ושחט אותו: כבר בארנו (באילת השחר כלל קן) כי בעל הלשון יציין גוף הפעול לפעמים על ידי כינוי ולפעמים על ידי כינוי הדבק אל מלת "את" כמו "ושְחָטו" "ושחט אותו". וחז"ל יסדו יסוד מוסד שכל מקום שיציין הפעול על ידי כינוי הדבק למלת "את" בא לדייק שמכוין על גוף הפעול בדוקא ולרוב בא למעט זולתו (שיהיה עולה על הדעת). וכן פה שאומר "ושחט אותו" (תחת "ושְחטו") בא למעט. וסבירא ליה לתנא קמא שבא למעט עוף (כמ"ש במשנה ה') אותו בצפון ואין העוף בצפון (שהיה עולה על הדעת שאחר שקבע לו כהן למליקתו, מה ששחיטה כשרה בזר, כל שכן שקבע לו צפון). ודעת ר' אליעזר בן יעקב (במשנה ו) שבא למעט פסח (שהיה עולה על הדעת שאחר שקבע לו זמן לשחיטתו כל שכן שיקבע לו מקום). והנה תנא קמא שהוא ר' יהודה סתמא דספרא סבירא ליה כר' יוסי בר' יהודה (לקמן משנה ט) (בשגם לגירסת הקרבן אהרן שם ר' יהודה) דמחצי המזבח לדרום פסול לשחיטה. ור' אליעזר בן יעקב יש לומר דיסבור כר' יוסי שם דהלכתא כוותיה דכל המזבח כשר ודינו כצפון. ואם כן הלא מליקת העוף שהוא בראש המזבח (כמ"ש בספרא (ויקרא נדבה פרשה ז מ"ד)) הוא בצפון באמת דשם דינו כצפון. לכן אמר דבא למעט פסח. ור' יהודה (וכן ר' חייא) יסברו כפרכת הגמ' זבחים (דף מט:) מנחות (דף נו) מה לעולה שכן כליל ואין צריך מיעוט על פסח. ודעת ר' חייא (משנה ז) שבא למעט שאין השוחט צריך להיות עומד בצפון. וכבר בארנו (למעלה סימן לו) דממשמעות הלשון "ושחט לפני ה' " אין הכרח שהשוחט עצמו יעמד לפני ה' רק שפעולת השחיטה תהיה לפני ה'; רק ר' חייא אומר דהוה אמרינן כן על ידי מה מצינו מקבלה שדינו שגם המקבל יעמד לפני ה' והוא הדין בשחיטה. וזה שלא כדברי התוס' במנחות (דף נו ד"ה אלא) שיסברו בהכרח כתוס' זבחים (דף מח ד"ה אותו) דר' חייא יסבור כשמעון התימני, ולמה שכתבנו אין זה מוכרח, דר' חייא אומר שהיה טעונין על ידי מה מצינו מקבלה, רק כתוס' זבחים (שם ד"ה אלא) ופי' רק אותו ר"ל הפעולה הנעשית בו יהיה בצפון, לא הפועל. ובגמ' שם מבואר דיש עוד יתור "ושחט אותו" דגבי שעיר נשיא ושחד מהני תנאי דריש האי "אותו", ואין להאריך.