בני ישראל: שם "בני ישראל" בא לפעמים על ההרחבה ולפעמים על צד הדיוק; רצוני, שלפעמים יכלול כל מי שהוא משותף בעדת ישראל בין הנשים בין הגרים והעבדים. ולפעמים אין הנשים בכלל, וכן לא גרים ועבדים, כי שם "בן" הוא שם זכר ומגביל לו שם "בת" כמו שכתוב תמיד – "בנים ובנות", "בניו ובנותיו". וכשאמר "ויבואו בני ישראל לשבור בתוך הבאים" (בראשית מ״ב:ה׳), "וישאו בני ישראל את יעקב אביהם" (שם מו), פירושו: בניו הזכרים ואינו כולל לא בנותיו ולא הגרים הנלוים אליו ועבדיו. רק אחר שהתעצמו והיו לעם והועתק שם זה על הגוי כולו יאמר לפעמים בהרחבה על כל הנלוה אל עדתם כמו "בני עמון" "בני שת" ודומיהם. כי גם שם "בן", הגם שעיקרו מורה על בנו הזכר, לפעמים יבא בהשאלה ובהרחבה כמו: "אותו ואת בנו לא תשחטו" (ויקרא כב כח), "לא תקח האם על הבנים" (דברים כב ו) – שאינו מורה על המין, כי בבעלי חיים לא יקפיד על המין כמו "בני יונה" "בני נשר" כמו שכתבנו במקומו. וכן גם בבני אדם, הגם שדייקו חז"ל תמיד שם "בן" על הזכר [כמ"ש "בני אהרן" – ולא בנות אהרן (ספרא צו פרשה ב משנה ד, אמור פרשה א משנה א, קידושין דף לו), "וילדו לו בנים" – הבנים בתורה הזאת ולא הבנות (ספרי תצא פ' רטו), "כי יהיה לאיש בן סורר" – ולא בת (ספרי שם פ' ריח, סנהדרין דף סד), "וכל בכור בניך תפדה" – ולא בנותיך (קידושין דף כט), "ולמדתם..את בניכם" – ולא בנותיכם (שם ע"ב ודף ל, ובירושלמי פרק י דעירובין), "חקך וחק בניך" – אין חק לבנות (ספרא שמיני פרק א משנה י)] – בכל זאת, במקום שהסברה נותנת שבא על צד ההרחבה יוכלל גם הבנות כמ"ש בבבא בתרא (דף קי) "והתנחלתם אותם לבניכם" – ולא לבנותיכם. אלא מעתה למען ירבו ימיכם וימי בניכם?! ברכה שאני; וגבי יבום "בן אין לו" – אף הבת בכלל; וביבמות (דף עח) "בנים אשר יולדו" – ולא בנות דברי ר' שמעון. ר"י אומר "אשר יולדו" הכתוב תלאן בלידה. ולכן יוסיף הכתוב לפעמים שם זכר אל שם "בני ישראל" – "כל זכר בבני אהרן יאכלנה" (ויקרא יב), "פקד כל בכור זכר בבני ישראל" (במדבר ג מ). ובבבא בתרא (דף קמג:) ההוא דאמר נכסי לבניי. הוה ליה ברא וברתא. מי קריה אינשי לברא בניי או דלמא לא קרי אנשי לברא בניי ולמושכה לברתא במתנה קאתי. מבואר שעל צד ההרחבה שלא בדיוק יקרא לפעמים לברתא "בני". ולכן אבעיא ליה אם קורא גם כן על צד ההרחבה לבנו יחידו בלשון רבים. ואז יותר י"ל שהכינוי "בניי" בא שלא בדיוק, השם עצמו בדיוק; או אם זה אין מצוי כלל שיקרא ליחיד בלשון רבים ובהכרח השם בא על צד ההרחבה וכולל הבת כי אם גם זה לא ימצא שיקרא לבת "בן", עדיין מדוע נאמר שכיון על הבת. ועתה, בכל מקום שבא בתורה "דבר אל בני ישראל" יש להסתפק אם בא על צד ההרחבה וגם נשים וגרים בכלל, או בא על צד הדיוק ורק אל הבנים הזהיר ולא אל הבנות. אולם מבואר לכל משכיל כי לא חתמה התורה דבריה, בפרט בדברה על הדינים וההלכות בודאי לא כתבה לשון בלתי מדויק שנוכל להפך אותו אל כמה צדדים. ומסתמא אמרינן שהלשון בא בדוקא ורק לבני ישראל הזהיר, לא אל הבנות. ולכן אומר הספרא (משנה ב) הובא בכמה מקומות בש"ס, בני ישראל סומכים ולא בנות ישראל. כי אי אפשר לפרש שלא יביאו קרבן עולה כלל שזה ידעינן שבעניני הקרבנות דינם שוה לאנשים כמו שלמד (בספרא אמור פרשה ז(?) משנה א). וכן אמר גבי תנופה (ספרא צו פרשה א משנה ב). וצריך איזה גילוי דעת שעל ידו נבין שבא הלשון בהרחבה וזה – או על ידי יתור בהכתוב כמו שלמד גבי העלאה בחוץ (ספרא אחרי פרק י משנה א), גבי דם (שם פרשה ז משנה א), גבי כיסוי (שם פרק יא משנה א), גבי מולך (קדושים פרשה ד משנה א), גבי בעלי מומין (אמור פרשה א), ובכמה מקומות בספרי וש"ס; או במקום שידעינן שאין הבדל בין נשים לאנשים כמו בחטאת וחלב וזאת החיה – לא מעט נשים מבני ישראל כי השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשים שבתורה כמ"ש במכלתא משפטים (פרשה ו) וספרי נשא (פסקא ב) ובפסחים (דף מג) ובכמה מקומות בש"ס. ומה שצריך ריבוי גבי העלאת חוץ ודם ובעלי מומין יתבאר במקום אחר. וכן במקום שהפרשה מדברת בנשים כמו פרשת יולדת וזיבה וערכין – אין צריך ריבוי. וכללים הללו יתבארו לך אי"ה לקמן (סימן קצא) בענין גרים שממועטים גם כן תמיד מ"בני ישראל" אם לא במקום שיש ריבוי כמ"ש פה במשנה ג' "אדם"--לרבות הגרים. ושמור דברים אלה לבל נצטרך להכפיל אותם בכל פעם. (א)במ"ש ואין הנשים סומכות, הקשו התוס' חגיגה (ט"ז. ד"ה דבר) מדוע לא מעטם משחיטה, ותרוצם מגומגם כמו שהעיר בט"א שם וכתב שהוא מאיזה תלמיד טועה. וגוף הקושיא מסולקת במ"ש בספרא (פרק ה' משנה ד') מ"מ אני מביאם להפשט ונתוח, שכשרים בכל אדם ומוציא אני הסמיכה שאין הסמיכה אלא בבעלים, וה"ה מטעם זה אינו מוציא מן השחיטה שכשרה בכל אדם ואינה מצוה מיוחדת על הבעלים עד שימעטם, וחוץ מזה יש ריבוי בספרא (צו פרשה ד' מ"ג) לרבות נשים וגרים ועבדים לשחיטה עיי"ש. ובטעם שלת"ק אין הנשים סומכות פרש"י (עירובין צו ר"ה ל"ג) משום בל תוסיף, ותוס' פי' משום דמחזי כעביד עבודה בקדשים, ובחדושי דברתי בזה ואב"מ, ובמ"ש היה לנו עגל וכ' וסמכו עליו, אומר בחגיגה (שם) דאמר להו אקפי ידייכו, א"ה לא מפני שהסמיכה בנשים ת"ל דאינה סמיכה כלל, א"ר אמי חדא ועוד קאמר, חדא דליתא לסמיכה כלל, ועוד כדי לעשות נחת רוח לנשים. והכי פי' הספרא לר' אמי, לא (עשו זה) מפני שהסמיכה בנשים, (שאז היו סומכים בכל כחם כדין), אלא מפני נחת רוח של נשים (וממילא אמרינן להו אקפי ידייכו). וכ"פ התוס' חולין (דף פ"ה ד"ה נשים) סומכות באקפויי ידייהו. ולא כדמשמע מרש"י שם. ומה שהק' התוס' קדושין (דף ל"ו) ל"ל קרא למעט נשים מסמיכה הא מ"ע שהז"ג הוא, כבר ישבתי בחבורי ארצות החיים (סימן י"ג) ע"ד הפלפול עי"ש. ועפ"י דרכי בחבור הנוכחי לק"מ, ששם ב"י לא בא מיותר פה לנשים, כי צריך למעט עכו"ם, רק שע"י שהוא מ"ע שהז"ג אנו שוללים ואומרים שבני ישראל דוקא, ואל"כ הייתי מרבה אותם מן ואמרת אליהם, אחר שמרבה פה גרים עפ"י הכללים שיתבאר בפ' זבין (מצורע סי' קי"ט) וכמ"ש בספרי (שלח פ' קטו) הכל חייבים בציצית גרים נשים (ר"ל שהגם דכתיב בני ישראל מרבינן אותם מן ואמרת אליהם), ר"ש פוטר הנשים מן הציצית מפני שהוא מ"ע שהז"ג, ולכן מפרשינן בני ישראל דוקא, והבן כי קצרתי: