כלל גדול אמרו בשביעית. כל שהוא מאכל אדם וכו'. אבל אם אינו לא מאכל אדם ולא מאכל בהמה לעולם אין לו ביעור ואפי' אינו מתקיים בארץ וזהו דעת הרמב"ם ז"ל דהא דתנינן לקמן בסיפא ועוד כלל אחר אמרו וכו' ומתקיים בארץ אין לו ביעור לא קאי האי ומתקיים אלא על מין הצובעים וכמ"ש בפ"ז בהל' י"ג וזה לפי גי' ספרי משניות במתני' דלקמן כל שאינו מאכל אדם וכו' וכך היתה גי' הרמב"ם ולפי גי' דהכא במתני' דלקמן כל שהוא מאכל אדם וכו' א"כ ומתקיים בארץ אכולהו קאי וזהו כדעת הראב"ד ז"ל בהשגה שם בהל' י"ד וכך היא דעת הר"ש ומתני' דלקמן יתבאר מהיכן למד הרמב"ם לקיים גירסתו כפי גירסת ספרי המשניות ע"ש:
עוד כלל אחר אמרו כל שהוא מאוכל אדם וכו'. לפי נוסחא זו קאי ומתקיים בארץ אכולהו דבין מאכל אדם ובין מאכל בהמה ובין מין הצובעין אם הוא מתקיים בארץ אין לו ביעור וא"כ אם אינו מתקיים בארץ לעולם יש לו ביעור ואע"פ שאינו מאכל אדם ולא מאכל בהמה ולא מין הצובעין דזהו כללו של דבר כל שאינו מתקיים בארץ יש לו ביעור וזו היא רעת הראב"ד בהשגה בפ"ה בהל' י"ד וכבר זכרתי מזה בריש פרקין דהרמב"ם לא היה גורם כגי' זו אלא כגי' ספרי משניות כל שאינו מאוכל אדם וכו' וכך היא גי התוס' בריש פ' כלל גדול בספרים אשר לפנינו שכתוב כגי' הרמב"ם ע"ש בד"ה וגבי שביעית וכו' ולא כמ"ש בתי"ט ולפ"ז הכי פירושא כל שאינו מאכל אדם ומאכל בהמה לעולם אין לו ביעור ואפי' אינו מתקיים בארץ ובמין הצובעין הוא שאמר דאם מתקיים בארץ אין לו ביעור ואם אינו מתקיים בארץ יש לו ביעור כדלעיל וזה כבר מוזכר בכ"מ בשם הר"י קורקוס ז"ל דמחלוקת של הרמב"ם והראב"ד תלוי בחילוף הגירסאות. נשאר עלינו לבאר מהיכן דייק ליה להרמב"ם דגי' ספרי המשניות עיקרית היא ואומר אני דמלבד דמלשון המשנה בפירושה איזה זה עיקר הלוף השוטה וכו' היה נראה כן דהא לא קתני הכא כדקתני ברישא ומאכל כהמה החוחים וכו' ואם דהכא בסיפא ג"כ מדבר שהוא אוכל אדם מיירי הו"ל למיתני ה"נ אחר דקחשיב לאוכל אדם עיקר הלוף השוטה וכו' ומאכל בהמה הבוכריא או החלביצין והבוכריא דכך היה צ"ל לפי גי' הראב"ד כמו שהוא בנוסחא זו דיש כאן מאכל אדם ויש כאן מאכל בהמה ומדלא הזכיר התנא בסיפא כלום אלא סתם דבריו הוי משמע דאין אלו מאכל אדם וכדעת הרמב"ם ואמנם יש לנו דקדוק יותר מוכרת מזה דאם כגי' כל שהוא מאוכל אדם וכו' למה ליה להתנא להאריך בלשונו עוד כלל אחר אמרו וכו' הא זה דבר והיפוכו הוא מהרישא וא"כ לא הו"ל למיתני אלא ואם מתקיים בארץ יש לו שביעית וכו' אין לו ביעור וכו' ואיזה זה עיקר וכו' ומדקתני עוד כלל אחר אמרו ש"מ דאין זה הכלל נכלל בכלל דרישא ולא דבר והיפוכו הוא אלא דעוד אמרו כלל אחר וזה אם אינו מאכל אדם ולא מאכל בהמה אין