מאן תניתה ר"ש. ובבבלי דף ע"ו ע"א דקאמר מעיקרא על דפריך דליחייב אהקדש דמה לי מכרו לשמים וכו' הא מני ר"ש היא והא מדסיפא ר"ש היא רישא לאו ר"ש וכו' ולא בעי הש"ס לשנות כילה ר"ש היא וכדפרישית וכגוונא דאמרי' בעלמא כולה האי תנא היא שר"ש אומר וכו' משום דאמסקנא דהתם סמיך דלא אמרי' מה לי מכרו לשמים וכו' דמעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן והילכך לא בעי לדחוקי ולאוקמי הכי. ודע דלקמן דף ע"ט ע"א גרסי' שם בברייתא גנב והקדיש וכו' משלם תשלומי ד' וה' וכו' דמה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים ופירשו התוס' והרא"ש דהכא איירי בקדשי המזבח דבהא אמרי' מעיקרא תורא דראובן וכו' משום דצריך לשחטו לשם בעלים ולא הוי הקדש כמכירה אבל התם מיירי בקדשי בדק הבית והוי הקדש כמכירה. ודעת הרמב"ם ז"ל אינו כן דסתם וכתב בפ"ב מהל' גניבה הל' ו' דבגנב והקדיש אינו משלם תשלומי ד' וה' ומשמע אפי' בקדשי בדק הבית וטעמיה דס"ל דהך ברייתא דחויה היא מקמי דמתני' דמשמע דבכל הקדש אמרינן דלא הוי כמכירה וכן הוא דעת הרי"ף ז"ל. ואל תשגיח על הגההת של בעל דרך תמים שהגיה בספרי הרי"ף שלפנינו שהובאה הברייתא וכתב עליו ולאו הכי הלכתא וכו' והגיה הוא מדעת עצמו שכתב וציין על ולאו הכי הלכתא נראה שזה אינו מו ההלכות עד סוף העמוד עכ"ל. וכבר בדקתי אחריו ועמדתי בכמה מקומות וראיתי שמדעת עצמו הגיה ברוב המקומות. והעיקר שלא הובאה הברייתא כלל בהלכות מפני שחולקת על המשנה וכן כתב הנ"י על דברי הרא"ש שאין דעת רב אלפס ז"ל כן. וכ"כ הה"מ שהרי"ף השמיט הברייתא וכ"כ הרמב"ן ז"ל בפ' הגוזל בתרא דדעת הרי"ף ז"ל בהקדש בדק הבית דלא הוי כמכירה והביא ראיה לדבריו ועיין בדיבור דלקמן ומיהו במ"ש הה"מ לתרץ בזה השגת הראב"ד ז"ל שהשיג עליו מפני מה לא חילק בקדשי בדק הבית ודימה הוא שהראב"ד השיג מכח האי ברייתא לענ"ד אין הדברים כן שהרי הראב"ד כתב מה לי משעבדי לשמים וכו' וזה הוא דלא ככוונת הה"מ בדבריו ועיקר כוונת הראב"ד הוא להשיג מההיא דאמרי' בפ' שבועת הדיינין דף מ"ב ע"ב גבי הא דתנן התם אין נשבעין וכו' אבל נשבעין לקטן ולהקדש ומפרש שמואל התם להקדש ליפרע מנכסי הקדש ופריך תנינא מנכסים משועבדים לא יפרעו אלא בשבועה ומה לי משועבדים להדיוט ומה לי משועבדים לגבוה איצטריך וכו'. ופסק הרמב"ם בעצמו כן בפ' ז' מהל' ערכין הל' י"ו בדין המקדיש כל נכסיו וכו' דכשבא ב"ח ליפרע מן ההקדש או האשה בכתובתה משביעין אותן כדרך כל הבא ליפרע מנכסים משועבדים וכו' ע"ש וא"כ הרי הוא ז"ל בעצמו סובר לדינא כן דבקדשי בדק הבית דאיירי התם הוי כמשועבדים להדיוט וה"נ אמאי לא ליהוי כמכירה לענין ד' וה' והשתא מוכחא מילתא דצריך לחלק בין המתני' דהכא לברייתא דלקמן כדעת הסוברים לחלק בין קדשי מזבח לקדשי בדק הבית זהו כוונת השגת הראב"ד ז"ל. ולדעת הרמב"ם יש לומר דס"ל דדוקא לענין גביית ב"ח אמרו כן מטעמא דחיישינן לקנוניא וכדאסיק התם בדרב הונא דבבריא אמרינן דאדם עושה קנוניא על הקדש והילכך רמו שבועה עליה. ולדעתו ז"ל מפרש הוא דהמתני' דהתם קמ"ל הא דמחלקינן בזה בין בריא לש"מ והילכך פסק שם לקמן באותו הפרק בדין המקדיש כל נכסיו ואח"כ גרש את אשתו שידירנה הנאה וכו' וכבר עמדו ע"ז מ"ע פסק כר"א וכתבתי מזה בפ"ה מסכת נזיר. והעיקר הוא דפסק כהאי סתמא דמתני' דשבועות וכשמואל ואין להאריך בזה והדברים עתיקים ומבוארים במקומן. אבל בדין דמתני' דהכא אין לנו לחלק בין קדשי מזבח לקדשי בדק הבית דהקדש לא הוי כמכירה אלא דההקדש שהקדיש חלה מטעמא דלאחר יאוש הוא. ובענין דין יאוש פסק הרמב"ם בסוף פ"א מהלכות גניבה דיאוש כדי לא קני כ"א דוקא בשינוי רשות עמו כדפסק בריש פ"ה שם וזה כדרב נחמן ור' יוחנן בפרקין דף ס"ח ובענין שינוי רשות עמו כדמוכח בהגוזל דף קי"ד ומה שפסק בפרק ה' מאיסורי המזבח הל' ו' בדין הגונב והגוזל והקרי' קרבן וכו' דאם נתייאשו הבעלים הקרבן כשר ולכאורה משמע דפסק כרב יהודה בהנזקין דף נ"ה ע"א גבי חטאת הגזילה וכו' דס"ל דיאוש כדי קנה וא"כ סותר להא דהכא ומה שרצה הכ"מ לתרץ שם דאע"ג דבעלמא לא קני הכא קני וכו' דבתר הכי שקיל וטרי רבא אליבא דהאי אוקמתא ע"ש ולאו מילתא התם דהא רבא גופיה ס"ל בפרקין דף ס"ז ע"ב כעולא דגם בקרבן יאוש כדי לא קני כדקאמר שם מהכא קרבנו ולא הגזול וכו' וכן מוכח מסוגיא דהנזקין גופה דרבא ס"ל הכי כדכתבו התוס' בפרקין שם ד"ה רבא אמר מהכא וכו'. אבל עיקר טעם של הרמב"ם בקרבן משום דהוי יאוש עם שינוי השם וכההיא ברייתא בפרקין שם הגנב והגזלן והאנס הקדישן הקדש וכו' כדמפרש דמעיקרא חולין והשתא הקדש וא"כ אזלא האי פיסקא דאיסורי המזבח כדברי רב יהודה דהתם אבל לא כטעמיה. אי נמי דלא גריס התם בדרב יהודה מ"ע קסבר יאוש כדי קני וכדכתבו התוס' בפרקין שם ד"ה אמר עולא מנין ליאוש שאינו קונה וכו' בתירוץ א"נ דרב יהודה נמי אית ליה דיאוש לא קני וכו' ע"ש וזהו ברור. ובענין טומאת משכב דפסק הרמב"ם בפ' כ"ד מהל' כלים הל' ז' דסתם גניבה יאוש בעלים הוא וקנאו לענין טומאה כרבנן דר"ש בפ' כ"ו ממסכת כלים טעמו כדכתבו התוס' כאן ד"ה דגזל משכב דחבריה וכו' דמייתו ברייתא דת"כ דמרבה לה בגנוב מקרא ע"ש. ונשאר עלינו לבאר בעיקר דין דמשכב דפסק שם הרמב"ם כהאי ברייתא דאין אדם מטמא במדרס משכב או מרכב שאינו שלו וכו' כדדריש הכא משכבי ולא הגזול וכברייתא דת"כ בפרשה ב' דזבים בענין חילוק גזילה לגניבה. ודין מרכב למד היא ז"ל מדקאמר שם בת"כ לקמן דדין מרכב קל הוא מדין משכב לענין טומאת בגדים במגע וכו' וא"כ מה שבמשכב טהור הה"ד במרכב. אלא דלכאורה קשיא קושית התוס' דהכא מההיא מתני' דפ"ז דטהרות הגבאין שנכנסו לתוך הבית וכו' אבל המשכבות והמושבות וכו' אם יש עמהם עכו"ם או אשה הכל טמא. ופסקה הרמב"ם בפי"ג ממשכב ומושב הל' י"ב וי"ג ע"ש דמשמע דאם יש עמהן עכו"ם או אשה וכו' אגבאין קאי כדבמתני' וא"כ משמע דמשכב ומושב שאינ' שלו מטמא. והתוס' הקשו זה מדין דגנבים ע"ש ובודאי תירוץ התוס' דיש לדחות דהתם מדרבנן לא שייכא בדברי הרמב"ם דסתם וכתב שם בדיני משכב ומושב דבטומא' דאורייתא איירי וראיתי למי שהקש' כן אלא דנלע"ד דלדעת הרמב"ם מעיקרא ל"ק כלל לא מהתם ולא מברייתא דת"כ כדרצו התוס' להקשות ע"ש דהוא ז"ל מפרש ברייתא דת"כ כפשטה ולרבנן גנוב מרבה קרא דסתם גניבה יאוש בעלים הוא והוי כשלו לענין טומאה כדלעיל והיינו דמחלק הוא ז"ל בהלכות כלים בין גנב לגזל ואם נודע שנתייאשו הבעלים פשוט הוא דאף בגזל טמא. וכן ההיא מתני' דטהרות כיון דהגנבים נכנסו לביתו ובודאי נודע להבעלים מזה דבהכי מיירי המתני' ונלמד מדאמר התם וכן הגנבים כלומר כמו דאיירי בגבאים ומסתמא מייאש ליה מהכלים שבבית וכשנכנסו גבאי המלך לתוך ביתו למשכנו בודאי נודע לו ומסתמא מייאש להו ותו לא מידי. ובמה שתמה הכ"מ שם בענין נוגע אין מקום לתמיהתו וראיתי לאחד שנדחק בזה ואין להאריך: