לאהרן ולבניו: היה לו לומר "והנותרת מן המנחה לבני אהרן" כמו שכתב בכל מקום. ודרשו חז"ל שמה שכתוב במנחת סולת "והנותרת לאהרן ולבניו" מורה שאהרן יקח את חלקו תחלה ואחר כך יקחו בניו את חלקם; שכלל בלשון שאם פרט שני שמות והיה יכול לכללם בדבור אחד, מורה הסדר והקדימה כמו שבארתי זה (בכמה מקומות. חשבתים באילת השחר כלל קכא). וכן פה "לאהרן" תחלה ואחר כך "לבניו". (ב) מה שאמר שנית במנחת מרחשת "והנותרת לאהרן ולבניו" מוסיף להודיע שהגם שבניו נוטלים על ידי חלוקה (שכל כהני בית אב חולקים בשוה כמ"ש בפר' צו), אהרן לוקח כל מה שירצה שלא במחלוקת. (ג) מה שאמר שלישית בפר' צו "והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו" בא ללמד שדבר זה יהיה גם לדורות. כי מבואר אצלינו (צו סימן לט) שלרוב כשאומר "אהרן ובניו" יכוין על הכהן גדול והכהנים הדיוטים שעומדים במקום אהרן ובניו כמו שהוא ברוב המצות שיזכיר בם שם "אהרן"; כי הלא אהרן לא יחיה לעולם, ועל כרחנו יכוין על הכהן הגדול מבניו שהם במקומו. ובכל זה בדבר שהוא לשעתו יכוין על אהרן לבדו כמו בדיני המלואים שכיון רק על אהרן. והנה גם פה יש לטעות שקדימה זו (שיקח אהרן חלק בראש שלא על ידי חלוקה) הוא לאהרן לבדו בעודו חי, לא לכהן גדול אחריו, כי הוא רק מעלה לאהרן שבניו זכו מכחו ומזכותו, לא ליתר כהנים גדולים. לכן שנה הדבר בפר' צו "יאכלו אהרן ובניו" ללמד שהוא מצוה לדורות כי לא ישנה ולא יצוה על האכילה על דור ההוא לבדו, וידעינן שזה נוהג גם בכהנים גדולים לדורות.