור חכמים מגזרה שמא יתלוש ואין רוכבין על גבי בהמה אם היה חולה ואין יכול לילך ברגליו אע"פ שאין בו אלא איסור שבות והוא שמא יחתוך זמורה ולא שטין על פני המים להביאו אם נפל לתוכן אע"פ שאין בה אלא גזרת חכמים שמא יעשה חבית של שייטין ואין חותכין אותו אם אין מלאכתו נגמרת לא בדבר שהוא משום שבות כגון סכין שמלאכתו להיתר ולא בדבר שהוא משום לאו כגון מגל שמלאכתו לאיסור וי"מ בהפך סכין בלאו מפני שאין כאן שנוי שהרי דרכו הוא לחתכו בו והמגל משום שבות מפני שאין דרכו לחתכו בו ולשניהם לא לאו דוקא אלא איסור חמור כעין לאו אבל אם רצה לתת בתוכו מים או יין או חומץ כדי לצחצחו ר"ל כדי שיהא הקול צלול יתן שאין צד תקון בכך ומי רגלים מיהא אסור מפני הכבוד כך פירשוהו בגמ' וטעם איסור מלאכה שהזכרנו בו פי' בגמ' הואיל ויום טוב עשה ולא תעשה ושופר אין בו אלא עשה הרי אף מלאכה כזו ר"ל של איסור סופרים נדחית מפני היום טוב ומ"מ מלאכה האסורה מן התורה אף בלא תעשה גרידא היתה נדחית שאין עשה דוחה לא תעשה אא"כ מתקיים העשה בשעת עקירת הלאו ואף בזו יש לתמוה האיך עשה ולא תעשה של סופרים דוחה עשה גמור של תורה אלא שהעמידו דבריהם בהרבה מקומות במקום תורה וכל שכן במקום שיש לחוש לבא לידי איסור תורה כמו שביארנו בגזרת שמא יעבירנו.
זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו.
המשנה השמינית אין מעכבין את התינוקות מלתקוע פי' ביום טוב של ר"ה ואע"פ שאין בתקיעתם מצוה הואיל וסופם להיות בני חובה מותר אבל נשים מיהא הואיל ואינן באות לכלל חובה לעולם פי' בגמ' שאסור וכן מותר לנו להתעסק עם הקטנים ללמדם וכן הלכה ופי' בגמ' שאף בשבת מותר לתינוקות לתקוע אם הגיע לחנוך והוא לפי ענין הבן ולמודו בתקיעה הואיל וסרך מצות תקיעה עליהם ופרשוה בתלמוד המערב דוקא בשבת של ר"ה וכן קצת גאונים העמידוה במקום שתוקעין בו בשבת ונראין דבריהם ויש מי שפי' בהפך לומר שאם הגיעו לחנוך אסורין לתקוע בשבת הא אם לא הגיעו מותרין אף בשבת אלא שבתלמוד המערב נראה כדעת ראשון ואע"פ שקטן אוכל נבלות אין בית דין מצווין להפרישו טעם הדבר מפני שאין כאן המייה ופרסום כל כך וביום טוב מיהא בין כך ובין כך מותרין והמתעסק או השומע ממנו לא יצא כמו שהתבאר.
זהו ביאור המשנה וכן הלכה ומה שבא עליה בגמרא כך הוא: