Malbim on Leviticus, Vayikra 73

[הערה: מה עולה מצאו במלת "והקריב"? ויאמר הקרבן אהרן שהיא יתירה ויאמר בזית רענן שדרש "והקריבו הכהן", ויש מפרשים שהוי"ו יתירה – ראה אם דברו נכון כפי חוקי הלשון.]
והקריב מן התורים: יש פה זרות נפלא, כי יסוד מוסד בדרכי הלשון שיקדים תמיד את המלה שהיא העיקר במאמר ויאחר את הטפל (כמו שבארנו זאת באורך באילת השחר פרק כב). (ועל פי יסוד זה תמצא שבמאמרים התנאיים יקדים תמיד בגזרה האחרונה שהיא תולדות התנאי את המלה שהיא העיקר, ואז אם הפעל הנזכר בגזרה האחרונה שהיא תולדת התנאי בא כבר בגזרה הראשונה שהיא התנאי – אז בא הפעל מאוחר תמיד ויקדים לו את השם או המלה שהיא עיקר החידוש) ועל פי זה אמר 'אדם כי יקריב קרבן..מן הבהמה תקריבו', ולא אמר "והקרבתם מן הבהמה". וכן אמר "אם עולה קרבנו זכר תמים יקריבנו", "ואם מן הצאן קרבנו זכר תמים יקריבנו", "ואם תקריב מנחת בכורים..אביב קלוי באש גרש כרמל תקריב" – כל אלה בא פעל "תקריב" או "יקריבנו" לבסוף, ולא אמר "והקריב זכר תמים" "והקרבת אביב"; כי בפעל "הקריב" אין בו חידוש שכבר נזכר בהתנאי "אדם כי יקריב", ועיקר בא להודיע מה יקריב או איך יקריב, לא אם יוכל להקריב, שכבר נודע ממה שכתוב "אדם כי יקריב" שיכול להקריב. רק אם הפעל לא נזכר בהתנאי, אז יקדים את הפעל כמו שכתוב "אם הכהן המשיח יחטא..והקריב על חטאתו" "ואם כל עדת ישראל ישגו..והקריבו הקהל", וכן בכל דיני החטאת, כי שם עיקר החידוש שיקריב, לא מה שיקריב. ולפי זה היה לו לומר פה "מן התורים או מן בני היונה יקריב את קרבנו" כי גם פה כבר אמר "ואם מן העוף קרבנו", ולא בא להודיע שיכול לקריב קרבן, רק להודיע מה ואיזה מין יקריב, ועיקר החידוש הוא שמן התורים יקריב, לא שיכול להקריב קרבן. מה שאין כן במה שסדר הפעל "והקריב" תחלה, משמע שהוא עקר הרבותא – שיכול להקריב קרבן. ולישב הזרות הזה אמרו רבותינו ז"ל שבא ללמד שהשותפין יכולים להקריב עוף ופירוש "ואם עוף קרבנו..והקריב" שיכול להקריב אף באופן שהיה עולה על הדעת שלא יוכל להקריב, וזה בשותפין שהיה עולה על הדעת כמו שהצבור אין מביאין עולת עוף, כן השותפין; לכן למדנו שיקריב. ולפי זה הדרוש, עיקר החידוש בפעל "והקריב" ולזה הקדים את הפעל. ורבי [במשנה ב' הובא במנחות (דף קד:)] למד לה ממה שכתוב בפרשת אמור (כב יח) "איש איש מבית ישראל..אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם ולכל נדבותם אשר יקריבו לה' לעולה". וכבר בארנו דרך הדרוש והלימוד הזה, ויסודו בדרכי הלשון למעלה (סימן יט) שממה שפתח בשם הכללות בלשון יחיד וסיים בלשון רבים מבואר שבין היחיד ובין הרבים יכולים להביא כל הקרבנות כמו שכתוב "לכל נדריהם ולכל נדבותם" (זולת מנחה שסלק הכתוב כמו שלמד בספרא (ויקרא נדבה פרק י מ"ג) ממה שכתוב "קרבנו"). ולפי זה מה שדריש בספרא (ויקרא נדבה פרק ג מ"א) גבי עולת בקר ובפרשת אמור (אמור פרשה ז מ"ו) גבי שלמים לרבות שותפים, אתיא כתנא קמא דרבי. וברור שתנא קמא ורבי פליגי בפלוגתת רבי עקיבא ור' יוסי הגלילי בספרא (אמור פרשה ז מ"א) ובמנחות (דף עג) שתנא קמא סבירא ליה שהעכו"ם אין מביאין רק עולה, דשם אין מדבר רק בעולה ולכן הביא על כל אחד ואחד דרוש מיוחד. ורבי עקיבא סבירא ליה דשם מרבה הכל, ולכן הוכיח הכל משום מפסוק אחד.