אם עולה קרבנו: דרושי הספרא בנוים על שלשה יסודות: (א) כל שם הבא סתם היא כולל כל מה שיקרא בשם ההוא; שאף שהתחיל "אדם כי יקריב" שמדבר מקרבן נדבה, אחר שאמר סתם "אם עולה" ולא באר אם "עולת נדבה קרבנו" – כָלַל כל מין עולה, נדבה וחובה. (כמו שלמד פרק ד' משנה ג' ו' לענין סמיכה, ופרק ה' משנה ב' ד' לענין הפשט ונתוח ממה שכתוב "את העולה", שכל מין עולה בכלל. וכן במקומות לא חקר). וזהו שאמר עולת חובה (כגון עולות יולדת ומצורע) מנין שכל הפסולין נוהגים בה? (שלא יביא מן החיה והוא הדין רובע ונרבע וכל הני שלמד למעלה) תלמוד לומר "אם עולה" – שכולל גם נדבה. (ובארו שאי אפשר ללמדה במה מצינו מנדבה דיש להשיב אחר שעולת יולדת ומצורע יש להם חליפין, שבדלות מביא עוף, הוא הדין דיתר הפסולים כשרים). (ב) מבואר אצלנו שיש הבדל בין השם הבא במאמר פשוט – שאז בא בדוקא, ובין השם הבא במאמר תנאי שיש בו שני חלוקות שאז לא בא השם בדוקא רק בדרך דוגמא. למשל: אומר במכלתא (פר' יתרו) על "אם בהמה אם איש לא יחיה" חיה מנין? תלמוד לומר "אם בהמה"; אשה מנין? ת"ל "אם איש". (ובבא קמא דף נד: חיה בכלל בהמה. "אם בהמה" – לרבות עופות) ורצונו לומר שאם היה כתוב "בהמה ואיש לא יחיה" הייתי אומר שבאו השמות בדוקא ואין חיה בכלל (לדעת המכלתא, או אין עופות בכלל לסברת הגמ' דחיה בכלל שם "בהמה"). וכן אין אשה בכלל "איש", דכל מקום שכתוב "איש" מוציא אשה; אבל בשכתוב בצורת המאמר התנאי עם מלת "אם" – "אם בהמה אם איש" – בא השמות בדרך דוגמא, ר"ל בין הנכלל בכלל מין בהמה בין הנכלל בכלל מין אדם, לא יחיה. וזה כאילו אמר "מאיש עד בהמה לא יחיה" ובהכרח המינים האמצעים שבין בהמה ואיש נכלל בכללם, וחיה ועופות בכלל "בהמה" ואשה בכלל "איש", כי שם "בהמה" ו"איש" באו לדוגמא, לא בדיוק. (וכמו שכתבנו באילת השחר כלל צג). וכיון שפה בא מאמר התנאי המצוין במלת "אם", "אם עולה", שמגביל נגד "ואם שלמים קרבנו", שמחלק בין עולה ובין שלמים, מבואר ששם "עולה" הוא שם הדוגמא וכולל גם מה שדומה אליו שהוא תמורת עולה שקריבה עולה, שגם בה נוהג כל הפסולים האלו. וזהו שאמר במשניות ג' ד' ומנין שינהגו בתמורה וכולי ת"ל "אם עולה" – לרבות את התמורה (פירוש: שמרבה תמורה שאין הפסולים קרבים אף על גב שקדושה חלה עליהם כמ"ש הרמב"ם פרק א מהל' תמורה הלכה יח). (ואמר שאי אפשר ללמוד במה מצינו מעולה דיש לומר דתמורה קל מעולה שקדושה חלה עליה בבעל מקום קבוע כמ"ש בפ' בחקתי פרק ט משנה טו) (יסוד ג) הנה כבר בארנו (בסימן יב) שהמאמר הזה הוא מאמר תנאי מחולק, רצוני לומר שהפסוק הקודם "אדם כי יקריב..קרבן" הוא התנאי הכללי וכולל עולה ושלמים ואחר כך מפרש החלוקות הפרטים – "אם עולה קרבנו..ואם זבח שלמים קרבנו.."; ששני הפרשיות שהם פר' עולה ופר' שלמים הם החלוקות הפרטים של התנאי הכללי "אדם כי יקריב" (וכן כתב הרשב"ם "אם עולה" – שהתנדב עולה, ולקמן מפרש ואם זבח שלמים. וכן כתב הראב"ע "את קרבנכם" כלל, "אם עולה" פרט) ולפי זה מבואר שמה שכתב שלא יקריב רק מן הבקר ומן הצאן, ולא חיה ורובע ונעבד וכל הפסולים, כולל שלמים גם כן. ובירור דבר זה תראה מסדר מלות החלוקה; כי נודע בחכמת ההגיון שכל חלוקה סוגיית שתחת כל סוג נמצא חלוקה מיניית – יקדים בכל מאמר את המלה שהוא יסוד החלוקה ועיקרה; שתחלה יקדים את הסוג אל המין, אחר שהוא העיקר במאמר, ובחלוקה המיניית שתחתיו יקדים את המין אל הסוג, כי בו המין הוא העיקר. למשל, פה החלוקה הסוגיית היא "אם עולה קרבנו..ואם זבח שלמים קרבנו" שמחלק בין עולה ובין שלמים. ותחת כל סוג יש חלוקה מיניית; תחת סוג עולה יחלק "אם מן הבקר...אם מן הצאן", וכן תחת סוג שלמים יחלק "אם מן הבקר..אם מן הצאן". ותחת חלוקה המיניית בשלמים יש עוד חלוקה אישיית; שתחת חלוקת "אם מן הצאן" מחלק – "אם כבש..אם עז". ראה איך דקדק שבחלוקה הסוגיית הקדים את הסוג אל המין ואמר "אם עולה קרבנו מן הבקר" – הקדים תנאי "אם עולה" לתנאי 'אם מן הבקר', כי פה עולה היא יסוד החלוקה, שעיקר החלוקה היא בין עולה ושלמים. וכן אמר "ואם זבח שלמים קרבנו אם מן הבקר". ובשניהם הפסיק שמלת "קרבנו" בין חלוקת הסוג להמין להורות שמלת "עולה" ו"זבח שלמים" הם העיקר בחלוקה זו. אבל בחלוקה המיניית הקדים את המין אל הסוג – "ואם מן הצאן קרבנו לעולה", "ואם מן הצאן קרבנו לזבח שלמים" – כי פה עיקר החלוקה בין צאן ובקר, ומלת "הצאן" היא יסוד החלוקה. לפי זה ממלת "קרבנו" שמפסיק בין "אם עולה" ובין "מן הבקר" מבואר שמה שכתב "אם עולה" הוא חלוקה בפני עצמו מגבלת נגד מה שכתוב "ואם זבח שלמים קרבנו", שמה שכתב "אדם כי יקריב קרבן מן הבקר ומן הצאן תקריבו" כולל גם שלמים. וז"ש בספרא (משנה ה' ו') ומנין שינהגו בשלמים? וכולי ת"ל "קרבנו" – לרבות שלמים. (ואמר שם דנלמדה במה מצינו מעולה וגם בקל וחומר, דהא עולה קילא משלמים שכשרה לבא מן העוף. ומשיב דמצאנו קולא בשלמים שמביא נקבה).
והנה עדיין יקשה למה לי מלת "קרבנו" [בשגם למה שנבאר לקמן (סימן סא) דכל מקום שכתוב "קרבנו" בא לדרשא], הלא אם יכתוב רק "אם עולה מן הבקר" גם כן נדע שהכתוב הקודם כולל עולה ושלמים; דאם נאמר שמה שכתוב "אדם כי יקריב" פירושו כי יקריב עולה, לא יצדק לאמר "אם עולה" דהא מעולה הוא מדבר עד הנה! על זה הקדים בספרא (משנה א') "עולה" מה תלמוד לומר? שיכול וכולי רוצה לומר דאז נאמר שהכתוב "אדם כי יקריב" מדבר בעולה לבד. ואם שיקשה לפי זה שמה שכתוב "אם עולה" מיותר אחר שעד עתה מדבר בעולה לבד, על זה נשיב שלכן הוסיף מלת "אם עולה" לרבות עולת חובה ותמורה (כמ"ש במשנה א' ד') וכמו שבארנו ביסוד הא' והב', ועדיין לא נדע שהכתוב הקודם כולל גם שלמים. לכן הוסיף מלת "קרבנו" שזה מורה שמה שכתוב "אם עולה" הוא חלוקה בפני עצמו נגד חלוקת "ואם שלמים קרבנו" (שגם שם, מלת "קרבנו" מיותר ואין בו דרוש כמו שיתבאר שם) להורות ששני פרשיות אלה הם פרטי חלוקות של הכתוב הכללי – "אדם כי יקריב". ובכל זאת מבאור שמה שכתוב "אם עולה" מרבה עולת חובה ותמורה שאי לאו כן לא היה צריך להוסיף מלת "קרבנו" בחנם, בינה זאת. ומה שאמר במשנה ז' מן הבקר זהו שאמרנו להוציא את הטריפה כבר התבאר למעלה (סימן יז וסימן יח).