ומוציא מן הסהר לתוך שדהו. דעת הרמב"ם ז"ל לפרש המתני' שמדייר שדהו דקתני היינו שעושה כדי שיזדבל השדה מחמת כן ומותר כל זמן שאינו מדייר את כל השדה אלא שמשייר ממנה מקצת והסהר לא יהיה יותר מבית סאתים וכו' כדקתני והך סיפא מילתא באנפי נפשה היא לפי פירושו וכ"כ בחיבורו בפ"ב בהדיא בהלכה ד' מותר לאדם להוציא זבל מן הסהר של צאן וכו' וכתב הראב"ד ז"ל בהשגה עיקם עלינו את הדרך וכו' ומפרש לה כפי' הר"ש ואחריו נמשך הר"ב דהמתני' מיתפרשא שאינו עושה כדי לזבל השדה אלא להעמיד שם הצאן בלבד ולפי פי' זה הסיפא על רישא קאי דהא דהתירו לדייר דוקא בתנאי זה דכשיתמלא זבל מוציאו לשדה כדרך המזבלין ואומר אני דהואיל וראיתי שמביאין ראיה לפירושם מהגמרא אבאר מתחלה מה דקשיא טובא לפירושם מלישנא דמתני' גופה ואח"ז אבאר דאדרבה איפכא הוא. דמסוגיית הש"ס מוכרח הוא כפי' הרמב"ם וכמה שפסק לדינא בהמתני' וזה דנהי דנאמר לפירושם של הר"ש והראב"ד דאף דלישנא דמוציא לכתחילה משמע דמותר לעשות כן כהאי מוציאין דריש פרקין ולדידהו ובלבד שיוציא מיבעי ליה דלזה יכולין לתרץ דלא רצה התנא להאריך והאי ומוציא ובלבד שיוציא הוא מיהו הא קשיא דלמה ליה למיתני ומוציא מן הסהר הא ביה הוא דאיירינן לפירושם ועוד מאי דטפי קשיא לדידהו מאי האי דקתני ונותן לתוך שדהו הא הסהר כבר הוא עומד בשדה וכי האשפות אשר עושה כדרך המזבלין צריכין להיות במקום אחר בהשדה ולא באותו מקים בעצמו שהעמיד הסהר בתחילה אתמהא מנין לנו לחלק בזה לא מצד הסברא ולא מצינו ג"כ מאין ללמוד חילוק הזה והכי הוה מיבעי ליה למיתני לפי פירושם ויעשה מן הסהר כדרך המזבלין ותו לא דמאי שנא אם הוא עושה האשפות כשיעור שאמרו במקום הזה או אם הוא עושה אותן במקום אחר בהשדה הלא העיקר הוא שלא יראה כמזבל כל השדה וכל שהוא עושה כדרך המזבלין כבר התירו לו. ונבואה אל הסוגיא דמה שרצו להביא ראיה מהגמרא וכמ"ש הראב"ד הקשו בגמ' אנן תנינן וכו' פי' לא לזבל אלא להעמיד שם צאנו לחלוב ולגזוז עושה מחיצות לסהר וכו' והנה ערבובי דברים רואה אני כאן כי מה שנאמר מענין זה בכל עושין סהרין וכו' אותו המקום חולב בו וכו' הוא ענין בפ"ע ומהתוספתא היא כמו שהבאתי בפנים ואין זה ענין כלל להא דלעיל ואם שזה כמביא לסייעתא לדבריו שהפי' הוא להעמיד הצאן בלבד ואינו אלא לחלוב וכו' וכי צריכין אנו לזה שהש"ס יודיע לנו מה שעושין בהעמדת הצאן אל איזה מקום ועוד שהרואה בהתוספתא יראה דמה שאמרו חולב וגוזז בו על הבית סאתים שבין סהר לסהר אמרו ולא על מקום הסהר בעצמו וכן הא דקאמר הכא אותו המקום חולב בו וכו' על המקום שבין סהר לסהר קאי אלא שקיצר הש"ס בדברי התוספתא ונחסר בהעתקה כמו שכתבתי בפנים. סוף דבר לא נאריך בזה ופירוש התירוץ שתירץ רבי יונה מבואר הוא כמה שכתבתי בפנים דה"ק הרוצה להעמיד צאן בתוך שדהו דוקא ולא לדייר כל השדה דאותה הוא שאסרו במתני' והיינו דמסיים עושה סהר בית סאתים כלומר שאני מתני' דפ' דלקמן דכמדייר כל שדהו איירי והלכך קנסוהו דהוי כמזבל כל שדהו והיינו דכתב הרמב"ם בפ"א בהלכה י"ג או זבלה בשביעית דמדייר כל השדה כמזבלה הוא ודין אחד להם אבל מתני' דהכא עושה סהר בית סאתים ולא יותר וההיא דבכל עושין וכו' מילתא באנפי נפשה ומהתוספתא היא כמבואר. ומעתה נאמר דמוכח ומוכרח הוא כפי' הרמב"ם ודינו מסוף ההלכה מהאי דר' חייא בר בא שאל וכו' דאלו לפירושם היה צריך לומר דר' חייא בר בא על הסהר דרישא מסתפקא ליה ומי יתן ונדע טעם לזה דמהיכי תיתי נאמר דמסהר הזה שהעמיד בשדהו בשביעית יהי' קל יותר מחצירו שנקיל להתיר להוציא מן הסהר עד שלא פסק עובדי עבודה ואם תאמר דעל הסהר שבחצירו דעלמא מספקא ליה ולא על הסהר הזה א"כ מאי שיטתיה הכא ובריש פרקין הו"ל לשאול שאלה זו אלא ודאי דהך סיפא דמתני' בסהר שבחצירו איירי ולא קאי אהא דרישא והדרינן למילתיה דהרמב"ם ולדיניה ולפירושו במתני' והספק שנסתפק ר' חייא בר בא כבר מבואר הוא בפנים ובפי' דסיפא דמתני' הוא דנסתפק דמאי קמ"ל בסהר ומשום דיש לפרש להאי גיסא ולהאי גיסא משום דאיכא מצד א' חומרא בסהר יותר מבחצר וצד א' לקולא כמו שפירשתי והכריע הרמב"ם דהספק הוא דה"א לחומרא הלכך קמ"ל דמוציא אף מן הסהר וכו' כמבואר הכל בפנים וזהו שהתחיל הוא ז"ל שם בדין הזה מותר לאדם להוציא זבל מן הסהר וכו' ולומר דמן הסהר מותר ג"כ כמו מן החצר והא הוא דקמ"ל בסיפא דהמתני' ומצינו שמדויק לנו הכל לישנא דהמתני' ולישנא דהסוגיא והאמור בה ולישנא דהרמב"ם ז"ל ולא עיקם עלינו את הדרך כ"א השוה לנו והורנו את הדרך אשר נעלה בה להבין את הכל בס"ד: