הפיגם והירבוזין השוטים כך הוא בכל הספרים וכך העתיק הרמב"ם בפ"ד בהלכה ג' ומ"ש בפ"ח בהלכה י"ב בדין שניקחין מכל אדם כגון הפיגם והירבוזין והשוטים אינו ר"ל שהן שני מינין וירבוזין לחוד ושוטים לחוד אלא דכאן שכתב שחזקתן מן ההפקר וקאמר הירבוזין והן השוטים ולאפוקי הירבוזין החשובים שהן אינן הפקר מן הסתם ואין להאריך בזה לפי הכוונה המבוארת:
כל הספיחין וכו' וחכ"א כל הספיחין אסורין. כתב הר"ש כשגדלו בששית ונלקטו בשביעית איירי כדמוכח בירושלמי דפריך אספיחי כרוב וכו' ע"ש ודברים אינם מוכרחים הם ועוד דאם כדבריו דאמהות ר"ל רבזמן מועט דרכו לגדל אמהות שהן גדולים א"כ מאי האי דקאמר שלא ילך ויביא מן האיסור ויאמר מאמהות הבאתי הרי האמהות הן יכולין להתגדל בזמן מועט וא"כ הן מן האסור וזהו היפך הכוונה ולא נאריך בפי' הזה דמבואר הוא דאיפכא הוי דאמהות הן שמניתין אותן בארץ להתגדל כמו ששנינו בפאה בפ"ג והבאתי בפנים וממילא ניחא הסוגיא בענין הקושיא והתירוץ אליבא דר"ש ובענין עיקר הדין ובפירושא דפלוגתא דר"ש ורבנן לפי נוסחאות המתחלפות בכאן ובפ' מקום שנהגו כבר ביארתי מזה לעיל בפ"ה בהלכה ג' ד"ה סבר ר' אמי אמר איסור ספיחין תורה והבאתי הברייתא דת"כ בפלוגתא דר"ע ורבנן ומה שנלמד מתוכה. ורמזתי שם בקצרה לדברי התוס' שם והן דברי הר"ש דלקמן והאריך הרבה עיין בדבריו ותוכן כוונתו לחלק בין ספיחי ששית לספיחי שביעית מכח הקושיא שכתב שם ויש לתמוה דהשתא ספיחי שביעית לר"ע אסורין מדאורייתא אפי' באכילה ואפי' רבנן מודו דמד"ס מיהא אסירי כדקתני בהדיא בת"כ ובכמה משניות אשכחן דשרו באכילה מתני' דהכא הפיגם והירבוזין וההיא דאומר לפועל הילך וכו' וצ"ל דכולהו בשל ערב שביעית ומה שיש בהן תורת שביעית לפי שנלקטים בשביעית וכו' אבל לענין איסור ספיחין דנפקא לן מהן לא נזרע וגו' משמע דתחילת גידול בעינן בשביעית אבל ירק שגדל בששית והוסיף בשביעית הנהו ספיחי ששית מקרי ולא ספיחי שביעית וכו' עכ"ל ועוד האריך ודחק עצמו בענין מה שמוכח מהירושלמי דלא כדבריו ויש לתמוה הרבה דהא בסוגיא זו עצמה מבואר הוא דאין אלו השנויין במשנתנו בכלל איסור ספיחין דקאמר מהו שיהו אסורין מספיחין ופשיט לה דהואיל ולא נחשדו עליהן עוברי עבירה יהו מותרין אלו לדברי הכל וגם דרשא דספיחין מקרא דהן לא נזרע אליבא דר"ע בת"כ היא ורבנן לא דרשי הכי כמבואר שם והבאתי לעיל בפ"ה שם כללא דמילתא דאין חילוק בין מה שגדל בששית והוסיף בשביעית ובין מה שתחילת גידולן בשביעית היתה מחמת הזרע שנפלו מקודם שביעית או העולין מאליהן בשביעית וכדעת הרמב"ם בריש פ"ד והבאתי לעיל שם ובכמה מקומות דהכל בכלל ספיחי שביעית הן ומותרין מד"ת לרבנן דר"ע בת"כ ובלבד שלא יקצור כדרך הקוצרין וזה נלמד מהת"כ ומהאי ש"ס בפ' דלעיל בהל' ו' כתיב את ספיח קצירך וכו' וקאמר בהדיא אם אינו ענין לספיחי איסור תנהו ענין לספיחי היתר ור' מנא מוסיף לכך נצרכה וכו' לפום כן צריך מימר אסור כלומר לענין שלא יקצור כדרך הקוצרים ורבנן הוא דאסרוהו מפני עוברי עבירה וזה נלמד מדקאמר הכא דאלו דקחשיב במתני' וכיוצא בהן דוקא נחשדו עליהן עוברי עבירה הן מותרין אף משום ספיחין אבל שארי דברים דאיכא למיחש בהו מפני עוברי עבירה גזרו עליהן ואסורין באכילה משום ספיחי שביעית ומה שתמצא בכמה וכמה משניות במכילתין שנשנה היתר אכילה בפירות שביעית כמו המתני' פירות שביעית ניתנו לאכילה וכו' האומר לפועל וכו' וכן הרבה היינו דוקא בפירות האילן דלא שייכא גזירה דספיחין בהו וכן במינין של ירקות ועשבים שאין דרך רוב האדם לזורען בגינות והן מהשדות ועולין מאליהן באותן לא גזרו משום ספיחי שביעית דלא נחשדו עליהן וזה מבואר כאו"א במקומו ודון מינה ומינה ותמצא שזהו דרך האמת בכל עניני פירות שביעית המוזכרים במסכתא זו הן לאיסור במקום שיש חשש מפני עוברי עבירה והן להיתר במקום דלא שייכא האי חששא ועוד יש מקומות שלא גזרו על הספיחין כמ"ש הרמב"ם שם בהלכה ד' העולין משדה בור ומשדה ניר וכו' והוא מהאי תלמודא בריש פ' המוכר את הספינה דא"ר ינאי כל הספיחין אסורין חוץ מן העולין בשדה בור וכו' ואע"ג דמשמע מהאי ענינא דמיירי התם דמשום גזל קאמר וכדפרישית שם מ"מ לאו ממילא ש"מ דכל דלית ביה משום גזל בשאר השנים משום דהבעלים מפקרי להו א"כ לא שייך למיגזר עליהן משום ספיחין לאסרן באכילה בשביעית דזיל בתר טעמא וכן איפכא דמה דאין בהן משום איסור ספיחין בשביעית משום דלא גזרו עליהן הואיל ולא נחשדו על אלו דבמקום הפקר הן א"כ אין בהן משום גזל בשאר השנים ומה שנלמד עוד מהאי ברייתא דת"כ אליבא דחכמים לענין ביעור כמו שבארתי לעיל בפ"ה שם תמצא עוד בביאור ביותר לקמן בפרקין גבי עניני ביעור בס"ד: