וידבר ה' אליו מאהל מועד: כתב הראב"ע בפר' תרומה על מה שכתוב "ונועדתי..ודברתי אתך מעל הכפורת" וז"ל לא אבין איך יכחיש זה הפסוק פסוק "וידבר ה' אליו מאהל מועד" כי אהל מועד שם כולל את המשכן ואת כל אשר בו ואין צריך למכריע רוצה לומר שלא יוכל להבין זה בלא כתוב אחר מכריע. אולם חכמי האמת (בספרי סוף נשא) אמרו: "ובבא משה אל אהל מועד" למה נאמר? לפי שהוא אומר "וידבר ה' אליו מאהל מועד", שומע אני מאהל מועד ממש... ת"ל "ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת". אא"ל מאהל מועד שכבר נאמר "מעל הכפרת" ואי אפשר לומר מעל הכפרת שכבר נאמר "מאהל מועד"; כיצד יתקיימו שני כתובים הללו? זו מדה בתורה שני כתובים זה כנגד זה והרי סותרים זה לזה יתקיימו במקומם עד שיבא כתוב אחר ויכריע ביניהם: ת"ל "ובבא משה אל אהל מועד" – מגיד הכתוב שהיה משה נכנס ועומד באהל מועד וקול יורד משמי שמים לבין שני הכרובים והוא שומע את הקול מדבר אליו מבפנים, עד כאן. פירוש: שאם היה פשט הכתוב כפירוש ראב"ע ורמב"ן שמשה עמד בחוץ והקול קרא אליו מאהל מועד ליכנס בפנים (ומה שכתוב "מאהל" מציין המקום שמשם קראו ודבר עמו) היה סתירה, כי הלא מקום שמשם יצא הקריאה והדיבור היה מעל הכפורת לבד, לא מכלל האהל. וכמ"ש (במשנה יב) "מאהל" יכול מכל הבית? ת"ל "מעל הכפרת" אבל כבר אמר "ובבא משה אל אהל מועד וישמע את הקול" מבואר שלא שמע הקול בחוץ רק בבואו. ולכן אמר "מאהל מועד" היינו ששם התפשט קול הקריאה והדיבור, ולא יצא חוץ לאהל. והנה הספרא למד מלמד שהיה הקול נפסק ולא היה יוצא חוץ לאהל – שהם שני דברים: (א) שלא נשמע בחוץ, (ב) שהיה בו מעשה נסים שמצד הטבע היה צריך שישמע חוצה כי היה קול גדול רק שהיה נפסק ממהלכתו בדרך נס. ושואל מנא לן שהיה נפסק? שהגם שמוכח שלא יצא חוץ לאהל מועד, יש לפרש מפני שהיה קול דממה דקה. וז"ש יכול מפני שהוא נמוך..." משיב שהלא כתיב "וישמע את הקול", בה"א הידיעה, שהוא קול המפורסם בגבורה של מעלה שעליו אמר המשורר "קול ה' בכח..." ואם כן (אם לא היה נפסק על פי נס) למה נאמר "מאהל מועד" (הלא בהכרח נשמע חוץ לאהל, ואהל מועד לא היה – לא המקום שמשם יצא הדיבור ולא מקום ששם נתפשט והיה גבולו. על כרחך) מלמד שהיה הקול נפסק. עתה מביא (במשנה יא) דוגמא לזה ממ"ש (יחזקאל י ה) שקול כנפי הכרובים גם כן נפסקו בנס בהגיעם לחצר החיצונה, הגם שהיה קול גדול "כקול שדי בדברו" בסיני, כי בפעם ההוא יצא נשמתם מן הקול כמ"ש "את הדברים דבר ה'..קול גדול ולא יסף". ועתה (במשנה יב) פירש דבריו, מי הכריחו לדרוש זה ומדוע לא נאמר כפשוטו שיצא הדיבור מאהל מועד? שזה מפני שכתוב אחר מכחישו שכתוב "ודברתי אתך מעל הכפורת" וכיון אל ההכרעה הנאמרת בספרי כנ"ל. ור' שמעון בן עזאי ור' דוסא באו לתת טעמים אגדיים למה נצטמצם הדיבור בין שדי הארון: דעת ר"ש בן עזאי שהוא מפני חבתם של ישראל וזה כמ"ש בסנהדרין (דף ז) ההוא דהוה קאמר ואזל כד רחימתן עזיזא..אמר ר"ה קראי כתיבי, מעיקרא "ודברתי אתך מעל הכפרת" ולבסוף "הבית אשר בנה שלמה.." וכתיב "איזה בית אשר תבנו לי" כי התפשטות הכבוד על כלל הנמצאים מורה השגחתו הכללית על המציאות כולו להנהיגם כפי סידור הטבעי. אולם צמצום ההבטה על נקודה אחת מורה ההשגחה האישיית כמי שרוצה לכוין למטרה שסוגר עינו אחת למען יפלו נצוצי הראות על הנקודה הרצויה כדרך שמליצו "דומה דודי לצבי" מה צבי עינו אחת פתוחה...; ומרוב חבתן דחק לצמצם כבוד השגחתו על נקודה אחת . [אולם במה שכתב איני כמשיב על דברי רבי אלא כמוסיף בא לחזק דברי ר' עקיבא לשיטתו כי בספרי שהבאנו למעלה אמר שהקול יורד משמי שמים לבין שני הכרובים וזה שלא כדברי ר' שמעון בן עזאי שהכבוד נצטמצם למטה בין הכרובים, לא שבא לשם משמי מרומים. ויש בזה פלוגתא כי בילקוט (סוף נשא) בשם ספרי זוטא ר' אלעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומר שמענו כאילו לא ירדה שכינה לארץ מעולם – "מן השמים השמיעך את קולו", "מן השמים דברתי עמכם". ומה אני מקיים "ובבא משה"? אלא כמין סילון של אש היה יורד מן השמים לבין שני הכורבים ומדבר עמו. ובברייתא די"ג מדות: שני כתובים המכחישים זה את זה כיצד? כתוב אחד אומר "וירד ה' אל הר סיני" וכתוב אחד אומר "מן השמים דברתי עמכם"; השלישי הכריע "מן השמים השמיעך את קולו" (רוצה לומר, שהקול ירד כעין סילון מן השמים לארץ ושם דבר). ר' עקיבא אומר מלמד שהרכין הקב"ה שמי השמים הלעיונים על הר סיני ודבר עמהם, וכן דוד אומר "ויט שמים וירד". וכן הוא במכלתא יתרו דף מז. מבואר דר' עקיבא חולק שלא ירד כמין סילון מלמעלה רק נצטמצם הכבוד עצמו למטה. וזה אומרו "איני כמשיב..אלא דמוסיף" כי בזה החזיק דעת ר' עקיבא ושיטתו בזה] ור' דוסא נתן טעם שלא היה אפשר שיתפשט הכבוד בכל הבית משום לא יראני האדם וחי שאז היה מן הנמנע שימצא משה באהל מועד. ואגב שמזכיר פסוק זה פירש אותו דממה שכתוב "לא יראני..וחי" משמע שהראיה עצמה היא אפשרית רק שבלתי אפשר שהרואה יחיה, ודייק שבעת המיתה יראה את הכבוד כי אז תשיב הנפש אל מקורה שהוא אלקי הורוחות. ור' עקיבא פירש שמלת "וחי" אינו פעל רק שם – שאי אפשר שיראהו האדם ושיראהו החי; ומפרש "חי" הם חיות הנושאות הכסא שנקראות בשם "חיות" במעשה מרכבה של יחזקאל. ור' שמעון הסכים גם כן לפי של ר' עקביא ועל זה אמר "איני כמשיב על דברי רבי" רק שהוסיף ששם "חי" כולל כל המלאכים בכל כתותיהם. כי גדר האדם בפי המחקרים הראשונים: חי, מדבר, מת. חי הוא שם הסוג, ומדבר הוא שם ההבדל מן יתר הבעלי חיים הבלתי מדברים, ומת הוא שם ההבדל מן מלאכי השרת שהם חיים חיי עולם ומדברים, והוא יצויר בו מיתה. ואם כן יצדק שם "חי" בעצם על המלאכים.