לו ביעור לעולם ואפי' אינו מתקיים בארץ שאינו ראוי לשום דבר לא למאכל אדם ולא למאכל בהמה ולא מין הצובעין הוא אלא דשביעית מיהת יש לו הואיל ואינו עומד לעצים דאותן הוא דגם שביעית אין להם מכיון שלהסקה ניתנו כמוזכר בדיבור דלעיל ואם ממין הצובעין הוא בו הוא דיש חילוק אם מתקיים בארץ וכו' ואין לו ביעור וכו' והשתא המתני' מתפרשת בדיוקה והן הן דברי הרמב"ם ז"ל:
(שייך למתני' לעיל דף י"ח ע"ב) וחכמים אוסרין. התי"ט הקשה דחכמים היינו ת"ק ותירץ דצייד כשמכוון לצוד טמאים איכא בינייהו דלחכמים שרי הואיל ונתחייב מס להמלך רשאי לכוין ולת"ק אע"פ דצייד הוא לא התירו לו אלא בנזדמן עכ"ל ומלבד שזה סותר הכלל דנקטינן סתם תנא בתרא לטפויי אתא וכדכתב רש"י ז"ל בפ"ק דע"ז (דף ז ע"ב) גבי הא דפריך התם חכמים היינו ת"ק וכו' ע"ש אלא שזהו דלא כהלכתא שהרי הלכה כחכמים בתראי וקיי"ל דאפי' צייד לא התירו לו אלא בנזדמן דוקא וכ"פ הרמב"ם ז"ל בסוף פ"ח מהל' מ"א בהלכה י"ז הצייד שנזדמנו לו חיה או עוף ודג טמאין וצדן או שניצודו לו טמאים וטהורין מותר למוכרן אבל לא יכוין מלאכתו לטמאים ולענין הקושיא נראה לתרץ אליבא דהלכתא וזה למדנו מל' הרמב"ם שבתחלה כתב טמאין והדר כתב או שניצודו לו טמאין וטהורין מאי קמ"ל בזה אלא דהיינו דאיכא בינייהו במתני' דלהת"ק שנזדמנו להם מיני טמאים קאמר וכלומר דבמיני טמאין לבדן הוא דבעינן שנזדמנו לו אבל לא יכוין להם וכשניצודו טמאין וטהורין ס"ל דאף במתכוין התירו שהרי אינו מכוין להטמאים לבדן כ"א לשתיהן ואתו חכמים בתראי לטפויי ואוסרין אף בצייד שמכוין לטהורין ולטמאין דלעולם בעינן שיזדמנו לו דוקא ובצייד הוא שהתירו אבל לא לכל אדם שנתמנה לו וטעמא משום כדי חייו ומכאן למד הרמב"ם לומר או שניצודו לו וכו' כלומר דאף בכה"ג בעינן שניצודו לו ולא שיכוין ומה שסיים אבל לא יכוין מלאכתו לטמאים היינו אפי' יש כאן ג"כ טהורין עמהן אסור הוא אם מתכוין לצודן שהרי הכוונה היא אף להטמאים וזהו כחכמים בתראי ובמה שהוא ז"ל היה פוסק בפי' המשנה הלכה כר' יודה נראה שבתחלה גרם לו הא דאיתא בהסוגיא הלכה כר' יודה דמתני' ולבסוף אחר שדקדק וראה דאין הסוגיא זו שייכא לכאן ואר' יהודה דמתני' דסנהדרין קאי וכמו שכתבתי וציינתי בפנים חזר בו בחיבורו ופסק הלכה כחכמים:
(שייך לעיל במתני' דף י"ט ע"ב) והשביעית אוסרת כל שהוא במינם וכו'. כתב התי"ט תימא למאי הדר תני לה והרי זה הכלל ללמד על עצמו של שביעית בא כדתני חייב לבער וכו' הקושיא שהקשה לפי' הר"ב הוא דשייכא שהיא על דרך פי' הר"ש השביעית אוסרת וכו' לאחר הביעור וכו' ואינו מוסכם הפי' הזה והעיקר הוא כפי' הרמב"ם כדלקמן. והתירוץ שתירץ דהיינו דמתני לה בס"פ הנודר מן הירק לענין גידולין וכו' ומשנה יתירה שמעינן וכו' גם זה אינו דהתם מייתי להתוספתא רש"א כל דשיל"מ וכו' והובאה נמי הכא בפ' דלעיל בהלכה ג' ובעי לאתויי התם מעיקרא ראיה להתירא דגידולי היתר מעלין את העיקר בשביעית מן האי דהשיב ר"ש אף אני לא אמרתי אלא לענין ביעור וכו' להא דתנינן הכא השביעית אוסרת בכ"ש וכו' דס"ד דלענין גידולין מיתפרש' ומהדר עלה ודילמא לחומרא שאני וכלומר אף לפי הס"ד דילך איכא למידחי ודילמא לחומרא שאני וכל זה הוא לשקלא וטריא לפי הס"ד אבל לבתר דמסיק התם לקמן דגידולי היתר מעלין את העיקר בשביעי' מטעמא דהואיל ואיסורה ע"י קרקע ביטולה נמי ע"י קרקע א"כ ודאי תו לא מיתפרש' המתני' דהכא לענין גידולין וזה ברור אלא ע"כ דהיינו פירושא דמשנה יתירא דהכא דבתחילה תני זה הכלל וכו' לענין ביעור והדר קתני לאשמועינן דינא דתערובת שביעי' לענין אכילה שאם נתערבו פירו' שביעית בפירות אחרות אוסרת בכל שהוא לענין שקדושת שביעית חלה עליהן וצריך לאכול כולן בקדושת שביעית וזהו דרך הרמב"ם בחיבורו שאף שכתב בפירושו דזה הכלל רמז גם לשאר איסורין שבתורה כל שהוא בנ"ט וכו'. והיינו יכולין לפרש גם לדבריו אלו שאין הכוונה על מין במינו דשאר איסורין דהא לא קיי"ל כן אלא דהכוונה הוא על מין בשאינו מינו דזהו ג"כ רמז על שאר איסורין שבתורה חוץ מטבל ויי"נ וזהו שכתב ולשאר האיסורין כולם רמז באומרו זה הכלל כל שהוא בנ"ט וכו' וכלומר דעל חלוקה זו בלבד הוא רמז ואיך שיהי' המשנה מתפרשת כפשטה הכל על שביעית ולהלכה כמ"ש בחיבורו בספ"ח דבתחלה כתב דין המשנה בוורד וחרובין ולענין ביעור וסיים זה הכלל פירות שביעית שנתערבו בפירות אחרות מין במינו בכל שהוא ושלא במינו בנ"ט וזהו לענין אכילה וכדפרישית ולא ביאר זה כאן משום שסמך על מה שכבר כתב בהל' מ"א בפרק ט"ו שלאחר שהביא שם דין שאר איסורין שבתורה וכו' כתב בהלכה ח פירות שביעית אע"פ שאם נתערבו במינן בכל שהוא ושלא במינן בנ"ט אינן בכלל איסורי תורה שאין אותה התערובת אסורה אלא חייב לאכול כל התערובת בקדושת שביעית כמו שיתבאר במקומו וזהו מ"ש בספ"ח כאן והוסיף שם לבאר הטעם שלא חשבו שביעית במה שיוצא מכלל כל איסורי שבתורה כמו שחשבו טבל ויי"נ משום שאין התערובת נאסר לגמרי כמו באלו אלא לענין שקדושת שביעית חלה על התערובת אמרו אוסרת בכ"ש במינה וכו' ודבר זה נלמד מהך משנה יתירא דמתני' וזהו דלא כר"ש בתוספתא דלעיל שהשיב אף אני לא אמרתי אלא לענין ביעור וכו' משום דסתמא דמתני' פליגא עליה בזה כדשמעינן ממשנה יתירה וכבר זכרתי מזה בפ' דלעיל בהלכה ג' ד"ה דתני זה הכלל שהיה רש"א וכו' ע"ש וסברת ר"ש בפירושא דהשביעית אוסרת וכו' לטעמיה הוא דאזיל במה דס"ל לחלק בין ביעור לענין אכילה ויתבאר מזה לקמן בפ"ט בס"ד: