וביום השמיני ימול: כבר התבאר (בפר' צו סימ מ באורך) שכל מקום שנכתב מלת "ביום" ממעט לילה. ועל פי זה אמר גם פה מדלא כתוב "ובשמיני ימול" וכתב "ביום השמיני" ממעט לילה.(ויתבאר בסמוך שלמסקנא ידעינין זה ממ"ש "בן שמונת ימים") ומה שאמר אין לי אלא המימול לשמונה, מנין לתשעה... ת"ל "וביום" – הם דברים עמוקים, דלו אנשי תבונות האלה בעומק חכמתם. כי כל מבין ומשכיל בלשון יודע שהוי"ו בא תמיד לחבר ענין אל ענין ומאמר אל מאמר, וכל מקום שבא חיבור הוי"ו יש להענינים המחוברים איזה קשר וצירוף כמו צויים מדובקים זה אחרי זה, מעשים דבוקים זה לזה וכדומה. אבל במקום שהענינים בלתי מחוברים לא יבא גם כן וי"ו החיבור וכמו שהקיפו ז"ל על זה תמיד. ואמר בסוכה (דף מז.) הכא כתיב ביום התם כתיב וביום – ר"ל דכתיב "ביום השמיני עצרת" הוא מופרד בפני עצמו ותחלה אמר "וביום השני" "וביום השלישי" – הם מחוברים. ועתה מ"ש פה "וביום השמיני" בוי"ו החיבור אינו כהלכה. כי פה דבר מטומאת היולדות שתטמא ז' ימים ול"ג יום תשב בדמי טהרה, ומה שכתב "ביום השמיני ימול" מדבר בנולד! והוא מאמר מוסגר, מופסק באמצע, שלא מענין היולדות רק מהנולד, והיה ראוי לבוא בלא וי"ו ככל מאמר המוסגר; שענין אחר הבא בתוך הספור בא תמיד מופרד בלא וי"ו. אולם י"ל שלכן אמר "וביום השמיני" בוי"ו, מפני שהכותב השקיף פה על סדר הזמן, מעת הולדת עד מלאת, ששבעה ימים תטמא וביום השמיני ימול ומאז תשב ל"ג יום בדמי טהרה. ומצד זה יש למאמר "ביום השמיני" חיבור אל הקודם מצד סדר הזמני שעליו השקיף במאמרו. ואם נאמר כן צריך לומר שמ"ש "וביום השמיני ימול" הוא תיכף בכלות ז' ימי טומאה, כי המספר הסדורי ימשך אחד אחר חברו ובהכרח שאחר ז' ימי טומאה מתחיל ענין המילה, ומשם ימי הטוהר, ובזה הענין מחובר מצד סדר הזמני. וזה נכון אם נאמר דמילה שלא בזמנה פסולה בלילה, ולילה אינה ראוי למילה כלל, אם כן באמת ענין המילה מתחיל תיכף אחר כלות ז' ימי הטומאה, בתחלת ליל השמיני. כי מה שאין נימול בלילה אינו מצד שלא הגיע עדיין זמן המילה רק מצד שהלילה בכללו אינו ראוי למילה דהא גם אחר יום השמיני אין מלין בלילה. אבל אם נאמר דמיום השמיני ואילך מלין בלילה, ואם כן מה שאין מלים בליל שמיני על כרחך אינו מצד שלילה אינו ראוי למילה רק מצד שזמן המילה אינו מתחיל רק מבוקר של יום שמיני ואילך – אי אפשר שיהיה מאמר "ביום השמינה ימול" נמשך על סדר הזמני! כי הסדר הוא "וטמאה ז' ימים" (ר"ל עד ליל שמיני) ומליל שמיני ואילך ל"ג יום תשב על דמי טהרה. אבל מ"ש "ביום השמיני ימול" הוא בבקר של יום השמיני, לא בכלות ימי הטומאה, ואינו דומה אל המספר שלפניו ושלאחריו שכולל ימים ולילות. והוא לפי זה מאמר מוסגגר בפני עצמו והיל"ל "ביום השמיני" בלא וי"ו. ושפיר הוכיחו דגם לתשעה ולעשרה ולאחד עשר וכל הנמולים אין נמול אלא ביום ממ"ש "וביום השמיני" בוי"ו. (ויש לגרוס "לאחד עשר ולשנים עשר" כמ"ש במשנה דשבת (דף קלז.) קטן נימול לשמונה לתשעה לעשרה לי"א לי"ב, לא פחות ולא יותר. ומה שאמר ושאר כל הנמולים – הוא אם עברו הזמן באונס או במזיד) והתלמיד השיב לפני ר' עקיבא שהלא יש לומר שלכן בא "וביום השמיני" בוי"ו החיבור להראות תכיפות המספר שיום השמיני הוא אחר השבעה, שאם יאמר "ביום" בלא וי"ו נטעה שחשבון השמונה שעליו רומז במספר השמיני הוא אחר השבעה והמילה היא ביום טו', משא"כ כשאמר "וביום" בוי"ו ידעינין שהוא אחר הקודם כמו כל מספר הסדורי כמו "וספרה לה ז' ימים וביום השמיני תקח לה שתי תורים" וכדומה. והשיב לו ר"ע שבזה לא היינו טועים אחר שכתוב "ובן שמונת ימים ימול". ובירושלמי (פרק יט דשבת הלכה ה) ר' אחר בשם ר' תחנום בר חייא אין ערלה אלא מיום השמיני ולהלן (ר"ל דמאז אסור לסוכו בתרומה דהוה ערל). ליל שמיני מה את עביד ליה? ממה דתני לילי שמיני נכנס לדיר להתעזר – הדא אמרת ליל שמיני כשמיני, ע"כ. מבואר דכיון דקיי"ל דמילה שלא בזמנה פסולה בלילה וכמ"ש בירושלמי (פרק במה מדיליקין הלכה א) אם כן ליל שמיני הוה זמן מילה, ומאז דינו כערל לענין תרומה, כי זמנו הגיע רק הלילה מעכבת מצד שאין מלים שום מילה בלילה אף שהגיע זמנה. וביבמות (דף עב.) דרש ר' אלעזר דמילה שלא בזמנה פסולה בלילה מן "וביום" ואמר ריש לקיש ראיתי לבן פדת שיושב ודורש כמשה מפי הגבורה וא"ל ר' יוחנן כלום דידיה היא! מתניתא הוא בתורת כהנים! – מבואר שריש לקיש תמה על עומק הדרוש הזה ור' יוחנן השיב שהוא מתניתא, כי דברים כאלה ראוים להתנאים ולגודל חכמתם. ובמה שפרשתי תראה שגם למסקנת הגמ' שבת (דף קלב.) דיליף דאין מלין בלילה מ"בן שמונת ימים", ו"ביום השמיני ימול" צריך ללימוד דמילה דוחה שבת כמש"ש תניא כוותיה דר' יוחנן וכו' – בכל זאת הא דמילה שלא בזמנה פסולה בלילה יליף מן הוי"ו של "וביום", כי עיקר הלימוד הוא ממה שהוי"ו מורה חיבור הענין שזה מעיד שענין המילה מתחיל תיכף בליל שמיני רק הלילה מעכב אפילו אחר זמנה. ולכן במגילה (דף כ.) אמר שאין מלין אלא ביום מן "וביום השמיני ימול" וכן הוא בירושלמי (פ"ב) כי מילה שלא בזמנה למדינין מן וי"ו "וביום". (וסרה קושיית התוס' שם ד"ה דכתיב) וכן אף שבספרא [משנה א] אמר הלימוד דמילה רק ביום מן "ביום השמיני" – עיקר הלימוד סמך על "בן שמונת ימים" כמו שית' (בסימן יא).